בחזרה אל הפיליפינים

לפני 11 שנה, לאחר ביקור ראשון בפיליפינים הבטחתי לחזור לפיליפינים והפעם לבד. הגנרל האמריקאי Macarthur שעמד בראש משחררי הפיליפנים מידי היפנים במלחמת העולם השניה הבטיח לחזור. בשפתם המקומית Babalik Ako כלומר -``אני אשוב`` וגם אני הבטחתי זאת וקיימתי.
מערכת אתר למטייל
|
תמונה ראשית עבור: בחזרה אל הפיליפינים

חזרה לפיליפינים

לאחר שבפעם הראשונה שהיתי חודש וחייתי עם תושבי המקום החלטתי הפעם לבקר במתכונת קצת שונה, ועם ידידה שהכרתי בצ'אט באינטרנט. הטיסה למנילה מניו יורק היא טיסה ארוכה מאוד ומשעממת. החלטתי לקחת טיסת לילה שממריאה ביום רביעי לפני חצות מניוארק ניו גרסי למנילה עם חניית ביניים והחלפת מטוס בקוריאה ומגיעה ביום שישי. מחיר הטיסה הזול ביותר בחודשים מרץ אפריל נע בסביבות 630 $. לאחר איחור קל בהמראה היינו בדרך לשיקגו ומשיקגו לסיאול קוריאה שזאת הטיסה הארוכה בכל המסע. בחישוב מהיר המסע באויר אורך כ-18 שעות וזמן המתנה כ-4 שעות כך שהמסע מסתכם ב-22 שעות רצופות.

לאחר הנחיתה במנילה בצהרי היום והיציאה מהטרמינל המודרני נגלתה לי הארץ הטרופית החמה שבה ביקרתי לפני 11 שנה. אנשים חמים אבל חוש זהירות נחוץ מפני שהתייר הוא "קורבן" לסחיטות כספיות. כמו בכל ארץ עניה כן גם בפיליפינים צריך להזהר ורצוי לא לטייל לבד. בשדה התעופה פגשה אותי ידידה שהכרתי בהתכתבות באינטרנט מזה שנה. מאז ביקורי הראשון בפיליפינים יצרתי קשר עם המון מקומיים וידידים ששמרתי קשר איתם שנים.

מכיוון שהביקור הראשון השאיר לי טעם טוב לזמן ממושך ידעתי שאשוב לביקור נוסף. לפנינו עמדה נסיעה שאורכת כשעה למקום שבו מתגוררת המשפחה של הידידה ולא למקום שבו הייתי בפעם הקודמת מכיוון שהוא ממוקם במרחק גדול. שם המחוז נקרא Cavite. עייפות הטיסה לא מורגשת שמגיעים למנילה ועצם העובדה שההתרגשות לקחה גם היא חלק בעובדה שלא הרגשתי משבר טיסה.

נסיעה למרחק של 50 ק"מ שכל היותר אמורה לקחת שעה אורכת בפיליפינים כשעתיים ויותר בגלל עומס התנועה הכבדה בעיר. סוג של מכוניות איטיות כמו ה - הג`יפני ואופנועים עם מנועים קטנים שמשמשים לתחבורה ציבורית באזורים הכפריים ובפרברים גורמים לתנועה איטית בתוספת ל- Carabao-water buffalo ומערכת כבישים צרים ורעועים.

משפחתה של הידידה קבלה אותי בחמימות שידוע לפיליפינים והכנסת אורחים רעויה לשמה. לא יאומן איך מקבלים זרים כאילו היו חלק מהמשפחה. לאחר מנוחה קצרה וארוחה שכללה כידוע לי אורז ודגים ישבנו לשוחח ולהכיר את בני המשפחה ולתכנן את הטיול שלנו. הייתי אמור לנוח למחרת אבל לא רציתי לבזבז זמן והחלטנו להעביר את היום הראשון במנילה. היה זה סוף שבוע של חג ההודיה והוזהרתי מפני עומס תנועה. באותו ערב הספקתי להכיר את קרובי המשפחה למיניהם. החדר שהוקצה לי היה ממוזג ואחד משני החדרים היחידים שכללו מזגן בביית.

קשה לתאר את צורת החיים בפיליפינים ולמי שלא רגיל כל זה יכול להראות מוזר. מיים חמים אין ובאיזורים הכפריים והמבודדים אין מיים זורמים. מקלחת עם מיים קרים מרעננת מאוד בארץ טרופית חמה זאת. כשאין מיים זורמים משתמשים בדלי וכלי פלסטיק לשטיפה עצמית חוויה בלתי נשכחת. למחרת נסענו בתחבורה הציבורית לאזור במנילה שנקרה MAKATI ושם אפשר למצוא עיר מודרנית עם מלונות וחנויות ואפילו מקדונלד אך לפיליפינים רשת משלהם שלא פחות טובה.

טיילנו ברחובות ומפעם לפעם נכנסו לחנוית הכולבו לנוח להנות מהאויר הממוזג. בחוץ שרר חום של 35 מעלות. אחד המאכלים החביבים עליי בארץ טרופית זאת נקרא HALLO-HALLO והוא מורכב על בסיס של מיני פירות טרופיים עם קרח וחלב מעוקר ולאחר ערבוב של התערובת מתקבל מעדו טעים מגלידה שגם נעים ביום חם ולועט ומצנן. במנילה מוסיפים לו גלידה והבחירה משני טעמים של גלידה בטעם אבטיח או בטעם קוקוס מוסיפה למעדן זה טעם בלתי נשכח.

לאחר יום שלם ברחובות וחנויות חזרנו לביתה ובערב היינו אורחים אצל האחות הגדולה. כבוד גדול מוקירים הפיליפינים לאחים ואחיות המבוגרים מהם. הבתים קטנים מאוד ומכילים מספר מועט של רהיטים אבל הכנסת האורחים מכסה את העוני שמורגש היטב. לאחר שחזרנו לביתה קרוב לחצות והלכנו לישון כי למחרת היינו אמורים לבקר ידיד שהכרתי לפני 11 שנה שגר במרחק שעה וחצי נסיעה בתחבורה ציבורית. אם תשאל פיליפיני למרחק התשובה שתקבל תהיה בזמן משוער בתוספת בלי תנועה. מכך לאחר הוספת זמן תנועה הופך זמן המסע לכפול בזמן.

לתחילת הכתבה

סיור בכפרים

לוי (לא יהודי...) גר באזור שנקרא TAGAYTAY לשפת אגם שמרכזו עומד הר געש לא פעיל. מכיוון שבאיזור זה כבר ביקרתי לפני 11 שנה יותר עניין אותי לפגוש אנשים שלא ראיתי שנים. את כל היום ואת אותו ערב בילינו בחיק המשפחה וארוחות של אורז דגים וירקות מקומיים הוגשו בלי סוף בקינוח פירות כמו מנגו ופאפיה.TAGAYTAY נמצאת באזור שפחות חם מאשר עיר הבירה והאויר שם נעים. נשארנו לישון ולמחרת חזרנו לבית ידידתי.

ביום שני נסענו למנילה לאסוף מכונית ששכרתי לשבוע לשם הנסיעה לטרסות האורז. ביום שלישי בקרנו במקום שנקרא LAGUNA והמיוחד בו הם המיים החמים הנובעים באופן טבעי. מקום משיכה לפיליפינים שבאים להנפש במרחצאות מיים חמים טבעיים ומפיגים את החום של העיר מנילה הלוהטת. את כל היום בילינו במרחצאות המיים ובבישול דגים בתוספת אורז ומנגו עסיסי לקינוח.

ביום רביעי השכמנו קום ב5:00  בבוקר ובשעה 6:00 כבר היינו בדרכנו בליווי אחיינית של הידידה לכוון TAGAYTAY לאסוף את דאליה וטוני שהצטרפו אלינו לטיול לטרסות האורז. לאחר שנסענו יום שלם לכוון צפון בעזרת מפה עברנו דרך עיר הבירה וישובים וכפרים באזורים הצפונים למנילה הגענו לאחר שכבר החשיך ליעד Banaue. מצאנו מקום לינת לילה שעלותו זולה אבל נוח מאוד. לאחר מקלחת צוננת וארוחת ערב שהכילה אורז ודגים (חושבים שנמאס מהאורז והדגים?)ל יצאנו לטייל ברחוב הצר של העיירה. חנויות מזכרות שהיו בשעת סגירה מאוחרת הוו את מרכז ההתענינות. למחרת בבוקר לאחר ארוחת הבוקר ונסיעה של כ-10 דקות נגלו לנו טרסות האורז ביופים...

 לאחר שקראתי ב-למטייל ברשת על האזור החלטתי לעשות כל מאמץ להגיע אליו!  אני ממליץ לקרוא גם למען הידע הכללי על ה-פיליפינים! ועל תושבי האזור: "Igorots".  למחרת עשינו את דרכנו ל- Baguio עיר נופש נוספת על מרומי ההר במרחק של 8 שעות נסיעה מ- Banaue. ב- Baguio חיכתה לנו ידידה שהכרתי שבעלה מתגורר בניו ג`רזי ומחכה לאישורים לבואה לארה"ב. מקום לינה מובטח ואירוח למופת ציפו לנו.

בזמן הנסיעה לכוון ההר התחלתי להרגיש שחום ועייפות תוקפים אותי החלטתי על מנוחה ושינה. שירלי דאגה לרוץ לבית המרקחת ולהביא כדורים להורדת חום. באותו ערב לאחר שהרגשתי יותר טוב לאחר שינה קצרה ומנוחה יצאנו לעיר והחלטנו להנות מערב שירה ב- Karaoke באחד מהמועדונים בעיר ולאחר זאת במועדון נוסף שבוא נהנינו מתזמורת ששרה שירים אמריקאים. רוב תושבי העיר שולטים טוב באנגלית ובכלל בפיליפינים קשה למצוא איזור שאין בוא דוברי אנגלית.

שתיית הבירה פיליפינית - זהו מנהג לשתות את הבירה המקומית והפיליפינים ידועים בשתיית הבירה. לאחר ערב קצר ומענה ולאחר שחום תקף אותי שוב מלווא בהרגשת קור (יותר מאוחר לאחר שחזרתי לארה"ב בביקור אצל הרופא הפיליפיני גיליתי שתקף אותי וירוס דומה למאלריה) חזרנו לביתה של שירלי ולאחר שכולם הלכו לישון נשארנו אני ושירלי ערים ושירלי שמנגנת ושרה להפליא נטלה את הגיטרה והנעימה בשירתה אל תוך השעות הקטנות של הלילה. בין שיר לשיר דברנו על בעלה שמעבר לים.

למחרת קמתי כאילו כלום לא היה ולא הרגשתי חום או עייפות. מנוחת הלילה עשתה את שלה. לאחר ארוחת הבוקר והקפה פנינו היו מועדות לגן הבוטני שבעיר ולשוק המקומי לרכישת מזכרות. תושבי האזור ידועים בעבודות עץ ויד... באותו אחר צהריים נפרדנו משירלי ושני ילדיה ועשינו דרכנו  לכפר בו שהיתי לפני 11 שנים שממוקם במרחק של 4 שעות נסיעה. הכפר שהוא כפר דייגים שוכן לחוף מפרץ לינגאיין בו נחתו הכוחות האריקאים במלחמת העולם השניה לשיחרור האזור מהיפנים. כמו כן שוכן מצדו שלוחת נהר דגופאן.

השמחה היא רבה עם כל מבקר ובמיוחד אורח מרחוק. המקום שליו ופסטוראלי ומיוחד במינו ממוקם על אי קטן המוקף בנהר. לאחר חציית גשר עץ המוביל לצד שמנגד בו שוכן הכפר ששוכן על חצי אי מתגלה איזור יפה ומיוחד במינו. ההרגשה של כל אורח שמגיע שהוא נמצא בגן עדן סוף שבוע מהנה בחיק משפחה חמה שלווה בבישולים ושתיה... כמובן שהמבקרים הם רבים ורוב תושבי הכפר הקטן באים לברך את האורחים. וכשיש אורחים יש "אוכלים" ושתיה עף על פי העוני הגדול השורר במקום זה. (כמובן שהצורך לכסות את ההוצאות אבל הוא קטן יחסית כ-50$ בלבד).

לתחילת הכתבה

האי בורקאי

למחרת נהנינו כל היום בחוף הים... ביום ראשון לפנות ערב עשינו דרכנו חזרה לכוון מנילה הבירה ומועד החזרת הרכב השכור נקבע ליום שני אך לא לפני פרידה ארוכה מלווה בדמעות הבטחתי לשוב בסוף שבוע הבא לכבוד החג ב-1 למאי שנחגג עם כל התושבים לחוף הים. היעד הבא שלי הוא האי בורקאי שאליו טסתי בליווי מרילין ידידתי בלבד ביום שלישי. לאחר טיסה של 50 דקות וחצייה לאי בסירה נגלה לעינו אי יפה שחולותיו לבנים כחלב. מאחר וידידי ביל שגר בארה"ב הוא בעל מקום נופש באי זה כבר מראש הוקצו לי 2 חדרים קטנים מחוברים למטבחון ופינת אוכל עם שירותים ומקלחת.

מקום דיי נוח למגורים לשלושה לילות ומיוחד שהמקום קרוב לחוף הים. מרילין רוב הזמן מצאה לה עיסוקים שונים בעוד אני יוצר קשר עם בני המקום ומסייר את האי לאורכו ולרוחבו. למחרת בסירה שכורה ומדריך מלווה הקפנו את האי וירדנו לשחיה וצלילה במקומות מסויימים. בהשוואה לים האדום ומפרץ אילת אין מה להשוות אך נהניתי מאוד מיופי הדגים ושנוניות האלמוגים. באותו ערב יצאנו בחברת כמה מאנשי צוות המקום למלון לערב שירה ושתיה.

ביום שישי עשינו דרכנו חזרה למנילה בטיסה של צהריים. במנילה נפרדתי ממרילין שאותה לא אראה יותר עד הפעם הבאה בביקורי בפיליפינים. בשדה התעופה פגש אותי ג`וסף והסיע אותי לתחנת האוטובוסים המובילים צפונה למחוז פאנגסינאן. ג`וסף ודנטא שהיו צריכים לעבוד למחרת יצטרפו אלינו בשבת בלילה למשפחתם החוגגת.

מכיוון שהראשון במאי הוא גם יום ההולדת של ג`וסף היה לנו עוד סיבה למסיבה. הנסיעה באוטובוס שיצא ממנילה בערך בשעה שתיים אחר הצהריים ארכה כ - 8 שעות ולאחר מספר חניות ביניים הגעתי למחוז חפצי העיירה בינמאלי. בערך ב - 10 בלילה. שם המתינו לי המארחים שלוו אותי לכפר מרחק נסיעה של חצי שעה בדרכי עפר באופנוע מקומי. למרות השעה המאוחרת המתינו רוב בני המשפחה שנשארו ערים וכמובן שקודם לכל אכילה ושתיה.

הכנסת האורחים כפי שכבר ציינתי היא מעל ומעבר ועל אחת כמה וכמה ידיד שבא ממרחק גדול. לאחר שסיימנו הילדים הלכו כולם לישון ואני נשארתי ער לפטפט כמעט עד ל-4 לפנות בוקר. למחרת, העברנו ביום קניות בשוק והכנה לחג. אחר הצהריים ירדנו עם כל הילדים (לכל אחד יש 4 ילדים בממוצע) לחוף הים. המשפחתה שמונה 10 ילדים מחולקת לאלו שכבר עשו דרכם לארה"ב לבין שתי אחיות ושני אחים שעדיין שם בפיליפינים. ג`וסף שבינתיים עשה דרכו לארה"ב וג`ניפר שגם קבלה את האישורים המתאימים נמצאת גם היא בארה"ב.
התמונות הבאות נלקחו בכפר הדייגים Sabangan שבעיירה Binmaleyשבמחוז Pangasinan.

לאחר שהחג נערך ביום ראשון עשינו דרכנו במכונית של דנטא למנילה בערב יום ראשון. ביחד עם ג`וסף ודנטא שהיו צריכים לחזור בגלל יום עבודה שחיכה להם ביום שני הגענו למנילה בשעות הקטנות של הלילה. ג`וסף שנשאר איתי ללון במקום בבעלותו של ידידי ביל ליווה אותי למחרת השכם לאחר ארוחת בוקר לשדה התעופה לטיסתי חזרה לניו יורק. 3 שבועות שלא אשכח !

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×