אני יודע ואת יודעת, בתושבי מלאנה אסור לגעת

יוצאים לטרק עם שלג בפסגות, משתכשכים במעיינות חמים, רובצים במנאלי ו.. חוזרים הביתה. האם החיידק ההודי דבק?
כתבה: מיכל רביב, צילם: רון מרטנס
|
תמונה ראשית עבור: אני יודע ואת יודעת, בתושבי מלאנה אסור לגעת
Thinkstock Imagebank ©

הטרק מהכפר נגאר

יום ב` 3.10.2005: חזרנו מהטרק, היה מעולה! יצאנו עם שי ודורית שהיו נחמדים, וגם הטבח החדש לא הכזיב. הפעם גם למדנו את כל שמות חברי הצוות: ענן המדריך (כמובן), רינצ`ן הטבח (הנוק חזר לנפאל), נורבו איש הסוסים ונאנק העוזר (חסר השם מהטרק הקודם). מזג האויר התקרר במהלך החודש האחרון, מה שהוביל לשתי תוצאות חשובות. אחת: הלילות נהיו הרבה יותר קרים, מרגע שהשמש עוזבת צריך להתעטף בכל השכבות האפשריות ולאגור חום מכל מקור שהוא. שתיים: בהרים מעל 5000 מ` כבר ירד שלג ראשון, והפסגות הגבוהות ביותר מנצנצות בלבן מעל שאר ההרים. יפה! אפילו ממנאלי רואים את השלג.

אז ביום רביעי בבוקר יצאנו לדרך. קודם כל נסענו לכפר נגאר ממנו יוצא הטרק. בנגאר יש את Nagar Castle, שזה בנין עץ ואבן בן 500 שנה שעכשיו הוסב למלון וכניסה אליו עולה 15 רופי. ציפינו לגדולות ונצורות, התאכזבנו ולכן לא נכנסנו. משם המשכנו לגלריה של הצייר הרוסי הנודע ששכחתי את שמו. לא כל כך התאים לנו לאוירה והמשכנו הלאה. מה שכן, נגאר נראה כפר נחמד למדי. עלינו עוד קצת עם הג`יפ, הסוסים הועמסו והתחלנו ללכת. עלינו דרך מטעי תפוחים אל הכפר רומזו (Rumsu) ובית הספר המקומי. בדרך פגשנו את אחרוני קוטפי התפוחים סוחבים סלים עמוסים למטה. לעת ארוחת צהריים התחיל להתענן בשמיים, ולכן נטינו את אהלינו ב camp הנמוך יותר שמעל רומזו, לצד עוד קבוצת ישראלים ופורטרים. עד מהרה העננים הפכו לטפטוף וגשם קל ואנו הסתתרנו באוהל. לעת ארוחת ערב כבר התבהר, והתגלו שמיים מדהימים עם כוכבים זוהרים. אחר כך חיממנו את רגלינו הקפואות סביב המדורה והלכנו לישון לצלילי הפעמון של אחד הסוסים. להבא נבקש לכבות את הסוס בלילה... ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון.

ביום השני המשכנו לטפס הלאה, משאירים את רומזו והכפר שמצדו השני של העמק הרחק מאחור, דרך יער פסטורלי וקרחות יעל פסטורליות אף יותר, בהן הדשא מנצנץ ופסגות ההרים נהיות קרובות ולבנות יותר עם כל צעד. יפהיפה! אחר הצהריים הגענו ל-camp מדהים על צלע ההר. חוץ מזה שהעליה מהשביל לאוהל היתה מבצע לא קטן בסוף היום, הנוף היה מדהים. כל העמק פרוש לרגלינו, כולל הצצה לעמק קולו שם אפשר לראות בלילה את האורות של מנאלי. מעל כל זה שכבה עבה של הרים מושלגים. נהדר.

למחרת השלמנו את הטיפוס (עוד 220 מ`) אל הפאס, ממנו נשקף נוף מדהים אף יותר, קולו ואלי מצד אחד, פרואטי (Parvati) ואלי מצד שני, הרים מושלגים מקיפים את האופק ב-360 מעלות, כולל Deo Tiba שהוא הגבוה ביותר בסביבה. רון טיפס אפילו עוד קצת למעלה לתפוס עוד נוף, ראו תמונות. אחרי הפאס נפרדנו לשלום מקבוצת הישראלים שלקחו את המסלול המהיר והתלול למלאנה. אנחנו התחלנו לרדת בהדרגה לאורך הרכס לעבר דאדרו. הלכנו והלכנו, קצת למעלה, קצת למטה, קצת ביער, קצת באחו. נחמד. בסוף חנינו בקרחת יער ממנה נשקף upper Malana valley ובליבו נהר מלאנה. בקצה העמק מסתתר ה animal pass וקרחון שבו מסתובבות הרבה חיות פרא, כולל דוב שחור. אנחנו באנו רק ל-5 ימים ולא עשינו את הגיחה לשם, אבל יכול היות שראינו עקבות של דוב שחור בבוץ! גם טוב.

ביום הרביעי המשכנו לרדת לעבר הנהר דרך יערות ושדות המריחואנה של דאדרו. מהצד השני של העמק ראינו מפלים מרשימים והנהר היה כחול וגועש מתחתינו. ירדנו ירדנו עלינו, ירדנו ירדנו עלינו, הרסנו ברכיים, עיקמנו קרסוליים, והגענו לכפר המוזר והידוע (שלא לומר ידוע לשמצה) מלאנה. במלאנה אסור לגעת בשום דבר, ולא תחטוף קנס של 1000 רופי. לא שככה אני מסתובבת בכפרים הודים וממששת ילדים בתים ומקדשים, אבל פתאום צריך נורא לדאוג לא לסטות בטעות מהשביל. המלאנים אולי מחשיבים את עצמם טהורים, אבל הכל עדיין מלא זבל. חצי מהכפר כבר בנוי מבטון וגגות פח במקום העץ והאבן המסורתיים (הרבה יותר יפה), יש חשמל וצלחות לווין. לא האטרקציה הכי גדולה בהודו. מה-camp שבקצה הכפר כבר ראינו את הסכר שמסמן את סוף המסלול, אבל 3 שעות של ירידה תלולה (אוי, איך זחלתי שם מאבן לאבן) עוד הפרידו בינינו. בדרך גם פגשנו עכבר קטן שחור וחמוד להפליא שלא פחד בכלל.

היום האחרון הגיע, ואחרי סיבוב במלאנה התחלנו לרדת ירידה אחרונה. אני כבר הייתי מאוד עייפה (אם כי סוף סוף לא היה כל כך קר בלילה) וזחלתי לאטי במסלול הכי שטוח שיכולתי למצוא בין הסלעים. התחלתי לחשוב שאולי אני סוס. היה נוף יפה מאוד של הנהר, ו- כלבים לוו אותנו בשמחה כל הדרך.לעת צהריים הגענו לג`יפ והכלבים תוגמלו על נאמנותם בצ`פאטי עם ריבה. מה שמזכיר לי: היה צ`אנה פורי לארוחת בוקר (מעולה!), ובערב עוגת שוקולד על אדים מעשה ידי ענן.

משם המשכנו למניקראם, שם יש מקדש סיקי (והינדי) עם מעיינות חמים. מגניב! הבנים משתכשכים בבריכה פתוחה עם נוף להרים, בעוד הבנות נכנסות לחדר סגור ומהביל, לשם הצניעות. בכל מקרה היה נחמד להשתכשך במים החמים אחרי 5 ימים ללא מקלחת. רחוצים ורעננים יצאנו לסיבוב קצר במקדשים ובבזאר. רון קנה צמיד סיקי והרשים מאוד כשאמר למוכר danyavat (תודה בהינדי) ונענה בשוקריה לבבי. בכלל למדנו הרבה הינדי בטרק. אנחנו יודעים לספור עד 10, כמה צבעים, "קוראים לי רון" ועוד. עייפים אך מרוצים חזרנו הביתה למנאלי, לא לפני שהפקדנו את דורית ושי בתחנת האוטובוס בקולו בדרכם לדרמסלה. עכשיו הדילמה הגדולה: לאן להמשיך? הלמדבריות רג`אסטן? יערות אוטרנצ`ל? ושמא נרבוץ במנאלי לנצח? ימים יגידו.

לתחילת הכתבה

מנאלי

יום ד` 12.10.2005: אז רבצנו במנאלי די הרבה, אבל לא לנצח. העברנו את ימינו באכילה (סנדויץ` בוקר במאפיה, צהריים בשיבא קפה, מרק ערב בדרגון...) ובקריאה (לוכד החלומות של קינג, משהו של קרל סגן). פגשנו את מיה וקשקשנו קצת איתה, הלכנו לעיר דרך היער וגילינו שיפה שם (אם כי מלא באבקה צהובה של אורנים), בעיקר נחנו. יום אחד גילינו שהיתה תאונה ליד מניקראם. סלע נפל על אוטובוס והרג כמה אנשים, גם ישראלית אחת. בדיוק שם עברנו בחזרה מהטרק וענן אמר שזה כביש מסוכן. מפחיד! למחרת בבוקר בעודנו יושבים ומכרסמים את סנדויץ` הבוקר על המרפסת האדמה התחילה לרעוד. לא נורא חזק, בערך כמו שהיה בארץ השנה, אבל עדיין רצנו למטה, סנדויצ`ינו בידינו ותוך פחות מדקה הכל נגמר. רק יום אחר כך גילינו כמה כל זה היה קטלני בפאקיסטן. עצוב.

מפה לשם הבנתי את הרמז וקמתי בוקר אחד עם קוצים. חלף כבר יותר מדי זמן רביצה כך שפושקר ירדה סופית מן הפרק. רון הגה תכנית מבריקה שסידרה אותנו עד סוף הטיול, וחיש מהר התחלנו בביצועה. בשלב ראשון הזמנו את כל כרטיסי הרכבת שנזדקק להם עוד במנאלי, היה שם בחור נחמד שענה על שאלות כמו בן אדם והחוויה היתה פחות טראומטית מבפעמים הקודמות. אחר כך יצאנו למסע הארוך לרישיקש. המסע התחיל באוטובוס לילה לצ`אנדיגר, פחות נורא ממה שאפשר לתאר דווקא. לעת בוקר היינו צריכים למצוא איך להמשיך בדרך. עוד במנאלי פגשנו את אלי ואילנה האחים ההודים, וחשבנו לארגן איתם מונית. אבל בקולו עלו לאוטובוס עוד 80 ישראלים ופתאום האופרציה נהיתה מורכבת. בערך שעתיים התלבטנו בין אוטובוס לוקאל למונית, ועם מי ובאיזה תעריף. באיזשהו שלב רון נשבר מלחכות לצוות המשא ומתן שיחזור עם מונית ונצא כבר, אז לקחנו את חפצינו והלכנו לאוטובוס ודי. 6 שעות מיגעות הטלטלנו בדרכים (שלפחות היו שטוחות כך שהיתה קצת מהירות), כל פלג גופי התחתון סבל מבעיות קשות באספקת דם וחמצן, אבל בסוף הצלחנו להגיע להרידואר. על סף שבירה עלינו על מונית (איגוד!) משנות ה 50 ונסחבנו עוד שעה לרישיקש. במהלך הנסיעה הזו ניסינו להתאושש ולהתעודד, ולעת אחה"צ כשמצאנו חדר סביר במלון וישבנו על ארוחה נורמלית במסעדה על שפת הגנגה, החיים נראו יותר אופטימיים. כמובן שבשלב זה נפתחו ארובות השמיים וירד מבול, אבל הוא עבר תוך שעה ונשארנו יבשים מאז ועד היום.

לתחילת הכתבה

רישיקש והפארק קורבט

מסתבר שברישיקש יש עכשיו איזשהו חג, מה שאומר שהרחובות מקושטים והרמקולים במקדשים עובדים שעות נוספות. בערך ב 5:00 בבוקר מתחילים תופים ופעמונים להכות, ואליהם מצטרפים שירים הודים ארוכים נורא, חסרי כל חן והרמוניה. התעוררנו וחשבנו שכל העיר חוגגת בחוץ בתהלוכות וריקודים. יצאנו לראות הכצעקתה וגילינו שהכל ריק, רחובות כמעט שוממים אבל רעש חבל על הזמן. ככה זה המשיך בווליומים משתנים לאורך כל היום, ובערך עם אותו שיר. עשינו טיול קצר לראם -ג`ולה מלקסמן-ג`ולה (איפה שישנו) והתרשמנו שהמקדשים ההודים נורא מצועצעים. קנינו קצת שטויות, אכלנו פיצה טובה ואף פסטה (יש קטע עם אוכל איטלקי ברישיקש), עשינו כביסה שחזרה מסריחה מסיגריות והלכנו לישון לקול הקקפוניה.

ביום ג` בבוקר המשכנו בתכנית ועלינו על המונית לקורבט נשיונל פארק. היה משבר בוקר כי לא מצאנו איפה לאכול, אבל יצאנו מחוזקים על פרנתה ותה על אם הדרך. בצהריים הגענו ל Infinity Resort המפואר (המחיר בהתאם...) ויכולנו סוף סוף להרגע. מיץ מנגו קר חיכה לנו בקבלה, הודי חביב סחב לנו את התיקים, בחדר יש מקלחת ענקית, מזגן, מיטה זוגית אמיתית (!) ושאר פינוקים. יש בריכה, נוף לגבעות ולנהר, פשוט מקום יפה. בארוחת הצהריים מצאנו את שלי הקנדית ואימצנו אותה. אתמול יצאנו לג`יפ ספארי אל השמורה. טיגריסים לא ראינו, אבל טווסים תרנגולי בר ו deers כן. הבוקר השכמנו קום ויצאנו ב 6:00 לפיל ספארי! לקסמי הפילה התנהגה למופת והטיול ביער היה מאוד נחמד ושקט. הטיגריסים התמידו בהעדרותם, אבל ראינו עכבישי ענק שחורים, נתקלנו בspotted deer ושמענו barking deer. מצאנו גם עקבות של טיגריס ופיל בר בבוץ. נורא יפה פה, ושקט ומפנק. היום נחים, מחר ניסע לנאינטל, תחנה אחרונה בדרכנו עם הגב אל ההרים לפני הקפיצה הגדולה לדלהי.

יום ג` 18.10.2005: קודם כל - מזל טוב לעצמי! וגם הבהרה קטנה - לא ממש יום ג` היום, אלא עדיין אמצע-הלילה-ג`, יושבים בשדה התעופה בדלהי ומחכים למטוס לאיסטנבול. חוזרים הביתה! איפה היינו? בקורבט. את היום השני ב-resort (אחרי ספארי בוקר) בילינו בעיקר ברביצה והנאה מהמקום המפנק. טבילות בבריכה, אוכל מעולה, קריאה אובססיבית בסטפן קינג - החיים הטובים. בצהריים לקסמי הפילה יצאה לאמבטיה בנהר והשתכשכה שם בהנאה גלויה. חמודה! לעת ערב אפשר היה לראות מהמרפסת קופים בצד השני של הנהר, וגם deers ולהקות של תוכים.

למחרת בבוקר קמנו ארזנו אכלנו נפרדנו משלי והמשכנו בדרך לנאינטל (ג`יפ ענק, סבבה). נאינטל התגלתה כ-hill station של ממש, קרירה, אפופת עננים ואגם קטן במרכזה. בילינו שם יום וחצי בשיטוטים על גדת האגם, ואף שטנו בסירת פדלים. מעל העיר יש רכבל לנקודת תצפית, עלינו אבל קצת התאכזבנו. בסך הכל עיר יפה אבל לא מי יודע מה מלאה באטרקציות. מה שכן, כמו בכל עיר הודית, כולם קופצים על התייר התמים להציע את שירותיהם, שכאן כללו בעיקר שייט בסירה ו-pony ride. נו.

לתחילת הכתבה 

דלהי ואגרה

לבסוף הגיע רגע האמת ונאלצנו לעזוב את הרי אוטרנצ`ל לטובת מישורי דלהי. השכמנו קום ותפסנו את רכבת הבוקר לדלהי. הדרך היתה קצת חדגונית, באפלו מתפננים בכל קצה נחל ובתוך כל שלולית מצחינה, כל מיני ערים נידחות וסלאמס מסוגים שונים, מישורים אינסופיים ופס זבל מתמשך משני צידי המסילה. כאן ראוי לציין שההודים הם עם מאוד נקי - שום זבל לא מושלך ברכבת, הכל פשוט עף החוצה דרך החלון. לא פלא שהודו נראית ככה! אחה"צ הגענו לדלהי ותפסנו ריקשה עם נהג עצבני במיוחד. כל הדרך הוא צרח על נהגים אחרים וכבר חששנו שתכף הוא עוצר ומוציא סכין. בין לבין חרדנו לחיינו בגלל שפע כלי רכב אחרים כולל משאיות ענק שממש לא רציתי לסיים את חיי מתחתיהם. מצאנו מלון, אכלנו משהו והלכנו לישון.

למחרת תוכנן לנו יום באגרה. רכבת נוחה וממוזגת לקחה אותנו ליעדנו והחזירה אותנו בערב. הטאג` היה יפה. היה יום חם, ואחרי סיבוב קצר התישבנו בצל בדשא וקראנו בנחת. אחה"צ הצלחנו לעשות גיחה קצרה החוצה לאכול ולקנות מים (מסתבר שאסור להכניס אוכל! אבל אני מניחה שעם ל ההודים המקום היה נראה כמו פח זבל אחרת...) ואף הצלחנו להבריח קרואסון. לעת שקיעה חיכינו לראות את הטאג` הופך אדמדם, ומאוד הופתענו לגלות שהוא נשאר בגוונים של לבן. בכל מקרה היתה שקיעה יפה. מה שכן, כמות האנשים גדלה פלאים, ומאוד שמחנו שהספקנו להכנס פנימה לפני שנהיה תור עצום בכניסה למבנה המרכזי. ההמונים צבעו את שולי הטאג` באלפי כתמים קטנים וצבעוניים, מה שהוסיף לרושם. בריקשה מקרטעת חזרנו לתחנת הרכבת וזכינו לראות חולדות מבלות בין הפסים.

את יומנו האחרון בהודו בילינו ב-main bazar הידוע לשמצה. עשינו סיבוב בוקר של קניות (אצל אחד המוכרים היינו ספתח הבוקר והוא עשה טקס קטן עם הכסף ונתן לנו קצת קטורת מתנה!) והמשכנו לראות קצת אתרים ברחבי העיר. נסענו למסגד הגדול שהיה נחמד (ושילמנו מחיר מופקע על הזכות לשאת מצלמה), קפצנו למקדש הג`איני וראינו את בית החולים לציפורים (מסכנות), חלפנו על פני ה Red Fort (גדול, אדום, סגור), וחזרנו עייפים אך מאוכזבים לנוח בחדר. בין לבין ארוחת צהריים ב-Connaught Place עם מיים מינרלים במחיר מזעזע (45 רופי). נהיינו קצת חולים מהזיהום אויר, אבל נשרוד.

נובמבר 2005: לקראת סוף הטיול כבר רציתי לחזור הביתה, הודו התחילה להתיש אותי. רעש, בלאגן, נסיעות קשות. צריך לחפש את הנקודות השלוות ולהסתתר בהן. מצד שני צריך גם להתעייף קצת בריצה ממקום למקום ומאטרקציה לאטרקציה כדי להקהות את הקוצים ולשבת לנוח במקום אחד. מעבר לכל זה כבר יש ציפיה להתחיל דברים חדשים בבית, אני לא חוזרת למקום שיצאתי ממנו. הודו היא מקום מדהים. ההימלאיה, הצבעוניות, הכאוס שאיכשהו מסתדר, ומעל הכל - אין כמו אוכל הודי! הוירוסים ההודיים שרדו איתי עוד שבוע שבועיים. אם הודו נשארה אצלי בדם? ימים יגידו.

לאתר השלם של רון ומיכל: www.ronmertens.com/india/index.html 

לתחילת הכתבה

 

יעדי הכתבה

סגור
0
×