איי וויטסאנדיי

כשהגענו אל איי וויטסאנדיי היינו המומים, על האי מתנשאים שלושה בניינים גבוהים והמקום כולו דומה יותר לעיירת נופש מאשר לאי בודד: יש בו שדה תעופה, מרינה ל-200 סירות, חנויות, ברים, מקומות לינה לכ- 2000 איש, גן חיות קטן ומגוון פעילויות - לדבר כזה לא ציפינו.
mashav10
|
תמונה ראשית עבור: איי וויטסאנדיי
Thinkstock Imagebank ©

מצפינים בין קני הסוכר

 28יולי - 4 אוגוסט 2002

עזבנו את הרווי ביי והמשכנו להצפין, קבענו עם הנהג שינהג את הקארוואן שלנו לדארווין, ב - 10 באוגוסט, בקיינס, ויש לנו עוד המון תוכניות לימים האלה, ועוד יותר קילומטרים לעבור. המרחק מהרווי ביי לקיינס (Cairns) הוא כ- 1000 ק"מ. ממוצע של 75 ק"מ ליום לא נשמע הרבה, אך מכיוון שאנו מתכננים לפחות שלושה-ארבעה ימי "סטלבט", אנו חייבים לחשב את הזמן והמרחק בתבונה, שלא נגיע ל- 9 באוגוסט ונגלה כי אנו רחוקים מאות קילומטרים מקיינס.

ובכן, התחלנו לנסוע, עברנו דרך חוף קפריקורן (Capricorn coast), עצרנו לארוחת צהריים במקום היחיד שהיה פתוח בעיר המרכזית באיזור: רוקהמפטון (Rockhampton), עיר גדולה, משעממת ובעלת אווירה של עיר רפאים, עיר שהדבר הטוב ביותר בה הוא האוטוסטרדה שמובילה את הנוהגים בה הרחק... בילינו את הלילה במקיי (Mackay)- גם עיר גדולה, אך נעימה ומסבירת פנים, הצטיידנו במלאי של מזון וגם רעננו את עולמם התרבותי של הילדים בכמה פריטים וצעצועים, אשר יאפשרו לנו (ולהם... ) לשרוד את 150 הק"מ שעלינו לעבור עד שנגיע ליעדנו הבא: Airlie beach.

ואם אנו עוסקים בענייני תרבות ובידור נספר לכם שבקארוואן שלנו מותקן מכשיר טלוויזיה שעד עתה שימש בעיקר להקרנת סרטי די.וי.די. שהבאנו מישראל ו/או שרכשנו בכל מיני ספריות שפגשנו בדרך. כאן מקובל שספריות הווידאו והדי.וי.די מוציאות למכירה סרטים משומשים, אך במצב מעולה, במחירים מגוחכים לעומת המחירים המקובלים בישראל, כ -20 דולר אוסטרלי השווים ל - 55 ¤ לסרט די.וי.די. . לא הצלחנו להבין את החוקיות לפיה מוצעים הסרטים למכירה, אך עשינו לנו מנהג, מדי כמה ימים כשאנו עוצרים במרכז קניות לשם רכישת מזון, אנו נכנסים גם לספריית הסרטים שנמצאת ליד ובודקים אילו סרטים מוצעים למכירה, ותמיד יש ספריית סרטים ליד, כנראה שהשאלת סרטים וצפייה בהם בבית זהו הבילוי האוסטרלי המועדף, ובכל מקום, אפילו בעיירה הכי נידחת בה הסופרמרקט היחיד הוא חנות קטנה במבנה של תחנת הדלק יש מדף של סרטים להשאלה. וכך צברנו ספריית סרטים נאה.

בכל זאת, עופר הרגיש שזה לא מספיק וכך הוא החליט לרכוש "צעצוע" חדש: אנטנה קטנה, עגולה ומשוכללת, המיועדת במקור ליאכטות והמאפשרת, בכל תנאי מזג אוויר, לקלוט את השידורים שבאוויר (נו, יונה, מה אתה אומר על כך ? ), מראש הדבר נראה לי מיותר, אך אמרתי לעופר שהוא רשאי לקנות מה שמתחשק לו על חשבון מתנתי ליום הולדתו ה - 50 (מזל שעופר יחיה רק עד 120, כך אוכל לעמוד בעלות מתנות יום ההולדת שלו... ). היום, כשבוע אחרי רכישת הצעצוע, שיניתי את דעתי, האנטנה הזאת היא רעיון נהדר, אשר שדרג את חיי הלילה שלנו בכמה דרגות. מדי ערב, אחרי שמצאנו מקום לחניית לילה וסיימנו את כל פרוצדורת הפעלת הגנרטור-מקלחות-ארוחת ערב-רחיצת כלים-ניקיון הקארוואן, אנחנו מדליקים את הטלוויזיה. לפעמים אנו רואים 10 דקות חדשות, מתעדכנים במזג האוויר למחר וסוגרים, ולעיתים אנו "נופלים" על משהו המתאים לכל המשפחה ומבלים את יתרת הערב מול המסך הקטן. בינתיים אנחנו מאוד מתלהבים מהחידוש, בוקר אחד אפילו יצאנו שעה יותר מאוחר כדי לאפשר לילדים לצפות במקבילה האוסטרלית לערוץ הילדים שלנו.

ואחזור חזרה למסלול הטיול שלנו. האיזור ממקיי וצפונה הוא איזור גידול קנה סוכר, הכביש עובר בין שדות עצומים של קנה סוכר, הגידולים כבר הגיעו למקסימום גובהו וכך אנו נוסעים על הכביש כשמשני צדדיו שורות על שורות על שורות של קני סוכר צפופים המתנשאים לגובה של 3 מטרים ויותר... לעיתים קרובות אנו המכונית היחידה בטווח ראיה על הכביש ואנו מרגישים כבני ישראל שעברו בחרבה.... כשעופר התעייף מהנהיגה פנינו ימינה לשביל שהתפתל בין השדות, נסענו כברת דרך עד שמצאנו מקום לעצור בצילם של קני הסוכר. עופר הלך לישון, הילדים יצאו החוצה, פרשו שמיכה וערכו מירוצי מכוניות, ואני ישבתי להקליד במחשב, בניסיון חסר סיכוי להדביק את קצב החוויות. בחוץ שקט, לא נשמע שום צליל חוץ מאוושת הרוח בין הקנים, שמש חמימה ו... שלווה.

כעבור כשעתיים המשכנו לנסוע, משמאל לדרך מלווים אותנו פסי רכבת, צרים ודקים מפסי הרכבת המוכרים לנו, שלטים בצידי הדרך מסבירים כי מדובר ברכבת קני סוכר (cane rail), רכבת המסיעה את קרונותיה העמוסים למפעל עיבוד הסוכר. הפסים עוברים קרוב לבתים, ישנם מקרים בהם הפסים עוברים ממש בכניסה לבית, מאוד השתעשנו כשדימיינו את האנשים הגרים בבתים הסמוכים למסילה, פותחים את הדלת בזהירות, מביטים שמאלה וימינה (בעצם, כאן זה הפוך, ימינה ושמאלה... ), לוודא שאין רכבת על המסילה ואז הם חוצים את המסילה וניגשים למכוניתם, החונה מעבר לפסים... כשהתקרבנו לארלי ביץ האוויר החל להתערפל וריח של עשן מילא את הקארוואן, אחרי כמה קילומטרים של נסיעה נגלה לעיננו מראה מרהיב של מדורות ענק השולחות לשמיים לשונות של אש, מסתבר שלא מדובר בל"ג בעומר האוסטרלי וגם לא בקבלת פנים מיוחדת לכבודנו אלא בסופו של תהליך גידול קנה הסוכר. לאחר שמסיימים את הקציר מציתים את ערימות הפסולת העצומות במדורות לילה מרשימות.

לתחילת הכתבה

איי וויטסאנדיי

לאחר שהחשיכה ירדה ולאחר שהשארנו את המדורות מאחורינו, ראינו מולנו את האוקיאנוס ותוך כמה דקות הגענו לארלי ביץ, השוכנת לחופו. ארלי ביץ היא עיירת נופש קטנה שיצאו לה מוניטין של עיירת תרמילאים עליזה. למרות שמה, אין בה אף חוף רחצה ראוי לציון אולם, על חסרון זה מחפה לגונה מלאכותית ענקית, הבנויה בסמוך לשפת הים, הלגונה מוקפת בחול ים ובמדשאות, מוארת בלילה ופתוחה לציבור חינם אין כסף 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. מקום משובב נפש !

לי להתלבט יותר מדי חנינו ליד הלגונה ונערכנו ללינת לילה. לאחר שהושלמו כל ההכנות ואנו רבצנו כולנו מול הטלוויזיה, צופים בסרטים מצוירים, הגיע פקח הלגונה והודיע לנו כי במגרש החניה מותר לחנות, גם בלילה, אך אסור לעשות שם קמפינג- משמע אסור לישון במכונית... ממש לא התחשק לנו לזוז וכך שילחנו בפקח את עופר הכל יכול, אשר שכנע את הפקח לאפשר לנו, באופן חד פעמי, להשאר שם.

קמנו בבוקר (ישנו נ-ה-ד-ר, תודה על ההתעניינות ... ) ובילינו את היום בלגונה: בטן גב, משחקים עם הגלשן, פריזבי וכו`, בצהריים עופר מיצה את הנושא, יצא להסתובב בעיר, (העיר כולה נפרשת על מספר רחובות, אך כל מה שיש לתיירים לחפש בה נמצא ברחוב אחד, רחוב שוט הארבור), חזר אחרי שעה והודיע לנו שעוד שעתיים אנו מפליגים, לשלושה ימים, לאי......

אעשה הפסקה ברצף העלילתי ואספר שארלי ביץ מהווה נקודת יציאה לאיי וויטסאנדיי. איי וויטסאנדיי הם קבוצה של 74 איים, המצויים כולם בטווח של עד 50 ק"מ משוט הארבור (Shute Harbour - הנמל ממנו מפליגות המעבורות לאיים השונים), מרבית האיים הם איים יבשתיים, כלומר האיים הם פסגותיהם של הרים תת מימיים וסביב רבים מהם יש שוניות אלמוגים, אם כי הגרייט בארייר ריף (The great barrier reef) נמצא במרחק של לפחות 60 ק"מ מהיבשת. (ברשותכם, על הריף אספר בכתבה הבאה, אחרת לא נגיע לאי המילטון...). רובם המכריע של האיים הללו הוכרזו כפארקים לאומיים וההיצע התיירותי על האיים מגוון: ישנם איים קטנטנים שמספר המבקרים בהם בכל זמן נתון מוגבל לאנשים בודדים ומי שמבקש לשהות עליהם חייב להיות עצמאי לחלוטין, כלומר חייב להביא עימו את כל צרכיו לרבות אוהל, שק שינה, מזון, מים וגזיה (כי אסור להדליק אש על האי).

על הצד השני של הסקלה נמצאים האיים שבוצע בהם פיתוח תיירותי ואז ניתן למצוא בהם אתרי נופש ברמות שונות בהם ניתן להשיג כל מה שתייר יכול להזדקק לו במהלך חופשתו. לנו היה ברור שאנו רוצים לנסוע ליום-יומיים לאי כלשהוא והתלבטנו לאיזה סוג של אי ברצוננו להפליג, מחד כל אחד מאיתנו נוצר בליבו פנטזיה על בילוי רומנטי בנוף קסום על חול לבן מתחת לעצי קוקוס, באי בודד שכולו שלנו, ומנגד אנו מטיילים עם ילדים, ורק המחשבה על כמויות הציוד שנצטרך לקחת עמנו לאי בו אין דבר גודעת את הפנטזיה ומשכנעת אותנו לבחור בפרקטיות, החלטנו לנסוע לאחד האיים המפותחים.

לתחילת הכתבה

באי המילטון

בנקודה זאת נחזור לעופר המודיע לנו שאנו מפליגים לאי המילטון בעוד כשעתיים, חיש קל התארגנו, ארזנו תיק (אני חייבת להשוויץ ולספר שמפעם לפעם ומאריזה לאריזה גודלו של התיק קטן יותר... ), החננו את וויני היקר בחניה ליד הנמל ועלינו על המעבורת. אחרי חצי שעה של הפלגה במים שקטים, בין האיים המיוערים ברובם, בתוך גלויית נוף מדהימה, הגענו לאי. ברגע הראשון היינו המומים, על האי מתנשאים שלושה בניינים גבוהים והמקום כולו דומה יותר לעיירת נופש מאשר לאי בודד: יש בו שדה תעופה, מרינה ל- 200 סירות, חנויות, ברים, מקומות לינה לכ- 2000 איש, גן חיות קטן ומגוון פעילויות. לדבר כזה לא ציפינו, אבל, זה מה שיש ועם זה ננצח! נסענו לבית המלון שלנו. שכרנו דירה במלון דירות, מחיר הדירה לזוג 250 דולר אוסטרלי ללילה, לילה שלישי חינם והילדים חינם. לאחר התארגנות בדירה יצאנו לתור את האי.

גודל האי כ - 5 קמ"ר, אך רובו מיוער בצפיפות ואינו נגיש, אין אפשרות (וגם אין צורך) לשכור באי מכונית, אך ניתן לשכור "מיני מוק" שהן בעצם מכוניות המשמשות לנסיעה במגרשי גולף, שכרנו אחת, הסתובבנו באי וראינו שאמא טבע יצרה מקום מקסים. למדנו גם שהאי כולו הוא קרקע פרטית של חברה המנהלת את כל השירותים הניתנים באי וכך כל אורח, בכל אחד מהמלונות, מוזמן להשתמש חינם בכל השירותים המוצעים חינם (ספורט לא מוטורי, מועדון ילדים, בריכות ועוד) ויכול להשתמש בשירותים הניתנים בתשלום, לרבות חנויות, מסעדות, שכירת סרט ווידאו וכו` על ידי חיוב החדר בו הוא מתאכסן. זהו רעיון שיווקי נהדר, לרוב האנשים קל יותר לחתום על "בונד" לחיוב על סך 80 דולר אוסטרלי עבור שכירת מיני מוק ליממה, מאשר לשלם במזומן את הסכום (המופקע ! ).

הילדים היו מאושרים מהבחירה, התרוצצו בין הבריכות ובילו במועדון הילדים וגם אנחנו נהנו, במיוחד מהשעות בהן היינו לבד: נסענו לנקודה הגבוהה ביותר באי לצפות על האיים שמסביב, מבלי שמאחור יתנהל וויכוח נוקב בשאלה מי יישב באמצע הספסל, שתינו יין אל מול הנוף (מסתבר שיש גם יתרונות בבניית בניין בן 13 קומות על אי באמצע האוקיאנוס.....) בלי להשגיח שאף אחד לא ישען על המעקה ואכלנו פיצה מתובלת במסעדה חביבה, על המים, בלי לשמוע טענות על ריח השום העולה מהמאפה....., ולמרות שהשעות הללו היו קסומות שנינו מאוד שמחנו כשהמועדון נסגר, קשה להיות בלעדיהם, אחרי שמתרגלים להיות ביחד כל הזמן....

לאחר 3 ימים על האי שבנו וארזנו את מטלטלנו ולקחנו מעבורת חזרה ליבשת, לשוט הארבור, בדרכנו משוט הארבור לכיוון המשך מסלולנו, לא יכולנו להתאפק ועצרנו בלגונה בארלי ביץ, לטבילת פרידה מרעננת, חשבנו להשאר בעיר המלבבת הזאת עוד יום, להנות מחיי הלילה התוססים, אך לוח הזמנים דוחק בנו, לפנינו עוד כ - 90 ק"מ עד באוון (Bowen).

את יום המחרת בילינו בבאוון, עיירה קטנה על אם הדרך, יש להניח שלא היינו מבלים בה לולא ראינו שלט המפנה לחוף ים בו הותקנה רשת הגנה מפני מדוזות קטלניות (אין צורך להבהל, הסבר יגיע מיד...). בלי להתלבט סובב עופר את ההגה ותוך 10 דקות היינו במפרץ על חוף ים פסטורלי. במים יש ריף קטן ומיני דגים שוחים סביבו, כולנו צללנו מעט, עופר מאוד נהנה מהצלילה, אני לא כל-כך... כנראה שבריא יותר לשלוות הנפש שלי שלא אדע מה יש מתחת למים, במיוחד במקומות בהם שוחים מיני יצורים...

לפני שתתחילו לרעוד ולדאוג ארחיב בנושא המדוזות: בחודשי הקיץ (בדרך כלל מאוקטובר עד מאי), בתקופה בה מתחממים מי האוקיאנוס, מגיעות לחופי קווינסלנד מדוזות (stinger) שפגיעתן קשה: הארס שלהן עלול לפגוע במערכת הנשימה ולגרום למוות. אם מישהו נפגע יש לפנותו בזריזות לבית חולים, לאחר שמורחים חומץ על המקום שנפגע - מה שמסביר את קיומו של מיכל, עליו כתוב באותיות קידוש לבנה vinegar בכניסה לכל חוף ים, (ואני חשבתי ששלטונות אוסטרליה מוטרדים מתיבול הסלטים הנאכלים על שפת הים....).

אומנם הנושא לא רלוונטי עבורנו שכן כעת חורף ולמדוזות קר והן אינן מגיעות לחופים, אך בכל זאת טוב לדעת שישנם מקומות רבים בקווינסלנד בהם הותקנה רשת המונעת מהמדוזות להגיע לאזור חוף הרחצה, אולי אפשר להעביר את הרעיון לעיונו של האחראי על החופים ברשות השלטון המקומי בישראל....

מבאוון המשכנו לכיוון טאונסוויל (Townsville), הדרך המשיכה להתפתל בין שדות קנה הסוכר והאוויר התמלא בריחות של סירופ סוכר, לא התפלאנו כשראינו שלט המכריז כי הגענו ל"מקום המתוק ביותר בעולם". מימין לכביש עמד בגאון מפעל ההופך את קנה הסוכר לדבר המתוק האמיתי- לסוכר.... לא יכולנו להתעכב ולכן שאפנו מלוא האף והמשכנו, מזמזמים את שירו של יהונתן גפן, המתחיל בערך כך:

"בסוף רמת גן יש מקום מיוחד,
בו אפשר לעמוד ולהריח שוקולד......"

להשתמע, ענת.

נ.ב.
שכחתי לספר שבאי המילטון חיות המון ציפורים, בדרך כלל אני לא ממש מתעניינת בעולם החי שמעופף מעלי והיכרותי איתם מתמצה בנחליאלי המבשר את בוא הסתיו ובעוד כמה, אבל באי, אי אפשר להתעלם מהציפורים. ראשית, הן מצייצות ושורקות ושרות וגם סתם משמיעות רעש מחריש אוזניים ושנית הן לא חוששות מבני אדם וכך, במהלך שהותנו באי, באו לבקר על המרפסת שלנו (קומה 13 במגדל הסמוך ליער) ינשוף, שני תוכי לורי צבעוניים וחמודים והרבה ציפורים גדולות, לבנות עם ציצית צהובה הנראית כמו כתר נוצות של אינדיאני. וויכוח נטוש במשפחתנו האם שם הציפור: קאקאדו צהוב ציצית או קוקוטייל- אך כך או אחרת מדובר בציפור יפיפיה ואנו צפינו בה בחדווה, באחד הימים התעופפו ובאו ארבע מהן יחדיו למרפסת שלנו, איזה כבוד... ליתר בטחון צפינו בהן דרך חלון סגור שכן במלון אמרו לנו שהציפורים כל כך רגילות לבני אדם עד שהן נוהגות לצפות בנעשה בחדרים וכשהאורחים יוצאים מהחדר או סתם יושבים ללא תנועה בסלון למשך יותר מכמה דקות, הציפורים מכרסמות את הרשת ונכנסות לחדר לחפש שאריות מזון...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×