המסע הארוך לבוסטון

המשפחה מגיעה לבוסטון אחרי נסיעה ארוכה. בדרך הילדים רבים והמלון מפוקפק אך בבוסטון הם נהנים מסיור ``הברווז`` המוצלח ומתפעלים מרחוק מיופיין של המדוזות באקווריום ניו אינגלנד. גולת הכותרת הקולינרית מבחינתם היא דוכן אוכל יווני המוכר חומוס משובח, פלאפל ובורקס.

תמונה ראשית עבור: המסע הארוך לבוסטון - תמונת קאבר
Thinkstock Imagebank ©

בכתבה זו:

כל הדרך לבוסטון

את הכתבה הקודמת סיימנו כשאפי חולה ואנחנו מגיעים להחלטה לוותר על הצפון ולהגיע ישירות לבוסטון. הנסיעה לבוסטון במדינת מסצ`וסטס היא ארוכה מאד. החלטנו להתחיל בנסיעה וכשנתעייף או כשיגיע הערב נמצא מוטל. אני לקחתי את הפיקוד על הנהיגה קצת אחרי שעברנו את הגבול, וזה רק בגלל שאפי היה חולה. (זוכרים שאני שונאת לנהוג?) בארבע השעות שנהגתי הפכתי להיות חברה של "רותי". מי זאת רותי? נו, הקול שמאחורי ה-GPS, זאת שאומרת לנו "Off rout", אז אנחנו קוראים לה רות או בשם חיבה רותי, "איפה רותי? תחבר אותה". חבר נוסף שרכשתי לי קיים רק בארצות הברית והוא נקרא Cruis, תרגעו בנות, לא טום קרוז אלא הקרוז קונטרול שבהתחלה הייתי בלחץ ממנו ולא חשבתי להשתמש בו בכלל, אבל אחרי שמתחילים. . .

למי שלא יודע, זה מין כפתור קטן שמאפשר לך להגיע למהירות נהיגה מסויימת ולהשאר בה ללא רגל על הגז. אני, כמובן, הרשיתי לעצמי לחרוג רק במעט מהמהירות המותרת, אבל המחשבה שארבע שעות הרגל שלי הייתה צריכה להיות על הגז, גורמת לי להצדיע לזה שהמציא את ה-Cruis. עוד הצדעה היא למי שהמציא את האפשרות שהילדים יוכלו לראות סרט בדרך, המצאה גאונית!!! בנסיעות ארוכות, נפרדים מ"רותי" אשת ה-GPS, מחברים את הילדים לסרט ב-Leptop ויש שקט. ככל שהסרט ארוך יותר, טוב יותר, מיד תבינו למה.

לאחר חוויות הנהיגה שלי נעבור לחווית הנסיעה. למרות היותנו ארבעה, שכרנו רכב לשבעה וזאת כדי לאפשר לילדים "מרחב", שכל אחד ישב במושב אחר ואולי ככה ימנעו המריבות. אבל, כמובן שגם הרכב הגדול לא פתר את הבעיה. שניהם החליטו להתיישב מאחורינו ולהתחיל, יותר נכון, להמשיך את המריבות מהבית. והם רבים על כל שטות. קראתי המון כתבות של משפחות, ולא זכור לי שמישהו סיפר על מריבה בין הילדים. אז מה, רק אצלנו רבים? בכל אופן, נסענו לבוסטון על High way ארוך ומשעמם. הדבר החיובי הטוב בכבישים האלה הן תחנות העצירה בדרך. יש בהן שירותים ומסעדות וכל כמה ק"מ יש שלטים שמודיעים מתי תחנת העצירה הבאה ואיזה מסעדות יש בה, זאת אומרת עוד כמה זמן צריך להתאפק. . . ומה יש לאכול.

בדרך עצרנו ב- Albani בירת מדינת ניו-יורק, סתם כי היא היתה בדרך. העיר הזכירה לי קצת ערים באירופה, הרבה מבנים גדולים ומרשימים, אבל מה שהרשים את הילדים היה סנאי חמוד ורעב שפגשנו בפארק. הם זרקו לו עוגיות והוא בא לאכול. הם ניסו להאכיל אותו אבל הוא לא הסכים, אבל כשהם זרקו את העוגיות לדשא הוא אכל את כולן. כמובן שכל העוגיות נגמרו ורק אז הם היו מוכנים להמשיך ללכת. המשכנו בנסיעה, הילדים המשיכו לריב ולקראת הערב החלטנו לעצור ב- Utica, עיר בדרך. השעה הייתה כבר מאוחרת ורצינו להתארגן לארוחת ערב ושינה ולהזמין מלון לבוסטון. היו כמה מוטלים בכניסה לעיר ואנו בחרנו במוטל "סופר 8". הפעם בחרנו מלון כשהיינו בדרך, על פי חוברת קופונים שהייתה לנו.
 
היה חשוב לנו שיהיה אינטרנט (כדי להזמין מלון לבוסטון) וארוחת בוקר (כדי לחסוך זמן בחיפושים אחר ארוחת בוקר). המוטל התגלה כ"נפילה" רצינית. זה נראה לי מסוג המוטלים שתמיד רואים בסרטים כשמישהו מסתתר מהמשטרה או מפושעים אחרים או כשאיזה זוג מנסה להסתתר מהאשה (בדרך כלל זו האשה) החוקית. הסגנון של ההגעה לחדר עם המכונית פחות מוצלח מאשר מלון במבנה סגור, כמו שהיינו עד עכשיו. יש הרגשה שהחדר בתוך מגרש חניה וכל אחד יכול לבוא ולהציץ. החדר היה עלוב ולא הרשיתי לילדים להתכסות בשמיכה. 

 העיר Utica היתה מרוחקת מעט, אבל כשנסענו לאכול הצצנו קצת. הבתים, ברחוב הראשי לפחות, נראים יפים מאד. אין לנו מושג על העיר, לא כתוב עליה בשום מדריך טיולים, אבל, כשאפי הלך לקנות מים בחנות שעל יד תחנת הדלק, המוכר דיבר אליו דרך מיקרופון כשהוא סגור בתוך החנות. . . קצת מפחיד. כשהזמנו מלון לבוסטון, השעה הייתה כבר כמעט חצות, שנינו עייפים, אפי עדיין חולה וזה מה שגרם לנו להזמין מלון במילפורד, פרבר מאד מרוחק מבוסטון. פשוט לא שמנו לב למרחק, ידענו שאנחנו לא רוצים מלון בתוך בוסטון גם בגלל המחיר וגם בגלל שקראנו שרצוי לא להכנס לבוסטון עם רכב, אז חשבנו על הפרברים. כשהתייאשנו מהחיפושים נכנסנו לאתר של רשת La quinta, רשת שהיינו מרוצים ממנה והזמנו מלון... זה כמו לרצות לבלות בת"א ולהזמין מלון בחדרה, מבחינת המרחק.

לתחילת הכתבה

סוף סוף הגענו

היום הראשון בבוסטון לא התחיל טוב. התארגנו מהר והחלטנו כבר יום קודם שניסע למוזיאון המדע ונקנח ב"ברווז" (שעליו תשמעו בהמשך). ידענו כבר שאנחנו מרוחקים מאד מבוסטון ונהגנו בהתאם לטיפים שקראנו. החלטנו להגיע עם הרכב לתחנת מטרו, לחנות ולהמשיך עם המטרו. בדרך ממילפורד למטרו הילדים. . . ניחשתם נכון? שוב לא הפסיקו לריב. עד כדי כך שעצרנו בדרך ואיימנו עליהם שנחזור למלון ולא נעשה כלום. הגענו לתחנה שהתבררה כחשמלית ולא מטרו, בשרות הכי איטי והכי לא יעיל שראיתי (ונסעתי בכמה וכמה רכבות תחתית באירופה). עולים לחשמלית ומשלמים לנהג!!! ככה זה בכל תחנה, עד שמתקרבים לבוסטון. תחשבו כמה זמן זה לוקח, כי עד שהנהג לא מסיים הוא לא ממשיך בדרך (זה לא דן/אגד שמעלים את כולם ונותנים עודף בדרך) באיזשהו שלב בנסיעה זה הופך לרכבת תחתית (אחר כך הבנו שכבר המון שנים חופרים שם בבוסטון במטרה להפוך את התחבורה הציבורית למטרו. The Big dig הם קוראים לזה).

היינו גם צריכים להחליף רכבת ואחרי שעה וחצי של נסיעה בשעה טובה ומוצלחת הגענו למוזיאון המדע!!! השעה הייתה אחת עשרה וחצי ומצאנו את עצמנו יחד עם המוני משפחות. לאט לאט ירד לנו ה"אסימון": הפסחא אמנם חלף עבר לו אבל לא החופשה!!! וכך לא השגנו כרטיסים לשום דבר במוזיאון (סרטי תלת מימד, מופעים וכדומה- אפי ועידו היו מאד מאוכזבים) הכול כבר נמכר. למזלנו, לא שילמנו על כרטיס הכניסה מכיוון שאנחנו חברים באגודת הידידים של מוזיאון המדע בחיפה וזה מקנה כניסה חופשית בהמון מוזיאוני מדע ברחבי העולם.

 המוזיאון היה עמוס מאד ולטעמנו גם פחות מוצלח. אמנם מי אני שאעביר ביקורת על מוזיאון מדע בבוסטון שגדולים וחכמים ממני תכננו, אבל בתור המבקרת הממוצעת לא מצאתי את עצמי שם. הסדר וההקשרים בין התערוכות היה מאד לא ברור, המוזיאון מאד גדול ולא ידענו מאיפה להתחיל ומה כבר ראינו, ואם אני "הלכתי לאיבוד" אז גם עידו ורותם פחות נהנו. מאד התאכזבנו, אני בכלל לא אוהבת כשיש בלאגן והמוני אנשים, אי אפשר ליהנות. סיפרתי קודם שתכננו להיום גם את ה"ברווז". כמובן שנשארו כרטיסים רק לסיור האחרון בשעה שש וכמובן שלקחנו, כי הבטחנו לילדים וזו אחת האטרקציות שהם מצפים לה מתחילת הטיול. ה"ברווז" מתחיל כסיור במיניבוס ברחבי בוסטון, מלווה בהסברים על גבול ה"סטנד אפ" מהנהגת/מדריכה, עד כאן שיגרתי.

לאחר הסיור התקרבנו לנהר, ירדנו לרמפה ואז המיניבוס הפך לסירה עמה שטנו בנהר. זאת האטרקציה!! עידו ורותם ראו את זה בתוכנית טלויזיה (עוד פעם ד"ש מבאסטר) ומאד חיכו לזה, ההנאה הייתה מושלמת כאשר בנהר הנהגת נתנה לילדים להשיט את הסירה. עידו כמובן התנדב למשימה, הוא רק חשש שהיא תשאל אותו שאלות באנגלית וישר אמר לה "I dont speak english", אבל הסתדר יפה מאד. היה לנו קר מאד, הייתה שעת שקיעה, לא היינו לבושים מספיק ו"למזלנו" גם ישבנו בחלק האחורי הפתוח של האוטובוס, אפילו לאפי היה קר! אני רק חשבתי על הנסיעה שמצפה לנו בחזרה לאוטו ואחר כך למלון, עוד שעה וחצי של סיוט וזה עוד לפני ארוחת ערב ומקלחות, שזה גם סיפור בפני עצמו (ילדים רבים, כבר אמרתי? על מה רבים למשל? מי יתקלח ראשון ומצפים ממני לזכור מי היה זה שהתקלח ראשון אתמול).

לתחילת הכתבה

האקווריום והשוק

 ביומנו השני בבוסטון היינו יותר חכמים. לקחנו צ`אנס והגענו לבוסטון הפקוקה וחסרת מקומות החניה עם הרכב במטרה לראות את אקוואריום ניו אינגלנד. ההחלטה הייתה באמת חכמה!! לאפי יש כשרון מבורך למצוא מקום חניה, לא בתשלום, גם באזורים שקשה למצוא בהם חניה בתשלום. למשל באזור הקרייה בתל אביב או באזור שינקין. אז גם בבוסטון הוא מצליח למצוא מקום חניה ברחוב, קרוב לאקוואריום, וללא תשלום. חופשת פסחא כבר הזכרתי? גם האקוואריום עמוס, אבל בניגוד למוזיאון, השגנו כרטיסים לסרט תלת מימד על כרישים, שאת אפי ואותי שיעמם מאד, אך רותם ועידו נהנו ממנו מאד. האקוואריום היה מאד מרשים, ראינו כל מיני יצורי מים ודגים מכל הסוגים והמינים. מאד יפה הייתה התצוגה של המדוזות שמסתבר שכשאתה לא נתקל בהן במגע ישיר, על חוף הים בתל אביב אז יש ביניהן כמה יפות מאד. 

 סיימנו את היום במקום שנקרא Market place שכשמו כן הוא, שוק מלא דוכנים למכירת שטויות ודוכני אוכל, וכאן באה אטרקצית האוכל האמיתית של הטיול עד כה: מצאנו דוכן שהגדיר את עצמו כאוכל יווני אבל היו בו חומוס ואורז ביתי!!!! ופיתות והיה גם פלאפל, אבל זה שלנו יותר טעים. מי שקרא על בעיותינו עם הארוחות של עידו ומכיר אותנו, יודע שמצאנו שני מאכלים האהובים ביותר על עידו. שלא נקפח גם את רותם, גם היא נהנתה מאד מהאוכל הנפלא. עידו אמר שהחומוס יותר טעים מ"צבר", שזה החומוס החביב עליו בארץ. אני אכלתי בורקס מתרד וקינחתי בקדאיף, איזה כיף!!! זה באמת משהו שלא חשבתי למצוא כאן. הגנים הבולגריים שלי מתגעגעים כל כך לבורקס והנה מצאנו לנו את ישראל הקטנה שלנו פה בבוסטון הכל כך אמריקאית. היום היה מוצלח ואפילו הילדים רבו פחות מאשר אתמול.

גם את ארוחת הערב הפכנו לארוחה מוצלחת במיוחד, למרות שזה ישמע לכם כארוחת טיול שנתי בבית ספר. קנינו בסופר קופסאות גרעיני חומוס וגרעיני תירס לילדים ולחמניות וקוטג` לנו. אני יודעת שזה לא נשמע הכי טוב מרחוק, אבל תאמינו לי, כולנו התענגנו על הרגע, העדפנו את הקוטג` על גבינת פילדלפיה שאנחנו אוכלים כל יום בארוחות בוקר במלון והילדים כל כך שמחו לגרעיני חומוס ששכחו לרגע את מקדונלד`ס.   עזבנו את בוסטון, כלומר את מילפורד בחזרה לניו-יורק. בעוד שלושה ימים יש לנו טיסה לאורלנדו. החלטנו לישון לילה אחד בדרך ושני לילות על יד JFK, שנהיה קרובים לנמל התעופה ושיהיה לנו מספיק זמן לקחת את המזוודות שהשארנו בניו-יורק אצל גיא ולארגן אותן לטיסה.

אני חייבת לספר קצת על המריבות בין הילדים שלי. מכיוון שאפי בגישה של ש"יריבו ויסתדרו לבד", אני זאת שנכנסת באמצע ומנסה להתערב ולהפסיק את המריבה. אז על מה הם רבים: מי יתקלח ראשון, מי ישב על יד אמא בארוחת הצהרים, מי ישב מאחורי אמא בנסיעה (מאחורי הרגליים הארוכות של אבא אין הרבה מקום), את המריבות הטיפשיות האלה אנחנו פותרים בשיטת התורות, כלומר, יום רותם, יום עידו. הבעיה היא שלרוב הם מצפים ממני לזכור מי היה יום קודם ו. . . נו באמת, אין לי מספיק דברים לזכור, ואז יכולה להתחיל שוב מריבה חדשה, כי כל אחד אומר שהוא זה שהתקלח אתמול ראשון וכך הלאה. אז הטיול נפלא ואנחנו באמת מאד נהנים, אבל דווקא הדברים הקטנים האלה מוציאים אותי משלוותי. התקווה שלי שבהמשך הטיול הם יסתדרו יותר טוב. הם מצידם כבר מחכים לקראוון, כדי שלכל אחד תהיה מיטה משלו. הא, כמובן, הם רבים למי יש יותר מקום במיטה ומי לוקח למי את השמיכה. . . .  בכתבה הבאה נהיה ג`וליה רוברטס לרגע קט, ניסע לניו-יורק בגשם שוטף ונסתבך עם המזוודות בשדה התעופה. 

לתחילת הכתבה

הפינה של אפי - כללי הנהיגה בארה"ב

הרבה אנשים מכירים ורבים שמעו על כללי הנהיגה בארה"ב, אך לחוות אותם באופן אישי זה כבר דבר אחר. יש המון הגיון בחוקים ובתמרורים שם: מותר לפנות ימינה באדום (אלא אם רשום בפירוש שלא), הרבה פעמים (בעיקר בניו יורק) אין נתיב פניה שמאלה- פשוט מחכים שהתנועה ממול תיפסק ואז פונים, הרמזור להולכי הרגל מהבהב לפני שהופך לאדום (בחלק מהמקומות גם מודיע כמה זמן נותר), התמרורים יותר ציוריים והכי חשוב, אף אחד לא צופר (למעט נהגי מוניות). מצד שני, יש מעט אנרכיה בכבישים.

התמרורים הם המלצה: כולם נוסעים מעל המהירות המותרת בכבישים הבין עירוניים, תמיד יש נהג אחד או שניים או עשרה שגונבים את הרמזור באדום. כביש צדדי מתחבר לכביש ראשי ללא נתיב השתלבות, הרמזורים נמצאים תמיד בקצה המרוחק של הצומת ותלויים באוויר כך שתמיד מפספסים את קו העצירה (תחשבו על זה שבארץ יש לך את הרמזור על עמוד שנמצא בקו העצירה) והכי מצחיק, הצטלבות כבישים כשלכל צד יש תמרור עצור (שכמובן שבמקרים מסוימים הוא המלצה בלבד). אז תרבות הנהיגה כאן שונה מאצלנו (לטוב ולרע) ואם פספסת פניה, התיקון הבא יהיה לפעמים בעוד 30-40 מייל ומזל שיש לנו את רותי (שגם עליה אפשר לספר בפרק נפרד).

לתחילת הכתבה            

הדפס|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

נהנים מהפינוקים של סבתא בתיה

השב  · 

משפחת שוב היקרים

השב  · 

בציפייה לכתבה הבאה

השב  · 

אתי העיתונאית

השב  · 

גדולים מהחיים

השב  · 

אפי המנייק

השב  · 

אחותי את גדולה!

השב  · 

תגובות פייסבוק

סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×
    הפעלת נגישות