ברזיל - סוף הדרך

לאחר שהייה קצרה בריו, ממשיכים עידן ושרון לחופים, לספוג עוד קצת מהאוירה הברזילאית לפני שהם משנים את מסלולם ופונים לכיוון בוליביה.
עידן ושרון
|
מפה
תמונה ראשית עבור: ברזיל - סוף הדרך
Thinkstock Imagebank ©

שכונות ריו


"יש לי ארץ טרופית יפה, שהשמש לטפה, יש לי ים לעולם, כל רגע..."

לריו דה ז`ניירו (Rio de Janeiro) הגענו שוב סחוטים, עייפים ומזיעים מעוד נסיעת לילה. שוב הגענו לעיר גדולה עם מליוני תושבים, אך הפעם מדובר לא סתם בעיר אלא בבירת הסמבה העולמית. במקרה יצא שהגענו לבוקר שאחרי מצעד המנצחות המפורסם, וכך, בנסיעה מתחנת האוטובוס לשכונת קופקבנה המפורסמת, יכולנו לראות את המנקים אוספים טונות של שאריות שהחוגגים השאירו שם במהלך הלילה הסוער.

ריו דה ז`ניירו ממוקמת על שפת האוקיינוס האטלנטי, ומיקומה בין עשרות איים קטנים ובאיזור טרופי וירוק נתנו לה את היופי והקסם שיש לה. על רוב הגבעות וההרים שממוקמים בלב העיר ניתן לראות את שכונות העוני שנקראות "פבלות". כיום מאד פופולארי לעשות סיורים בשכונות האלה (30 דולר), אך ישנה דילמה, שכן חלק ניכר מהסכום הולך לעברייני הסמים ולכנופיות (ישנן פבלות שאפילו המשטרה נמנעת מלהכנס אליהן). הכנופיות למעשה שולטות בשכונות האלה, ולוקחות את הכסף תמורת הבטחה שלא לפגוע בתיירים. מצד שני, חלק מהכסף מושקע בפרויקטים למען ילדי הפבלות. אנחנו החלטנו לוותר על הסיור. יש לנו הרגשה שה"פרויקטים" נועדו לרכך את לב התיירים, שרוב כספם הולך לכנופיות האלימות.

בכל מקרה, אנחנו בחרנו להתמקם בשכונת קופקבנה המפורסמת - מצאנו הוסטל ומייד יצאנו לטייל בעיר. די מהר הגענו לחוף קופקבאנה שהוא אולי החוף הכי מפורסם בדרום אמריקה כולה. הנוף שנשקף ממנו - איים ירוקים בים, ובניינים גבוהים בחוף, יצרו חוף מדהים.
זה היה יום ראשון (חופש), ולהזכירכם זה היה הבוקר שלאחר מצעד המנצחות ובחוף הים היו אלפי רוחצים ורוחצות. הלכנו לאורך כל החוף נהנים מהנוף (שרון מהנוף הגיאוגרפי, ואני מהנוף האנושי). אני חייב להודות שאם ממציא החוטיני מקבל אחוזים על המצאתו, אז רק מהחוף הזה הוא יהיה מליונר. כל כך הרבה בחורות פה מסתובבות עם חוטיני ולא משנה מה מצב ישבנן.

לאחר שסיימנו לעבור ולבחון כל ישבן, הגענו כבר לשכונה הבאה, שכונת איפנמה (ipanema). שם הסתובבנו בשוק ה"היפים" של יום ראשון, עם דוכנים שמציעים דברי עור, תכשיטים זולים, תיקים בגדים ועוד כל מיני "הפתעות" לתיירים. בפעם הראשונה בטיול אפילו הרשנו לעצמנו לקנות מעט דברים. אמנם יש לנו עוד לפחות שלושה חודשים לטיול, וזה לא שיש מקום פנוי במוצ`ילה, אבל תנסו אתם לעצור את שרון...

חזרנו כשכבר ירד הערב, והפעם דרך הטיילת של חוף קופקבנה, שבינתיים התמלאה בסוחרים שמכרו כל דבר מנקניקיה וגבינה על האש, ועד לאביזרים לעישון סמים. כשירד הלילה, כבר היה די מפחיד לטייל ברחובות. כל-כך הרבה שמענו על הסכנות בריו של שוד וגניבות, שכבר השלנו מעלינו במלון כל דבר יקר ערך, ואפילו בלי שעון הסתובבנו רוב הזמן. ובאמת רואים ברחובות, במיוחד בלילה, הרבה חסרי בית שישנים על קרטונים ברחוב, ובכלל נבהלנו למוות כשבזמן שטיילנו קפץ איזה משוגע לאמצע הכביש והתחיל לזורק אבנים על המכוניות שעברו לידו עד שהצליח לבסוף לנפץ חלון של מכונית. אז, שמח ומאושר, הוא המשיך בדרכו.

כשחזרנו להוסטל עדיין לא היו לנו תוכניות להמשך הטיול. בלי ששמנו לב, כבר עבר חצי מהטיול, וכעת נותרו לנו רק שלושה חודשים, ולפנינו עוד בוליביה ופרו. לבסוף, בהחלטה משותפת, החלטנו לוותר על כל צפון ברזיל, ולוותר בין השאר על יעדים פופולארים כמו אריאל דה אגודה ומורו דה סאו פאולו, ועל כל איזור האמזונס. זה לא שאיננו אוהבים את ברזיל, להיפך, אבל בהתחשב בכמות הזמן והכסף שיש לנו (גילינו שברזיל יקרה בהרבה ממה שחשבנו), אנחנו מעדיפים להמשיך למדינות האנדיניות, ולנסות גם להתנדב מעט בבוליביה. 

אני ממש אוהב את ההרגשה של לא לדעת לאן נגיע מחר, ולתכנן כל שלב ברגע האחרון, ואנחנו ממש לא היחידים שמטיילים ככה. למחרת, כשקנינו כרטיסי אוטובוס בתחנה המרכזית, פתאום ניגשו אלינו שתי ישראליות, עם המוצילות עליהן, ושאלו אותנו לאן כדאי לנסוע באיזור. אמרנו להן ששמענו שבוזיוס (Buzios) נחמדה, ושגם אנחנו נוסעים לשם, ובלי לחשוב הרבה הן אמרו תודה וקנו כרטיסים לשם - בהחלטה של הרגע.

מי שלא מכיר את ברזיל ומנסה לדמיין לעצמו רק מסיפורים וטלוויזיה איך היא באמת, בטח מצייר לעצמו תמונה די מופרכת. וזה באמת מה שקרה לי: תיארתי לעצמי מדינה טרופית שכולה צמחים סבוכים וחיות מכל עבר, פשע, אלימות וקריסה כלכלית שהופכת את המדינה לזולה לתיירים. אז טעיתי, ובגדול! נכון, ברזיל מלאה צמחים ירוקים, חופים, ואפילו יש בה חיות, אבל האנשים בהחלט גרים בה בשלווה, והאלימות והפשע לא מתפרצים מכל עבר. הנורא מכל, עבורי, היה לגלות שברזיל ממש, אבל ממש, לא זולה. לא, היא אפילו יקרה! אז תתארו לעצמכם להיות באיזה חוף במקום הכי "זולה" בעולם, ולהתלבט אם היום אני מסוגלת להרשות לעצמי איזה קוקוס או מיץ טבעי, או אפילו, ישמור אלוהים, קרטיב קר ומצנן. זה ממש מדכא! לכן, אחרי שהחלטתי שמהנוף הטרופי ספגתי די והותר (בתוספת אינספור עקיצות מהיתושים), החלטתי שגם בקור של בוליביה אפשר לראות ג`ונגלים ולהיעקץ ולראות הרבה קופים וחיות למינהן. אז הלאה לבוליביה, שם אני בהחלט מקווה לשאוף לריאותי את ריחות התרבות האינדיאנית, שעבורי לפחות, היא טרייה לחלוטין.

את היום השני שלנו בריו העברנו בשיטוטים במרכז העיר, בזמן שאנו נהנים מהמבנים העתיקים, הארכיטקטורה וכנסיות מפוארות. נפלנו על יום גשום שמנע מאיתנו לעלות לאחת התצפיות המפורסמות של ריו (הר הסוכר וקורקובדו), ולכן הסתפקנו בטיול רגלי בעיר. אחרי הצהריים שוב טיילנו בקופקבנה שהתעוררה לחיים לאחר סוף השבוע. בבוקר שלמחרת עזבנו את ריו. אמנם היינו פה רק יומיים, אך שנינו הסתפקנו בכך: אני, שכבר מכיר אותה מהטיול הקודם, ושרןן שלא מתלהבת מערים גדולות ומסוכנות. זה אכן מפריע לטייל בעיר כשאתה חושש כל הזמן, אבל עדיין נהנינו מהעיר ומהאווירה שבה, ונסענו 3 שעות לחופים האחרונים שלנו בקרום אמריקה - לבוזיוס.

לתחילת הכתבה


בוזיוס



מדובר על כפר דייגים שלאחר שברג`יט ברדו (ככה כותבים את השם?!) הגיעה לחופשה שם, הוא התפרסם. כיום מדובר בעיירה מאד מאד יפה ותיירותית, שמושכת אליה תיירים עשירים, מה שגורם מצד אחד למחירים בה להיות יקרים (לינה עולה בערך כמו בריו, אבל לעומת ריו שישנו באכסניה שהייתה בעבר בית זונות, הפעם באותו מחיר קיבלנו חדר מקסים). מצד שני, בגלל אופי התיירים, המקום שמור ביותר ומאוד בטוח להסתובב בעיירה גם בלילה. חיי הלילה במקום מפורסמים, ובקיצור - התאהבנו ממבט ראשון. מייד לאחר שהתמקמנו בהוסטל רצנו אל חוף הים. בחרנו באחד משישה-עשר חופים של העיירה ונהנינו מים שקט ורגוע להפליא, חוץ ממוכרים שכל שניה עטים עליך (מי לעזאזל יקנה מכשיר לכתישת קפה על חוף הים?!). נהנינו מיום וים מקסימים.

גם לעיירה הזו כמובן שכבר הגיעו לא מעט ישראלים, ובעצם מאז שעזבנו את לגונה, ששם ראינו ממש מעט ישראלים, כבר חזרנו "למסלול" ואין יום שלא פוגשים את עמנו הקטן. כשהיינו בריו גם ראינו לא מעט מטיילים ישראלים מבוגרים, שכן זהו עוד אחד מהיעדים בטיול בהם נפגשים כל סוגי המטיילים הישראלים. אבל במקריות מסויימת, או שלא במקריות, את כל המטיילים המבוגרים ראינו רק כשהיינו באיזורי שווקים וקניות...כשחשבתי על זה, הגעתי למסקנה שעל אף שאני מטייל באותם מקומות כמו שאר המוצ`ילרים הישראלים, יש כאלה שהטיול שלהם שונה לגרי משלי. לדוגמא, על אף שכולנו בריו, יש כאלה שאת רוב זמנם מבלים במסיבות, בעישון סמים ועל החוף, בעוד שאני עושה דברים אחרים. כך, שני אנשים שמטיילים באותם מקומות חווים טיול שונה לגמרי. אני לא אומר שהטיול שלי מוצלח יותר, להיפך, אני בטוח שאלה שמעבירים את הטיול בין מסיבה למסיבה ובין סוחר סמים אחד לאחר (ותתפלאו לדעת כמה המוני אנשים מטיילים כך, ובעיקר בברזיל) נהנים מאד. פשוט זה לא סוג הטיול שמתאים לי ולשרון. טוב, שוב נסחפתי בהגיגים ומחשבות לא קשורות... נחזור לבוזיוס במקסימה.

בלילה שוב יצאנו לטייל בעיירה. ממש נחמד לטייל בין חנויות על מדרחוב יפה, להרגיש בטוח ולשמוע שוב אנשים מדברים ספרדית, שכן בוזיוס היא יעד מוכר של ארגניטינאים וצ`יליאנים. את סוף היציאה העברנו, איך לא, עם קאיפרינייה מקומית, וחזרנו לשינה ארוכה. את יומנו השני בבוזיוס ניצלנו לביקור של עוד שני חופים שהתגלו כייפים הרבה יותר מהחוף של אתמול. בבוקר היינו בחוף מדהים בתוך מפרץ עם פתח קטן לאוקינוס הגדול, ומסביב למפרץ היו וילות מפוארות של עשירי ברזיל עם בריכות ועוד.

אחר הצהריים הלכנו לחוף נוסף שגם הוא התגלה כחוף יפהפה עם מים צלולים לחלוטין... תענוג! לאחר עוד קצת שיזוף ועוד מנוחה של החוף נפרדנו בעצם מבטלת החופים שלנו שנמשכה כשבועיים. אמנם זה לא הרבה זמן יחסית לשאר המטיילים שמעבירים בחופים חודש חודשיים לפחות, אבל לי ולשרון כבר הספיק וכעת מתחשק לנו לטעום נופים ותרבויות חדשות. אחרי מקלחת קצרה יצאנו שוב בערב לטייל בעיר. טיילנו על חוף הים ולאורך המזח הרומנטי, כשתפאום החליט עידן לציין שזה ממש מוזר שבזמן שכולם מתלבשים יפה לצאת בערב, אני אפילו לא שמה מכנס ארוך, ומסתובבת עם מכנס קצר. האמת שעובדת מלבושי הצנועים והפשוטים כבר פחות מציקה לי (ושלא תבינו לא נכון - זה לא שעידן התלבש "פנסי-פנסי").

במוצ`ילה שלי יש מבחר כל-כך קטן של בגדים שנאלצתי ממש לברור בדייקנות מה לקחת. כך יצא שבזמן שכל מוצ`ילר לוקח עם עצמו איזה ג`ינס, חגורה יפה, גופיה, או אפילו איפור, לי אין אף אחד מהדברים הללו. בזמן שבארץ אני שמה על עצמי רק גופיות, פה אני נאלצת להשתמש בחולצות כיוון שבטרקים זה לא הכי כיף כשהמוצ`ילה יוצרת פסי חריכה על הכתפיים. בקיצור חברים, אני לטיול הזה ארוזה רק לפרקטיות ולא ליופי, מה שאמנם לפעמים מעלה חרטות וקנאה באחרים, אבל בהחלט שווה את המשקל ה"נורמאלי יחסית" שעל הגב שלי.

לתחילת הכתבה

בוניטו


נפרדנו מבוזיוס והתחלנו מסע ארוך לכיוון היעד האחרון שלנו בברזיל ולפני המעבר לבוליביה - בוניטו (Bonito). ארבעה אוטובוסים שונים, יותר מ-2000 קילומטר וסך הכל 32 שעות נסיעה! אין צורך לתאר לכם באיזה מצב הגענו לבוניטו. היינו רעבים, סחוטים, עייפים, עם בחילה ובלי שום זכר לישבנים שלנו שפשוט נמחקו לגמרי מהגוף אחרי 32 שעות שישבנו עליהם. וכמובן, כיאה לברזיל, הנסיעה הארוכה הזאת הייתה אחד הדברים הכי יקרים בטיול שלנו: כל אחד מאיתנו נפרד מקרוב ל-600 ש"ח בשביל לסבול 32 שעות - 20 ש"ח לכל שעת סבל... עסק משתלם, לא?! התמקמנו בהוסטל נחמד בעיירה והתחלנו לברר על מה שיש לעשות באיזור.

בוניטו נמצאת כשש שעות נסיעה מהגבול עם בוליביה, באיזור הפאנטאנל של ברזיל. היא עיירה קטנה, שמסביבה מפוזרים המון פלאי טבע: יש נהרות מלאים בדגים שוחים מסביבך, יש מפלים, יש בריכות טבעיות עם מים צלולים שגם הן מלאות בדגים, ויש מערות נטיפים עם בריכות עמוקות בתוכן. בקיצור, לא חסר מה לעשות במקום, ולשמחתינו גילינו שאנחנו מגיעים "לא בעונה" - מה שמוריד משמעותית את המחירים. ואז התחלנו לבדוק מה המחירים של האטרקציות ונחרדנו: לצוף שעתיים בנהר, לדוגמא, עולה יותר מ-200 ש"ח, וזה לא כלל אפילו את ההסעה לשם או אוכל! ולהכנס למערה עולה כ-70 ש"ח. בקיצור, ברזיל ממשיכה לעשוק אותנו. הסיבה למחירים היקרים (ולהזכירכם אנחנו לא בעונה, שכן אם היינו מגיעים לפני שבועיים המחירים היו עולים בכ-50%), היא שכל האתרים, פרט לאחד, נמצאים בשטחים פרטיים של אנשים שגובים סכומי עתק על כל כניסה אליהם. בכל מקרה, נראה לנו מוזר שהם גובים כאלה סכומים בזמן שאין כמעט תיירים באיזור, אבל זו בחירתם.

ביום שלמחרת נסענו לאתר היחידי שבבעלות העיירה, ששמו Balbeario Municipal. בגלל שזאת לא בעלות פרטית, הכניסה אליו זולה יחסית (25 ש"ח). מדובר על נהר שזורם שבעה קילומטרים מהעיירה, ויוצר בדרכו בריכות טבעיות מלאות בדגים ענקיים שאינם מפחדים לשחות לידך. המקום ממש קסום, שכן הוא ממוקם בתוך איזור מיוער ומלא בציפורים, תוכים, לטאות והמוני חרקים, ובתוכו זורם נהר שמימיו צלולים ונקיים וניתן לראות בבירור את הקרקעית.

לאחר שחזרנו לעיירה ופגשנו זוג ישראלים שסיפרו לנו שהם עשו את השחייה בנהר, ושהאטרקציה לא שווה את הכסף, החלטנו שאת יומנו הבא נבלה בפארק אחר עם עלות כניסה סבירה, ולא נעשה כלל את האטרקציות היקרות שיש לעיירה להציע. אחרי הכל אנחנו מוצ`ילרים עניים... בחרנו מקום שהוא כמו קאנטרי, רק שבמקום הבריכות המוכרות היו בו בריכות טבעיות שהיו חלק מנהר מלא בדגים מדהימים. המקום התגלה כיפה הרבה יותר מפארק ביום הקודם: מעבר לבריכות היו גם מפלים, קופים שקיפצו מסביבנו וביקשו אוכל, מקפצות, אומגה שנופלת לתוך המים, ביליארד, פינג פונג ועוד. בקיצור - פארק מושלם.

העברנו במקום יום שלם, נהנים מהשמש הברזילאית, מהמים הקרירים ומהאטרקציות שהפארק מציע. בגלל שהפעם זה היה מקום פרטי, המחיר היה כפול מהפארק של היום הקודם (50 ש"ח לעומת 25), אבל בהחלט סביר יחסית למה שהמקום מציע. אני התלהבתי יותר מעשרות הדגים הענקיים ששחו סביבי, ושרון התלהבה מעשרות הקופים הקטנטנים שאכלו ישירות מכף ידה. ניצלנו את טוב ליבם של האנשים, וכמו ביום הקטדם חזרנו מהפארק בערת טרמפים ששרון עצרה, זכר לימי הקרטרה אוסטרל בצ`ילה. אמנם בברזיל טרמפים נחשבים מסוכנים ולא מומלצים, אך הפעם מדובר על משפחות מקומיות עם ילדים קטנים שחוזרים לעיירה, ולכן לא דאגנו.

כך, לאחר לילה אחרון בברזיל קמנו בחמש בבוקר ועלינו על האוטובוס שלקח אותנו לעיירת הגבול הברזילאית קורומבה (Corumba). רוב הישראלים שמגיעים לקורומבה יוצאים ממנה לסיור של כמה ימים בפאנטאנל, אך אנחנו ממהרים לבוליביה ואני כבר הייתי בפאנטאנל בטיול הקודם, כך שהרשנו לעצמנו לוותר. שש שעות אחר-כך הגענו לקורומבה. פה בעצם נפרדנו מהפרק השני של הטיול, מהחופים, מהנופים, מהצבע הירוק ששולט בכל פינה במדינה הענקית הזאת. אמנם הרומן שלנו עם ברזיל היה קצר יותר משתכננו (רק שלושה שבועות) אך ההתעכבות (ארבעה חודשים) בצ`ילה וארגנטינה והלחץ להספיק עוד אילצו אותנו לקצר.

אין ספק שיש למדינה הזאת עוד הרבה מה להציע, ואחרי הכל נשארנו עם טעם של עוד בפה. במיוחד רצינו לעשות את איזור האמזונס, אך הוא יצטרך לחכות לטיול הבא. מצאנו עוד ישראלים בקרומבה, ואיתם לקחנו מונית לגבול עם בוליביה, מתרגשים לקראת הפרק השלישי והאחרון של הטיול שלנו. החתמנו דרכונים, נכנסנו לתוך בוליביה ונותרנו המומים! אבל על כך בכתבה הבאה...

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×