דלהי, נחיתה רכה

חברים שמחכים בדלהי יכולים להפוך את הנחיתה שם לרכה יותר - הם יכולים להזמין מראש חדר עם מזגן ולקחת אתכם מיד לכל האטרקציות של העיר. בכתבה שלפניכם טיול בין חברים למבצר האדום, לבית חולים לציפורים ותכנון להמשך הטיול בלדאק.
עפרי
|
תמונה ראשית עבור: דלהי, נחיתה רכה

מגיעים לדלהי

המקום שהיינו בו הכי הרבה זמן בטיול הוא דלהי (Delhi). היינו בה כמעט שלושים יום אם צוברים את הימים, לא בפעם אחת בודדת אלא בכל ארבע הפעמים שהיינו בה עד עכשיו ביחד. ולא שהיינו בה כל כך הרבה זמן מתוך החלטה מודעת, יצא ככה - דלהי תמיד על הדרך ממקום למקום. בפעם הזאת הגענו אל דלהי כששתי מטרות עומדות לפנינו - לקבל את פניהם של עמי ומיטל, חברים שמגיעים מהארץ, ומיד אחר כך לטוס לנו לתאילנד: לנוח בה מהטיול הארוך ולהכין את עצמנו לחזרה הביתה. איך שדברים משתנים מרגע לרגע... לא עברו שלושה ימים מהגיענו לדלהי - וכבר השתנו התוכניות מקצה לקצה.

אחרי נסיעה של 16 שעות ממנאלי הקרירה נחת האוטובוס שלנו בדלהי, ישר לתוך החום המעיק והלחות הנוראה. כשהגענו למיין באזאר השעה היתה רק 7 בבוקר, אבל אנחנו כבר נטפנו מזיעה ושתינו את בקבוקי המים שהיה לנו במהירות, תוך שאנחנו כבר רצים לקנות בקבוק חדש ולחסל גם אותו. כל כך חם היה. כמובן שלקחנו חדר עם מזגן, קשה לי להאמין שהייתי מחזיקה כאן כל הזמן הזה בלי המכשיר הנפלא הזה. סוף סוף גם לא הפריעה לנו בעית המים החמים - למרות שהיה לנו דוד משלנו בתוך המקלחת לא היה לנו צורך להשתמש בו - התקלחנו תמיד במים קפואים. מי שהיה נכנס אחרי מקלחת כזו לחדר האמבט היה בוודאי חושב שהתקלחנו במים רותחים ממש, האוויר במקלחת הלא ממוזגת היה כל כך חם שאפשר היה לחשוב שזו סאונה.

ביום ההגעה של עמי ומיטל נסענו לשדה התעופה לקבל את פניהם. הזמנו להם מראש חדר ממוזג במלון, כך שלא יצטרכו לדאוג לדברים מהסוג הזה עם הנחיתה - כמה שהדבר מטריד בכל מקום בעולם, בדלהי חיפוש חדרים יכול למרוט עצבים ואנחנו החלטנו לעשות הכל כדי שהנחיתה שלהם לא תהפוך לדבר טראומטי - כשאנחנו נחתנו, חטפנו שוק אטומי עם הנחיתה וברחנו מדלהי כל עוד נפשנו בנו. אנחנו היינו לבד, אבל הם לא - במקרה שלהם אין סיבה לחטוף שום כאפה עם הנחיתה, ולכן החלטנו להשתדל לעשות הכל כדי שההגעה להודו תחרט בראשם כמשהו חיובי.

כשנכנסנו לשדה חטפנו שוק בעצמנו - אנחנו נחתנו לתוך שדה תעופה שכוח אל, שדה תעופה בצבע חום מלוכלך וטכנולוגיה של שנות הארבעים. שדה התעופה שקיבל את פנינו וכל שרשרת החיול לפני ההפיכה לתייר מן המניין היתה ברמה כל כך שטחית ועלובה והיא נתנה לנו את התובנות הראשונות שלנו על הודו. ולא, אני לא אומרת כאן שהודו שטחית ועלובה, אני אומרת שישנם דברים בהודו שאני פשוט לא מבינה למה הם לא נראים אחרת, למרות שיש אלף סיבות שיהיו. הגענו לשדה התעופה כשאנחנו יודעים מראש מה הולך לעבור על עמי ומיטל עד שיראו אותנו מחכים בקצה המסלול. חשבנו שזו דרך טובה להתחיל את הודו - לראות את השינוי העצום שבין נתב"ג 2000 לבין נתב"ג הודו, ולהסיק לבד את המסקנות.

כשהמונית הורידה אותנו בפתח השדה, שילמנו דמי כניסה לאורחים (55 רופי לאדם, איזו גניבה!) ונכנסנו לאולם קבלת הפנים. איך שאנחנו נכנסים, פערנו שניינו את פיותנו בתדהמה - האולם שנכנסנו אליו הוא לא אותו אולם שנכנסנו אליו 6 חודשים לפני כן, בפעם הראשונה. כמה השתנה המקום!! שיפוץ מסיבי הפך את האולם הדלוח לאולם קבלת פנים יפהפה ומודרני, עם לוחות תצוגה גדולים המציגים את הטיסות הנכנסנת בזמן אמת ואפילו טלוויזיות. בית קפה קטן וחדיש נפתח באולם, והכל הכל נראה כל כך נקי (מלבד הקירות שמישהו כנראה שכח לצבוע).

כשהגיעה השעה עמדנו בצידי מסלול הנוסעים הנכנסים. חיכינו חיכינו, ציפינו ציפינו, ובסופו של דבר אחרי שעה ומשהו של עיכוב מזוודות ראינו באופק את עמי ומיטל באים לכיווננו. עדי ואני היינו מאושרים, כל כך כיף לראות אנשים מהארץ! נראה לי שאנחנו התרגשנו אפילו יותר מעמי ומיטל. אהלן אהלן, ויאללה צ`לו מיין באזאר - לקחנו מונית לגסטהאוס שלנו ברחוב הכי נוראי בהודו, המיין באזאר המטונף. כבר בנסיעה התיירים הטריים התחילו להרגיש מהי הודו, בזמן שהם החזיקו חזק חזק במושבי המונית שדהרה בכבישים העיר המטורפים, כל שניה כמעט מתנגשת באיזשהו רכב אחר על הכביש. גם אחרי שביקשנו מהנהג להאט את הקצב (הוא באמת נסע בטירוף קיצוני), הם נראו מזועזעים, במיוחד לאור העובדה שבמונית הזו אין אפילו חגורות בטיחות להגנה. אחרי לילה של מנוחה נסענו עם עמי ומיטל לטייל בדלהי. החלטנו לקחת אותם לראות את המקומות היפים שבדלהי. עיון במפת העיר הביא אותנו לתכנן מסלול די עמוס לאותו היום, מאטרקציה לאטרקציה, לגן החיות, מעט קניות (בשבילנו שאוטוטו עוזבים) וקינוח בסרט בוליוודי. 

לתחילת הכתבה

המבצר האדום ובית חולים לציפורים

הטיול שלנו התחיל במבצר האדום (Red Fort), אותו ראינו בלילה בפעם הקודמת בדלהי עם דוד שלי, אבל החלטנו שהוא שווה ביקור נוסף גם באור יום. הריקשה הורידה אותנו בצד השני של הכביש הסמוך למבצר, מתחת למבנה מחודד גדול. מבט חטוף בשלט מתחתיו גילה שהמקום הוא מקדש ג`ייני, ואנחנו החלטנו להכנס. דת הג`יין היא זרם הינדי אדוק מאוד. הג`יינים מתפללים גם הם לכמה אלים והמקדשים שלהם דומים מאוד למקדשים ההינדים כמו גם המנהגים. כמה מהאחרונים הם לקחו רחוק מאוד. הצמחונות, למשל, היא הדוגמא הבולטת ביותר - ההינדי האדוק הוא צמחוני שאינו אוכל דבר מן החי - כולל בשר, דגים וביצים. בדת הג`יינים כלולים בהגדרת "מן החי" גם כמה צמחים, ולכן הג`יינים מקפידים מאוד במזונם. בנוסף, הם מקפידים מאוד שלא לפגוע בשום יצור חי שהוא, כולל חיידקים - ג`ייני אדוק ילך עם בד קשור לפיו (סטייל סבתא זפטה רק על הפה), כדי שהוא לא יהרוג חיידק או חרק קטנטן תוך כדי דיבור או נשימה, שמעתי שיש אפילו כאלה שמטאטאים את הדרך שלפניהם תוך כדי הליכה, להעיף נמלים וזוחלים קטנים מהדרך לפני שהם דורכים עליהם בטעות, רחמנא ליצלן. זו בהחלט דת לא שגרתית.

בכל מקרה, חלצנו נעליים בכניסה ונכנסנו למקדש. עם כניסתנו נצמד אלינו מישהו חייכן, שהנחנו שהוא מדריך מטעם המקדש. הוא לא אמר דבר ורק סימן לנו לעקוב אחריו. האיש הוביל אותנו למבנה גדול בצד המקדש, ואנחנו נכנסנו לתוכו. התברר שהמבנה הוא בית חולים לציפורים: לג`יינים יש בתי חולים כאלה בכל רחבי הודו, כל אחד מטפל בסוג אחר של בעל חיים. שמעתי שבדרום יש בית חולים לעכברים, שלאור מגפות העכברים שיש מסביבו אני לא יודעת כמה זמן הוא החזיק או יחזיק מעמד. בית החולים לציפורים הוא בסך הכל חדר ארוך אחד, מלא בכלובים קטנים. בכל כלוב הושמה ציפור קטנה או שתיים, ולאחד הכלובים הצליחו איכשהו לדחוס בז. בכלובים גדולים צווחה ערימה של תוכים ירוקים ויונים לבנות, ובכלוב האחרון עמד לו טווס בודד. לכל ציפור היתה בעיה אחרת שבעטיה היא היתה באשפוז - חלק היו עיוורות, חלק עם כנפיים שבורות שתחבושות קטנטנות עטפו אותן ולחלק הנוצות היו מרוטות. כל אחת והסיפור שלה, בית לווינשטיין לבעלי כנף.

כשיצאנו מבית החולים שמנו לב למה שלא ראינו בהתחלה - הציורים על הקירות שתארו את חשיבות הציפורים בחיי הג`ייני: מאזניים גדולים היו באמצע התמונה. על הצד האחד ישבה יונה, ועל הצד השני יד ורגל כרותות של אדם. בעל היד והרגל עמד מן הצד, והסתכל כיצד המאזניים מטים את הכף לטובת היונה, שלפי הג`יינים מסתבר שווה הרבה יותר מאיבריו הכרותים. יצאנו מהמקום מזועזעים במקצת, ועברנו מהר את הכביש אל הצד השני - למבצר האדום. המבצר האדום נבנה לפני כמה מאות שנים על ידי שאה ג`האן, זה שאחראי גם לטאג` מאהל. מהסיבה הזו שני המבנים מזכירים קצת אחד את השני בסגנון (המבצר לא מגיע לקרסוליו של הטאג` כמובן). שילמנו את מחיר הכניסה לתיירים- 2 דולר לאדם, ונכנסנו למבצר.

כמו בפעם הקודמת, גם עכשיו קיבלו את פנינו חיילים במדים, עברנו בשני מגלי מתכות (אחד לגברים ואחד עם וילון לנשים), ונכנסנו לתוך המבצר כשרובה ענקי מכוון לכיווננו. איזה יופי. המבצר האדום נראה מרשים מאוד מכל כיוון שרק אפשר להסתכל עליו, כולל כל עניין החיילים. הוא שמור בצורה יפה, נקי יחסית, והגינות בו מטופחות - למרות שאפשר היה לעשות הרבה הרבה יותר. נראה שעשו את המינימום האפשרי בלי להשקיע מעל ומעבר. שוטטנו לנו בתוך המבצר, מנסים לתפוס צל עד כמה שאפשר כדי לתפוס קצת צבע לבן - הצבע האדום אדום שלט בפנים של כולנו, המיוזעים מרוב שמש ולחות. סיבוב קצר מאוד הספיק כדי להבין את הפרנציפ, ואחרי ישיבת התאווררות ושתיה במסעדת המבצר המפוארת מאוד שהתקמצנו בה על הפעלת המזגן, עזבנו את המקום.   

הרעיון היה להמשיך מהמבצר לצ`אנדני צ`וק, השוק הססגוני שברחוב הממשיך מקדמת המבצר, ולסייר בו על ריקשת אופניים. חצינו את הכביש כדי לשאת ולתת עם נהגי הריקשות, ותוך כדי שאני ועדי מתווכחים בקולניות עם הריקשאים (דרשו מאיתנו 400 רופי לסיבוב של שעתיים, כשמחיר נורמלי הוא בסביבות ה-50 לחצי שעה וזה כל מה שרצינו), המוני הודים התגודדו סביבנו כדי להסתכל בהצגה. הם בהו בנו, וכשהשתעממו מהוויכוח הם עברו לבהות באטרקציה המרתקת יותר - עמי ומיטל. שכחנו שכשהולכים למקומות הומי הודים מקומיים צריך להתלבש צנוע, ולכן לא שמנו לב לעובדה שמיטל הגיעה עם גופיה וחצאית קצרה. הלבוש הזה נחשב פרובוקטיבי בהודו - אפשר ללכת כך אולי במיין באזאר בחופשיות, אבל כשיוצאים לחוצות דלהי עדיף להצטנע במקצת אם לא מעוניינים להיות האטרקציה המרכזית. כך הצטנפו להם עמי ומיטל במרחק, מכווצים באימה, ואנחנו החלטנו לקחת את הרגלים שלנו ולעוף משם. מספיק הודו ליום אחד. כך עמי ומיטל חטפו את הכאפה הראשונה שלהם מהודו, אמנם בקטן אבל גם זה משהו. בכל זאת, כל אחד צריך איזו טראומת נחיתה קטנה כדי להרגיש אחר כך שהוא התגבר עליה. 

לתחילת הכתבה 

התחנה הבאה - לדאק

כשעמי ומיטל נחתו בהודו הם הודיעו לנו חד משמעית שהם החליטו שאנחנו באים איתם ללדאק. לא יעזור לנו שום דבר, הם אמרו - הם כבר עשו את ההחלטה ואי אפשר לשנות. אנחנו, כזכור, דווקא חשבנו אחרת - הגענו לדלהי בהחלטה נחושה לעזוב את הודו לטובת תאילנד, ולסיים את הטיול שלנו שזופים ועם הרבה הרבה קניות מבנקוק. מעבר לכך, אני באופן עקרוני לא הייתי מוכנה לטוס ללדאק - הגובה האדיר של המקום הפחיד אותי מאוד, במיוחד אחרי חווית מחלת הגבהים הקלה מאוד שהיתה לי במנאלי (קלה קלה, אבל מזה נלחצתי). גם לעדי, שעד לפני חודש פינטז ללא הרף על לדאק הרחוקה ונופיה המדהימים, לא נתתי להבין לא נכון - הוא מוזמן לטוס ללדאק, אבל אני הבהרתי טוב מאוד שאני איתו לשם לא באה. בסופו של דבר, איכשהו, בחודש האחרון כבר לא שמעתי מעדי מילה על לדאק, הוא הוציא אותה מהראש.

והנה פתאום, כשעמי הודיע על כל עניין לדאק, התחלתי להרגיש שאולי באמת זו ההחלטה הנכונה בשבילנו - אולי באמת עדיף לנו לראות את לדאק מאשר לראות את החופים בתאילנד? ומה בכלל יש לי לחפש שם בתאילנד, בחום המטורף והלחות המתישה הזו? אחרי כמה ימים בדלהי הייתי מעוכה לגמרי, איך אני אשרוד כמה שבועות בסאונה הזו? ובכלל, הרגשתי פתאום שחיידק הטיול זוחל לי שוב בעורקים, וזה מה ששכנע אותי לשנות את דעתי מקצה לקצה ולבחור בלדאק - איזור שאפשר לטייל בו בלי סוף, ולוותר על תאילנד הנופשונית. אחרי שאני החלטתי, כל שנשאר היה לשכנע גם את עדי שזה זה הדבר הנכון עבורנו, אך הנה פתאום הסתבר שלעדי כבר לא מתאים לסוע ללדאק - הרעיון של תאילנד והביתה נשמע לו עכשיו הרבה יותר טוב, ואני פספסתי את הרכבת. התלבשנו עליו כולנו בארוחת הערב, ואחרי ניסיונות שכנוע רבים והמון המון חיוכים - המשימה הושלמה. בי בי תאילנד, נתראה בפעם אחרת. אנחנו טסים ללדאק. פחות משבוע עבר מאז אותו ערב, ואנחנו עכשיו 7 שעות לפני ההמראה. אני מתרגשת.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×