קובה 2004 - קשר דם

חוויה מיוחדת, אישית ומרגשת שחוויתי במסעי האחרון לקובה - איתור משפחה מקשר דם קרוב, שלא ידעתי עליה כלל עד לפני הנסיעה, ולאחר נתק של לפחות 40 שנה...

תמונה ראשית עבור: קובה 2004 - קשר דם - תמונת קאבר
© עידו ויסמן

בכתבה זו:

משפחה בקובה

אני מבקש לשתף אתכם הקוראים בחוויה מיוחדת, אישית ומרגשת שחוויתי במסעי האחרון לקובה, איתור משפחה מקשר דם קרוב, שלא ידעתי עליה כלל עד לפני הנסיעה, ולאחר נתק של לפחות 40 שנה.

לעצם העניין, במהלך השנה תכננתי את הטיול שלי לקובה כאשר מועד היציאה המשוער היה לקראת החגים, ספטמבר-אוקטובר, שבמהלכו בחנתי היבטים שונים של האי שעליהם אספר לכם בכתבה נפרדת. כשבועיים לפני מועד הטיסה, ספטמבר 2004, עדכנתי את הורי על כך שאני טס לקובה לטיול, ולהפתעתי הרבה אמי שאלה אותי האם אני יודע שיש לנו משפחה בקובה. כמובן שלא ידעתי דבר וחצי דבר על משפחה בקובה, ותשובתי הייתה שלילית. מיד התעוררו מספר שאלות, וממכלול התשובות התברר לי כי אח של סבתי מצד אמי, הנקרא רפאל, היגר לקובה עוד בתחילת מלחמת העולם הראשונה, במטרה ולהימנע מגיוס לצבא הטורקי, אחרי שאחיו הבכור התגייס ונפצע. עוד התברר, כי בקובה הוא הקים משפחה ועשה חייל בתחום הכלכלי, היו לו מטעי סוכר וקקאו ומפעל לעיבוד סוכר, והוא היה בקשר עם המשפחה בישראל ובין השאר גם עם אמי, עד לקראת תחילת שנות השישים.

ככל הנראה לאחר עלייתו של פידל קאסטרו לשלטון ב- 1959 נכסיו הועברו לרשות הממשלה וסמוך לאחר מכן גם הקשר עם המשפחה בישראל נותק. לבקשתי, אמי איתרה עבורי תמונה של רפאל, אשתו וששת ילדיו משנת 1962 ומכתב מאותו מועד, שהיה המכתב האחרון שהיא קיבלה. המכתב כולל שתי כתובות, האחת בג`יגואני (JIGUANI) והשנייה בסנטה ריטה (SANTA RITA).

כשחזרתי לביתי בדקתי את מיקום הערים הללו על המפה, והתברר לי כי העיר הראשונה ג`יגואני, רשומה במפה בשתי מקומות שונים באי, האחד בצפון מזרח האי והשני ליד ביאמו (BAYAMO), וליד עיר זו נמצאת גם העיר השנייה, סנטה ריטה, כאשר ביאמו עצמה נמצאת כ- 100 ק"מ מערבית לסנטיאגו דה קובה (SANTIAGO DE CUBA).

לאור מידע זה, ההחלטה שלי עוד לפני הנסיעה היתה לנסות ולהגיע לערים אלו במהלך שהותי בסנטיאגו דה קובה, אך לא בכל מקרה. כל זאת רק לאחר שאנסה לברר האם המשפחה עדיין מתגוררת בכתובות אלו, או שמא עברה לערים אחרות, או, במקרה הגרוע, עזבה בכלל את קובה.

באמצעות הקהילה היהודית בקובה שאת כתובת האימייל שלה השגתי דרך האינטרנט, ניסיתי לברר את הפרטים הללו, אך עד למועד הנסיעה לא קיבלתי תשובה כלשהי. זאת ככל הנראה בשל מזג האוויר שהיה בקובה שבוע לפני הנסיעה, שנגרם עקב סופת ההוריקן "איבן". האתר של הקהילה היהודית בקובה הכולל את כל הנציגויות בערים הגדולות ובתי הכנסת הוא: www.jewishcuba.org.

היות וכך, היה ברור לי כמעט בוודאות שאני לא עושה מאמץ מיוחד להגיע לערים אלו, כי משמעות הדבר תהיה חריגה ממסלול הטיול המתוכנן. בנוסף, הנסיעה לערים אלו אורכת לפחות חצי יום, הלוך וחזור.

בעת הגעתי לקובה חל עיכוב של 24 שעות, עקב השלכות סופת ההוריקן "איבן". היה ברור לי כי הסיכוי שאסע לחפש את קרובי המשפחה שלי, שואף לאפס, במיוחד מאחר שלא הייתי בטוח שהם עדיין מתגוררים בערים אלו. אלא שתהפוכות הגורל אינן מתחשבות בדעות ובמחשבות, וכבר כשהייתי בסנטיאגו דה קובה הגיעה לאוזני ידיעה, לא בדוקה, כי לאחר מספר ימים מתקיים פסטיבל של 4 ימים בעיר הנקראת סן לואיס (SAN LUIS), הנמצאת כ-40 ק"מ צפונית לסנטיאגו דה קובה. היות והמידע לא היה בדוק המשכתי במסלול הרגיל שתכננתי, ולאחר 5 ימים בהיותי בדרך לאולגין (HOLGUIN), שמעתי מתושבת סן לואיס, שהסעתי כטרמפיסטית, כי הפסטיבל אכן מתקיים ונותרו עוד יומיים לסיומו.

באותו ערב החלטתי לשנות את מסלול הטיול, ובמקום לנסוע מערבה מאולגין ללאס טונס, לנסוע לכיוון דרום לסן לואיס, ולהשתתף ביום האחרון של הפסטיבל, וכך עשיתי, ואת חוויותיי אלו כאמור אספר בכתבה אחרת.

ביום שלאחר הפסטיבל כאשר בחנתי את האפשרויות שלי לחזור למסלול המתוכנן ולאבד מינימום זמן, שמתי לב כי הדרכים מערבה וצפונה עוברות בהכרח דרך הערים בהן, כביכול, מתגוררים קרובי משפחתי. על כן החלטתי במודע לבחון לפחות כתובת אחת בעיר ג`יגואני בדרכי לצפון מערב האי, ובכל מקרה לא להקדיש לכך זמן רב, וזאת בכדי להשקיט את המצפון.

לתחילת הכתבה

פגישה מפתיעה

אלא ששוב יד המקרה הפתיעה אותי, וכאשר נכנסתי לג`יגואני פניתי לאדם הראשון שפגשתי, שהיה מוכר בדוכן לממכר ממתקים ופירות. שאלתי אותו לגבי הכתובת שהיתה בידי, ותשובתו היתה כי אני נמצא ברחוב שאני מחפש, הוא לא זוכר באיזה בית מדובר, אבל זה בסביבה. בכדי לעזור לי, הוא שאל אותי לשם המשפחה אותה אני מחפש, ואני השבתי לו משפחת ג`יברה. האיש, עם מבט מופתע, עונה לי: "זה המשפחה שלי", ואני לא פחות מופתע ממנו, משיב לו בהתרגשות "אם כך, אנו קרובי משפחה". בשלב זה, אותו אדם היה כבר סקרן, שאל אותי לפשר הקרבה, ואחרי הסבר קצר על הקשר המשפחתי שלי למשפחה שלו, ואחרי שהוא התעשת מעט, הוא הצביע על הבית הנמצא מעבר לרחוב ואמר לי "זה הבית שלי". הוא הפקיד את הדוכן בידי אדם אחר ופנה ללוות אותי לביתו.

בבית המשפחה, כאשר הוא פגש את אשתו, תהליך ההסברים חזר על עצמו, ואני, שהייתי בתהליך של יציאה מהרכב מצאתי את עצמי מחובק עם אשת האדם שדיברתי איתו קודם לכן, והתברר בהמשך שהיא אחת מששת ילדיו של רפאל, שהוא האח של סבתי, ושמה מרתה. אחרי השלב הזה של חיבוקים ונשיקות המלווים בדמעות של אושר, ואמירות בספרדית של "אלוהים, בחיים לא חשבנו שדבר כזה יכול לקרות" ו-"איזה אושר נפל בחלקנו", החלה מרתה להזעיק את כל בני ביתה, תוך שהיא מספרת לכל אחד מי אני וכיצד התרחשה הפגישה המקרית עם בעלה, כאשר כל ההסברים מתובלים במילות של אושר, צחוק והפתעה. אני כמובן התחבקתי והתנשקתי עם כל אחד מבני המשפחה.

אך בכך לא הסתיים מסע ההיכרות, היות ולאחר שהוזעקו כל בני הבית, מרתה החלה להזעיק את שאר בני המשפחה המתגוררים בבתים הסמוכים, ובהמשך היא הזעיקה גם את בני המשפחה מהערים הסמוכות, ועם כולם, כמובן, התהליך היה דומה. המעניין הוא שכולם עזבו את כל עיסוקיהם ובאו לביתה של מרתה לפגוש אותי, ודבר זה ריגש אותי במיוחד, והצביע על הצורך שלהם בקשר עם בני משפחתם שמעבר לים. רק שניים מבני המשפחה נעדרו מהאירוע הספונטני הזה: אחת הנכדות של רפאל, המתגוררת בביאמו, שנאלצה ללכת לעבודתה כרופאה בבי"ח, ונכד אחר המתגורר בהוואנה, הנמצאת במרחק גדול מאוד מג`יגואני.

במהלך ההיכרות עם כל בני המשפחה שהגיעו לג`יגואני, נשאלתי שאלות רבות, לפעמים אותה שאלה מספר פעמים, על ידי אנשים שונים ולעתים על ידי אותם אנשים. חלק גדול מהשאלות היו: איך ידעתי על קיומם, איך מצאתי אותם, מי מבני המשפחה מתגורר באיזו ארץ, מי עדיין בחיים ועוד.

הפתיעה אותם במיוחד התמונה שהבאתי איתי לצורך איתור המשפחה. תוך כדי ההסברים וההתפעלות החוזרת ונשנית, החלו בני המשפחה לשלוף תמונות שהיו ברשותם ובתוך התמונות זיהיתי בני משפחה המתגוררים בישראל ובתורכיה. תמונה אחת שהפתיעה אותי יותר מכולן היתה תמונה של משפחתי (אמי, אבי, אחי וסבתי יחד איתי), שצולמה בתחילת שנות החמישים כאשר אני הייתי בין 6-7 שנים.

אחרי כל אלו, הם לקחו אותי לסיבוב היכרות בכל הבתים שהם מתגוררים בהם בג`יגואני, בבית הקברות בו קבור האח של סבתי שנפטר בשנת 1996, ולסיום הזמינו אותי לארוחת צהריים יחד איתם. בכל הזמן הזה התנהלה שיחה ערה בינם לביני על נושאים משפחתיים, נושאים פוליטיים בקובה ובישראל, תחומי עיסוק שלהם ושלי ועוד.

לאחר כשלוש שעות החלטתי שאני חייב להמשיך בדרכי, אך לא לפני שדאגתי לקחת את כל מספרי הטלפון, כתובות ואף צילמתי את כולם. כמו כן הבטחתי ליזום קשר טלפוני בין אמי ומרתה בהקדם, היות ובמועד הביקור לא היתה לי קליטה במכשיר הסלולרי שלי. כמו כן, הבטחתי לבקר את חלק המשפחה המתגורר בהוואנה.

אמנם לאחר מספר ימים, כשהגעתי להוואנה, קפצתי לביקור גם לחלק המשפחה המתגורר שם, וגם כאן הם היו מופתעים.. היות שאין להם טלפון בבית, אז הם לא ידעו על הביקור שלי בג`יגואני. גם כאן חזר על עצמו התהליך של החלפת מידע ושאלות, אך הדבר שהפתיע אותי יותר מכל, בחלק משפחה זה היו תווי הפנים של הבנות שלו, שדמיונן לבנות הדוד שלי (האח של אמי) הוא פשוט מפתיע, מה שהבהיר לי יותר מכל שאני נמצא במשפחה הנכונה.

האירוע לא הסתיים בקובה, והמשיך גם כאשר חזרתי לארץ. כאשר ספרתי למשפחה בארץ על המפגש עם המשפחה בקובה, כולם הופתעו, ובמהלך החלפת המידע, התבררו לי עוד כמה דברים שרק העצימו את המקריות של המפגש שלי עם המשפחה. התברר לי, למשל, כי הבן של אחת מהאחיות של רפאל, שהתגורר בארץ ושהלך בינתיים לעולמו, חיפש במהלך סוף שנות התשעים דרכים ליצור קשר עם המשפחה בקובה, ולא הצליח עד לפטירתו. כאשר אשתו קיבלה ממני את האינפורמציה, היא אמרה כי הדבר היה משמח את בעלה המנוח והיא יצרה מיד קשר טלפוני עם המשפחה בקובה.

בגלל הזמן הקצר שבו שהיתי בקרב המשפחה בקובה, לא הספקתי לברר מספר נושאים שמעניינים אותי, כמו למשל: מתי הם ירדו מנכסיהם, איזה נכסים היו להם, מהו הקשר שלהם ליהדות ועוד. באשר לשאלה האחרונה, אני מניח לאור התרשמותי, כי הקשר רופף, היות ואבי המשפחה קבור בבית קברות לא יהודי, הנכד שמתגורר בהוואנה לא ידע על הקהילה היהודית שקיימת בעיר, אך ידע על קיומו של בית קברות יהודי בברקואה.

עוד אני יכול לשער ממידע שהוחלף במהלך שהותי שם, כי הם לא בהכרח חוגגים את חגי ישראל, אך יש להם בזכרון פרטים שונים. למשל, כאשר נתתי להם פירות יבשים שהבאתי אתי, וציינתי בפניהם שאלו פירות הנאכלים בט"ו בשבט, המבוגרים שבהם זכרו את שמות הפירות, למרות שהם לא קיימים בקובה. לאחר שהעברתי במייל למשפחה בהוואנה את שמות מנהיגי הקהילה היהודית שם, קיבלתי בתגובה הודעה כי הם יצרו קשר עמם. מכאן שנראה לי כי הנסיבות לא איפשרו להם להתעמק ביהדות, אך לפי התגובות עד כה, נראה שעוד לא אבדה התקווה.

מאז אנו נמצאים בקשר שוטף באמצעות הטלפון, במיילים ובמכתבים, ובכולם עולה הצימאון לקשר והיכרות עם שאר בני המשפחה.

מעוניינים לדעת ולקרוא עוד, על המחבר? הכנסו לאתר www.seekingtheworld.com

לתחילת הכתבה

הדפס|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

התהליך מאוד מרגש

השב  · 

תגובה

השב  · 

תגובה לביקור

השב  · 

כתבה נהדרת

השב  · 

יוסי מטייל

השב  · 

תגובות פייסבוק

סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×
    הפעלת נגישות