בין אירופה לאסיה - חוויה מעולם אחר באיסטנבול

איסטנבול. קונסטנטינופול. ביזנטיון. עיר אחת, שלושה שמות, 2500 שנה של היסטוריה. מי שהיה אומר לי לפני חצי שנה שאני אגיע לשם היה זוכה ממני למבט מזלזל. לולא חברה שלמדה איתי באוניברסיטה ונולדה שם, עלתה לארץ ולאחרונה חזרה לגור שם, ספק אם הייתי מגיע לשם בקרוב. אבל בתחילת פברואר לאחר שהבטחתי לחברתי שאבקר אותה שם, עליתי לטיסת ת``א-איסטנבול של `טורקיש איירליינס` וטסתי לאיסטנבול.
עמרי מתתיהו
|
תמונה ראשית עבור: בין אירופה לאסיה - חוויה מעולם אחר באיסטנבול
© איתמר ברק

שייט במיצרים ומטעמים בבזאר

כל הקלישאות מתנפצות לרסיסים כאשר נוחתים בנמל התעופה הבינלאומי של איסטנבול ע"ש אתאטורק - הוא אבי טורקיה המודרנית - ומבינים כי כל מה שחשבתי על טורקיה ואיסטנבול בפרט, מתגמד לעומת המציאות שכרגיל, עולה על כל דמיון. טורקיה היא מדינה מדהימה לכל הדעות מבחינה של טבע, תרבות והסטוריה. מיקומה בצומת של אירופה ואסיה הפך אותה לתערובת של תרבויות ועל אחת כמה וכמה את איסטנבול שעד תחילת המאה ה-20 הייתה בירתה של טורקיה ונשארה לב ליבה של מדינה זו גם אחרי שאנקרה הפכה לבירה ע"י אתאטורק. אותו אתאטורק שהפך את טורקיה לחילונית, החליף את הכתב הערבי לכתב לטיני ונתן לטורקיה זינוק אדיר קדימה. לא פלא שהוא הפך לגיבור לאומי שם ובכל מקום ניתן לראות דיוקנים שלו עם מבט חודר וחיוך אבהי כזה שלא מותיר ספק מי אחראי למה שרואים מסביב.

בעודי יוצא עם חברתי משדה התעופה נפגשתי עם הדבר הראשון שכל תייר נתקל בו בטורקיה... התנועה המטורפת ביותר שנראתה באירופה. לא סתם אומרים שבאיסטנבול אפשר למצוא את הנהגים הגרועים ביותר בעולם. הדבר הראשון שלמדתי שם הוא לחכות בסבלנות רבה לפני שחוצים אתה הכביש. לנהג הטורקי הממוצע לא ממש אכפת שאני רוצה לעבור, אני לא יותר ממטרד שהפגוש של מכוניתו יכול לסלק בקלות מהדרך. אחרי כמה `כמעטים` מסוכנים הבנתי שעדיף לחכות... וגם אז להסתכל שבע פעמים לפני שחוצים. וזו המלצה חמה ביותר. דבר נוסף שלמדתי מהר מאוד, כפי שהבנתי שצריך להיזהר בחצית הכביש, כך הבנתי שניסיון לנהוג באיסטנבול הוא מיותר לחלוטין. העיר סתומה לגמרי, עמוסה במכוניות ובעיקר במוניות הצהובות המכוערות המונעות בגז (לא שזה עוזר לצמצום את זיהום האוויר, הוא חמור גם ככה), שנהגיהן המציאו מחדש את המושג `נהג שודים`. הם פשוט מטורפים. לכן, הישמרו לנפשותיכם! באופן בסיסי הנהג הטורקי בוחר להפר כל חוק תנועה שקיים ואם יש חוק שהוא לא מודע לו, ברגע שיהיה מודע לו, הוא יפר גם אותו. אז אם חשבתם שפה נוהגים גרוע, תחשבו שוב.

פרט למוניות הצהובות שאותן אי אפשר לפספס (אם הן פספסו אתכם...), יש בעיר עוד המון אמצעי תחבורה ציבוריים וזולים שיהפכו את הרעיון לנהוג לחסר טעם עקב היעילות והקלות המפתיעה שלהם. ברחובות העיר נעות מוניות שירות צהובות וזולות שנקראות `דולמוש`. הן נוסעות במסלולים קבועים ועוצרות במקומות מוגדרים (אבל גם אם מנפנפים להן, הן עוצרות), ומגיעות לחלקים רבים של העיר. חשוב לזכור שאיסטנבול יושבת על גדות מיצרי הבוספורוס. כדי להתגבר על זה נבנו שני גשרי ענק שמזרימים את התנועה מצד אחד לשני אבל בגלל נפח התנועה העצום והפקקים הבלתי נגמרים, איסטנבולים רבים בוחרים לחצות את המיצרים באחת מעשרות המעבורות המהירות יחסית שקיימות לאורך החופים משני צידי העיר, האסייתי והאירופי. והמעבורת לדעתי היא הדרך הטובה והמהנה ביותר לראות ולהרגיש את איסטנבול מקרוב.

השלווה של השיט (20 דקות בערך מצד לצד), החיכוך עם המקומיים, מוכרי התה והבייגלה שמסתובבים במעבורת ומכריזים על מרכולתם בקולי קולות והנוף בעל קו הרקיע מן היפים בעולם שחולף לאיטו מולכם, הופך את השיט לאחת החוויות המענגות ביותר בביקור שם. אני הייתי שם בפברואר מה שאומר שהיה קר. למזלי מזג האוויר היה בהיר ושמשי אבל עדיין קר. בכל רחבי העיר בחורף מסתובבים מוכרי ערמונים והם נמצאים במספרים רבים בעיקר סמוך לנמלי המעבורות. קנו לכם 100 גרם של ערמונים קלויים וחמים היישר מהתנור, עלו אל המעבורת, פצחו להנאתכם ותיהנו מהנוף.

פרט למוכרי הערמונים ניתן למצוא על המזחים סוחרים שמוכרים הכל כמעט. ממזון ועד שרוכי נעל. מעין שווקים מאולתרים כאלה. לאלו שאוהבים דגים מומלץ לנסות את הדגים המטוגנים שנמכרים לאורך המזח ישר מסירות הדיג ע"י הדייגים עצמם שדגים את הדגים, מטגנים אותם ומוכרים אותם. ואם כבר בשווקים עסקינן, הרי שאיסטנבול משופעת בשווקים או יותר נכון בזארים. כל מסגד שנבנה בתקופה העותומנית של טורקיה הכיל לא רק מסגד אלא גם חמאם, בזאר, ומקומות לינה לסוחרים. על כן ניתן למצוא בחלק מהמסגדים, או בסמוך להם שווקים קטנים וצבעוניים להפליא. לי יצא להיקלע לבזאר של המסגד הכחול המפורסם של איסטנבול, הוא מסגד סולטן אחמט הידוע שנבנה ע"י סולטן אחמט הראשון בשנת 1616 ונחשב עד היום ליצירת מופת לארכיטקטורה העותומנית בשיאה. מאחורי המסגד (שאליו נגיע עוד מעט), נמצא הבזאר של המסגד שהינו אחד היפים בעיר. אבל הבזאר היפה המרשים מכולם הוא כמובן הבזאר המכוסה או קפאליצ`רסי שנמצא ברובע סולטן אחמט, 10 דקות הליכה מהמסגד הכחול.

הבזאר שנבנה במאה ה-15 וכולל כ-4000 חנויות (!) שאפשר למצוא בהן הכל, הוא מקום מרתק וחובה לבקר בו. הביקור שם בעונת החורף הוא חוויה משעשעת למדי מפני שהסוחרים רוצים מאוד למכור, אלא שאין כ"כ למי.. לכם הם ינסו הכול כדי למשוך אתכם לחנותם. כשהגעתי לשם החלטתי להצפין את מצלמתי בתוך תרמילי כדי להקטין את הסיכוי שיזהו אותי כתייר ולכן יטרידו אותי פחות. בתחילה אכן נדדתי להנאתי יחד עם חברתי בין סמטאות השוק מגלה עוד ועוד חנויות מקסימות וצבעוניות ומרגיש איך אצבעותיי מדגדגות והחשק לשלוף את המצלמה גדל מרגע לרגע. אם רוצים לקנות בשוק רצוי לזכור כי חייבים להתמקח על המחיר (מה גם שזה נחמד ומזכיר לי תמיד את הסצנה האלמותית מ"בריאן כוכב עליון" של מונטי פייטון, בה בריאן נדרש להתמקח).

בד"כ המוכר יציע מכיר מסוים והקונה יציע מחיר נמוך בכמה עשרות אחוזים. באחד המקרים ניסיתי את כוחי בהתמקחות עם אחד המוכרים על קופסא של תה תפוחים (אותו תה שיגישו בכל חנות שטיחים כחלק מהניסיון למכור לכם שטיח), הצלחתי להוריד את המחיר בכ- 30 אחוז והייתי מאוד גאה בעצמי. אחרי מספר דקות בחנות אחרת ראיתי קופסה יותר גדולה במחיר נמוך ממש ששילמתי בסוף ואז למדתי את החוק השני בשוק: לא להצטער על עסקה שעשית. הדבר שרואים הכי הרבה בשוק זה תכשיטים, כלי חרסינה ופורצלן וכמובן, שטיחים וקילים. הקילים הוא אותו שטיח ארוג בעבודת יד שמחירו יכול להגיע לכמה מאות דולרים, תלוי בגילו, באיכותו ובזמן אריגתו. כל מדריך טיולים על איסטנבול מקדיש פרק רק לעניין זה ואם אתם בקטע של לקנות שטיח, מומלץ מאוד לקרוא אותו קודם. בשלב מסוים בטיולי בשוק החלטתי שהגיע הזמן לצלם. ברגע שהמצלמה הייתה בחוץ הפכתי מטרה לניסיונות השידול של הסוחרים להיכנס לחנויותיהם ולקנות כמובן. אחד הם אפילו הציע לי עזרה בלבזבז את כספי...

לתחילת הכתבה

אתרים מפורסמים

כמובן שביקור באיסטנבול לא יהיה שלם ללא ביקור במספר אתרי חובה בעיר זו, וכך מצאתי את עצמי מבקר באיה סופיה, במסגד הכחול, בארמון טופקאפי, בירבטאן סראי (סראי = ארמון בטורקית), בארמון דולמבחצ`ה המצועצע, ברובע אורטקוי היפהפה ובשדרות איסתיקלל אך גם באתרים נוספים חשובים פחות.

התחלתי את הסיור ההיסטורי הזה בארמון טופקאפי הידוע והמסתורי משהו. ארמון עצום זה שימש במשך שנים רבות את הסולטנים ששלטו באימפריה העותומנית. הארמון שבנייתו החלה במאה ה-15 ע"י הסולטן מחמט הכובש שבנה אותו כמרכז שלטוני. סוליימן המפואר, אותו סולטן מפורסם שהביא את האימפריה העותומנית לשיאה, העביר לשם את ההרמון - ארמון הנשים ומשפחות הסולטנים - מספר שנים לאחר מכן, ההיסטוריונים טוענים שמהלך זה היה שגוי מכיוון שההרמון הפך בסיס לסכסוכים משפחתיים שהשפיעו על המדינה. כל זה עלה בראשי שעה שהצטרפתי לסיור המודרך בהרמון הנשים. הסיור בקטע זה של טופקאפי הוא חובה והוא הקטע היחיד בארמון כולו שהסיור בו מודרך. כאשר מסיירים במקום ניתן לנחש רק אילו תככים ומזימות נרקמו בין קירות ההרמון המפואר אך גם צנוע במידה מסוימת. לאלו מכם שלא בא להם לשלם את הסכום על הכרטיס הנוסף להרמון יש מספיק מה לראות בחלקים האחרים שעליהם משלמים פעם אתת בשער הראשי. בנוסף להרמון שמשלמים עליו בנפרד יש גם את חדר האוצרות שגם הוא בתשלום נפרד ושם ניתן לראות את יהלום טופקאפי המפורסם. אני ויתרתי על התענוג לטובת דברים אחרים, כמו ארוחת צהרים מאוחר יותר.

אחרי ששבענו מהתככים של חצר המלכות הלכנו לבקר במסגד הכחול הוא מסגד סולטן אחמד. מסגד עצום זה, שנבנה במאה ה-17 נחשב לאחד מפניני העיר. המבנה בגדול ומסיבי שמזכיר במקצת את כנסיית איה סופיה הסמוכה אליו, מרשים בגודלו ובששת הצריחים שלו שיכולים לעמוד עליהם 16 מואזינים בעת ובעונה אחת. למסגד יש מתחם גדול שכולל גם חמאם, בזאר וחצר גדולה ויפה. בחצר המסגד נתקלתי בתופעה שראיתי אותה בכל רחבי העיר. הטורקים הם אנשים נחמדים וחברותיים. הם יקשרו איתכם שיחה בנקל ובמקרים רבים לאו דווקא בגלל שהם אוהבים לדבר עם תיירים אלא מפני שהם רוצים לנסות למשוך אתכם לחנות של אח/דוד/בן דוד/ אבא שלהם שנמצאת ממש פה מעבר לפינה ו"בואו רק לראות, אתם לא חייבים לקנות". קטע מעט מביך לתייר, אבל לפעמים רווחי מאוד לסוחר. אחרי שהדפנו מספר הצעות חברותיות כאלו, נכנסנו למסגד. חשוב לזכור כי במסגד יש להוריד נעליים, ולהיכנס בלבוש צנוע וכיסוי ראש לנשים (לא בכל מקום).

במסגד הכחול מחלקים שקיות ניילון לנעליים אותן יש לקחת איתכם כשאתם נכנסים. חשוב לזכור כי זהו מסגד פעיל ויש בו מתפללים לכן שמרו על השקט ואל תפריעו למתפללים. במקום זה הביטו סביב כפי שאני עשיתי והתפעלו מהאדריכלות העותומנית בשיאה. המסגד הזה נחשב לאחד היפים בעולם המוסלמי וליפה והגדול ביותר מכל מסגדי איסטנבול (ויש בה קרוב ל-3000 מסגדים!). פנים המסגד מעוטר באריחים כחלחלים שנתנו למסגד את שמו השני - המסגד הכחול. אי אפשר לפספס את ארבעת העמודים המרכזים שניצבים במרכז החלל של המסגד ומחזיקים את הכיפה המרכזית הגדולה. המסיביות של העמודים האלו מרשימה עוד יותר כשחושבים מתי נבנה המסגד הזה. אחרי שעייפנו מלאמץ את צווארנו במאמץ לתפוס את גודל החלל הפנימי של המסגד יצאנו החוצה ובכך התחמקנו מאחד מלוכדי התיירים שתפס אותנו לפני שנכנסנו ואמר שימתין לנו עד שנצא, רק כדי להילכד ע"י סוחר שטיחים שפתח עמנו בשיחה משך אותנו לחנותו שנמצאה באמת לעבר לפינה, סמוך לבזאר של המסגד הגדול, ולאחר הרצאה מאלפת ומרשימה עם תצוגה של כל סוגי השטיחים הקיימים כמעט בטורקיה, אף שכנע אותי לקנות שטיח קילים אחד מדהים ביופיו.

אחרי שמתרשמים מהאומנות של התקופה המוסלמית שהחלה בטורקיה במאה ה-15, יש לזכור שהחל מהמאה ה-4 לספירה ועד לכיבוש המוסלמי, הייתה איסטנבול עיר נוצרית ונבנו בה מספר מבנים נוצריים מרשימים שהגדול והמרשים מכולם הוא כנסיית איה סופיה, או כנסיית החוכמה האלוהית, שנבנתה ע"י יוסטיניאנוס במאה ה-6 ונחשבת לפאר האדריכלות הביזנטית. המבנה מדהים. גם מי שאדריכלות ומבנים לא עושים לו את זה לא יוכל להישאר אדיש לנוכח גודלו העצום של המבנה ולנוכח הגודל של חללו הפנימי שמשחקי אור וצל נותנים לו נופך מסתורי שמזכיר קצת את הספר `שם הורד` (לפחות לי זה הזכיר).

לנוכח גילה המופלג של הכנסייה והתהפוכות שעברו עליה במהלך ההיסטוריה קשה שלא להתפעל מהעובדה שהיא עדיין עומדת ובפרט הכיפה המרכזית העצומה שנדמה שאין דבר שמחזיק אותה. בניגוד לכיפת המסגד הגדול שנתמכת ע"י ארבעה עמודים מסיבים, הרי שכיפת המבנה הזה נראית כאילו מרחפת באוויר ללא תמיכה. ובהתחשב בעובדה שהכנסייה נבנתה לפני יותר מ-1500 שנה הרי שזה מדהים עוד יותר. כיום נמצאת הכנסייה תחת שיפוצים ושחזורים נמרצים במטרה לחשוף את כל הקישוטים הנוצריים שמעטרים את קירותיה ואשר כוסו במאה ה-15 אחרי הכיבוש במוסלמי בטיח בגלל האיסור בפולחן לפסלים ולדמויות כלשהן כמו ביהדות, אז גם נבנו ארבעת צריחי המואזין על הכנסייה שהפכה למסגד. למרבה האירוניה, דווקא כיסוי הטיח הזה עזר לשמר את הציורים המדהימים האלו והכנסייה, שמאז ייסוד המדינה הטורקית המודרנית בשנות ה20, משמשת כמוזיאון לפני מצוות אתאטורק, מציגה אומנות נוצרית ביזנטית לצד אומנות מוסלמית מכל התקופות. לפי דעתי זהו אחד מהמקומות שהכי כדאי לראות באיסטנבול, בייחוד עם אתם קצרים בזמן וחייבים לבחור בין שלל האתרים שקיימים בעיר.

לתחילת הכתבה

שיטוט ברחובות ובריחה אל מחוץ לעיר

ואם אנחנו כבר בתקופה הביזנטית, הרי שביקור בירבטאן סראי, הארמון השקוע, ישלים את התמונה הביזנטית לאלו שמתעניינים בתקופה זו של העיר. ירבטאן הינו למעשה מאגר מים תת קרקעי שנבנה ע"י יוסטיניאנוס שבנה גם את איה סופיה במטרה לספק מים לבירתו. המקום נקרא הארמון השקוע בגלל מאות העמודים התומכים בתקרתו ונותנים לו מראה מלכותי ומרשים. המקום נתגלה ע"י צרפתי סקרן במאה ה-16 לאחר ששלשל עצמו לבאר באחת מחצרות הבתים שמעל המאגר. חלק מעמודי המבנה נלקחו ממקדשים פגאנים והובאו למקום. במקום מסוים ניתן לראות בבסיס שני עמודים אבנים עם עיטורים של פני מדוזה הפוכים על צידם וזאת כדי שהמתבונן לא יחשוד שהבונה, יוסטיניאנוס הוא פגאני. אחרי שיורדים לתוך המאגר שגם כיום למרות שיש מעליו בתים וכבישים, עדיין מטפטפים מים מתקרתו, הולכים על שביל שנבנה במאה ה-20 ושמוביל אל ראשי המדוזה ואח"כ החוצה. במקום מושמעת מוזיקה קלאסית ויש תאורה מסתורית שמוסיפה אוירה קסומה למקום. בהחלט שווה ביקור.

אחרי שראיתי את כל האתרים הללו הציעה לי ידידתי לקפוץ קדימה בזמן אל המאה ה-19 ולבקר בארמון דולמבחצ`ה המפואר היושב לגדת הבוספורוס בצד האירופי. ארמון זה נבנה באמצע המאה ה-19 ע"י הסולטן עבדול מג`יד שרצה ארמון בסגנון אירופי. באירופה טיילתי כבר בעבר וארמונות כבר ראיתי ובטח ארמונות בסגנון מצועצע, אבל ארמון מצועצע שכזה עדיין לא ראיתי, אני חייב להודות. הסיור בארמון מחולק לשני סיורים שהמעניין שביניהם הוא זה שכולל את ההרמון בו גרה משפחת הסולטן ושם גם התגורר ונפטר אתאטורק לאחר שהקים את המדינה הטורקית. כדי לצלם בתוך הארמון תצטרכו לשלם סכום שעלותו כמעט כמו כרטיס הכניסה או להפקיד את המצלמה בכניסה לארמון. אני בחרתי להפקיד את המצלמה וקניתי סדרה של גלויות בשליש ממחיר רשיון המצלמה. ניתן לצלם מבחוץ ליד מגדל השעון וגם אם תרדו לכיוון החוף בסמוך לכניסה תוכלו לחטוף הצצה לכיוון הארמון והגנים המקיפים אותו. הסיור בתוך הארמון הוא מודרך ותתבקשו לכסות את נעליכם בשקיות מיוחדות כדי לא לפגוע בשטיחים וברצפת בארמון. החדר המעניין ביותר בכל הסיור הוא החדר בו נפטר אתאטורק בשנת 1937. על המיטה עליה שכב פרוש דגל טורקיה עשוי משי אדום בוהק וכל השעונים בחדר עומדים על שעת הפטירה של אתאטורק שהיא 9 וחמישה. זהו שיאו של הסיור בחלק זה של הארמון ואחריו למעשה הסיור נגמר ויצאנו החוצה.

בשלב הזה עייפנו מארמונות ומסגדים ורצינו שינוי באווירה וסתם להסתובב, אז לקחנו עצמנו ונדדנו לכיוון כיכר טקסים הגדולה והסואנת שנמצאת בסופה (או בתחילתה, תלוי מאיפה מגיעים) של שדרות איסתיקלל, הן שדרות העצמאות המפורסמות שכיום הן מדרחוב שוקק חיים. בכיכר טקסים עצמה יש את רוב המלונות הטובים בעיר ואינספור חנויות לממכר מזון מהיר ופחות מהיר ממיטב המטבח הטורקי (שגם אליו עוד נגיע). נכנסו למדרחוב ופסענו בו לאיטנו נהנים משלוותו היחסית לעומת הרחובות הסואנים שסביבו.

לאורך המדרחוב יש חנויות מכל המינים והסוגים אבל גם כמה אתרים מעניינים. אחד מהם הוא פסאג` הפרחים שלפנים היה שוק וכיום הוא מקום בילוי מלא בבתי קפה חביבים וכמה מסעדות טובות. אנחנו נכנסנו במקרה למסעדה קרובה לכניסה וירדנו אל מתחת לאדמה למעין מרתף שהזכיר לי קטקומבות באווירה האפלולית והאינטימית שלו. האוכל דרך אגב, היה מצוין. לאורך המדרחוב, פרט לחנויות ניתן למצוא שורה של מבנים מפוארים ומוגנים כמבצרים. מבנים אלו גיליתי מאוחר יותר, היו בעבר שגרירויות של מספר מדינות אירופאיות וכיום לאחר שאנקרה הפכה לבירה ירד מעמדן לדרג של קונסוליות. חוץ מזה ניתן למצוא שם את בית ספר גלאטאסראי העל השערים המפוארים ביותר שראיתי, שכל בניניו צבועים בצבעי הדגל של גלאטאסראי, כלומר אדום וצהוב.

מהמדרחוב ירדנו אל הנמל דרך סדרה של רחובות צרים ומתפתלים שמהווים את אחד החלקים העתיקים של העיר ומשם חזרנו במעבורת לצד האסייתי לביתה של חברתי. באחד הימים לאחר מכן, עשינו את הדרך שוב לצד האירופי כדי לבקר ברובע אורטקוי היפהפה. הרובע ששוכן מעט צפונה לארמון דולמבחצ`ה, ממש מתחת לגשר הבוספורוס הענק. במרכז הרובע עומד מסגד יפהפה בעל שני צריחים בלבד ובסמטאות סביבו יש אינספור בתי קפה ומסעדות ובימי ראשון יש גם דוכנים שונים המזכירים מעט את נחלת בנימין. רובע זה נחשב לאחד מאזורי הבילוי העיקריים של איסטנבול ותמיד יש בו אנשים. המסגד במרכז הרובע, ממש על קו המים, נבנה באותו זמן בו נבנה ארמון דולמבחצ`ה ונחשב לאחד היפים בעיר.
 
אחרי שראינו גם את זה הציעה חברתי שניסע למקום שנקרא פולונזקוי או הכפר הפולני (קוי בטורקית זה כפר) שנמצא מספר קילומטרים צפון מזרחית למרכז העיר בגדה האסייתית. הכפר שהוקם במאה ה-19 ע"י נסיך פולני שנמלט לטורקיה עם חייליו קרוי על שמם ושימש במשך שנים רבות מקום מפלט מהעיר הסואנת וגם מקום התבודדות לזוגות לא ממש נשואים. כיום זהו אתר לפיקניקים לתושבי איסטנבול ואפשר לומר שהפיקניקים שנעשים שם הם לעצלנים גמורים. הגענו לשם בשעות הצהרים המאוחרות ואני רואה חצר די מוזנחת עם מספר שולחנות עץ מכוסי מפות באווירה מאוד פסטורלית. שאלתי את חברתי מה קורה והיא רק חייכה ואמרה, חכה ותראה. התיישבנו ואני בטוח שהגענו למסעדה. והנה מגיע נער צעיר והבחור שהתלווה אלינו דיבר איתו בטורקית במהירות. שאלתי אותה מה קורה והיא אמרה לי שהוא מזמין לנו בשר, סלטים, צ`יפס ושתייה. ואז להפתעתי היא אמרה שהוא גם הזמין גריל עם גחלים בוערות. שאלתי למה הכוונה ואז הסבירו לי שהרעיון פה שמגיעים, מזמינים בשר עדיין לא מוכן, תוספות ואת הגריל ואז מבשלים לבד את הבשר.... אכן פיקניק לעצלנים..

לתחילת הכתבה

קינוח באוכל

ולפני שאסיים, אי אפשר בלי אוכל. באיסטנבול ובטורקיה בכלל יש אוכל מצוין. האוכל אינו מתוחכם מדי או מיוחד מדי, הוא פשוט וטוב ופשוט טוב. המטבח הטורקי מבוסס כמעט לחלוטין על בשר. צמחונים יתקשו להסתדר שם. גם באיסטנבול שנחשבת לעיר הכי מפותחת ומתקדמת בטורקיה יהיה, לדעתי, קשה לצמחונים להסתדר. המאכל הנפוץ ביותר בטורקיה הוא הקופטה. זהו למעשה קבב מקוצר כפי שאנחנו מכירים אותו בארץ. המקום הטוב ביותר, לפי מה שהבנתי, לאכול קופטה זה במסעדת הקופטה של סולטן אחמט שנמצאת ליד תחנת החשמלית שעולה מהנמל של אמינונו לסולטן אחמט שם נמצאים איה סופיה, ארמון טופקאפי והמסגד הכחול. איך שיורדים מהחשמלית בתחנת סולטן אחמט רואים את המסעדה הפשוטה והטובה הזו. יחד עם הקופטה אפשר לקבל אורז או בורגול (מעדן) וללגום כוס של איירן. האיירן הוא משקה יוגורט שמזכיר קצת ריויון אלא שהוא דליל יותר, שמן יותר ומרענן פי עשר.

חוץ מהקופטה יש בטורקיה קבאב. כמעט כל מאכל בשרי קציצתי נקרא קבאב, גם הקופטה. השווארמה שאנו מכירים מהארץ גם נמצאת שם אלא שהיא נקראת דונר קבאב, כלומר קבאב מסתובב, וטעמה הרבה הרבה יותר טוב ממה שחשבתם שטעם של שווארמה יכול להיות. הקבאב המסורתי שהכרתי מבית אבא (עירקי לכל המעונין), מופיע במספר תצורות וטעמים. החל מקבאב חריף בסגנון אדנה וכלה בקבאב עם רוטב עגבניות בסגנון איסכנדרון. אבל לדעתי המאכל הטעים ביותר הוא לחמג`ון. אפשר להגדיר את זה הכי טוב כפיצה טורקית. זהו למעשה בצק דק דק, ועליו במקום רוטב עגבניות וגבינה, מעין רוטב של בשר מתובל. כל זה נדחף לתנור בחום מאוד גבוה וכשזה יוצא מגלגלים את זה כמו חליל ואוכלים. יש כאלה שמכניסים בפנים גם פטרוזיליה טרייה ובצל אבל גם כך, כמו שהוא, הלחמג`ון הוא הפאסט פוד הכי טוב שיש בטורקיה.

ואחרי האוכל מגיע הקינוח. וכאלה לא חסר בטורקיה. דבר ראשון יש את הרחת לוקום הידוע. אותו מאכל צמיגי מכוסה סוכר שהומצא ע"י האג`יבקיר לפני כמה מאות שנים עבור הסולטן ונמכר כיום בכל בית קפה שמכבד את עצמו באיסטנבול. אל תתפתו לחכות לרגע האחרון ולקנות בשדה התעופה רחת לוקום, אלא קנו אותו באחת החנויות בעיר עצמה. כך תזכו לטעום מעדן אמיתי ולא את התוצר המסחרי שמיוצר עבור תיירים. כנ"ל לגבי הבקלאווה שגם אותה ניתן למצוא לצד הרחת לוקום בכל בית קפה או קונדיטוריה שמכבדים את עצמם. המעדן השלישי הוא הפרופיטרול שהן למעשה מעין פחזניות ממולאות קרם וניל ומעליהן יצוק שוקולד חם. יאמי.

שבוע חלף לי ביעף באיסטנבול והנה הגיע הזמן לשוב לארצנו הקטנטונת. נפרדתי לשלום ממארחי, הודיתי לכולם על הכל ועליתי על מונית לשדה התעופה. בדרך ראיתי את אחת השקיעות המדהימות ביותר שראיתי אי פעם. שמיים אדומים כדם וצבעים עזים וחזקים שנגרמים בגלל זיהום האוויר העצום שיש בעיר. לפני שנכנסתי לשדה התעופה בירך אותי הנהג לשלום בחיוך מתחת לשפמו העבות ואז נשבעתי שאני אחזור לשם.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×