בר-מצווה בגיל 70

``אנחנו קוראים יחד `שמע ישראל` ואני רואה דמעות ממלאות את עיניו. כשהוא מוריד את התפילין, קולו רועד מהתרגשות. משהו כאן מוזר, אני חושב לעצמי, ואז מספר לי טום שהוא לא הניח תפילין מעולם...``
יהושע
|
תמונה ראשית עבור: בר-מצווה בגיל 70

מתכוננים לחנוכה

ב"ה

עם סיום פסטיבל הגמלים חוזר השקט אל העיירה. נעלמו הקבצנים, הסוחרים ועולי הרגל ההודים, אחינו הישראלים שבו אל הרחובות. באחת מסמטאות פושקר, בחצר האחורית של בית-מגורים מיושן, שוכן הקדר המקומי. בבוקר בהיר אני מוצא את עצמי מסביר לאיש בתנועות ידיים וטלפתיה, שאני רוצה חנוכיית חרס עם שמונה צלוחיות ושמש. הרעיון הוא לעשות יצור המוני של חנוכיות ולחלק אותם למטיילים, שלא נשארים לחגוג אתנו. למרבה ההפתעה האיש מבין את כוונתי וכעבור יום הוא מציג בפני חנוכיה. מראה החנוכיה, אני חייב לציין, מעורר זכרונות מימי המכבים...

חנוכה עומד באופק אך לפניו נחגוג את י"ט כסלו, חג שנקרא גם "ראש-השנה לחסידות". ביום זה השתחרר מייסד חסידות חב"ד מהכלא הסובייטי, ובמקביל הוחלט בעולמות העליונים, שתורת-החסידות תתפרסם בעולם. מאותו יום החל עידן חדש בימי החסידות והוא יום חג לכל מי שאור וחיות החסידות הגיעו אליו.

אנחנו מתכננים לחגוג את היום הזה, שבזכותו קיימת תנועת חב"ד, עם כל יהודי שנמצא פה. לוי מציף את העיירה במודעות ברחבי פושקר, שמזמינות את המטיילים להשתתף ב"יום הולדת המאתיים ושש לחב"ד". זה לא השם המקובל לחג, אך אין ספק שהוא מעביר את המסר היטב...

לא ציפינו לגל כזה של השתתפות. נראה שכל אחד מרגיש קשר לחב"ד. בשעה היעודה, בית-חב"ד כבר מלא מפה לפה והדלת לא נחה לרגע... עוד ועוד אנשים מגיעים, הורדנו כבר את כסאות הקש מהגג, שאלנו כסאות פלסטיק מהצ`אי-שופ הסמוך ואנשים מוסיפים לבוא... שימי נואם על משמעות החג ואנחנו צופים בוידיאו של הרבי מלך המשיח, שמסביר את משמעות היום. לאחר הסעודה מתחילה החגיגה בליווי תופים וגיטרות שהמטיילים הביאו. ברק, מטייל ותיק, מספר על הרפתקאותיו בחיפוש אחר משמעות בין גורואים, מאסטרים וכפריים נידחים. הוא מרים כוסית "לחיים" ואומר בהתרגשות: אני מרגיש שמצאתי את המקום. אין ספק שזה היה יום הולדת שמח...

חנוכה מתקרב. עוד ועוד ישראלים מגיעים לעיירה לקראת החג, וההכנות בבית-חב"ד עוברות להילוך גבוה. אני נוסע לאג`מר (העיר הסמוכה) בנסיון למצוא שמן זית. נהג הריקשה משוטט מפה לשם ומגיע לבסוף אל חנות שמנים ומשחות. הבקבוק שמוצע לי נראה חשוד ואני שואל שוב, ליתר ביטחון: "אוליב אוייל?". המוכר עונה לי "כן" בלי להניד עפעף. אני קונה בקבוק קטן ומריח את תכולתו. אין לי מושג מה זה היה, אבל בטוח לא שמן-זית... בסופו של דבר מסתבר, שדווקא בפושקר הקטנה אך המתויירת ניתן למצוא שמן זית איטלקי ארוז וחתום. המחירים, כמובן, בהתאם. רג`ו, הטבח ההודי, מתאמן כבר שבוע בהכנת סופגניות ללא ביצים (החוק בפושקר אוסר על אכילת ביצים). אנחנו משמשים בהנאה כשפני נסיון. שקי יוטה ופרפין עומדים הכן לשמש כנרות בחנוכיה הגדולה של בית-חב"ד.

את הלילה הראשון אנחנו חוגגים על מחצלאות בחצר בית-חב"ד עם יותר מ-400 מטיילים. דקל מנחה את הערב ומרתק את הקהל בסיפורים, חידונים ומטלות (מי שלא היה לא יבין...). שירי חנוכה מחממים את קור הלילה ומחשים את המולת הרחוב ההודי, הסופגניות מחממות את הלב ולרגע ניתן להרגיש שאנחנו בבית.

לתחילת הכתבה

טום עולה לתורה

מדי לילה בשבעת הימים הבאים אנחנו מובילים את החנוכיה על ריקשה אל שפת האגם שבמרכז העיירה. הישראלים מתאספים יחד מסביב לשלהבות, שרים, רוקדים וכמובן אוכלים סופגניות. מדי לילה, נהג הריקשה (לא ממונעת אלא עגלת עץ הנגררת בידי הודי) מוביל את החנוכיה הדולקת לאורך הרחוב הראשי, כדי להציבה ליד בית-חב"ד. ההודים כבר זוכרים את החג וצועקים "בית-קאבד" ו-"אייט דיי סלבריישן".

באחד הלילות פונה אלי יהודי אמריקאי בשם טום. הוא אמנם בן שבעים אך מתנהג כבן ארבעים, את ראשו מעטרות שערות שיבה כשלג, אך בדבריו חיוניות של נער. טום, מסתבר לי במהלך השיחה, הוא ד"ר לאנתרפולוגיה שמסתובב במזרח הרחוק כבר שלושים שנה! הוא דובר הינדית ומתגורר כעת עם אשתו לורה בכפר קטן ליד פושקר. הזוג מתרגש למראה החנוכיה ונפעם למראה עשרות הישראלים שנמצאים מסביב ומצפים להדלקה. אני מספר על רשת `בתי-חב"ד`, שהקים הרבי מלך המשיח ברחבי העולם כדי לדאוג לכל יהודי ועל היחודיות של בית-חב"ד בהודו. השמש מתקרבת אל המים במהירות, אלו הדקות האחרונות של היום ואני ממהר לשאול את טום: "מה עם תפילין?"- היהודי לא מבין על מה אני מדבר...

אני מסביר בקצרה על הברית, שאלוקים כרת עם כל יהודי ועל הקשר שהנחת תפילין יוצרת בינינו והאלוקים. על רקע השמש השוקעת אל האגם, לקול צלילי התופים ההודיים, טום מפשיל את שרוול החולצה המשובצת וחושף יד צרובת שמש. אנחנו קוראים יחד "שמע ישראל" ואני רואה דמעות ממלאות את עיניו. כשהוא מוריד את התפילין, קולו רועד מהתרגשות. משהו כאן מוזר, אני חושב לעצמי, ואז מספר לי טום שהוא לא הניח תפילין מעולם. לאחיו הגדול עוד חגגו בר-מצוה, אבל כשזה הגיע אליו העניין נזנח... אני עומד המום, מעכל את הדברים, גם טום נראה נסער אך אין הרבה זמן לדיבורים.

אנחנו מצטרפים אל ההמון שכבר מקיף את החנוכיה. שקט משתרר מסביב, אחד המטיילים קורא את הברכה. ההודים מביטים בנו בסקרנות, אפילו התופים השתתקו והקהל עונה אמן במנגינה. שירת "הנרות הללו" פורצת מהאנשים ומעגל גדול נוצר מסביב לחנוכיה. בין הרוקדים אני מזהה את טום מפזז בעוז, קשה להאמין שמדובר באדם בן שבעים. בסיום הערב הוא ניגש אלי ומודה בקול רועד. יש לו בקשה: הוא רוצה להבין את המילים שקרא בעת הנחת התפילין. המילים, שכה רגשו אותו מבלי שהוא יבין מדוע... בהשגחה פרטית התגלגל לבית-חב"ד סידור עם תרגום אנגלי (סיפור בפני עצמו) ואני מבטיח לטום שהוא יקבל את מבוקשו.

ביום המחרת טום עולה לתורה לראשונה בחייו. לאחר הכנות והסברים הוא ניצב ליד הספר ואומר בקול רועד "ברכו את ה` המבורך"... בסיום התפילה קהל המטיילים ממטיר על ה`חתן הטרי` סוכריות וכולם יוצאים בריקוד נלהב. אין כמו מלות השיר "עם ישראל חי" כדי לתאר את התחושה של חגיגת `בר-מצוה` ליהודי בן שבעים. עוד חוליה התחברה לשרשרת עתיקת הימים.

בערב שבת מתקיימת ההדלקה בחצר בית-חב"ד ומיד לאחריה התפילה והסעודה. במהלך הסעודה, טום מספר לקהל על הזכות הגדולה שהוא חש להיות כאן עם אחיו (Happy end proud, כדבריו), על חגיגת הבר-מצוה שלו ("Never late") ומסיים במשפט המחץ "Today I become a ‘bar-mitsvo’ boy"... טום זוכה לתשועות נלהבות מהקהל. בסוף הערב הוא אומר לי: כל חיי אני חוקר במקומות רחוקים. הגיע הזמן לחקור את עצמי. אני עומד נפעם מול האיש הנמרץ, שאומר לי בגיל שבעים: "כשאחזור לארצות הברית אתחיל ללמוד עברית"...

היום האחרון הגיע. שמונה להבות מרצדות בעליזות ומספרות לנו את סיפור המכבים, נצחון של רוח על חומר, מעטים מול רבים. יש בנשמה דמיון לנר, היא מקור לחיים ולחום. נשמה אחת יכולה להדליק רבות. כל יום הוספנו נר והנה זה הסתיים, אך המסר מלווה אותנו: תוסיפו!
יהושע

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×