פנמה - טיול משפחתי ביעד מפתיע ולא שגרתי

פנמה היא יעד לא מאוד שגרתי עבור מטיילים ישראלים, כל שכן לטיול או חופשה משפחתיים. הכתבה הבאה מביאה את סיפורו של טיול משפחתי מהנה ביותר בפנמה ומגלה אותה כיעד נחמד מאוד לטיול שכזה, בצירוף תיאור מסלול והמלצות.

משפחת דקל
תמונה ראשית עבור: פנמה - טיול משפחתי ביעד מפתיע ולא שגרתי - תמונת קאבר
בכתבה זו:

מה הביא אותנו לפנמה?

אנחנו משפחה בת חמש נפשות: אנוכי (אסף, 39), אשתי לירון (37) וילדינו: זיו (11), אראל (7) ועדי (2). נסענו לטיול בפנמה במהלך חג הפסח 2010. אנחנו אוהבים מאוד לטייל בארץ ובחו"ל, בעיקר במקומות בו הטבע – בעלי החיים, צמחים והנוף - הוא במיטבו והעושר התרבותי של בני האדם מגוון.

החלטנו לטייל בפנמה, לאחר שקיבלתי פנייה במייל ממשפחה מקומית, שביקשה להחליף איתנו בית לתקופה של שבועיים-שלושה. עד לאותה פנייה, לא חשבנו על פנמה כיעד לטיול, אבל כשהתחלנו לבדוק באינטרנט ובספרים, גילינו שפנמה היא מדינה קטנה שחופנת הפתעות רבות, בהן: נופים מרהיבים, יערות גשם, הרי געש, רצועות חוף בתוליות וקסומות, מגוון מדהים של בעלי חיים (בעיקר דו חיים, ציפורים והמון יונקים), תרבויות מקומיות של ילידים, שווקים צבעוניים וספורט אתגרי (ראפטינג, טיולי צמרות עצים, טיולים אקולוגיים בסגנון "הישרדות". אז החלטנו לטייל בה.

לתחילת הכתבה

ימים 1-2: מגיעים לפנמה סיטי ומבלים בעיר

יום 1: עשינו דרך ארוכה עד לפנמה: 12 שעות טיסה לנמל ניו ארק, שלוש שעות המתנה בשדה ועוד ארבע וחצי שעות טיסה לפנמה סיטי. לבסוף, נחתנו בשעה 12 בצהריים בנמל התעופה הבינלאומי, שפוכים אך מרוצים. נסענו במשך כחצי שעה אל העיר, שם התארחנו אצל חברים. העיר לא נראית כל כך מפותחת, למרות שניתן להבחין בגורדי שחקים באזור ה"סיטי". היה חם, חם מאוד ובייחוד לח. הרבה יותר חם ומחניק מאשר בארץ. הדלקנו את המזגנים בחדרים, כדי לנשום מעט. לאחר שהתמקמנו בביתם של החברים, יצאנו למרכז קניות קרוב, קנינו אוכל, מתאם לשקע החשמלי, שתייה, נשנושים וחזרנו הביתה, כדי להכין ארוחה טובה ולקראת ערב נרדמנו כולנו.

יום 2: התעוררנו השכם בבוקר וכבר ב-7:45 שמנו פעמינו למרכז אקולוגי, המשמר את החי והצומח ביערות הגשם שבאזור - Panama Rainforest Discovery Center. בשמורה זו יש מסלול הליכה קצר, שאורכו כ-2 ק"מ. זהו מסלול מעגלי, בו מספר נקודות תצפית ואטרקציות שונות, כגון מגדל, המתנשא לגובה של 40 מטר ומשקיף מעל לצמרות העצים. ראינו בטיול המון עצים ומטפסים, סחלבים, ברומליות, ציפורים רבות (ביניהם קוליברי), פרפרים מדהימים – כחול מבהיק גדול מאוד, אדום שחור בינוני ומספר פרפרים שחורים, אפורים. חזינו גם בשפיריות, נמלים גוזרות, שחזרו על גזרי העלים לקינם, מספר עופות מים, יתושים רבים ו... עצלן דו טופרי! מדהים לראות יונק גדול שכזה, הנתלה מעץ וכמעט שלא זז. אגב, הוא ממעט לרדת מהעץ, אבל כדי לעשות את צרכיו הוא יורד לקרקע וזה בדיוק הזמן בו הוא פגיע ביותר ונטרף, בעיקר על ידי יגוארים. למזלנו, המשקפות שהבאנו איתנו היו ממש טובות (עלות כניסה 15 דולר למבוגר , 4 דולר לילד. אתר אינטרנט: www.pipelineroad.org).

שבנו הביתה בשעה 15:00 ובאותו הרגע החל לרדת גשם זלעפות, מזל שכבר היינו בבית! בפנמה, כך סיפרו לנו המקומיים, יש למעשה רק שתי עונות: שחונה ויבשה – "קיץ" ועונה רטובה – "חורף". תמיד חם ולח שם, אבל בחורף יורד גם הרבה גשם. מכאן, שהמבול שירד פתאום הפתיע לא רק אותנו, אלא גם את המקומיים. לקראת ערב יצאנו לקניון גדול במיוחד בשם "אלברוּק" (Albrook Mall). בקניון יש מיזוג אוויר מצוין, דבר מאוד מאוד חשוב בפנמה, כמו גם עשרות חנויות של מותגי על וחנות של "הלו קיטי". יש גם קומת מסעדות וקומת קולנועים (אתר: www.albrookmall.com). משם, נסענו לאזור תעלת פנמה, המפורסמת. באזור זה יש כבישים רציניים, גורדי שחקים ופארקים מטופחים. זהו האזור העסקי של פנמה סיטי, שם רואים שמדובר בעיר מודרנית. בדרכנו, חלפנו ליד גבעה, בה נחתם ב-1999 ההסכם ההיסטורי בין ארה"ב לפנמה, בו הועברו הזכויות על שימוש בתעלת פנמה, מהאמריקאים לפנמים. בראש הגבעה מתנוסס בגאון דגל פנמה ענק! הגבעה מהווה נקודת תצפית אסטרטגית על אזור התעלה. עד היום, יש בה בונקרים אמריקאיים והיא פתוחה למבקרים, בימי חול מ-08:00 עד 16:00. עברנו ליד בניינים ששימשו בעבר את האמריקאים והאזור נראה כמו בסיס צבאי שלהם, עם ארכיטקטורה אמריקאית משנות ה -50'. במקום ישנו גם בניין משרדים יפה, בו מנוהלים כל ענייני התעלה. פנמה הפכה את התעלה למקור הכנסה מאוד רווחי, בעוד שלפני כן האמריקאים הפעילו אותה ללא מטרות רווח (ישיר).

נכנסנו למסעדה של חבר, השוכנת באזור. אני ביקשתי לנסות מאכלים מקומיים ולא מק'דונלדס או קנטקי פרייד צ'יקן וכיוצא באלו. אז כשהגענו למסעדה, הוא הזמין עבורנו מספר מנות מקומיות – המנה ראשונה היתה מעין בננה מטוגנת וממולאת בתבשיל פירות ים (שרימפסים, תמנונים, דיונונים...) ברוטב עגבניות. למעשה, הם מקלפים את הקליפה וחותכים את הבננה למספר חלקים. לאחר מכן, לוחצים כל חתיכה לתוך מכשיר, היוצר בה גומחה ואז מטגנים את החתיכות בשמן עמוק ואת הגומחה ממלאים ברוטב. היה ממש טעים. למנות עיקריות הזמנו חזה עוף ברוטב שום, דג שלם מטוגן ברוטב עגבניות ושרימפסים קטנטנים וג' מבו שרימפס ברוטב עגבניות. התוספות היו עשויות מסוג של תפוח אדמה מוארך וענק, חתוך למקלות ומטוגן ובננה ירוקה, בטעם תפוח אדמה, חתוכה לפרוסות ומטוגנת. לשתיה הזמנו מיצים טבעיים – אננס ותפוזים, וואו איזה טעם מדהים!

לתחילת הכתבה

ימים 3-4: נהר הצ'אראס וביקור בכפר אינדיאנים

יום 3: אכלנו את ארוחת הבוקר ב-07:00 וכבר ב-07:20 התקשר המדריך שלנו לאותו היום ואמר שהוא ברחוב ושצריכים לצאת בזמן כי יש תכנית עמוסה ביום הזה: ביקור בכפר אינדיאנים, בני שבט האמברה. נסענו במשך כשעה, עד שהגענו לכניסה לפארק הלאומי נהר הצ'אראס (Chagres National Park). המשכנו לגדת הנהר, שם קבלו אותנו משיט הסירה ומפעיל מנוע, בני שבט האמברה. אלו העלו אותנו על סירת עץ ארוכה (כ-6 מטרים) ומשם שטנו במעלה הנהר, כנגד כיוון הזרימה, במשך כשעה וחצי. הזרמים בנהר היו עזים ובמקומות בהם גדותיו מרוחקות זו מזו, המים היו רדודים. משיט הסירה (שעומד בראש הסירה ומכוון את מפעיל המנוע, בעזרת סדרה של סימנים מוסכמים ושריקות) וגם מפעיל המנוע חייבים היו להפעיל כושר תמרון רציני, כדי שלא נגרד סלע או גזע עץ! בדרך, עצרנו לטיול של כחצי שעה למפל קטן. היה כיף להשתכשך במים ולהקשיב לשקט המוחלט של יער הגשם, הציפורים והחרקים החיים בו. המשכנו בשיט ולאחר כ-20 דקות, הגענו לכפר של בני שבט האמברה.

כמה מבני שבט קיבלו אותנו בלחיצת ידיים ובנגינה בחליל ותופים. טיפסנו לכפר. באחד ממבני הציבור, הבנויים מעצים וקש, קיבלנו הסבר על מקור השבט, תרבותם ואופי חייהם. מתברר, ששורשיהם נעוצים באזור הדראין (ג'ונגל גדול, בגבול עם קולומביה) ולפני כ -30 שנה הגיעו שתי משפחות לפנמה סיטי, בתקווה להשתקע שם. לאחר שלא התרגלו לחיים בעיר, מצאו את האזור הזה כדומה מאוד למקום מושבם המקורי והקימו פה מספר כפרים. הכפר בו התארחנו מונה 95 נפשות, החיים חיי קהילה ושותפות. כך, למשל, אם מישהו רוצה משהו ממישהו, אחר הוא פשוט ניגש ולוקח. הוא לא מבקש רשות! הנישואים מונוגמיים, חיים ומתפרנסים מתיירות בלבד. כל הבתים בנויים בגובה, על גבי קורות עץ – הגנה מפני מזיקים ובייחוד מפני טורפים - יגוארים. את הבתים בונים רק בלילות ירח מלא - לפי אמונות בני השבט, בלילות ירח מלא החומרים טהורים יותר וכוחות הטבע נמצאים בהרמוניה. בית שנבנה בליל ירח מלא, מעצים וקש, יחזיק מעמד 25 שנים, בלי כל צורך בתחזוקה! זאת, על אף גשמי זלעפות, רוחות, לחות וחום עז.

תוך כדי שראש המשפחה הסביר לנו על חיי השבט, הנשים בבית נוסף הכינו לנו את הארוחה - אכלנו שוב את הבננה הירוקה המטוגנת, דגים מטוגנים, מין אמפנדס מקמח תירס, ממולאים בשר בקר והמון המון פירות מצויינים – אבטיח, פפאיה, אננס ובננות. טיילנו בכפר, ראינו שתי כיתות לימוד, אזור מכירה של פסלי עץ מגולפים, סלים, סלסלות, תכשיטים - הכל מעשי ידם של בני השבט. כולם לבושים בבגדים המסורתיים שלהם, מאוד אותנטי למרות שמתוייר למדי (היו איתנו עוד שתי קבוצות תיירים). בשלב מסוים קראו לנו לצפות ולהשתתף בריקוד מסורתי. ראינו את ריקוד הגשם, הפרחים, השתתפנו בשלל ריקודי זוגות ומעגלים. המדריך שלנו הציג את רופא הכפר. אני, בתמימותי, שאלתי אם הוא השאמאן והוא אמר שממש לא - יש שאמאן, האחראי על הקשר עם הרוחות ועל טקסים שבטיים ויש רופא, שמכיר את כל הצמחים ביער ומכין שיקויים ותרופות, לפי הצורך, לאנשי השבט. עלינו חזרה לסירה ובדרך ראינו את בני השבט הצעירים, שוחים בנהר ומשחקים על גדותיו. כמובן שעלו מחשבות על חיים רגועים, בלי חשמל, טלוויזיה, אינטרנט ומים זורמים - על היתרונות והחסרונות של חיים כאלה. למרות שהשבט לא צד ודג למחייתו ומתפרנס מתיירות כל היום, החוויה היתה אותנטית ביותר. סיור כזה, עם מדריך, שייט ותשלום אגרות לרשויות עולה כ-100 דולר לאדם.

הדרך חזרה היתה מהירה יותר - גם מכיוון ששטנו עם הזרם וגם כי היינו נינוחים ושבעים. קנינו מנגו ממוכר, שמכר לנו אותם תוך כדי שיט. הגענו הביתה ב-16:30 בערך, אכלנו גלידה, התקלחנו. הילדים שיחקו בחצר ואני והכנתי ארוחת ערב. בערך ב-20:00 הלכנו לישון עייפים, אך מרוצים.

יום 4: ארוחת הבוקר הייתה מיוחדת היום, היא כללה את כל שאריות הספגטי, מוקפצות בחמאה ובתוספת קטשופ. להפתעתי, המנה יצאה טעימה! לאחר ההתארגנות יצאנו לכיוון בית נופש, באזור כפרי, המרוחק כשעתיים וחצי נסיעה מפנמה סיטי. בתי לירון נווטה אותנו באופן מדהים, וזאת על אף העובדה שהשילוט היה גרוע (אין שילוט המודיע על הגעה לישוב או יציאה ממנו). נעזרנו בהוראות המדויקות שקיבלנו מחברינו ושאלנו מקומיים והגענו. כשאומרים "בית בכפר" מתכוונים כנראה לזה. מדובר באחוזה צנועה, בת כ-15 חדרים, בשלושה מתחמים שונים. כל מתחם מצויד במקלחת, שירותים, מסך פלסמה ודי וי די, מרפסות, מיטות מפוארות, ערסלים, נוף טבעי וקולות של חרקים, ציפורים וטבע! ארנסטו (שומר האחוזה) קיבל אותנו – לא ידע אף מילה באנגלית. לא היה קל, אבל הסתדרנו. אנה (סוכנת הבית) הגיעה מספר דקות מאוחר יותר – גם היא, אף מילה באנגלית! נסעתי איתה לחנות, היא קנתה מצרכים, אני שילמתי. לאחר שחזרנו, יצאנו עם בני לרכיבה על סוסים. לאחר הרכיבה המשפחתית הנינוחה, החלטתי לצאת לרכיבה לבד. מתברר שהסוס, שנראה די מסכן, דוהר לא רע בכלל. חזרתי עם תחת תפוס וגב כואב, אבל זכיתי לראות את הנוף שסביבנו – הרים שחלק ממדרונותיהם מעובדים וחלק יערות גשם, בתים של משפחות מקומיות, חצרות עם תרנגולות, כלבים וסוסים. מאוד כפרי, שליו ויפה.

בקשתי מארנסטו שייקח אותנו לראות את ה"קיימן", החי באגם קטן בשטח האחוזה. חלפנו בין הצמחים והגענו לאגם. באמתחתנו היו כמובן חלקי בשר, אותם הכינה אנה, כדי שנוכל להשליך לאגם, בתקווה שהקיימן יגיע. הקיימן אכן הגיע והוא אוהב תרנגולות. מדובר בתנין קטן למדי, אורכו כמטר וחצי, ביישן, נראה חמוד. אני לא הבנתי אם מדובר בזכר, נקבה, צעיר או בוגר, אבל, בכל אופן, היה יפה לראות חיית בר בטבע.

לתחילת הכתבה

ימים 5-6: מגיעים לבוקיטה, נהנים במעיינות חמים ויוצאים לראפטינג

יום 5: קמנו בבוקר, אנה הכינה לנו ארוחת בוקר פנמית טיפוסית. הארוחה כללה מעין לחם מטוגן, בננות ירוקות מטוגנות, ביצה מקושקשת, קפה ושוקו. עלינו על הג'יפ (שזכה בינ,יים לכינוי "חיפושית זבל אדומה" וזאת על היותו כבד, איטי ואדום) ונסענו יחד עם אנה, ארנסטו והבת של אנה לטיול בהרי האזור. הג'יפ, כהרגלו, בקושי סחב את העליות התלולות, אבל הצלחנו להגיע לאחת הפסגות. החנינו את הרכב והמשכנו בשביל מתפתל לפסגת ההר, שם מוצבת אנטנה. הנוף הנשקף מהפסגה היה מרהיב, יערות גשם עם שדות מעובדים בחקלאות. החזרנו את אנה וארנסטו לבית ויצאנו לכיוון בוקיטה (Boquete). הנסיעה הייתה ארוכה מאד: כ-360 ק"מ, בכביש מספר 1, כשמצד אחד הים הקריבי ומהצד השני ההרים. עצרנו לאחר שעתיים, במרכז קניות אהוב עלינו, ששמו "ריי". קנינו שם קצת נשנושים, מיצים וממתקים, מתחנו רגליים, נשמנו אוויר ממוזג היטב וחזרנו לג'יפ, כשפנינו לכיוון העיר דויד. בדרך לשם, ניתן לראות היטב את ההשפעה האמריקאית על פנמה, שלטי חוצות מפרסמים מרכזי קניות גדולים, שכונות פרוורים, מכשירי חשמל, אופנת מותגים ומסעדות פאסט פוד לרוב.

ממש בכניסה לעיר, עצרנו לארוחת צהריים קלה במסעדה ששמה הוא "אצלנו זה תמיד יום שישי" - מעיין פונדק דרכים, שמשדר במסכי פלאזמה משחקי ספורט אמריקאיים. הזמנו קלמרי מטוגן, אצבעות חזה עוף מטוגנות, צ'יזבורגר, דיאט קולה ואייס טי, שלפי מיטב המסורת האמריקאית, ניתן למלא אותם פעם אחר פעם, ללא תוספת תשלום. חזרנו למכונית, פנינו ימינה מייד אחרי הקניון בו סעדנו ונסענו עוד כ-60 ק"מ במעלה הדרך, לכיוון בוקיטה. הגענו אליה ונכנסנו למלון "אואזיס" (Oasis). שילמנו 55 דולר ללילה, לחדר גדול עם שתי מיטות זוגיות, עבור כולנו (אתר: oasisboquete.com). לאחר שהתמקמנו, עשינו כמה טלפונים, כדי לברר איזו אטרקציה נעשה מחר. התלבטנו אם לצאת לטיול מודרך ברגל לשביל הקצאלים, שבפארק הלאומי "הר ברו", אך בסוף הזמנו ראפטינג של יום מלא בנהר הצ'ירוקי. לאחר התמקחות שילמנו 75$ לאדם, עבור הראפטינג.

השעה הייתה בערך 17:00 ורצינו עוד להספיק להגיע אל המעיינות החמים שבסביבה. ראיתי שמוצעים אליהם טיולים בתשלום, על ידי מדריכים מוסמכים, אולם אני רציתי לנסות ולהגיע בכוחות עצמנו. ביקשתי מאחד המקומיים והוא צייר לנו מפת הגעה למעיינות. החלפנו לבגדי ים ויצאנו לדרך. עקבנו אחר המפה המצויירת בדיוק רב ואכן, לאחר כ-35 דקות נסיעה, חלקן בדרכים סלולות וחלקן בדרכי עפר קשות לנסיעה, הגענו למעיינות החמים. המעיינות ממוקמים בשטח פרטי והכניסה אליהם עולה 2 דולר לאדם, ילדים ללא תשלום. תשתיות תיירותיות לא קיימות באזור ולמרות זאת מגיעים לשם תיירים ונכנסים למין מבנה אבן קטן, התוחם את נביעת המעיין החם. לקח זמן עד ששכנעתי את כל המשפחה להיכנס יחד איתי למים. המראה לא כל כך מזמין והריח עוד פחות, אבל החוויה בכללותה והעובדה שהצלחנו להגיע עד לחור הזה, הספיקה כדי שניכנס כולנו יחד למעיין החם והמסריח. השתכשכנו מעט במי המעיין (החם באמת), ירדנו קצת למי הנהר ועשינו את דרכינו חזרה ברגל, עד למקום שבו החנינו את הג'יפ. מכיוון שהייתה כבר שעת שקיעה, קולות היער היו רמים מאד - בייחוד סוגים שונים של חרקים, שמוציאים קולות שמעולם לא שמענו (ציקדות): קולות חריקה, שריקה וצרצור, שטרם נשמעו באזנינו הישראליות. מדהים אותי איך הצלחנו, בלי לדעת ספרדית, בלי מפה מסודרת, תוך כדי שאנחנו מסתמכים על מפה שצייר לנו בחור מקומי שפגשנו ברחוב, להגיע למקום נידח ולא מתוייר. אני גאה בנו על התעוזה, על האמונה ועל התוצאה.

חזרנו בדיוק באותה הדרך בה הגענו. חצינו את התעלה ההידרו-אלקטרית, חלפנו על פני חוות בקר, בית ספר וחזרנו למלון. התקלחנו, החלפנו בגדים וירדנו למסעדה של מלון אואזיס. כמו תמיד, הזמנו דברים חדשים, בלי לדעת מה בדיוק נקבל. זה התחיל במיצים טבעיים של תותים ופאפאיה וגם מילקשייקים של אותם הפירות. למרבה הפלא, הטעם של המיץ ושל המילקשייק היה אותו הטעם בדיוק, שניהם היו טעימים. תוך כדי שתיה, הילדים החלו לצחוק. לא יודע על מה ולמה, אבל אי אפשר היה להפסיק אותם. אולי הסיבה לכך הייתה הנסיעה הארוכה או המינרלים שבמעיינות החמים. הדבר היחיד שהפסיק אותם (וגם זה לזמן קצר) היו המנות שהגיעו. המנה הראשונה הייתה סוג של פסטה, ברוטב שמנת וירק, שנטרפה במהירות. אחר כך הגיע סטייק החזיר, שצופה במעין מעטה פריך שנעלם כהרף עין. ואז, הגיע דג דמוי פורל, ברוטב של שמנת ורוקפור. כשסיימנו לאכול, באו לבקר אותנו במסעדה שתי קרפדות ענקיות (וזה בלשון המעטה). הן קיפצו סביבנו וכך גם הילדים, שקיפצו יחד איתם אבל על הכיסאות, מרוב פחד. חזרנו לחדרים, עייפים ושבעים, נרגשים לקראת הראפטינג של מחר.

יום 6: התעוררנו מוקדם בבוקר והתארגנו צ'יק צ'ק, לקראת היציאה לראפטינג. בשעה 7:00 הגישו לנו במלון שקיות, עם ארוחת בוקר ארוזה, שהסכימו להכין לנו מבעוד מועד, למרות שהמטבח נפתח רק ב-08:00. הרכב של "Panama Adventure Company" הגיע לאסוף אותנו. וכך, יחד עם עוד חמש אמריקאיות, יצאנו לנסיעה של שעה וחצי לאזור הקרוב לקוסטה ריקה, בו נהר הצ'ירוקי זורם במלוא עוזו ומתאים לראפטינג, ברמה 2-3. בשלב מסויים הגענו למחסום דרכים, בו ראינו רכב חילוץ ובו צוות המדריכים שלנו, עם כל ציוד הראפטינג שהמתינו לנו. התברר, שעץ גדול נפל וחסם את הדרך והיו בידינו שתי אפשרויות: להמתין עד שיפנו את העץ ולהמשיך בתוכנית המקורית או לחזור מעט אחורה ולהיכנס לנהר במקום אחר ובכך לקצר את זמן השהייה בנהר בכ-30 דקות. בחרנו באפשרות השנייה.

הגענו לגדת הנהר. קיבלנו תדריך, הוראות בטיחות ומספר פקודות בסיסיות של חתירה: קדימה, אחורה וכו', דגשים לגבי מצב של התנגשות חזיתית בסלע, כיצד יש לנהוג כשנופלים למים ועוד. הוסבר לנו, בשום פנים ואופן אין לנסות ולעצור את גופך עם הרגליים בקרקעית הנהר, זה דבר מאד מסוכן, שיכול להביא לשברים או טביעה. במקרה של נפילה למים, יש לצוף כשהרגליים מיושרות ופונות כלפי הזרם. אחרי התדריך המרגיע, שהלחיץ את כולנו, כולל את האמריקאיות, שניסיונן בראפטינג היה פחוּת משלנו, התפללנו חזק, חבשנו קסדות, לקחנו משוטים ונכנסנו עם הסירות לנהר. הכל התחיל רגוע, התאמנו בתנועות הבסיסיות של חתירה: קדימה, אחורה, ימינה ושמאלה. הבנו שאנחנו מבינים את המדריך והוא אותנו. לאחר שעברנו את האשד הראשון, הבנו את העניין וכך השיט כלל אשדות, מים רגועים, אשדות, מים רגועים... כמובן שכל כניסה לאשד, לוותה בצעקות פחד/ הנאה/התרגשות (בעיקר מגרונה של אשתי לירון) ובקריאות הידד הצלחנו בסופו של האשד. בזמן השיט במים הרגועים, יכולנו לקפוץ ולשחות במים. האמריקאיות הרבו ליפול למים או כי הן נהנו מזה או כי הן לא הצליחו להחזיק את עצמן בתוך הסירה. באחד מעיקולי הנהר, עצרנו מתחת לעץ גדול, שכמה מענפיו מכסים חלק מהנהר. כשהבטנו על העץ, הבחנו בנחש מסוג בואה ,כרוך על ענף, ממתין לטרף, ממש מעלינו.

השיט עבר בסך הכל בנינוחות רבה, כשמסביבנו פרפרים, ציפורים ודייגים מקומיים שדגים, בעזרת פיתיונות נוצצים, דגים מסוג דגי שמך ו/או פורלים, החיים בנהר. הייתה לנו חוויה אחת מסוכנת, אשר אחת האמריקאיות נפלה מהרפסודה והיא טעתה וניסתה לעמוד, דבר שגרם לרגליה להיתקע בין הסלעים. היא לא הצליחה לעלות מעל המים בכדי לנשום וטבעה קצת. המדריך, שגילה תושיה רבה, הבין שאין מדובר כאן בעוד נפילה כיפית, קפץ מהסירה וחילץ אותה. היא יצאה מהמים מבולבלת ותשושה, אבל בסופו של דבר הכל היה בסדר. באחד האשדות היותר מסוכנים, כתוצאה מהתנגשות בסלע, אראל בני עף מהסירה ולירון, באינסטינקטים אימהיים ראויים לציון, תפסה לו את הרגל. נוצר כך מצב שהוא לא היה יכול לצוף במים ולא לחזור לסירה. כשלירון הבינה שהיא רק מפריעה לו, היא שחררה אותו והמדריך שלף אותו מהמים לסירה. זה אולי נשמע מצחיק, אבל בעיני אראל זה לא היה כך. הוא אפילו קצת בכה וכעס על לירון, על שאחזה ברגלו.

המשכנו בשיט והגענו למקום, בו גדת הנהר נפתחת ומאפשרת עגינה של הסירות. המדריכים פרסו לנו ארוחת צהריים, שכללה גבינות, ירקות, לחם, נקניקים ומיצי העונה. אכלנו, השתכשכנו קצת במים וחזרנו לשוט. הייתה זו חוויה מיוחדת, כשהמדריך, במיומנות רבה, כיוון את הסירה למעין מערבולת, שמילאה את כל הסירה במים. בכל פעם שהיטנו את משקלינו, מצד אחד לשני, זרמי המים סובבו אותנו והיה כיף. סיימנו את המסלול ממש בגבול עם קוסטה ריקה, שם המתין לנו רכב ההסעות. חוץ מהמדריך שלנו, שנפצע מהמצ'טה שלו כשחתך לנו את הירקות, חזרנו כולנו בריאים ושלמים למלון בבוקיטה. רצינו לתאם סיור במטעי קפה מקומיים ליום המחרת, אבל בגלל שהייתי תשוש, החלטנו שננסה את מזלנו מחר או שפשוט נוותר.

הקליקו כאן למעבר לחלקה השני של הכתבה »

הדפס|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה לפנמה סיטי

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×