בדרך לפיליפ איילנד והגרמפיאנס

שתי אטרקציות מקסימות נמצאות רק שתי דקות ממלבורן (במונחים אוסטרליים): האי פיליפ, בו צועדים הפינגווינים בסך, והפארק גרמפיאנס, בו פשוט נותנים לטבע לדבר. יעל, כתבתנו בשטח, לא נותנת לגשמים לעצור אותה ומביאה לנו דיווח על שני אלה, וגם איחולי שנה טובה ממלבורן.
יעל - צוות למטייל ברשת
|
מפה
תמונה ראשית עבור: בדרך לפיליפ איילנד והגרמפיאנס
Thinkstock Imagebank ©

פיליפ איילנד

אחרי יומיים חמים במיוחד במלבורן (מעל 30 מעלות...בצל) שמנו פעמינו מזרחה לפיליפ איילנד (Phillip Island). כמובן שלכבודנו מזג האוויר התקרר. התקרר באופן מיוחד. הטמפרטורות ירדו עד לכדי חורף אמיתי - בסביבות ה-16 מעלות וגשם (שמלווה היה לעיתים גם בברד). ככל שהתקרבנו לאי הטמפרטורה ירדה ורוח חזקה החלה לטלטל את האוטו. הטמפרטורות והרוח לא הרתיעו אותנו, והחלטנו להמשיך ליעדנו ויהי מה. מה גם שהכל נראה היה יפה יותר, מעניין יותר ופסטורלי יותר בזכות הגשם, הקור והרוח.

יצאנו בבוקר ממלבורן וכעבור שעתיים הגענו לעיירה סן-רמו (San Remo), שער היציאה לאי (גשר מחבר בין העיירה לאי). החלטנו ששם נישאר לישון בלילה, ומכיוון שהשעה הייתה שעת צהריים מוקדמת הגענו ישירות למוטל להשאיר את הציוד ולהמשיך הלאה לאי.

השמיים התכסו עוד יותר בעננים וגשם חזק החל לרדת. אנחנו היינו בדרכינו ל"Nobbies", סלעים גדולים שנראים כמו איים קטנים באמצע הים. נסענו עד קצהו השני של האי, שם הם ניצבים. מכיוון שבאנו מצוידים היטב (ביגוד חם), הרוח החזקה (ומדובר ברוח חזקה מאד!) והגשם, גם הפעם לא הפריעו. הגלים הגבוהים שהתנפצו על הסלעים, הים שנהייה כהה מרגע לרגע, השמיים שהשחירו, הכל יצר מראה קסום ומיוחד, ואני בטוחה שבמזג אויר המראה היה שונה, ואולי גם פחות יפה (כמובן, ברגע שנכנסו חזרה לאוטו הגשם פסק והשמיים התבהרו, אבל אין ספק שמזג אוויר סוער במקום כזה הוא בהחלט חוויה!).

אנחנו, החול והים, וטיילנו קצת ברגל. בחופים יש כמה מסלולי הליכה. אחד מהם, ה"Rhyll Inlet", נמצא בקצה אחר של האי. אם ממשיכים עד קצהו של המסלול, שאורכו קרוב ל-7 ק"מ לכיוון אחד, מגיעים לשמורה של קואלות, אבל אנחנו ויתרנו והלכנו רק את חלקו. עצרנו לתדלוק (משמע, לאכול) חזרה בסן רמו. מכיוון שהיה ה-25/12, חג המולד, כל המקומות היו סגורים, והמקום הבודד שמצאנו פתוח היה פיש-אנד-צ`יפס בכניסה לסן רמו מכיוון האי. 

לפנות ערב התחלנו שוב בנסיעה לכיוון קצהו של האי, לא רחוק מה-"Nobbies". מתפללים כל הדרך שארובות השמיים לא יפתחו, לפחות בשעתיים הקרובות, נסענו אל ה"Penguin Parade", תהלוכת הפינגווינים. ואכן, תפילותינו נענו, ונראה היה שמזג אויר משתפר (מדי פעם התחיל זרזיף קצר של גשם שנפסק כעבור כמה דקות).

בכל יום, כמעט באותה השעה (בסביבות 20:45), כשמתחיל להחשיך, יוצאות קבוצות קבוצות של פינגווינים קטנים מהים לכיוון החוף. בהתחלה הם נראים מרחוק. מזהים כתמים שחורים קרוב לשפת הים (אלו שניכרים בראייה טובה, בכל אופן), אחר כך אפשר לראות אחד או שניים, כנראה האמיצים שבחבורה, שיוצאים החוצה. כמה שניות בחוץ, והם חוזרים חזרה למים. אחרי כמה דקות יוצאים שוב, הפעם עם פינגווינים נוספים יחד איתם. גם הם מציצים במבט זריז ומיד חוזרים חזרה למים. כך במשך כמה דקות, יוצאים מהים ונכנסים חזרה אליו. כשמתרגלים כנראה לנוכחות האנשים שיושבים מולם (ומדובר בכמה מאות אנשים שנמצאים במקום), יוצאים כל חברי הקבוצה מהים, מסתדרים בשורה ארוכה וצועדים לעבר הגבעות. בצעדים מהירים וקצרים מהלכים להם הפינגווינים כמו חיילים ממושמעים. מתוקים מתוקים. מחזה מקסים!

גולת הכותרת היא שביל היציאה החוצה (השביל שמיועד למבקרים באתר). בדרך החוצה מהמקום בו יושבים וצופים בפינגווינים, אפשר לראות אותם ממרחק נגיעה. המסלול שבו הם עולים מהים אל הגבעה צמוד למסלול היציאה מהמקום. שם הם צועדים להם בסדר מופתי (על-פי, כנראה, אותו הסדר ממנו יצאו מהמים). מדי פעם כמה מהם פורשים בדרך לכיוון הקינים שהכינו ומצטרפים אל בן/בת הזוג שדוגר/ת או משגיח/ה על הגוזלים או הביצים, בעוד השאר ממשיכים הלאה בדרך. בן הזוג שהגיע מהים מביא איתו בדרך כלל מזון ומחליף את בן הזוג שיוצא למחרת בבוקר השכם אל הים במקומו.

המקום עצמו מאד מתוייר. מרבית המבקרים באי מגיעים במיוחד לצפות בפינגוינים. ולמרות זאת, למרות כמות המבקרים העצומה (לעיתים, בעיקר בעונה, מדובר בכמה אלפים ביום), מצליחים לשלב, בהצלחה יש לציין, בין עולם הטבע לבין הרצון והסקרנות שלנו לצפות בו. כל זה מבלי להפריע למתרחש. במקום בנו סביב העולם שהפינגווינים הקטנים יצרו לעצמם (הטריטוריות הפרטיות שלהם) מסלול הליכה שמקביל למסלול שהם עצמם עוברים. אסור לצלם (ובאופן מפתיע, כמעט כולם נשמעים לאיסור...חוץ מכמה סוררים) ואסור לפעול בכל דרך שעלולה להבהיל אותם. אני נהניתי.. 

בחזרה לאוטו, צמוד למגרש החנייה, ראינו פינגווין קטן, רחוק מכולם, שכנראה איבד את הדרך. הרינג`רית במקום דאגה להשגיח שלא ימשיך רחוק מדי וכיוונה את דרכו בחזרה לפינגווינים האחרים. נסענו חזרה לישון בסן-רמו ובלילה חלמתי חלום מתוק על פינגווינים.

למחרת בבוקר, כשהשיא היה מאחורינו (אם כי לא שיא מזג האוויר, כך הסתבר) שוב ירד גשם והיה קר. מורגלים לשיגעונו של מזג האוויר, נסענו לכיוון ה"Pyramid Rock". גם הפעם הגשם, הרוח והצבע הכמעט שחור של הים, יצרו מראה יפהפה. הפירמידה, סלע גדול בצורת פירמידה על מצע של אבני גרניט, נראתה יפה במיוחד על רקע הגלים הגבוהים ומזג האוויר שיצרו תפאורה מקסימה במקום. 

רטובים (כמעט) עד לשד עצמותינו המשכנו הלאה לכיוון "Cape Woolamai" הנקודה הגבוהה ביותר באי. חשבנו שתהיה שונה ומרהיבה במיוחד אף יותר מהנקודות שעצרנו בהן במהלך הדרך (בכל זאת מדובר בנקודה הגבוהה ביותר..), הסתבר שטעינו. התצפית הייתה סתמית, או לפחות פחות מרהיבה מהאחרות. בדרך חזרה לכיוון היציאה מהאי שוב עצרנו בכמה חופים בדרך (באי חופים מקסימים וכמה מהם מצוינים לגלישה) והמשכנו הלאה חזרה למלבורן

לתחילת הכתבה

הגרמפיאנס 
 

אחרי כמה ימים במלבורן המשכנו מזרחה לכיוון ה"Grampians", פארק לאומי גדול שמשתרע על פני שטח של קרוב ל-60 ק"מ. לפני כמעט שנה (ליתר דיוק, ב-20 בינואר 2006) אירעה שריפת ענק בפארק שכילתה קרוב לחמישים אחוז משטח הפארק. השריפה נמשכה כמעט שבועיים. המראה (העצוב..) כמובן ניכר ממש עם הכניסה לפארק. ולמרות זאת, הפארק מקסים. העצים מתחילים להתאושש ומצמיחים עלים חדשים והאזור מתמלא מחדש במבקרים, אחרי שחלקים ממנו היו סגורים לטיולים (היום נותר רק חלק אחד שעדיין סגור).

עם ההגעה לשמורה, נכנסו למרכז המידע כדי לקבל מפות ומידע קצר על טיולים באזור (המרכז ממוקם בכניסה לעיירה Halls Gap) ועשינו סיבוב באזור. המקום היה עמוס במטיילים (סוף דצמבר והעונה בשיאה - בעיקר בגלל החגים וחופשת בית הספר) שהסתובבו בעיירה ומזג האוויר היה קריר ונעים. משם המשכנו למרכז המבקרים Brambuk, מרכז מידע נוסף ומוזיאון אבוריג`ני שמציג את המורשת האבוריג`ינית ארוכת השנים. מכיוון שהמרכז ניסגר בשעה 17:00 ואנחנו הגענו חצי שעה לפני הסגירה, החלטנו לוותר על הסיבוב במוזיאון (טיילנו קצת באזור) ולהמשיך לכיוון המוטל שהחלטנו להישאר לישון בו (מקום מקסים בשם "HallsHaven Holiday Units", יחידות נופש חביבות עם שכנים חביבים עוד יותר: קבוצה של כמה קנגורו שבשעות קבועות בכל יום, בשעות הבוקר המוקדמות ומעט לפני שמחשיך, באים לבקר).

מכיוון שבאנו לשלושה ימים, הקדשנו את היום השני כולו לטיולים בשמורה. התחלנו את הבוקר מוקדם בתצפית "Boroka Lookout", לאחר מכן המשכנו לתצפית נוספת ("Reed Lookout") שממנה גם יצאנו למסלול הליכה קצר שצמוד אליה (2 ק"מ הלוך חזור) ובסופו של המסלול הגענו לתצפית נוספת, ה-"Balconies". התצפיות יפות. ממחישות את גודלו העצום ויופיו של הפארק ולא פחות את הנזק הגדול שנגרם לו בעקבות השריפה ( היא ,אגב, נגרמה כתוצאה מפגיעת ברק).

התחיל להתחמם, הגיעה שעת צהריים ואנחנו המשכנו לכיוון "Mackenzie Falls" (לאורך כל המסלולים שעברנו בדרך פגשנו את אותם האנשים שוב ושוב. המסלול שעשינו לא היה יצירתי או שונה ממה שעושים השאר, אבל מותאם לזמן שעמד לרשותנו). גם שם, במפלים, הגענו לתצפית (תצפית יפיפיה על המפלים) ואחריה המשכנו למסלול שמוביל ישירות למפלים עצמם (מסלול לא ארוך, פחות משני ק"מ הלוך חזור, אבל מרוכז! מ-א-ד מרוכז! מסלול שדאג להזכיר לי טוב טוב ש...כל ירידה..היא גם...עלייה!). דילגתי לי בירידה המובילה למפלים, נהנית מהנוף, ממזג האוויר, מצלמת את המפל.. והגעתי למטה. ואחר כך...הו, אחר כך..נשרכתי, בקושי, כל הדרך למעלה. עוצרת כל כמה דקות למנוחה, להסדיר את הנשימה ואת הלב שפעם במהירות עצומה.

אחרי המפלים ואחרי שהתאוששתי קצת (וצבע הלחיים שלי חזר לצבעו המקורי) המשכנו לכיוון אחר בשמורה, צפונה, לכיוון ה "Ngamadjidj Shelter", רמז למורשת האבוריג`ינית, אחד מתוך כמה ציורים שנמצאים לאורך השמורה. מדובר בציור סלע אבוריג`יני. ציור שניקרא "האדם הלבן". ציפיתי ליותר ממה שראיתי בסופו של דבר..  הערב ירד. חזרנו ל Halls Gap ולמחרת (בגשם שוטף, כשברקים ורעמים מלווים אותנו לאורך כל הנסיעה בפארק) נסענו עד קצהו הדרומי של הפארק, עד לעיירה Dunkeld (דרך מקסימה בתוך הפארק עצמו) ומשם למלבורן.

ביום שחזרנו התחילו במלבורן חגיגות השנה החדשה, שנת 2007. הרבה אנשים, הרבה מוזיקה, הרבה זיקוקים ו..הרבה תקווה שהשנה הבאה תהיה טובה יותר מקודמתה.

ולכם ולי שתהיה שנה מופלאה..

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×