במקלוד גאנג` החיים לא תמיד יותר פשוטים

מעבר לסצינת המטיילים, יש חיים אמיתיים במקלוד גאנג`, במלוא עליבותם, במלוא תפארתם. בכתבה שלפניכם תמצאו מופע של צעירים טיבטיים, הנערה היפהפיה בינדו ומפגש עם המשנה לדאלאי-למה, איש רוח צעיר עם עיניים חודרות.
משפחת גור בן-שטרית
|
תמונה ראשית עבור: במקלוד גאנג` החיים לא תמיד יותר פשוטים

מופע טיבטי

מעבר לסצינת המטיילים, יש חיים אמיתיים במקלוד גאנג`, במלוא עליבותם, במלוא תפארתם. פתק שנדחף לידנו באחד השיטוטים שלנו ברחובות העיירה הוביל אותנו למופע של צעירים שהיה אמור להציג את התרבות הטיבטית בשירה ומחול. הגענו לאולם עירום ועגום שסרטי קרפ מתנופפים ניסו לשוות לו מראה חגיגי אך צלחו כאיפור הנוזל על פני ליצן ממרר בבכי. מאחורי פרגוד ממורט הסתודדו מספר צעירים עטויים בבגדים טיבטים מסורתיים, אחד מהם מנסה ללא הצלחה יתרה לכוון את מערכת ההגברה. צעיר טיבטי הציג כל ריקוד בשמו האנגלי והטיבטי וסיפר בקצרה את הקשרו התרבותי, אך לעליבות שבאה בעקבות ההצגה לא היה קשר לתרבות הטיבטית העשירה. הצעירים כשלו בצעדיהם, סבבו בגמלוניות, אך בעיקר – נראו מתביישים במעמדם. הם בושו במצוקה שהובילה אותם לרקד בפני התיירים המערביים "עתירי הממון", בושו בבגדיהם המוזרים, בצעדיהם הכבדים, בושו בבפליטותם, בחזות המהגרים שלהם, בושו בעליבותם, בתלות שלהם באחר. הרגשנו נבוכים עד כאב וחמקנו החוצה לפני תום המופע. לפני יציאתנו הספקנו עוד לשמוע את אחד הצעירים מסביר מעל לבמה את המוטיבציה למופע, את מצבה של הקהילה הטיבטית באזור. מדי שנה מגיעים לכאן אלפי טיבטים הנמלטים מאימת השלטון הסיני הדורסני. אלפים אלה מצטרפים לקהילה גדולה המנסה לשמור על מורשתה בדרכים שונות, אך חסרת אמצעים כלכליים להחזיק את עצמה. לתחושת הזרות והגלות, מנת חלקם של פליטים באשר הם, מצטרפים כאן אבטלה חמורה, נשירה מבתי ספר ותחושה של חוסר הנהגה מקומית. ניסו להקים מרכז תעסוקה מקומי (Jogibara Rd), הקימו מוקד ליידוע בבעיות סביבתיות (Green Shop, Bhagsu Rd), אבל המצוקה אמיתית ונוכחת כגשמי המונסון. בשנה שעברה, פנה הצעיר אל הקהל, תרמה גברת יפנית יקרה סכום נכבד, השנה שתי גברות מקנדה ומארצות הברית מסייעות מעט. בעיני העגל שתלה בנו היה מבט שציפה לתרומה מיידית, שעורר תחושות אשם על עצם היותנו מערביים ניקלים המבלים את זמנם בטיולים בארצות זרות במקום להתגייס ולעזור. אולי בשלב הזה הרגשנו סופית שהגיע הזמן לצאת מאולם המתנ"ס.  

לתחילת הכתבה

בינדו

בינדו היא נערה הודית יפהפיה שגרה לידינו, ארוכת צמה וצוואר וירוקת עיניים. בינדו היא למעשה כבר אשה. בת 21 שנה שניה בקולג` בדהרמסאלה בו היא לומדת סוציולוגיה ומדעי המדינה. בגדיה תמיד תואמים, נקיים, מגוהצים, בגדיה תמיד מסורתיים. למשפחתה של בינדו מספר בתי מלון קטנים הפרושים במדינת הימאצ`ל פראדש, אביה, אימה ואחיה הבכור נעים בין העסקים ומנהלים אותם. בינדו גרה במקלוד גנג` ואחראית על תחזוקת הבית בהיעדר האם. היא יודעת היטב אנגלית ממפגשיה עם טיילים מזדמנים, היתה רוצה לטייל באירלנד ובצרפת, אבל יודעת שתוך שנה עליה להיות נשואה. למי? אינה יודעת, גם לא מסקרן אותה. ההורים יבחרו, והיא בטוחה שיבחרו טוב. יופייה של בינדו קורן, ומוזר שאין לה מחזרים. מוזר בחשיבה מערבית. כאן החיזורים הם אחרי הוריה. ברור לבינדו שמקומה בהודו. היא אוהבת את הארץ, ובהבזק של בגרות מתייחסת לתאוות הטיולים שלה כאל גחמת צעירים חולפת. מדי פעם באה לבקר את בינדו חברתה לספסל בלימודים. בשעות אלה מטיילות השתיים חבוקות זרוע ברחובות מקלוד גאנג`, כשתי נסיכות השופעות חסד על ממלכתן. לא ברור לאיזה עתיד בינדו באמת מייחלת. לעיתים נראה שהיא חוששת לייחל לשונה ולאחר, אך אנו נוטים לייחס לאנשים החריגים ביופיים תובנות יותר נשגבות ממה שהיקצה להם הטבע, כן שיתכן ובינדו כלל אינה עסוקה במחשבות אלה.

ועוד לא סיפרתי על בעל המסעדה הטיבטית שממן את לימודיה של בתו בת ה-14 בבנגלור הרחוקה ונפגש עימה רק פעם בחצי שנה, שעט על מיקה בחיבוקים וציקצוקי לשון בכל פעם שהוא רואה אותה וברור מידיו החובקות שאת בתו שלו הוא מחבק ואליה הוא משלח את ציוצי הגעגועים שלו; או על מצחצח הנעליים שירש מאביו את פינת הציחצוח בשוק, שנפשו כמהה לחיי פרישות אבל הוא יודע שאין מוצא, שעליו להמשיך ולפרנס את המשפחה; או על המלצר הטיבטי שהגיע לכאן לפני שש שנים לאחר 3 חודשים של צעידה, ומחפש מאז את טיבט שלו.

לתחילת הכתבה 

הכי קרוב לדלאי לאמה 

החיים הלא פשוטים במקלוד גאנג` מוצאים נחמה ברוחניות היתרה השורה כאן. באחד הימים נסענו לפגוש את הקארמאפה, המשנה לדלאי-לאמה, וללא ספק בכיר מאד בסולם סלבריטאי-הרוח הטיבטים. הקארמאפה שוהה במתחם מרהיב לא רחוק מדהראמסאלה, ומקבל אזרחים לסוג של הרצאה מדי יום רביעי ושבת. יש להגיע בשעה 14:00 עם דרכונים על מנת להירשם. לאחר בדיקה בטחונית (הכוללת גם השארת תיקים, כך שאין טעם להביא מצלמות) כולם מוכנסים למקדש בו נושא הקארמאפה את דבריו המתורגמים לאנגלית. לאחר ההרצאה הקצרה (אך הקצת-מתישה לרוחניים הצעירים שבינינו) נעמדנו בתור ארוך, חלפנו על פני נזיר חייכן שהניח על צווארנו את הקאטה (צעיף משי לבן שרכשנו קודם ב-5 רופי האחד) והתקדמנו אט-אט לכיוון הקארמאפה. הקארמאפה הוא בעצם בחור מאד צעיר, אולי בן 25. הסיפור מאחוריו, כמו מאחורי כל איש רוח טיבטי, הוא שאותר בגיל מאד צעיר, גודל כמיועד בטיבט ואפילו קיבל את ברכתם של הסינים שקיוו כי יהפך לשליט-בובה ויסייע להם בהרגעת הרוחות. לפני כ-6 שנים נימלט הצעיר מטיבט להודו, אבל בגלל סיכסוכים פנימיים עדיין לא הוכתר לקארמאפה הרשמי, האמור לשבת במדינת סיקים לכשיוכרז רשמית. מה שחלף לי הראש ככל שהתקדמתי אליו היה רחוק מאד מפוליטיקה עולמית ומקומית. תהיתי בעיקר בן כמה היה כש"נחטף" מהוריו, עד איזה גיל היתה לו אמא שחיבקה, אם משהו היה שונה לו היתה להוריו זכות סירוב, אם אני הייתי מסרבת. מתבקש להגיד שהיו לו עיניים חזקות וחודרות, שפניו היו פתוחות בחמלה, שניכרו עליו אותו הסובלנות והרחמים. אני ראיתי רק ילד קטן.  

בסך הכל היה מפעים ומסעיר? לא הייתי אומרת. אבל זה הכי קרוב לדלאי לאמה שנגיע (בתחילה חשבנו לחכות במקלוד גאנג` עד לבואו, אבל אני חוששת שהגיע מונסון עד נפש ואנחנו יוצאים בקרוב לחפש את האררט שלנו) ואין ספק שהיתה תחושה של משהו שונה באוויר. המעוניינים צריכים לעלות במקלוד גאנג` על האוטובוס המקומי לדהראמסאלה (7 רופי) ובתחנה הסופית לעבור לאוטובוס נוסף (אין לי מושג מה מספרו, צריך לשאול במקום על האוטובוס למעון הקארמאפה) ולבקש מהכרטיסן לסמן מתי לרדת (3-5 רופי, לפי מזג הכרטיסן באותו קו). לכל הבוחרים להגיע בדרך זו מובטחת חוויה שתטיס אותם ישירות לילדותם רצופת הנסיעות בקווי "דן" דחוקים ומיוזעים.

לתחילת הכתבה

הזמנה לפוג'ה

חוויה הרבה יותר ישירה לבלוטת הרוחניות היתה לנו בפוג`ה (Puja) אליה הוזמנו על ידי נזירות החיות במנזר קטן בחלקה העליון של העיירה (קיים מנזר נזירות הרבה יותר גדול ברחוב Jogibara). פוג`ה הוא למעשה טקס תפילה בודהיסטי המתקיים בדרך כלל באירועים מסויימים, לעיתים לפי בקשות מיוחדות. הטקס אליו הוזמנו יוחד להעלאת נשמתו של נזיר בודהיסטי. בחדר קטן שמשמש כמקדש התכנסו 8 נזירות (מתוך 12 החיות במנזר) והחלו בשירת מזמורים בקול עמוק ומהדהד. באופן מפתיע השירה יוצרת הרמוניה מופלאה. הנזירות, שישבו בשתי שורות זו מול זו, יצרו מעין קנונים, סוג של שיח-שירה מאד נעים לאוזן, שקצבו ועוצמתו משתנים. לאחר הפסקה קצרה לצ`אי ולשיחה מבוישת, חזרו הנזירות לטקס. אפשר היה לעצום עיניים ותוך כדי התרכזות השירה אפילו לעשות מדיטציה, אך היה מרתק המיוחד לעקוב אחר הנזירות, אחר הבעות הפנים שלהן, אחר הדינמיקה הפנימית השקטה הקיימת בקבוצה. כרגיל, יש מנהיגה. זו לא בהכרח המנהיגה של המנזר (המתחלפת מדי שנה בתהליך כמעט דמוקרטי), אך קולה ערב, פניה הן המרוכזות ביותר ותנודות גופה הן העמוקות ביותר. קיימות הנזירות הממלמלות לעצמן, לא מרימות קול, אם בשל חוסר אימון בחינו, או בשל העדפתן את התפילה האישית, הפנימית. ישנן נזירות המגניבות אלינו מבט מדי פעם, תוהות על דרכנו, על מה שהניע אותנו לקחת חלק בטקס, אולי עסוקות בחיינו השונים בזמן ששפתותיהן ממלמלות פסוקים. 

הטקס ארך מעל שעה (קוצר עבורינו משעתיים) ולאחריו היתה התנפלות עולצת על מיקה, חיבוקים וגיפופים, שאין ספק כי נבעו מהיזכרות שלהן בגעגועים לילד. רוב הנזירות שוהות במנזר זה או אחר מילדותן, חלקן הגיעו למנזר הנוכחי כבר כנזירות צעירות. איני יודעת דבר על אורח חייהן היומיומי. אני יודעת שהן נראות שלוות ורגועות, אני יודעת שפניהן חלקות מדאגות, שרובן נראות צעירות מגילן, שיש חן ילדותי בחיוכן, בשאלותיהן הסקרניות, בהסתודדיות שלהן זו עם זו. החום בו הנזירות קיבלו את פנינו ונפרדו מאיתנו וזרות העולמות שלנו, הפכו את המפגש למרתק וחיזקו אצלי את התחושה שיש עוד הרבה הרבה מה ללמוד מהאנשים בסביבה הקרובה הזו.  

לתחילת הכתבה

רפי מוסיף – ישראלים בדרמסאלה

בגסו ודרמקוט מוצפת בישראלים. אם לא תראו את כולם בטח תפגשו בשלטים רבים בפתחי מסעדות שמכריזים בעברית על שקשוקה, שניצל, קורסי מדיטציה בעברית, מסג`, המלצות לטיולים ואפילו קורסי אסרטיביות (איזה אסרטיביות צריך בדיוק בהודו?). אתמולבצהריים ישבנו במסעדה שנקראת german bakery, מתחת ל oak view guest house. המסעדה מנוהלת אומנם על-ידי הודים, אך הכל שם מכוונן לצרכים הישראלים. כמו כל ישראלי טוב, גם אני מאלה שכל הזמן מכריזים על התרחקות ממקומות הומי ישראל ובמקביל מוצאים את עצמם משכשכים יחד באותה ביצה טובענית. בואו נודה, כיף מדי פעם לשמוע את השפה שלך מתגלגלת בין צ`ילום לצ`ילום, שלא לדבר על הרגשת ביטחון מסוימת שאם יש בעיה תמיד ימצא איזה ישראלי מסטול שישמח לעזור לך, בתנאי שאתה מבטיח לו שאתה מכיר את משה כהן מראשון. 

אחרי שעה זה מתחיל להעיק – התנועות האיטיות, הישיבה העצלה עם הכרזה על המצח: "איך אני מסתלבט, הא...הא...חבל על הזמן"?! אחר כך מתחילים צחוקי הצ`ילום המתגלגלים, שחושפים שיניים צחורות וצעירות, כמה צעירות, וכמה יפות. ואז, אם אתה משפחה או מטייל מבוגר, אתה מתחיל בדמיון לספור את השיניים התותבות בפיך (לי יש חמש). אין ספק, יש פה גם קנאה גדולה לגיל שבו הכל נראה כמו ענן צ`ילום גדול וסמיך. בערב היינו במסעדה חדשה שנפתחה במקלוד, אפילו הלונלי פלנט עוד לא שמע עליה. המסעדה נקראת crpe diem, מעל לבית הקולנוע במרכז הרחוב הראשי, והיא מנוהלת ובבעלותו של איש נפאלי מקסים – רג`יו שמו, מלא תוכניות כרימון. בכל יום ראשון, מ-7 עד 10 בלילה מתקיים שם ג`ם סשן שמנקז אליו נגנים מכל אומות העולם. היו שם נגנים וזמרים הודים, נפאליים, אפריקאים, אמריקאים, ואיך לא – גם ישראלים. היה ערב בלתי נשכח. ואז שאלתי את עצמי איך זה שבמקום אחד שורץ ישראלים אני מרגיש מועקה ובמקום אחר אני מרגיש בעננים? התשובה היא באחוז המיהול. הישראלים הם כמו ויסקי גרוע, כשמוהלים אותו עם קולה או עם מיץ אחר הוא נהיה פתאום מה זה טעים. לכו לראות את המקום המופלא הזה בימי ראשון, אחרי שתראו את השיניים המרקיבות של ההודים, ואחרי קורס אסרטיביות, תוכלו להסתכל היישר אל השיניים הצחורות הישראליות ולומר להם - לחיים.  

לתחילת הכתבה 

טיפים

1. מקלוד גאנג` היא עיירה מאד פעילה מבחינת חיי הקהילה שלה. עיקבו אחר הפירסומים (בלוחות מודעות, במינשרים וכד`), בדרך כלל שווה לטרוח ולהגיע לאירוע מסויים. תמצאו ג`ם סשנים, אירוע תרבות שנועדו לסייע בתמיכה רפואית בילדים, ערבי הסברה על איכות הסביבה ועוד כהנה וכהנה.
2. בכל זאת, לכו לפגוש את הקארמאפה. אם אתם קרובים למועד מפגש עם הדלאי-לאמה, אולי אפשר לוותר. אם לא – שווה. פרטי הגעה תמצאו בכתבה.

לתחילת הכתבה 

יעדי הכתבה

סגור
×