דרום אמריקה - טיול מאורגן 2006 - חלק א`

תמר ושמעון משנים כיוון ונוסעים לדרום אמריקה. בחלקו הראשון של סיפור המסע הם חודרים ללב התרבותי של ברזיל. העיר סלבדור מפגישה אותם עם האמונות, הריקודים והמסורת המרתקת של המקום.
תמר יוחאי
|
תמונה ראשית עבור: דרום אמריקה - טיול מאורגן 2006 - חלק א`

מפגש תרבות בסלבדור דה באהיה

את הטיול הגדול שלנו לדרום אמריקה התחלנו לתכנן כבר לפני שנה אבל בריאותנו הכינה לנו עוקץ, מנעה מאתנו להוציא את התכנית לפועל במועד, אך הבהירה לנו כי עלינו להזדרז. סיטואציה זו גרמה לנו להחליט על טיול מעורב, חציו הראשון מאורגן והחצי השני פרטי, בסיועו וארגונו של המומחה מספר אחד לדרום אמריקה, ברק אפיק. היומן מתאר את החלק הראשון - הטיול המאורגן (החלק השני יגיע בנפרד). כל המידע, הסיפורים והאגדות השזורות, מקורם במדריכתנו שרית פז אשר הספרדים התפוצצו מצחוק כל פעם ששמעו אותה מדברת עברית - הם היו משוכנעים שהיא אחת משלהם.

31.1.2006 יום שלישי

לסלבדור דה באהיה (Salvador de Bahia) הגענו לאחר 30 שעות שיצאנו מהבית. בשדה התעופה מקבלת את פנינו כושית ענקית בחולצה לבנה מעשה רקמה, חצאית קרינולינה צהובה וסינר אדום ועוטה לראשה מטפחת צהובה-לבנה. בידה עשרות סרטים צבעוניים אשר מהם היא קושרת לכל אחד מאתנו סרט בצבע שונה על פרק היד.  אוטובוס מרווח, במהירות מעמיסים את המזוודות של 17 המטיילים, המדריכה שרית פז והמתלמדת יפעת אשר יכלו להיות הבנות של כל אחד מאתנו ולימים הקרובים ישמשו לנו לאמא ומורה כאחת ("איפה כל האפרוחים שלי" אומרת שרית). שרית מציגה את ברזיל כארץ החוף והתוף.

בכניסה לעיר, על מדרון ההר, שכונת פאבלות. מרחוק היא נראית ציורית ביותר. המלון שלנו ממוקם על חוף הים. המפרץ הנראה מחלון חדרנו יפה ומבטיח. לאחר התארגנות קצרה אנו יוצאים לסיור בעיר. סלבדור, השוכנת על חצי אי במפרץ כל הקדושים, הייתה הבירה הראשונה של ברזיל. כיום מתגוררים בה כ-2.5 מליון איש. אנו מתחילים את סיורנו מהמגדלור - כיאה לעיר שבה הדיג מהווה מקור פרנסה חשוב ומוטיב עיקרי בחגיגות היאמנזה, אלת הים, מגינת השייטים והדייגים וצבעה הוא הלבן.ממשיכים לעבר העיר העתיקה. כל הדרך ציורי גרפיטי צבעוניים ומלאי חיים על הקירות. חולפים על פני ככר פרסה דה סה עם הצלב הגדול המוצב בקצה המצוק עליו היא יושבת, בדרכנו לכיכר המרכזית - פרסה מוניציפל.

לפתע נשמעת שירה קצבית. לעברנו מתקרבת בריקוד ושירה קבוצה של עשרות נשים שחורות, לבושות בשמלות קרינולינה לבנות רקומות, עוטות מחרוזות כבדות לצווארן ועל ראשן שביסים לבנים בתוספת בדים זוהרים נוספים. הן מחזיקות בידיהן מטאטאים, כדים עם פרחים, סמרטוטים וחמרי ניקוי אחרים. חיוך רחב על פניהן והן שרות ומפזזות בקלילות ובקצב כאשר קהל הצופים (בעיקר אנחנו) מצטרף- נסחף אחריהן. וכמובן, איך לא, מצלם

בחגורה של הבאהיאניות תלוי צרור קמעות שאלי היאמנז`ה אוהבים - קרן שפע, אוכל, ענבים (שמסמלים פוריות) ותפוזים (יאמנז`ה אוהבת). לחלק גדול מהן תלוי על הצוואר תליון פיגה (משולשת)- זרוע של קוף שחור, המסמל הצלחה, מזל ופריון גברי ונותן הגנה. סמל התליון הגיע עם העבדים מאפריקה לכאן וגם למקומות אחרים כמו ארה"ב.באחת נכנסנו לתוך העניין, ללא כל הכנה מוקדמת. זהו ריקוד המנקות (לווז`ים) - טקס שמתקיים כל יום שלישי ברחובות והתחיל מניקוי המקדש השכונתי (טרירוס). כאן ייאמר - הדתות האפרו-ברזילאיות המכונות קאנדומבלה הן חלק בלתי נפרד ממארג החיים בסלבדור. הדמויות המקוריות הגיעו עם העבדים מאפריקה ועברו כאן התאמות. האלים של הקנדומבלה מכונים אורישה וכל אדם מוגן במשך כל חייו על ידי אחד מהם. הכיכר מלאת חיים, מרפסות צבעוניות מסביבה. במרכזה כלי נגינה אפריקאיים-ברזילאיים, נשים שחורות בלבן מוכרות דברי מאכל, מוזיקה - הכול נראה מבטיח.

קתדרלת סאן פרנציסקו הנמצאת בכיכר היא מהמאה ה-18. הקתדרלה יפה ועשירה: אריחים מעוטרים כחולים שהובאו מספרד, עבודות עץ יפהפיות אשר יוצרו על ידי האמנים המקומיים בכפייה, וכוללות גם מוטיבים אפריקניים ומקומיים אשר האמנים הכירו מתרבותם והשתמשו בהם. המטרה בהקמת כנסיה כה מפוארת הייתה לעשות רושם על הילידים והעבדים ולגרום להם להראות קטנים. תופעה זו נכונה לגבי הרבה מאד כנסיות בדרום אמריקה. צמוד לכנסיה נמצא המנזר הפרנציסקני וכן כנסיית המנזר הפרנציסקני השלישי אשר לה חזית יפהפיה בסגנון הברוק, היחידה במינה בברזיל. היא נבנתה במאה ה-17. במהלך ההיסטוריה כיסו אותה בטיח, אבל בשנות ה-30 של המאה ה-20 נפלה חתיכת טיח אשר גילתה את העושר. בעבודה מאומצת חשפו את הטיח ונתגלתה החזית הנפלאה.

הרובע העתיק של סלבדור, פלוריניו. מסביב נשמעים צלילי פעמונים, שירה. רובע יפהפה, בתים עתיקים ובמורד הרחוב ככרות קטנות, חנויות יפות, חנויות ציורים מלוא העין. מרגישים את התסיסה באוויר. תופים פזורים בכל מקום, דוכני אוכל. פה ושם מתחילים לשיר ולנגן, מלא במות שהוכנו לקרנבל בהמשך הדרך. אנו נכנסים למועדון בני גנדי. במרכז תמונה של גנדי. כיום זהו מועדון עם אספקט קהילתי מאד נרחב. כאן מקבלים אוכל בזול והם לא ממש מכירים את המורשת של גנדי. ציורים של הדמויות הראשיות של הקנדומבלה. ציור של אושלה - האחראי על שלום ואחווה בין הבריות. ציור של אשו - המתווך בין בני האדם לאלים (אורישה). מורגש שכאן מדגישים את הקשר לקנדומבלה.

ככר פלוריניו: באמצע הכיכר עמד עמוד הקלון אליו היו קושרים עבדים סוררים ומלקים אותם למען יראו וייראו. כאן התקיים שוק העבדים. הכיכר משמרת את זיכרון העבדות שהוא מאד חי כאן. העבדות בברזיל נחשבת בעולם כקלה יותר. בעלי החוות היו טולרנטיים לניצור עבדיהם ושילבו אותם בתזמורותיהם (הידן, מוצרט). אך העבדות לא הייתה קלה: יותר מרבע מהעבדים מתו בדרך, במסע האוניות. השאר, ששרדו את המסע, סבלו קשות פיזית ונפשית.
הכיבוש מטעם הכנסייה ניצר את כולם. הנצרות הקתולית הבינה כי היא יכולה להגיע לאוכלוסיה מבלי להתאמץ, על ידי התאמת הדמויות: הציבור המשיך להתפלל לאותם אלים שקיבלו שמות אחרים ואימץ עוד כמה סמלים שלא היו קיימים קודם. הכנסיות נבנו במקומות הפולחן הקודמים, מלפני הנצרות. הטולרנטיות לדתות הקודמות המקומיות, למרות שבאופן רשמי הן היו אסורות עד לפני 30-40 שנה, הביאה לכך שהציבור קיבל את הדת הנוצרית הקתולית מבלי להתמרד.

העבדות התבטלה ב-1888 (כ-20 שנה לאחר ביטול העבדות בארה"ב), באמצעות חוק הזהב שנחקק במחטף על ידי הנסיכה הספרדית איזבל.  בשנים האחרונות מתרחש מסע התעוררות למקורות הכולל גם חזרה למקורות הדתיים הקודמים וחידוש טקסים וקרנבלים להדגשת המקורות והסמלים הראשוניים, כחלק מתנועת ההתעוררות של גאווה שחורה. זהו חלק אינטגרלי של החיים ולא מעמד חד פעמי - לאנשים אין בעיה עם כך שהם גם נוצרים קתוליים וגם בעלי דתות ואמונות אחרות. הכנסייה הקתולית מקבלת אותם כמות שהם והם מקיימים את הטקסים הקתוליים ואת הטקסים שלהם בד בבד.כנסיית העבדים, שנבנתה על ידי העבדים ובשבילם, מלאה באנשים. הם בדיוק יוצאים מהכנסייה ושירה בפיהם. נדמה היה כי השירה והקצב מרמזים לנו כבר למה אנו צפויים בעוד יומיים. לא ידענו אז מה באמת לפנינו.

הבית התכלת העומד ממול הוא מוזיאון על שם הסופר ג`ורג` אמאדו. כאן מתערבבים לי הדמיון והמציאות, ממש אפשר לראות את דונה פלור (הנשואה לשניים) מסתובבת ברחוב עם 2 בעליה, האחד החי והשני המת. גם אני מסתובבת עם 2 בעלים. לפני נסיעתנו שמעון החליף את שמו לשם ילדותו, יוחאי. הוא מציג את עצמו בפני כולם בשם יוחאי ואילו אני קוראת לו שמעון וכך מעופפות להן באוויר 2 דמויות, רק צריך להחליף את שמי לדונה פלור והסיפור מושלם.בכיף הייתי תופסת לי כאן פינה, יושבת כמה שעות, מתבוננת בנעשה מסביב וממשיכה לחלום על דונה פלור. אבל חלק זה של הטיול הוא מאורגן ויש לו כללים משלו. אנחנו עוזבים את הבחש-רחש ועולים לאכול במסעדה הנמצאת בקומה שנייה.

לתחילת הכתבה

לגונה טוררו

1.2.06 יום רביעי

את הבוקר אנו פותחים בלגונה טוררו. פירוש המילה טוררו - מלא מים. זהו אגם מלאכותי עם צמחייה יפה סביבו ובמרכזו פסלים ענקיים ממתכת של האלים העיקריים בדת הקונדומבלה. כל האלים בשמלות.

אולורום הוא העליון, הכל יכול והוא זה שהטיל את הסמכויות על האורישיאס הנמצאים תחתיו. קיימים כ-400 אורישיאס פאנפאנס - אלוהויות, הם האלים הבוראים האחראים על בריאת היקום. כ-100 מהם קשורים לכל יסוד - אדמה, מים, אוויר, שמיים. בנוסף להם קיים אקסו, השד, שאינו אורישה, אלא מתווך בין האלים לבני התמותה והוא לרוב הראשון שאליו פונים ואותו עובדים. האבא והאמא הרוחניים של בני האדם הם אושלה וימאנז`ה. אושלה קיבל את האחריות מהאל העליון, אולורום, ליצירת בני האדם והשכנת שלום ביניהם. הוא גם מעין אבא של רוב האלים. אושלה - מקביל לישו וקיבל גם דמות של ישו. יאמנז`ה - מקבילה למריה - כולם היו בניה (האלים) ואנחנו כולם ילדיה. היא גם אלת הים. דייג היוצא לים - יאמנז`ה תגן עליו.

המרכזים הרוחניים והדתיים בסלבדור מאמצים להם אל אשר איתו הם מזדהים במיוחד. בלגונה טוררו אנחנו רואים את יאמנז`ה עם פעמון ביד אחת ומראה ביד שניה, יפהפיה - האם הסימבולית ואלת הים. שנגו בשמלה אדומה, מחזיק כלי נשק. הוא אל הרעם, בעל חוש צדק מפותח, מגן הטוב מול הרע. אושום בשמלת זהב, מעריצה את עצמה עם מראה ביד - מלכת היופי. אושוסי עם חץ וקשת - אל הצייד והחקלאות. אושומרה עם סכין ומראה - דו מינית. יאנאסה בשמלה אדומה - אלת הסערות, הרוחות והאש. אוגום בשמלה כחולה - אל המלחמה.

האגדה מספרת כי הבאהיאניות הולכות עם שביס המכסה את האוזניים לכבוד האלה אובה. האלה אושום והאלה אובה שתיהן נשותיו של שנגו- אל הרעם, והקנאה שורה ביניהן. יום אחד האלה אובה רצתה להכין מרק פטריות בכדי למצוא חן בעיני שנגו. אמרה לה אושום שהיא מכניסה למרק הפטריות גם חלק מאוזניה ואז הוא טעים טעים ומגרה. כרתה אובה את אזנה והכניסה למרק. שנגו חטף שוק גם מטעם המרק וגם ממראיה של אובה. הוא ירק אש והפך את שתיהן ל-2 נהרות. ומאז אם חוצים את נהר אובה אין להזכיר את שמה של אושום ואם חוצים את נהר אושום אין להזכיר את שמה של אובה. אבל הבאהיאניות הולכות, מה שבטוח, עם כיסוי על האוזניים.

עתה, לאחר שהתחלנו להכיר את מסכת האלים ותפקידיהם בקונדומבלה אנו יכולים לשים פעמינו לכנסיית בונפים, הכנסייה המרכזית של הקונדומבלה. בפתח הכנסייה מלא מוכרי סרטים צבעוניים (סרט כנגד ריאל אחד) לכבוד הפטרון שישמור עליך. אבל אנחנו כבר עונדים סרטים מהרגע שרגלנו דרכה בסלבדור, זוכרים? את הסרטים יכולים כאן למכור רק מוכרים מורשים אשר להם חולצה צהובה, ממוספרת. מספרים על אדם פורטוגלי שנקלע לסערה בים, התפלל לסניור דה בונפים - אדוננו של הסוף הטוב- והבטיח שאם יינצל, יקדיש כנסיה לסניור דה בונפים. הוא ניצל, כמובן, מימן את הקמת הכנסייה והביא את דמותו של הקדוש דה בונפים, הנמצאת במזבח, מפורטוגל.

ואם לא די בכך הרי שבתאריך ה-1.1 מישהו ראה התגלות של האל הבורא של האדם ומאז מתקיים בכנסיה במועד זה חג של המנקות - הלווז`ות- המוקדש לאושלה . אבל זה לא הכול. בכנסיה קיים חדר צדדי, חדר הנסים, ההופך אותה למיוחדת במינה. הקנדומבלה היא דת מאד פטישיסטית. כלומר, לחפצים מוענקות משמעויות. החדר מלא תמונות של אנשים הסובלים מבעיות ומבקשים בשבילם נסים. לצורך זה בני המשפחה תולים איברים מיציקות שעווה אשר מצביעים על האברים בגוף אשר מהם הם סובלים. התקרה מלאה רגליים, ידיים ואפילו אבר מין. לפני המונדיאל החדר מתמלא כדורי רגל.

לתחילת הכתבה


הכנסייה פשוטה יותר מכנסיות אחרות, אך היא יפהפיה. יש כאן הרבה ציורים שהגיעו מפורטוגל ואריחי קרמיקה יפים. המיסה מתחילה כאן במלים "ברוכים הבאים קאנדומבלראס ונוצרים". ליד הכנסייה חנות בה מוכרים גם פסלים של קדושים נוצריים, גם פסלי דמויות האלים וגם דמויות של אינדיאנים וכושים שהתקדשו והפכו לחלק מהפולחן. וכמובן שגם מבחר של איברים משעווה. לעתים גם פסלים של עבדים כרותי ראש ואסורים בשלשלת, שכן הציבור אינו רוצה לשכוח את המורשת. עברו כבר יומיים ועדיין לא היינו בשוק אז עכשיו אנחנו נוסעים לשוק מרקדו מודלו. זהו שוק מקורה בעל 2 קומות. בקומה הראשונה הרשימו אותי בעיקר החנויות של מפות ובגדים רקומים, בלבן, דוגמת הבדים שאותם לבשו אתמול הבאהיאניות המרקדות. בקומה השנייה שבו את לבי בעיקר דברי העור.  אין לנו הרבה זמן לשהות כאן כי לפנינו עוד שיט במפרץ כל הקדושים לאי איליה דה פרסה. ליד השוק אנו עולים על סירת מוטור כאשר בחברתנו 2 רקדניות צעירות עם בגד מינימאלי ו-3 בחורים המזמרים ומתופפים. לצלילי הסמבה הרקדניות מתחילות לנענע וסוחפות אחריהן את חברינו עם שמעון בראש. מכיוון שהיה לנו מבעוד מועד, בבית, ערב לימוד סמבה החברים רוקדים כרקדנים מנוסים.

המשקאות החריפים המקומיים, פירניה, גוארנה וכן משקאות קלים זורמים כמים וכך עד שאנו מגיעים לאי. כאן מחכה לנו רחצה בים וארוחת צהריים. בדרך חזרה משייטים כנגד הגלים וחצי סירה רטובה. כולנו מצטופפים אבל הריקודים אינם מפסיקים אף לרגע. בהגיענו לחוף תופסים מוניות למלון. הנהגים דואגים להעביר אותנו את מבחן הפחד. לדידם הכביש ישר, אין סיבובים ואין מכוניות אחרות בדרך. אך גם זה רק רמז דק למה שמחכה לנו מחר. עם ערב אנו יוצאים לשוק האוכל המקומי. כולנו פחדנים ואף אחד לא מעיז לאכול במקום. חלקנו הולכים למקדונלד. שמעון ואני בחברת טובה וחנניה נכנסים למסעדה מקומית עם מוסיקה ונהנים הנאה רבה.

לתחילת הכתבה

מקדש היאמנז`ה

2.2.06 יום חמישי

אתמול בערב קיבלנו חולצות לבנות של בית ספר לקפוארה. הבוקר כולנו לבושים בלבן, יוצאים לדרך לחגיגות היאמנז`ה. החגיגות מתקיימות במקומות שונים בברזיל אך כאן עיקרן, מכיוון שמקדש היאמנז`ה נמצא כאן, ליד שוק הדגים בחוף ורמליו. ימאנז`ה היא אלת כל האוקיינוסים והימים. היא הגיעה מאפריקה אך כאן דמותה הייצוגית היא דמות של ברבי עם עיניים כחולות, כפי שאור הירח מרצד על הגלים. מיד ביציאה מהמלון מקבלים את פנינו כ-10 נציגים של בית הספר לקפוארה. כולנו לבושים באותן חולצות, מרגע זה אנו אחים והם יגנו עלינו. קפוארה הוא ריקוד אמנות הלחימה הברזילאית שפותח על ידי העבדים שחלמו להלחם במדכאים וזוכה עתה לפופולאריות רבה. ה"אחים" אינם מוכרים בשמותיהם האמיתיים, אלא רק בכינויים.

בתופים ובשירה, בתרגילי קפוארה הולכים עד שוק הדגים וחוף ריו ורמליו שם מתקיימות חגיגות הימאנז`ה. מדי פעם יוצרים מעגל והחברה מצטרפים לתרגילים. דני מנסה כוחו ונוקע את רגלו. מעתה הוא יצלע עד סוף הטיול. הרעש הגדול שאנחנו מקימים יוצר התקהלות גדולה. הקהל משתתף אתנו בשמחה.  אנו עוברים באזור שוק הדגים, לשם מביאים האנשים את המנחות לימאנז`ה ומקבלים ברכות מהכוהנים בלווי בושם שנשפך כמים. בהגיענו לחוף הים, כל אחד מאתנו משליך לים פרח לימאנז`ה. כל אחד ותפילתו בלבו. בדיעבד התברר שכמעט כולנו ביקשנו, בין השאר, מזג אויר יפה להמשך הטיול בפטגוניה, שם רוחות עזות או גשמים יכולים להרוג את התכנון הכי מוצלח. וימאנז`ה אכן דאגה לנו היטב.על החוף טקסים של כוהנים הנותנים ברכות לאנשים. תורים ארוכים לקבלת ברכה. המבורכים מגיבים ברעד, דמעות זולגות מעיניהם וכל המחכים לתורם עומדים בשקט ומתבוננים במתרחש.

לאט לאט מתחיל להיות יותר ויותר צפוף. קבוצות קבוצות של מיי די סנטוס (כוהנות) במעגלים, לבושות רובן תחרה לבנה, חלקן בצבעים אחרים, בוהקים, שביסים לראשן. אנחנו נעמדים ליד מעגל כזה. במרכז כוהן המלהיב את הכוהנות. הן מוחאות כפיים, שרות ורוקדות בקצב ומדי פעם אחת או שתיים מהן נכנסות למרכז המעגל, מסתובבות סביב עצמן, נכנסות לאקסטזה ואז מורידים להן את כיסוי הראש.

האקסטזה גוברת, הן מתחילות לרעוד עד שהן נופלות. את חלקן מצליחות שאר הכוהנות לתפוס עוד לפני שהן נופלות. ההרגשה שלנו היא שלא נותנים להן להגיע עד הסוף של איבוד ההכרה ממש, עוצרים אותן רגע קודם, מנגבים להן את הזיעה, שופכים עליהן מים. חלק מהן, כעבור מספר דקות של התאוששות, נכנסות מחדש למעגל ומתחילות את כל התהליך מחדש. במהלך כל הזמן גם משקים אותן (בירה??). לפתע גם הכוהן שכל הזמן הלהיב את הנשים מתחיל לרעוד. הוא מתכסה זיעה ומתחיל להסתובב סביב עצמו. בשלב מסוים הוא מתעשת ומפסיק בעצמו את התהליך. בינתיים מתאספים יותר ויותר אנשים. כל הזמן ממשיכים להגיע סלים גדולים מלאים פרחים, פירות, שתייה ומצרכים אחרים. הם מרוכזים בבמה מיוחדת, ממנה אחר הצהריים יועברו ללב ים ויושלכו לימאנז`ה.

חם מאד. אנחנו עוברים ממעגל למעגל ואותו התהליך המכשף, פחות או יותר, חוזר על עצמו. שעת צהריים. שמעון משכנע אותי לחזור למלון למנוחה קצרה. כל חברינו כבר הלכו מזמן. לי קשה להינתק מהמראות. עד היכן יכולה להגיע האמונה. אני נמשכת למעגלים כמכושפת. עוד ימים רבים ירדפו אותי המראות בלילות.

לאחר מנוחה קצרה אנו חוזרים שנית לראות את טקס יציאת הסירות המשליכות את הפרחים לים. צפיפות רבה כבר בדרך לחוף, ממש קשה להתקדם. אנו תופסים עמדה מצוינת על צוק מול החוף. תלמה מגיעה ללא המצלמה. היא נגנבה לה בדרך והיא בשוק טוטלי. החוף מלא מלא אנשים. אנחנו עומדים בקצה הצוק וכל דחיפה קטנה מאחורינו יכולה להפיל אותנו למטה. כמה מאתנו מתיישבים מקדימה, בקצה וזה נותן הגנה לכל היתר. כל הזמן מגיעים סלי פרחים נוספים. הסלים מועמסים על סירות והן יוצאות בשיירה ללב ים שם ישליכו את הפרחים לימאנז`ה. כל אחד מאלפי אלפי הנוכחים מתפלל בלבו שיאמנז`ה תענה לתפילתו.

בדרך חזרה אנחנו הולכים אחרי טריוש אלטריקוש, במה נוסעת התופסת את כל רוחב הכביש ומשמיעה מוזיקה קצבית ברעש מחריד אוזניים, בתקווה כי כך נלך עם הגל ויהיה יותר קל לצאת מהמקום. המציאות תופסת אותנו המומים. אנחנו מוצאים את עצמנו דבוקים לתחת של זה שלפנינו ולקדימה של זה שמאחורינו. כולם ענקים כושים, בקושי אפשר למצוא פינה לנשום אוויר. הקהל כולו רוקד לקצב המוזיקה של הבמה המתנייעת והדרך היחידה היא לרקוד אתו. שמעון מגן עלי. שרית לפנינו. שאר החבורה נעלמה לנו. מנסים לקחת שמאלה, לצדי הכביש. הגל לא נותן. איכשהו הצלחנו בכל אופן לצאת שמאלה וכמונו שרית הדואגת מאד לאפרוחיה שהתפזרו. אין מה לעשות. במצב זה כל אחד חייב למצוא דרך להגיע חזרה למלון אשר בסך הכול אינו רחוק והדרך עצמה מוכרת כי עשינו אותה כבר מספר פעמים. שעה ארוכה אחרי שהגענו למלון מתחילים להתקבץ שאר החברה, כל אחד וסיפורו.

אני חוזרת נסערת מהיום הזה וקשה לי מאד להירדם.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×