דרום הודו וסרי לנקה: טיול משפחתי

אתם הורים החולמים לטייל עם ילדיכם הבוגרים במזרח? לכן בעקבות גל וערן שערכו טיול זריז עם אמא ואבא בדרום הודו וסרי לנקה.נפגשים במומביי, משם לקוצ`ין, למדינות קרלה וטמיל נאדוולסיום שבוע בסרי לנקה.
גל וערן
|
מפה
תמונה ראשית עבור: דרום הודו וסרי לנקה: טיול משפחתי

מדלהי לקוצ'ין

גל – דלהי, הודו (Delhi). נחיתה רכה. הפעם האחרונה שהיינו פה היתה לפני 3 שנים, ועכשיו זה ממש משמח לחזור. כל הטיול הזה חיכינו לרגע שנחזור להודו, אחת מהמדינות האהובות עליי ביותר בעולם – כל טיול פה הוא שונה, אחר. הצבעים, הריחות, התרבות, האנשים – זה תמיד מפתיע מחדש כמה מגוון אפשר למצוא בהודו. משדה התעופה אננו מגיעים ישירות למיין בזאר (Main Bazaar) – רחוב התרמילאים הראשי של דלהי, ומגלים ששום דבר לא ממש השתנה פה. הרחוב עדיין עמוס בתיירים, רוכלים, קבצנים, ריקשות ופרות. הרחובות עדיין מזוהמים, הרעש עדיין מחריש אוזניים והבניינים עדיין מוזנחים. אבל עם כל הרע שאפשר למצוא פה, אני בעיקר רואה את הטוב – ניחוחות של אוכל הודי מכל מקום, רעש של מחבתות וסירים, חיוכים של אנשים. תוך דקות הודו מחלחלת אליי בחזרה, ועושה לי רק טוב.

ערן – למי שנוחת בפעם הראשונה בדלהי, החוויה יכולה להיות טראומטית קצת. אבל כשחוזרים לפה בפעם השניה או השלישית, המיין בזאר נראה כמו המקום הכי נוח בעולם. יש פה כל מה שתרמילאי יכול לרצות – גסט האוסים, מסעדות, סוכנויות נסיעות, והכל מרוכז בנוחות באיזור קטן אחד. הפעם לא באנו לדלהי בשביל לטייל בה, אלא רק כתחנת מעבר. ההורים של גל באים לבקר אותנו בדרום המדינה, ואנחנו צריכים לארגן כרטיסי טיסה. סוכנות הנסיעות של אבי (שבמקור נקרא Abee, אבל שמו עוברת במשך השנים) היא אחת הסוכנויות הפופולריות באיזור, ובצדק – תוך כמה שעות היו בידינו כרטיסי הטיסה, וללא טראומה רצינית לארנק.

אמא – ביתי גל וחתני ערן – נשואים טריים - נסעו לטיול ארוך במזרח ומסתובבים שם כבר שנה. החלטנו שהכי טוב לשלב טיול עם מפגש איתם וטסנו למומביי (Mumbai) ומשם לקוצ`ין (Kochi) שם תכננו לטייל יחד איתם כשבועיים במדינות קרלה (Kerala) וטמיל נאדו (Tamil Nadu) ועוד שבוע בסרי לנקה (Sri Lanka). התוכנית הייתה לטייל "כמו גדולים" עם רכב ונהג ולהיעזר בידע ובניסיון של הצעירים המכירים היטב את נפלאות ומסתורי הודו. ההחלטה האישית שלי הייתה לבוא להודו (בשנית) מעמדת "המתבונן הנהנה" בלי לבקר ובלי לשפוט פשוט לקבל ולהנות ממה שיש, ובמיוחד להיות ביחד.

גל – מוקדם לפנות בוקר אנחנו בדרכנו לשדה התעופה. הטיסה יוצאת בזמן, ותוך זמן קצר אפשר לראות את נופי מדינת קרלה – יערות עבותים, המון עצי דקל, נהרות זורמים. בקיצור – ירוק. המון ירוק. ובין לבין גם איזה בית או שניים. נראה מבטיח. נחתנו בשדה התעופה הקטן של קוצ`ין והתמקמנו בפורט קוצ`ין (Fort Kochin) – האיזור היותר תיירותי של העיר ואיפה שנמצאות רוב האטרקציות. שליו פה. יש אווירה טרופית, שקטה – מאוד לא אופייני להודו, אבל נראה שזה יהיה מקום מצויין לפגוש את אמא ואבא. עברה מעל שנה מאז שעזבנו את הבית ואני מחכה בקוצר רוח למפגש. היום המיוחל מגיע למחרת, ואנחנו מחכים בציפייה דרוכה למונית שתגיע סוף סוף. אחרי איחור אופנתי מגיעה מונית לבנה, ומתוכה יוצאים זוג הורים – אמא ציונה ואבא בנצי. כמובן שהיו נשיקות וחיבוקים וכל החלק הרגשני. אבל נחסוך את זה ממכם. אחרי חצי שעה של השלמת פערים ומידע, אנחנו כבר שוב רגילים אחד לשני (יחסית) ויוצאים לתור את העיר.

אמא – כבר מהמטוס רואים את נופיה המיוחדים של קרלה וסביבות קוצ`ין. צמחייה טרופית עשירה, ירוקה וגבוהה והרבה הרבה מים, בינהם פזורים בתים. מראה מלבב. העיר נעימה, ואנחנו משתכנים במלון פשוט אך מסביר פנים בפורט קוצ`ין ושיחת המפגש על כוס הקפה הראשונה (שהפכה גם לאחרונה עקב טעמו השונה/ התפל של הקפה) מגשרת על הרבה פערים שצברנו בשנה האחרונה וגם מכניסה אותנו להוויה המקומית. מטיילים בנמל על סירות הדייג הסיניות המיוחדות, מתלהבים מערימות הקוקוס הפזורות בכל מקום, נהנים ממבחר מסעדות הדגים הטובות, מטיילים בעיר על אתריה – בית הכנסת, כנסיות, הארמון ההולנדי, ובערב (השני) הולכים להופעת ריקודים קתקליים שזהו סגנון אופייני שפותח באזור קרלה והיפה בו הוא האיפור הכבד המיוחד של הפנים שאחר כך גם למעשה ממלאים תפקיד מיוחד בריקוד עצמו. שמחנו גם לקבל שם דף הסבר של העלילה, כתוב בעברית... אחרי יומיים בקוצ`ין נרגעתי, גל וערן לא כמעט ולא השתנו רק מלאים יותר בידע, חוייות והביחד שלהם נראה שהתחזק וקיבל איזה מימד של תמיכה ושותפות שמוצא חן בעיני. אז אפשר להמשיך הלאה...

 ערן – הביקור בבית הכנסת העתיק בקוצ`ין היה חוויה מיוחדת במינה. ליד שוק התבלינים, באמצע הרובע היהודי (שנקרא Jew Town) אנחנו מגיעים למבנה ומגלים פתאום שלטים בעברית ובית כנסת כשר למהדרין. למרות שבקוצ`ין נשארו רק קומץ של משפחות יהודיות (השמועות אומרות שארבע בלבד), בית הכנסת שמור להפליא. היה יפה גם לראות את הקבוצות ההודיות באות לבקר שם, ומתייחסות אל המקום כעל חלק מהמורשת של עמם. אבל האטרקציה המרכזית בעיר היא החוף והטיילת. ים כחול ויפה, דייגים, רשתות סיניות ענקיות ואווירה פסטורלית. אנחנו מטיילים לאורך הטיילת ומנסים להתרגל למצב החדש – מטיילים עם החמים. מעכשיו צריך להתרגל לאופי וקצב טיול שונים לחלוטין. 

קוצ`ין היא עיר דייגים וזה ניכר בכל. החל ממוכרי הדגים בטיילת שמנסים את כוחם בעברית משובשת ("את קונה, אני מבשלת") ועד לתפריט במסעדות שמבוסס בעיקרו על דגים ופירות ים בצורות בישול והכנה מגוונות. ואחרי האוכל – זמן להופעה. יש הרבה דמיון בין ההופעה של הריקודים הקתקליים בקרלה לבין האופרה הסינית שראינו בסיצ`ואן – טכניקות האיפור, התנועות, הבעות הפנים. לשמחת האוזניים שלנו, ההודים מסתפקים בריקוד ולא פוצחים בשירה מנפצת זכוכיות. ולמרות שהמופע היה די ממוסחר ותיירותי, עדיין היה מעניין לראות את החלק הזה של התרבות הדרום הודית. 

גל – אבל בטיול בזמן קצוב, אין זמן להתברברות. צריך להמשיך הלאה כדי להספיק יותר. ולכן, אחרי יומיים בקוצ`ין הגענו לאלפי (Alleppey), עיר שלא נראית מעניינת במיוחד, ועם זאת רואה לא מעט תיירים בשנה, והכל בזכות המים. אחת מהאטרקציות השוות יותר בקרלה היא שיט בתעלות המים של המדינה (Kerala Backwaters). המטרה – לראות את החיים של תושבי קרלה הכפרית, להנות מטבע ומשקט, להתפנק ולחוות את החיים על המים. האמצעים – בתי סירות. יש מכל הסוגים והמינים – מפוארים יותר, משוכללים פחות, גדולים ומרווחים או פשוטים וצנועים. כך או כך, זו חוויה די יקרה במושגי הודו – אבל היא שווה כל רופי ואתה מקבל תמורה לא רעה.

אמא – בקוצ`ין הזמנו לנו עשרים וארבע שעות של שייט בבית סירה. נסענו במונית לאלפי שם חיכה לנו הבית "שלנו" – בנוי מחבלים וקש, יפה ומזמין. שני חדרי שינה יפים, מין סלון עם כורסאות ופינת אוכל שם כבר חיכו לנו מים וצלחת פירות. כולנו נכנסים מייד לתפקיד הנוסעים הנהנים ומתוודעים לנהג הסירה, עוזר וטבח שהם שלנו ליממה אחת. הסירה משייטת לה בין הלגונות האופייניות לאזור בתוך הצמחייה הטרופית העשירה, והכפרים הקטנים היושבים על האיים הרבים המקושרים ברשת מעבורות. ציפורים שונות מלוות אותנו , קופים על העצים ובעיקר יופי ושלווה ואנחנו מנצלים את הזמן לשיחות, קריאה ופשוט נהנים. 

ארוחות הצהריים והערב של הטבח מושקעות ומצויינות, על בסיס דגים, ירקות, ומשקה חם דמוי סחלב שבתוכו אטריות אורז קטנות. כשעוגנים בערב ליד איזה כפר כל המעגן מתמלא בצדפים ממולאים בשמן ומוארים בפתילים, מראה מרהיב. גל וערן לוקחים את תפקיד האחראים ובלילה כשמנוע הסירה פוסק לעבוד ואיתו המאוורר וקוטל היתושים הם מעירים את העוזר ודורשים לחדש את החשמל- טוב שיש על מי לסמוך. ארוחת בוקר ושייט קצר מחזירים אותנו לתחילת המסלול – חוויה אמיתית והנאה רבה. סובאש הנהג והרכב ששכרנו כבר מחכים לנו להמשך טיולנו. 

ערן – את שירותיו של סובאש הנהג שכרנו כבר בקוצ`ין, אבל בגלל שבשיט לא היינו ממש זקוקים לרכב, חברנו אליו רק עכשיו. כמו להמשיך את האווירה האריסטוקרטית של בית הסירה, פתאום יש לנו נהג צמוד. אין יותר אוטובוסים, אין יותר רכבות, תחבורה ציבורית, לסחוב את התיקים בחיפוש אחר גסט האוס. החיים הטובים מתחילים. איזה כייף זה לטייל עם ההורים.

לתחילת הכתבה

טמיל נאדו

אמא – חשבנו בהתחלה לנסוע לעיר הקיט וארקלה (Varkala) ומשם לפריאר אך כשהבנו איזו דרך מחכה לנו ויתרנו על וארקלה ונסענו ישירות לקמילי (Kumily) שם נמצאת שמורת הטבע הגדולה פריאר (Periyar Wildlife Senctuary). אנחנו נוסעים בנופים עמוסי עצים וירק בינות לכפרים וערים קטנות רוחשות פעילות כל הזמן. ניכר שהסביבה בחלקה במצב כלכלי טוב לפי הבתים הגדולים, האזורים המטופחים וכמות כלי הרכב. הנסיעה איטית, הדרכים סבירות וחוקי התנועה בהחלט בגדר המלצה לנהג השתקן וחובב הצפצופים הארוכים שלנו. הצפצוף הוא הכרחי כהודעה לכל מי שנמצא על הכביש על התקרבות או עקיפה, מה שיוצר תזמורת לא קטנה. יש כאלה המקצרים בצפצוף ויש המאריכים כמו סובאש. 

הדרך מטפסת במעלה ההרים הגבוהים. הרבה נחלים, נהרות, והצמחייה יותר מגוונת. זהו אזור של גידולי תבלינים למינהם ובכל הסביבה צומחים ומגדלים תה, קקאו, קינמון, הל (שמתגלה כעץ נמוך וחביב), שיחי וניל, זנגוויל אננס ועוד ביקור מודרך שעשינו באחד מגני התבלינים היה מרתק עם המדריך בעל ידע רב ואף ידע את כל שמות התבלינים בעברית. התבלינים הם מרכיב מרכזי באוכל ההודי ומוסיפים לו את הטעמים והגוון המיוחדים שלו. אנחנו משתכנים בכניסה לשמורה בחדר יפה ומרווח הצופה אל השמורה הענקית ולמחרת מבקרים בה. אפשר במשורה לעשות טיול רגלי מודרך (אבל חם, יש סיכוי קטן לראות חיות ויש להיזהר מעלוקות...), ואפשר לקחת שייט באגם הגדול וממנו לתצפת על בעלי החיים. את זה מומלץ לעשות אחרי הצהריים וכך התאספנו עם עוד מבקרים רבים לשייט באגם בתקווה לראות כמה שיותר בעלי חיים ובתקווה גדולה לראות לפחות אחד מארבעים הטיגריסים החיים בה. כמובן שאותם לא ראינו אבל ראינו חיות אחרות והיה מאוד נעים. 

גל אחראית על המידע, ההדרכה, הלו"ז והעדכונים וביחד איתי אנחנו בוחרות כל ערב את המלון בו נישן. היא גם עושה את המיקוח על המחירים, עומדת על זכויותנו ועוזרת לי לסלק נודניקים מקומיים מכל הסוגים. מאוד נעים וטוב לי בהחלפת התפקידים הזמנית הזו. ביקורנו בקרלה מסתיים במסאג` אירוודרה משובח האופייני לאזור.  

גל – ממש ליד השמורה נמצא הגבול הין מדינת קרלה למדינת טמיל נאדו (Tamil Nadu). הגבול הוא סך הכל נקודת שמירה ומחסום קטן, אבל הוא מפריד בין שתי מדינות שונות לחלוטין. אם קרלה מאופיינת באווירה הטרופית שלה, באופי הנינוח ובטבע הפראי, טמיל נאדו מאופיינת יותר באווירה דתית, בהמולה ובאוכל חריף. מאוד חריף. אבל זה כל הכייף בהודו – מדינה אחת גדולה עם המון מגוון. אפשר לעבור ממקום אחד לשני ולהרגיש כאילו החלפת ארץ. אפילו השפות שונות. היעד הראשון שלנו במדינה החדשה היה מדוראי (Madurai) – עיר הודית גדולה והומה עם אטרקציה אחת עיקרית – מקדש. ולא סתם מקדש. אחד המקדשים המפורסמים ביותר בהודו, ודוגמא מרשימה ביותר לסגנון הבניה של המקדשים בטמיל נאדו. מקדש סרי מנקשי (Sri Meenakshi Temple) כל כך פופולרי עד שיש ימים שמגיעים אליו 10,000 מבקרים – עולי רגל ותיירים מכל העולם. 

אמא – מדינת טמיל נאדו אשר ביחד עם קרלה ממלאות את החלק הדרומי של הודו. זוהי מדינה יותר דתית, יותר "הודית", ונופי קרלה הטרופית מתחלפים בנופים עם יותר שדות אורז מוצפי מים, כרמים וקנה סוכר והרבה ערים קדושות עתירות מקדשים עצומים. המקדשים מתקופת שושלת הצ`ולה (במאות ה-14 וה-15) עצומי מימדים, מלאים בדמויות מין מהמסורת ההינדואיסטית. במדוראי – מתחם המקדשים הענק, סרי מינקשי, צבעוני, עמוס במאמינים המדליקים נרות, מתפללים, מביאים מנחות, מתרחצים בבריכת הלוטוס הקדושה כאילו הגענו לאתר ביום עליה לרגל – שכנראה קורה כל יום. במקום המון דוכני מכירות ואפילו פיל אחד- אם לא יועיל בטח לא יזיק. במדוראי מבקרים גם בארמון המרשים, Tirumacalai Nayak שהיה שייך למהרג`ה האחרון במקום - תירומאלאי. אנחנו גם מבקרים במוזיאון גנדי שהוא מרגש גם בזכות מי שהיה גנדי וגם בגלל הקווים המקבילים בין הודו לישראל אשר קיבלו עצמאותן במקביל.

ערן – סיבוב המקדשים שלנו מוביל אותנו לעיר שכינוי החיבה שלה הוא טריצ`י (Trichi), והשם המלא שלא מורכב מיותר מידי הברות בשביל אנשים מערביים.
העיר עצמה גדולה וסואנת. לא מקום שהיינו בוחרים לבקר בו סתם כך, אבל אומרים שהמקדשים פה שווים ביקור, אז ביקרנו. אפילו למצוא פה מסעדה שתתאים לכל הקבוצה הייתה משימה לא פשוטה, וכך מצאנו את עצמנו משוטטים שעה ארוכה ברחובות העיר עד שמצאנו מסעדה ברמה מספקת.

אמא – מתחם המקדשים בטריצ`י – סרירנגם – יותר גדול, יותר עשיר בטובי המקדשים ומאחד הגגות אפשר להתרשם מהמגוון העצום של המתחם. בטריצ`י גם טעמנו את הקינוחים ההודיים המיוחדים ובארוחת הבוקר הפתענו את המקומיים בשילוב של דוס�ה (מעין פיתה – פנקיק פריך) שביקשנו עם ריבה במקום המטבלים החריפים שהם נוהגים לאכול... 

טנג`וור
(Thanjavur) – אם מדוראי היא עיר גדולה עם "מקדש קטן", וטריצ`י היא עיר קטנה עם מקדש גדול, אז טנג`וור היא העיר עם המקדש הכי יפה. ואכן המקדש כאן מאוד מרשים, מגוון דמויות חימר, בצבעי חרדל וחמרה עמוסים בדמויות וסיפורים, במבנה המרכזי אבן גרניט שחורה אדירת מימדים שבקרבתה מאות מאמינים מחכים בתור לקבלת ברכה. המקום כולו מרהיב ומרגש. בטנג`וור גם מוזיאון אומנות בברזל ומתכת הממוקם בארמון יפה. הקצב שלנו קצת שונה מזה של כל הצעירים, אנחנו רוצים להספיק יותר, לראות ולחוות כל דבר ובכל עיר אנחנו מנצלים את הזמן להסתובב, להרגיש את הדופק המקומי, לתור בין בעלי המלאכה והחנויות. לטעמם זה יותר מידי עמוס אבל אנחנו נהנים מזה.  

ערן – הבדלי הגישות באמת מתחילים לתת את אותותיהם. נראה שלהורים יש הרבה יותר אנרגיה מלנו, וכשאנחנו גמורים מעוד יום של שיטוטים, הם עוד יוצאים לטייל בעיר. והיום היו הרבה שיטוטים – המתחם של המקדש הוא ענקי, עם כמה מבנים, המוני מבקרים ופסל אחד ענקי של ננדי השור (Nandi, חיית הרכיבה של האל שיווה). כמו תמיד האטרקציה העיקרית במקום היא אנחנו – נראה שאנחנו מאוד מסקרנים את המבקרים ההודים, ובמשך כל הביקור אנחנו זוכים למבול של מבטים, הצבעות וצחקוקים ביישניים.

לתחילת הכתבה

פונדיצ'רי וממלאפורם

אמא – אחרי הערים המקודשות אנחנו מתקרבים לחוף האוקיינוס ההודי, פנינו אל העיר פונדיצ`רי (Pondicherry). בדרך אנחנו עוברים בתוך הדלתא של נהר קאברי כשמסביב המון שדות אורז. פונדיצ`רי היא עיר בניחוח צרפתי עם בתים קולוניאליים נחמדים, רחובות יפים ועצים לאורך השדרות וחוף עם טיילת ארוכה ויפה. גם בגסט האוס שהתארחנו בו יש ניחוח אירופאי משהו, לא יכולנו כל כך להנות ממה שיש לעיר להציע בגלל הגשם שהחל לרדת במרץ והתעצם מרגע לרגע, ומה שכן הספקנו היה להירטב לגמרי – פעמיים, וכשיצאנו מהמסעדה לעיר חשוכה לחלוטין, בגלל הפסקת חשמל, הסתבר לנו שהרחוב של מלוננו הפך לים. נאלצנו להפשיל מכנסיים עד מעל הברכיים וללכת במים הדי עמוקים (30 ס"מ) עד לחדר היבש. בבוקר שמענו שהגשם היה הקצה של ציקלון שהיה קצת מעל לאזורנו וחלף. בפונדיצ`רי נמצא גם אשראם גדול ומפורסם אליו הצצנו כדי לקבל מושג כלשהו – מה זה, ואיך זה נראה, אפשר להשוות את זה לסוג של חסידות.
 
גל- פונדיצ`רי זו עיר די מוזרה – נראה לפעמים כאילו תלשו אותה מאיזו מדינה אחרת והנחיתו אותה על חופי הודו. את רוב היום בפונדיצ`רי העברנו בנפרד – הורים לכאן, אנחנו לשם. למה? קצת מנוחה אחד מהשני ורצונות קצת שונים. ממש ליד הים יושב לו מוזיאון קטן. ממש קטן. המוזיאון נמצא בתוך בית קולוניאלי עתיק ומכיל בתוכו גיבוב מוזר של עתיקות וחפצי אומנות – מריקשה עתיקה מהמאה ה-19 בשם "פוש-פוש" ועד לחפצי דת ואבנים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות באיזור. קשה לאמר שזה היה המוזיאון הכי מושקע ושמור שראינו, אבל היה לו אופי. משם המשכנו לאחד מבתי הקפה הפזורים בעיר – אחד מהמאפיינים שנותנים לפונדי (שם חיבה ידוע של העיר) אווירה קצת אירופאית. אפילו זכינו לאכול באגט. בדרך חזרה תפס אותנו המבול, וכמו אמא ואבא גם אנחנו חזרנו רטובים לחדר.

אמא – ממלאפורם (Mamallapuram) השוכנת קצת דרומה לצ`נאי (מאדרס לשעבר) היא עיירה לא גדולה עם מספר התיירים הגדול ביותר שראינו עד כה. יש בה מקבץ של "אתרי מורשת עממית" מרשימים. באזור זה יש המון סלעי גיר ענקיים, רכים ועגולים ובהם נחצבו מקדשי הסלע המרשימים האופייניים לאזור. ישנו גם מקדש החוף אשר השתמר משנת 700 לספירה בצורה מדהימה, ופארק המלא בסלעי ענק שכולם חצובים כמקדשים, תבליטים, מערות מגולפות. מרשים מאוד ומטופח ואפילו משולט כראוי באנגלית... הסלע המרשים ביותר הוא תבליט ציורי הקיר המראה תמונות מחיי היומיום בהודו ושל קרישנה הצעיר מוקף בצעירות מעריצות. 

עד עכשיו היה לנו מזג אוויר מצויין, חמים ונעים ובהרים אף קריר משהו אבל בממליפורם החום כבד ועם תום הסיור באתרים המרשימים בהדרכתו היסודית של ערן אנחנו זקוקים למקלחת ומנוחה דחופים. כאן גם המקום לקנות קצת מזכרות ודברים שאופייניים להודו, שעד עכשיו נמנענו מהם וגל עוזרת לנו בהתמקחויות ההכרחיות ואנחנו והמוכרים מרוצים. כאן המקום גם להנות מפירות ים מצויינים והאוכל בהחלט טוב אם כי אי אפשר להימנע לגמרי מהחריף חריף המלווה כל דבר. אנחנו נשארים בממליפורם יומיים ונהנים מאוד מהאווירה והמקום ובבוקר נוסעים לצ`נאי, סיבוב קצר בעיר הגדולה, העמוסה והפקוקה. נפרדים מסובאש הנהג ומהרכב ששירת אותנו נאמנה לקראת הטיסה לסרי לנקה. 

ערן – בשבילי, להגיע לממליפורם עשה רק טוב. סוף סוף, אחרי עיר הודית סואנת ועוד עיר הודית סואנת, מקדש אחרי מקדש, הגענו למקום עם אווירה תרמילאית. עיירת חוף קטנה ונעימה, שנתנה לנו הרגשת שלווה מהרגע שהגענו אליה. עזרה גם העובדה שבפעם הראשונה מאז קוצ`ין יכלנו להישאר באותו מקום יותר מלילה אחד, ולהרגע קצת מהנסיעות הבלתי נגמרות. השילוב של ים, אווירה רגועה והמון אתרי תיירות מעניינים לביקור הופכים את העיר למקום שאפשר בכייף להתקע בו במשך שבוע לפחות. אבל לנו (לבצני וציונה ליתר דיוק) הזמן קצוב, ואחרי יומיים אנחנו עוזבים את העיר בדרך לצ`נאי. 

כיוון שהטיסה רק בלילה ויש לנו המון זמן לשרוף, עצרנו בדרך לביקור בכפר האומנים Dakshinachitra. דמי הכניסה למתחם לא זולים, אבל בפעם הראשונה בהודו אנחנו מגלים מקום שנותן הנחת סטודנט! במתחם הענק אפשר למצוא מבנים ואמנות עממית מארבע מדינות בדרום הודו (קרלה, קרנטקה, טמיל נאדו ואנדרה פרדש), ואפשר גם לקנות חפצי אמנות מאמנים שחיים ויוצרים במקום. צ`נאי, שהיא בירת טמיל נאדו, מתגלה כעיר סואנת, גדולה וממש לא מעניינת. למרות כמה נסיונות, אנחנו לא מוצאים שום פעילות מרתקת לעשות בעיר, ומגיעים מוקדם לשדה התעופה בדרך ליעד הבא.

לתחילת הכתבה

סרי לנקה

אמא – סרי לנקה הוא אי קטן (פי 3 ממדינת ישראל) 1400 ק"מ של חוף ים מקסים, צמחייה טרופית, הרים גבוהים, יערות גשם, שדות תה והמון מים. שילוב מהמם. נוחתים בשדה התעופה של קולומבו (Colombo) ומשם לנגומבו (Negombo) – עיר חוף חביבה שם שוכרים רכב ונהג לארבעת ימי טיולנו. הדבר המרשים ביותר בסרי לנקה הם הנופים. ממבט ראשון סרי לנקה נראית יותר מטופחת, נקייה ומסודרת מהודו, והיא גם בודהיסטית ברובה כך שצפויים לנו כמה וכמה מפגשים עם בודהה. אנחנו נוסעים בנופים טרופיים ירוקים ומתחילים בחוות פילים שם יש לנו הזדמנות ללוות אותם לרחצה בנהר ולראות את מתחם המגורים שלהם. הפילים – חיה חביבה, יש בה משהו אנושי מעורר אהדה. 

בקנדי (Kendy) – העיר השניה בגודלה – יש שני מקומות מעניינים. הראשון, מקדש השן – בו לפי האמונה נמצאת שן של בודהה ולכן המקום חשוב וקדוש למאמיניו ואנחנו משתתפים בטקס הערב בו פותחים את הדלתות של החדר הקדוש... השני, הגן הבוטני – גן גדול, מרהיב, מטופח, עמוס בעצים וצמחייה מגוונת, גבוהה ומרשימה. אפשר בקלות לבלות בו שעתיים מהנות ביותר. הדרך מקנדי לנוארה אליה (Nuwara Eliya) נחשבת היפה ביותר בסרי לנקה , נוף טרופי ירוק, המון מפלים בגדלים ועוצמות שונות וככל שמטפסים שיחי התה ממלאים כל חלקה והר. אנחנו מבקרים במפעל תה ומתרשמים מתהליך הייצור ומטעם התה המשובח (וגם קונים קצת תה). בנוארה אליה הפסקת חשמל ומים, קר וגשום ואנחנו מבלים במלון במשחק קלפים ואחר כך מול האח הבוערת בחדר מעבירים ערב משפחתי נעים בשיחה ובנחת.

גל – מבחינתנו, עד כה סרי לנקה הייתה די מאכזבת. הנופים במדינה בהחלט מדהימים – מטעים בלתי נגמרים של תה, מפלים סואנים, הרים גבוהים ואווירה דומה להודית, רק יותר נקייה ושלווה. אבל היה חסר קצת ה"אקשן" שאפשר למצוא בהודו – הערים שביקרנו בהם (נגומבו, קנדי, נוארה אלייה) התגלו כריקות יחסית מתיירות (כנראה שעקב המצב הבטחוני הבעייתי בצפון המדינה), לא מרתקות לשיטוט וחסרות שירותים לתיירים (נגומבו קצת יוצאת דופן במובן הזה, אבל עליה נרחיב בהמשך). גם האטרקציות שביקרנו בהם נראו לטעמנו (התרמילאיים) יקרים מידי ולא בצדק. ולכן, מאוד שמחנו כשהגענו לבסוף אל חוף הים.

אמא – מנוארה אליה גלשנו למחרת לכיוון חוף הים, גם כאן הנוף מהמם אך הדרך המתפתלת בלי סוף קשה ובסופה יערות גשם המכסים את כל ההרים. שבע שעות נסיעה ואנחנו בהיקדואה (Hikaduwa) – עיירת חוף נחמדת אשר נפגעה בחלקה מהצונאמי ובכניסה לעיירה גלעד גדול המזכיר את הארוע. החוף יפה ומזמין. מזג האוויר נעים אך מטפטף כל הזמן ואנחנו כבר באווירת סיום. היום הוא היום האחרון לטיולנו המשותף ותחושת הסיום והפרידה ברקע. זהו גם נר שני של חנוכה ואנחנו הולכים לארוחת ערב של סיומים וסיכומים. האוכל טוב, בעיקר דגים ופירות ים ואנחנו מסכמים מה היה לנו ומה עשינו. 

שמחנו לגלות שהיה טוב להיות ביחד גם אם לא תמיד הייתה התאמה בין הרצונות השונים והקצב אבל הייתה כוונה טובה של שני הצדדים להתגמש ולהתפשר ולא שלא היו חיכוכים ומתחים – אבל ידענו להתגבר עליהם ולשמור על הביחד. הם דאגו לנו, היה חשוב להם שנהנה, נחווה ונראה גם את מה שהם מחפשים וחווים בטיולם הארוך ואנחנו ניסינו להיות שם ובדרך כלל הצלחנו. כמעט שלושה שבועות חלפו ביעף, נפרדנו במהירות כי הרגשתי שיהיה לי קשה אם נמשיך את זה ולא ידעתי שגם זה קשה וכבר בדרך לנגומבו שם היינו אמורים לבלות עוד יום לפני הטיסה התחילו מחדש וביתר עוצמה הגעגועים לביחד. אך גם בבית מחכים לנו והמחשבה על החזרה והשיגרה מאזנת ומאפשרת להכיל את מה שהיה בשמחה. 

גל – החוף פה יפה. הים סוער וגולשים מנסים את מזלם. בפעם הראשונה בסרי לנקה אנחנו רואים כמות גדולה (יחסית) של תיירים ושירותי תיירות מפותחים. יש לנו רק עוד יום אחד עם אמא ואבא וזה מעורר בי רגשות מעורבים. מצד אחד דרך הטיול הזו, המהירה, הרצון לראות הכל, להספיק יותר, התישה אותי. זו ממש לא הדרך שהתרגלתי אליה. מצד שני, התרגלתי לטייל איתם – לחברה, לנוחות, לשיחות. היה לי כייף לפגוש אותם אחרי המון זמן של חו"ל. אבל הפרידה היא בלתי נמנעת, ואנחנו מנסים להוציא ממנה את המיטב. חיבוקים ונשיקות אחרונים ושוב, אנחנו לבד.

ערן – יורדים לחוף, מתיישבים על כיסא, רגליים למעלה, כוס מיץ ביד. נחים סוף סוף. כמעט בלי ששמנו לב הגיע חנוכה, ואנחנו מוצאים כמה ישראלים להדליק איתם נרות. לנר רביעי כבר מצפה לנו הפתעה – בית חב"ד הגיע בהרכב מלא כל הדרך מקולומבו אל החוף (בשביל 5 ישראלים!) עם חנוכיות, סופגניות ולביבות. אנחנו מבלים ערב נחמד (אך הזוי במקצת) עם רבי מנדי, אחיו, אישתו והילד לוי יצחק הקטן. ככה עוברים להם יום ועוד יום בבטלה בין החוף, הים, המסעדות והספרים. אבל כמה זמן אפשר לא לעשות כלום? כדי להעביר את הזמן אנחנו קופצים לביקור קצר בעיר גול (Galle) – מושבה הולנדית לשעבר, שיושבת בקצה הדרום-מערבי של האי (15 ק"מ מדרום להיקדוואה). אנחנו מבקרים במבצר העתיק והענק שיושב ממש על הים, משוטטים בשוק וגם קופצים לביקור במפעל שמייצר תכשיטים מאבני החן שנחצבים על האי. 

לסוף הביקור בסרי לנקה אנחנו חוזרים לנגומבו. את העיר ראינו רק כשנחתנו פה באמצע הלילה. לאור יום מתגלה עוד עיירת חוף קטנה, עם המון מסעדות טובות ומלונות קטנים ויפים. אנחנו מגיעים לפה בדיוק בחג המולד, והשקט מופר באופן קבוע על ידי זיקוקים שמועפים לאוויר בתדירות של אחד כל 10 דקות בערך. המנוחה הזו על החוף עשתה לנו רק טוב, וכך עם מצברים טעונים לחלוטין אנחנו עולים על המטוס שלוקח אותנו בחזרה לתת היבשת הגדולה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×