אל תפסחו על בומביי

``בומביי (Bombay) או בשמה המעודכן מומביי (Mumbai) אינה נתפסת כיעד אטרקטיבי לתיירים ישראלים. ובמיוחד לא אצל הצעירים. אבל צריך להבין שאנחנו מפספסים ובגדול. בומביי, לטעמי, מרתקת ומעניינת וחבל לפסוח עליה ולברוח היישר לגואה עם הנחיתה. תנו לה צ`אנס, לעיר הענקית הזו.
פנינה מרקו
|
תמונה ראשית עבור: אל תפסחו על בומביי

הפתעה לטובה ממומביי

זו הפעם הרביעית שאני נוסעת להודו והפעם בחרתי בדרום. לנסיעה הזו הצטרפה אלי אביה, בת אחותי, לאחר שסיימה את לימודי התואר השני בתקשורת ולזמן קצר מתוך הטיול גם חנה אחותי (לא אמא של אביה). בגלל אילוצי מקום בחברת התעופה הירדנית (הזמנו כרטיסים חודשיים מראש ועדיין ישבנו על רשימת המתנה במשך חודש וחצי) נסענו אביה ואני בטיסה אחת ושלושה ימים אחרינו הגיעה חנה בטיסת אל על.

לא היו ישראלים רבים על הטיסה הירדנית לבומביי וחוץ מאביה וממני אף אחד מהם לא נשאר בעיר הגדולה. בשיחות עם חלק מהחבר`ה בזמן ההמתנה בעמאן ועם הנחיתה בבומביי הבנו שהם ממשיכים לגואה או לפונה (גם מהטיסה של אל על ירדו מעט מאוד לבומביי עצמה והשאר המשיכו). מעט הישראלים שפגשנו בתוך העיר בימים בהם הסתובבנו בה היו כאלה שמתגוררים במקום לצורך עבודה, או כאלה שנכנסו העירה לסיור קצר ומהיר, מבלי לישון בה, רק כדי להמשיך ברכבת הלילה לגואה.

חבל. זה די מרענן להסתובב בעיר גדולה בהודו ולא להיתקל בשלטים בעברית, לא למצוא שקשוקה וחומוס בכל פינת רחוב ולא לשמוע קריאות: "אחי, אחותי, בואו לכאן, בואו תראו, הכל בזול...." בעברית. לשם שינוי, בכל מקום שואלים אותנו מאיפה אנחנו, לא מזהים מיד שאנו ישראליות, מנסים לנחש: מאנגליה? מלבנון? מארה"ב? אנחנו יכולות להסתובב בטיילת אשר לשפת הים ולשוחח בעברית בחופשיות, מבלי שצעירים הודים ישיבו לנו בשפת אמנו, או יבינו בכלל שאנו מנסים להפטר מהם, כי הם נשרכים אחרינו כבר שעה (בהתחלה חשבנו שזה בשל העובדה שאביה מסתובבת בגופיה, אז קנינו צעיף לכסות את הכתפיים, רק כעבור שבוע, כשעזבנו את בומביי התבררה הסיבה האמיתית: אביה פשוט דומה מאוד לשחקנית הודית מפורסמת ולכן אי אפשר היה להסתובב ברחוב מבלי להיתקל במבטים סקרניים ובבקשות חוזרות להצטלם).

מזג האוויר בבומביי בעונה זו של השנה (תחילת דצמבר) הוא אידיאלי לטיול: חמים ונעים (במושגי הודו. אצלנו בארץ זה עדיין נחשב חם) ואפשר בהחלט להסתובב יום שלם מבלי ליפול מהרגליים. הטוב ביותר, וזה מה שאנחנו עשינו לאחר יום מנוחה אחד, הוא לקחת מונית ולעשות סיבוב באתרים העיקריים בעיר. זו הדרך הטובה ביותר להתמצא בעיר חדשה לאחר שמגיעים אליה ולהחליט באילו מהמקומות רוצים לבקר שוב ועל מה אפשר לוותר בהמשך.

אפריים, נהג מונית עליו הומלץ באחד הטיפים ב"למטייל", התייצב בשעה שקבענו איתו, אבל המחיר שהציע היה גבוה מדי. על אפריים נאמר באתר שהוא יהודי, אדם הגון ושמח לפגוש ישראלים. לא בדקתי אם הוא יהודי, והעובדה שהוא שמח שישראלים מתקשרים אליו ומספקים לו עבודה, מתקבלת על הדעת, אבל עובדת היותו הגון מוטלת בספק. המחירים שהוא רצה גבוהים בהרבה מאלה שכל נהג מונית בשער הודו היה מוכן לקבל.

אגב מחירים. בבומביי, כמו בכל הודו נהוג להתמקח, אלא שכאן זו ממש מצווה. מחירי בתי המלון בבומביי הם מהיקרים ביותר בהודו. באזור קולבה (Colaba), שהוא אחד האזורים התיירותיים ביותר בעיר ובו נמצא שער הודו המפורסם ומלון הטאג` מאהל היוקרתי, נמצאים גם מלונות עממיים ולכאן נוהגים להגיע גם התרמילאים. מחירו של חדר פשוט ובסיסי, במלון שבו הכניסה נראית כמו השער האחורי של מסעדת פועלים ממוצעת ביפו, עולה כ-600 רופי. אגב, במחיר הזה, השירותים נמצאים מחוץ לחדר. אנחנו מצאנו חדר במלון Sea lord hotel (שם מפוצץ, אבל מלון בסיסי מאוד) הממוקם בצידה השני של הטיילת (שמתחילה בשער הודו) במחיר של 750 רופי לשלושה אנשים (בהתחלה ביקשו 850 רופי). החדר עם שירותים, מאוורר, מזגן (שלא עבד, אבל במקרה זה לא היה צורך) וטלויזיה. חדר דומה בדלהי עולה בין 200 ל- 450 רופי ללילה.

ובהמשך למחירים: בקולבה קוזווי רואד (Colaba Causeway Rd), הרחוב הראשי של קולבה ישנם דוכנים המציעים סחורה לתיירים: בגדים, סנדלים, צעיפים, תיקים, ובעצם, הכל. כל מחיר שננקב בדוכנים אלה ניתן להוריד לפחות מחצי. דוגמא: צעיף פשוט, שמחירו, בהתחלה היה 250 רופי, נרכש בסופו של דבר ב-70 רופי. תיק עליו ביקשו בתחילה 300 רופי, נרכש ב-150 רופי וכך הלאה. ממש להתחיל בפחות מחצי ולהתפשר על קצת יותר גבוה.

בבומביי יש מספר אתרי "חובה". אנו התחלנו בטיילת המפורסמת- מרין דרייב (Marine Drive), שבהמשכה נמצא צ`ופאטי ביץ` (Chowpatty Beach). לאורך הטיילת מצויים בתי מלון יוקרתיים ובנייני מגורים יקרים והיא מזכירה מאוד טיילות בערים כמו ניס וקאן בדרום צרפת. גם כאן, כמו שם, אפשר לשבת ולצפות בתושבי האזור עושים את הג`וגינג שלהם בבוקר ומטיילים בחבורות, בזוגות ומשפחות עם ערב. בחוף צ`ופאטי אי אפשר למצוא רוחצים רבים וגם לא משתזפים, אבל המוני תושביה של בומביי באים עם ערב לבלות כאן.

בבוקר ערכנו שם סיור חטוף, אבל ביום אחר ביקרנו בשעות הערב. כשטיילנו בין דוכני המזון נתקלנו ביחס לא נעים מצד כמה פרחחים מקומיים, עובדה שהוציאה לנו את החשק להמשיך ולטייל שם. עזבנו את החוף וחזרנו לצפות בו מן הרחוב ואז פגשנו חבורה עליזה של נערות מקומיות, בנות עשרה, דוברות אנגלית, סקרניות מאוד, שהתיישבו איתנו על הגדר, שאלו שאלות, סיפרו על עצמן ואחת מהן, שהעידה על עצמה כמומחית, "קראה" בכפות ידינו.

לתחילת הכתבה

מצטלמים לסרט

כשראינו ממול לחוף שלט "פיצה האט" החלטנו ששם נסיים את ביקור הערב של חוף צ`ואפטי. כשנכנסנו למסעדה נפלנו היישר למסיבת יום הולדת של ילד כבן 10, עם הוריו וחבורה שלמה של ילדים חוגגים ושמחים, רצים בין השולחנות וצורחים ללא הפסקה. לא בדיוק התנאים האידאליים, לפחות עבורי, לארוחה שקטה.

בהמשך ביקרנו בעוד אתרי "חובה" בעיר, (כמו המכבסה הגדולה "דובי גאט", הגנים התלויים ועוד) עד שהבנו, שהדבר שאנו נהנות ממנו ביותר הוא דווקא להסתובב סתם כך ברחוב, לשבת, יחד עם המוני התיירים ההודיים המגיעים לבומביי, ליד המזח של הסירות הנוסעות לאי אלפנטה (Elephanta), לדוגמא, ולהיות צופים.

הבעיה היא שהרבה זמן אי אפשר לשבת בשקט סתם כך. דקות מעטות בלבד עוברות וחבורות של צעירים הודיים סובבות אותנו, ואחד אחרי השני הם מבקשים להצטלם, בעיקר עם אביה. היו שם כמה צלמי פולרויד שתפסו מהר את הפוטנציאל המסחרי הטמון בנו, בעיקר בשל העובדה שאנו לא מסרבות להצטלם, והביאו עוד ועוד בחורים לצילום. הם עשו "קופה" לא רעה ביום אחד שבו הסתובבנו שם. אחת האטרקציות, שלמען האמת חיפשנו אותה, היתה האפשרות להשתתף בסרט הודי. מקובל מאוד שציידי ניצבים מסתובבים ברחובות קולבה וצדים תיירים מערביים לצורך צילומי סרטים בוליבודיים. אחת האפשרויות, אם לא נתקלים ב"סוכן" כזה, הוא לפנות אליהם טלפונית או באמצעות האימייל, אבל מניסיוני זה לא תמיד עובד: קיבלתי טלפון של סוכנת שחקנים כזו, התקשרתי אליה, היא הבטיחה להתקשר חזרה למלון אם יהיה לה משהו ועד היום אני מחכה לטלפון (ואני כבר לא בבומביי). סוכן אחר אליו כתבתי אימייל, אפילו לא השיב לי.

אבל, באחד הערבים בהם הסתובבנו בקולבה קוזוואי רואד, טפח בחור הודי על כתפי ושאל משהו על סרט. בתחילה לא הבנתי מה הוא אומר וחשבתי שהוא מציע לי לראות סרט ולכן לא עניתי לו, אבל אביה קלטה שהוא מציע לנו להשתתף בסרט ואמרה לו שאנו מעוניינות ואפילו סיכמה על מחיר: 1000 רופי.

שמחות על ההזדמנות שנפלה לידינו התייצבנו למחרת בשתיים עשרה וחצי בצהרים, כפי שסוכם, ליד המקדונלדס בקוזואיי רואד. הבחור איחר (כיאה להודי טוב) ועוד אחר כך המשיך להסתובב וביקש שנחכה לו. רק בסביבות אחת וחצי בצהרים הוא העלה אותנו על מוניות לאתר ההסרטה. לפני העלייה למונית הוא הודיע לי שיוכל להעסיק רק את אביה, כי הפעם הם מחפשים רקדניות צעירות שיכולות לרקוד בביקיני (ואני מאוד לא מתאימה לכך, לכל הדעות), אבל הוא הרשה לי להצטרף לצילומים.

צילומי הסרט שנקרא "Don`t Brake My Heart" התבצעו על חוף ימה של בומביי, אבל באחת השכונות המרוחקות מאוד מקולבה, מרחק של למעלה משעתיים נסיעה, אפילו בלילה. היום הארוך הסתיים בארבע לפנות בוקר, ורק אז הביאו אותנו חזרה למלון. במשך היום הציעו לנו אוכל ושתייה ואביה קיבלה בגד ים ונאלצה לפזז ולרקוד במשך שעות. אבל זו הייתה חוויה של פעם בחיים. מומלץ מאוד.

חנה, שהגיעה לבומביי כמה ימים אחרינו היתה זו שהחליטה שאחרי יומיים בעיר היא מבינה את הפרינציפ וזה מספיק לה. אנחנו, שכבר בילינו כאן חמישה ימים הסכמנו שגואה יכולה להיות היעד הבא. תפסנו מונית ונסענו לתחנת הרכבת ויקטוריה על מנת לקנות כרטיסים.

גם אם לא נוסעים ברכבת ואין צורך לעבור דרך התחנה הזו אני ממליצה לא להפסיד אותה. תחנת ויקטוריה בבומביי היא מקום מדהים. מכל הבחינות. היא מצויה בתוך מבנה ענק, שנראה כמו ארמון או קתדרלה, בנוי בסגנון גותי מלפני כ-200 שנה, אליו נכנסות וממנו יוצאות הרכבות לכל חלקי תת היבשת. בתוך המבנה הענק והמרשים הזה עוברים אלפי בני אדם במשך היום. אפשר לראות אותם יושבים, משפחות שלמות על הרצפה, ממתינים לרכבות. נשים בסארים צבעוניים, גברים בלבוש מערבי או בקורטה לבנה. ילדים, תינוקות, תלמידים בתלבושת בית ספר, מעט תיירים מערביים.

ההתמצאות בתחנה אינה קלה, אבל בקומה השנייה ישנו דלפק מיוחד לתיירים וצריך להצטייד קודם כל בקומה התחתונה בטופס מיוחד אותו ממלאים ומגישים לפקיד בדלפק. גם אם התור קצר, צריך אורך רוח, משום שלכל אחד מהעומדים בתור לוקח זמן להבין באיזו רכבת הוא צריך לנסוע, מתי היא יוצאת ומהיכן. אנחנו קנינו כרטיסים לרכבת בוקר שעמדה לצאת בעוד יום וחצי (רכבות הלילה היו מלאות ימים רבים מראש), במחלקה שנייה, סליפר. מחלקה המומלצת בדרך כלל אצל רוב התרמילאים, אבל אם זה היה תלוי בי הייתי מוכנה להכפיל את הסכום ולנסוע במחלקה טובה יותר, אבל על החוויות ברכבת וההגעה לגואה, בפעם הבאה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×