הודו מזוית אחרת

קשה להאמין, אבל יש דלהי אחרת מעבר למיין באזאר... בכתבה שלפניכם תוכלו להכיר את דלהי מזוית שונה לחלוטין - מהזוית של התיירים וההודים העשירים, עם זלילה במסעדות יוקרה והזלת ריר (מהצד) על העושר של מלונות הפאר...
עפרי
|
תמונה ראשית עבור: הודו מזוית אחרת

מלון 5 כוכבים דלוקס בדלהי

כשנמצאים תקופה ארוכה בחו"ל מאוד משמח לשמוע שמישהו "מהארץ" מגיע לביקור. לכן, כשנודע לנו שבשבוע אחד נפגוש שלושה אנשים כאלה - שמחתנו לא ידעה גבול! כשהגענו לדלהי קיבלתי אימייל בהול מאמא שלי- צביקה, חבר של הורי, הגיע אותו יום לדלהי והם שלחו איתו חבילה בשבילנו. קיבלנו את מספר הטלפון שלו במלון, וסיכמנו שנגיע אליו למלון לקחת את החבילה.

כשהגענו למלון של צביקה, באופן אוטומטי איבדנו שליטה על הלסת שלנו, שצנחה לה למטה מתדהמה ונשארה שם במשך כמה שעות. ידענו שצביקה ישן ב"הייאט רג`נסי" (Hyatt Regency), מלון 5 כוכבים דלוקס, אבל כשראינו את הפאר בהתגלמותו- רק אז הבנו שאנחנו נמצאים באחד מעשרת המלונות הטובים בעולם! נכנסנו למלון בחשש, לא מאמינים שזה קורה לנו. בזמן שאנחנו מנסים למצוא מקום לדרוך בו בין ערמות הרפש של המיין באזאר, נאבקים עם עצמנו שלא להסתכל על הקבצנים והמעוותים ברחובות וחיים על הקצה באכילה במסעדות העממיות, יש אנשים בקצה האחר של דלהי שפוסעים על שיש מצוחצח, בין יצירות אמנות מדהימות וסידורי פרחים ענקיים, ואוכלים מטעמים במזנונים מבהיקים. קשה להאמין שזו אותה עיר!

צביקה נמצא בדלהי לצרכי עבודה, וכשאנחנו הגענו להייאט הוא עדיין לא חזר לחדרו במלון. נמנענו מלהעביר את הזמן שיש לנו בלעשות סיבוב במלון, מהפחד שמבטינו המשתאים יסגירו את העובדה שאנחנו לא שייכים ויגרמו לסילוקנו. לכן הוחלט לנקוט בשיטת פעולה אחרת- ברומא התנהג כרומאי, בהייאט התנהג כמליונר. מאחר ואותו יום היה ימי האחרונים כבת 21, לפני יום ההולדת 22, עדי ניצל את ההזדמנות להזמין אותי לתספורת במכון היופי המפואר של ההייאט. בשלושת החודשים האחרונים העדפתי לתת לשיער שלי לגדול פרא ולהפוך לשיח קטן, מהפחד שבמספרות העממיות יעשו לי תספורת גבר, וגם זה במקרה הטוב. יצאתי מנקודת הנחה שהספר של ההייאט כבר עשה כמה וכמה תספורות מודרניות, ולקחתי את הסיכון.

הכניסה למספרה היתה מפוארת- פינת המתנה מעוצבת קיבלה את פנינו, שבצדה נרשמנו לתספורת בדוכן קטן וממוחשב. המחשב הציג שישנו תור פנוי בדיוק עכשיו, ואנחנו הופננו למספרה. המספרה עצמה לא שיקפה את מה שחדר הכניסה ניסה להציג, היא היתה אמנם מרווחת ונקיה, אבל דלה מאוד באמצעים שיש במספרות הפשוטות ביותר בארץ. הספר לא חפף לי את השיער, אלא השתמש בשפריצר כדי להרטיב אותו מעט. לעומת זאת, על התספורת הוא עמל במיומנות, ואפילו עשה לי פן. בסיום כל הפרויקט יצאתי עם שיער נפוח כמו מורה משנות השמונים, וביקשתי קצת קרם כדי להדביק אותו יותר לראש. הספר הסתכל עלי בתמיהה, הוא לא מחזיק דברים כאלה במספרה שלו. אז נזכרתי שזה מלון 5 כוכבים, אבל בכל זאת בהודו. עכשיו אני גם מתאימה לאופנה המקומית.

כשסיימנו את פרויקט השיער שלי צביקה כבר חזר למלון, ואנחנו נפגשנו איתו בלובי. כל כך שמחנו לראות אותו, ועצם העובדה שנפגשנו במלון הזה בכלל הכניסה אותנו לאקסטזה. צביקה העביר לנו את החבילה שאמא שלי שלחה ואנחנו פתחנו אותה בחדר - מה שגרם לשמחתנו לגבור עוד יותר - קיבלנו ברכות ליום ההולדת שלי, בלונים ושוקולדים מהארץ. מעודנו לא אכלנו מקופלת יותר טעימה מהמקופלת שאכלנו אותו יום במיין באזאר בדלהי.

כמה ימים מאוחר יותר צביקה הזמין אותנו למלון שלו לארוחת ערב. הפעם כבר הרגשנו חופשיים יותר במלון, כאילו הוא מלון של חבר של אבא שלנו. צביקה עשה לנו סיור אתרים במלון - בין כל ארבע המסעדות השונות והבארים, בין הפסלים שבינהם ובברכה היפהפיה שבחצר. לאחר מכן בחרנו באחת המסעדות ומלצרים מחייכים הושיבו אותנו בשולחן המתאים לפי המאכלים שהתכוונו לאכול. התישבנו על הכסאות בהדרת כבוד, בוהים בכלים הנקיים והיפהפיים שכבר מוכנים על השולחן מולנו בזמן שהמלצר עם התרבוש מניח לנו את המפיות על הברכים, ומגיש לנו את התפריט שביקשנו. העדפנו לבחור מהתפריט של המתאבנים והמנות הראשונות, ולא מתפריט ה"מיוחדים" או הסושי, בעיקר בגלל שמהתפריטים הללו יגיע אוכל שראינו כמה דקות לפני כן באקווריום גדול בכניסה.

הכסאות שלנו היו מסודרים מסביב למשטח הענקי עליו הכינה שפית את האוכל מול עינינו, מה שהיה חוויה בפני עצמה. ראינו איך מביאים את המצרכים הדרושים, נקיים ומסודרים בשלמות על צלחות, והשפית מטגנת את כולם בזריזות על המשטח הרותח ומעצבת את המנה במהירות על קערה מבהיקה. זו הפעם הראשונה שראיתי דבר שכזה, וגם הפעם הראשונה שראיתי שאכן קיימות מסעדות כמו בסרטים - אלה שמביאים בהן צלחת ענקית ובמרכזה אפונה על מצע עלה חסה. אחרי שגילינו שגודל המנות הוא ביחס הפוך למחירן, צביקה הזמין כמה מנות נוספות ואנחנו זכינו לראות את מופע הבישול ממשיך.  כשסיימנו את המנות העיקריות, העביר אותנו המלצר לשולחן הקינוחים, שם קיבלנו את תפריט הקינוחים. לא ממש ברור לי למה היינו צריכים לעבור, אבל מה אני מבינה במסעדות יוקרה. הזמנו פרוסת עוגת שוקולד אחת, שהגיעה מעוצבת להפליא עם טעם אלוהי, וגלידה מעולה בצדה.

זו היתה הארוחה הכי טובה שאכלתי בהודו עד לאותה שעה, ואולי הכי טובה שאכלתי אי פעם במסעדה. בארץ ארוחה כזו במלון היתה עולה כמה מאות שקלים (אם לא יותר), בהודו היא עלתה 2250 רופי - הון עתק במונחים הודי (ובמונחינו שלנו כתרמילאים). בארץ וודאי היינו מוציאים את אותו סכום בשקלים (225 ש"ח) במסעדה פשוטה הרבה יותר, על הרבה פחות מנות. נפרדנו בסוף הערב מצביקה, בלי יכולת לבטא עד כמה אנחנו מודים לו. זו היתה אחת החוויות המדהימות שעברנו בטיול עד עכשיו, ואפילו לא הרגשנו "הודו". אני ממליצה לכל מי שחוזר לארץ (כשצריך להתרגל שוב לחשוב בשקלים) להוציא את אחרוני מטבעות הרופי שלו במסעדת יוקרה בדלהי, זו בהחלט חוויה מומלצת! 

לתחילת הכתבה

יומולדת מהסרטים

בדלהי הגעתי לגיל המופלג 22. לכבוד האירוע עדי הזמין אותי ליום כיף, מעבר לתספורת שקיבלתי מתנה כמה ימים לפני כן. אחרי שחדרנו קושט בבלונים מהחבילה, התחלנו את היום בהליכה לאחד מבתי הקולנוע של רשת PVR - רשת הקולנוע האיכותית ביותר של הודו. בתור רשת מכובדת יש להם אתר באינטרנט, מה שסייע לנו לגלות באיזה מהאולמות שלהם בדלהי מציגים סרטים דוברי אנגלית. תוך כדי בירורים גילינו שבדלהי יש סרטים בשלוש שפות - English, hindi ושפה נוספת - Hinglish - סרטים דוברי הינדי מעורבבת עם אנגלית, המצאה הודית. בחרנו באולם הקולנוע Naraina, היחיד בקרבתנו שהציג סרטים באנגלית אותו יום, ולקחנו לשם ריקשה.

הגענו מוקדם לקנות כרטיסים, וכך היה לנו מספיק זמן להעביר בבית הקפה של רשת Coffee Day, הסמוך לאולם. זוהי אחת הרשתות הטובות שראינו בהודו, אפשר להנות בה מקפה אמיתי כמו בארץ - כולל קישוט החלב המוקצף מלמעלה. חלקנו סנדויץ ענקי ומעולה ב-45 רופי בלבד, וכל אחד שתה קפה קר מצויין ב-50 רופי.

כשנכנסנו לקולנוע עלו בי זכרונות מהארץ - לפני הדלת הוצב גלאי מתכות מעוצב, שלאחר המעבר בו עבר כל תיק בדיקה ידנית על ידי המאבטחת החביבה. התיק הקטן שלי קיבל היתר כניסה מיידי, אבל עדי קיבל מבט נוזף כשנמצאה בתיקו מצלמה - אסור להכניס לקולנוע מצלמה, ועדי התבקש להפקיד אותה אצל המאבטחת. לאחר הבטחה מחויכת שלא לצלם שום דבר, המצלמה הושארה בתיק ואנחנו נכנסנו מאושרים לקולנוע.

בזמן שהיה לנו עד לתחילת הסרט עשינו סיבוב היכרות עם מתחם האולם. בסיורנו חלפנו על פני פרסומות גדולות ונוצצות, אופנוע ענק של הונדה (הוא הוצב שם כפרסומת, 69,900 רופי למי שמעונין), פסלים ענקיים של פופקורן ודוכן פופקורן מבהיק. בסוף הסיור שלנו, ממש לפני תחילת הסרט, חלפנו על פני חדר בלתי צפוי לחלוטין באולם קולנוע מפואר ומודרני שכזה - מאחורי דלת עם הכיתוב "לעובדים בלבד" (היא היתה פתוחה, לא פרצנו), הקימו הבעלים מקדש לאל גנש. החדר הקטנטן היה ריק כמעט לחלוטין. מצדה האחד של הדלת נתלו תמונות של מקדשים מרחבי הודו, ומצדה השני נתלה מאוורר, על הרצפה נפרש שטיח קטיפה אדום. המאוורר היה מכוון לכוכב ההצגה - פסלו של האל גנש שהוצב ממול לדלת. גנש הוא האל בעל ראש הפיל, אל המזל שאנשי עסקים רבים מאמצים אותו כפטרונם, בתקווה שהוא יביא את עסקיהם להצלחה מירבית. וכך שוב נזכרנו שאנחנו אמנם כרגע בבועה מודרנית, אבל הבועה הזו בכל זאת נמצאת בהודו. 

לתחילת הכתבה

הדוד דני מגיע להודו

בתחילת השבוע הגיע לדלהי דודי דני, כשליח מטעם המדינה. שגרירות ישראל בדלהי דאגה לשכן את דני במלון טוב, ולא במיין באזאר חלילה. כך שוב הזדמן לנו, בפעם השניה בשבוע אחד, לראות מלון מדהים - מלון הטאג` פאלאס. את הפאר התחלנו להרגיש כבר ברחובות המובילים למלון שבפרברי העשירים של ניו דלהי. האווירה כל כך שונה מהמיין-באזאר המטורף - הכבישים המסודרים, הגינות ושפע העצים שבצידי הדרך והשקט המרגיע שהציף אותנו כשהצצנו בפליאה מתוך הריקשה הקטנה שלנו. הריקשה הורידה אותנו בשער הכניסה של מלון הטאג`, מה שגרם לנו להרגיש מעט לא בנוח (לנוכח הרכבים המפוארים שחנינו לצידם), אבל מיד הרמנו אף, זקפנו תחת ונכנסנו, בתקווה שלא ירגישו שאנחנו תרמילאים מהמיין באזאר.

אחרי שראינו את החדר המדהים שדני השתכן בו, הצצנו בחבילה (הענקית) ששלחה לנו המשפחה מהבית והתרגשנו, דני לקח אותנו עם שניים מהקולגות שלו לארוחת ערב. המסעדה שנבחרה היתה גולאטי, מסעדה צפון הודית צמחונית יוקרתית. אנחנו אכלנו בעבר בלא מעט מסעדות הודיות, אבל זו הפעם הראשונה שטעמנו אוכל הודי כמו שאוכל הודי צריך להיות: בלי טעם לוואי של מיים מעופשים, לכלוך או מאכלים אחרים שהיו לפני המנה שלנו במחבת. אנחנו מכירים את המטבח ההודי הבסיסי, אבל לא הכרנו את מרבית המנות בתפריט המשובח שהושם לפנינו. לכן אייל, נציג שחי כאן כבר כמה שנים, הזמין עבורנו כולנו את המנות, ועשה עבודה מצוינת - אכלנו עוף מעולה, קבב קשמירי מצוין, גבינת פאניר נימוחה (וחריפה לאללה), וגם נאן פשוט מצויין. בסוף הארוחה קיבל כל אחד קערית קטנה עם מיים ולימון, ולאור המבטים המשתאים שלנו אייל אמר לנו שזה הקינוח. שניה אחר כך הוסבר שזה היה רק בצחוק, וזו קערת שטיפת הידיים. מזל שאמרו, זה נראה טעים וכמעט ושתיתי.

דני היה לא פעם ולא פעמיים בהודו, אך הוא מעולם לא יצא מהבועה של המלונות המפוארים. בשבילו הודו היתה המתחם של שדה התעופה - טאג` הוטל - שגרירות, ועוד כמה משרדי ממשלה הודיים. לכן, כשהוא בא לבקר אותנו בחדרנו שבמיין באזאר, דני לקה בהלם קל. ההמולה, הלכלוך והמציקים ברחובות הם חוויה מאוד לא נעימה גם עבור מטייל ותיק, ואני מאמינה שבשביל דני הרגיל לתנאים שונים לחלוטין - החויה היתה קשה הרבה יותר. לקחנו את דני לאכול בGerman Bakery שבגסטהאוס Ajay (מול ההארי רמה). זוהי מסעדת מטיילים טובה יש בה אוכל נהדר, נקי באופן יחסי, מה שמחזיר אותנו לשם פעם אחר פעם למרות השירות האיטי. למרבה הפלא, כשנכנסנו לשם עם דני, הפך פתאום השירות למהיר ביותר - המלצר רץ לקראתנו עם עט שלוף, מוכן ומתרגש לקחת את ההזמנה. הוא אפילו הציע לנו בחביבות מאכלים מהתפריט (אנחנו לקוחות קבועים, אבל לנו מעולם לא נידבו המלצות). באותה מהירות שההזמנה התקבלה, כך הגיע גם האוכל - נראה שעכבו את הגשת המנות כולן במסעדה כדי להגיש לנו את האוכל במהירות האפשרית. נדמה לי גם שהאוכל היה טעים יותר.

מהמסעדה לקחנו שלושתנו ריקשה לצ`אנדני צ`וק- השוק הגדול של דלהי העתיקה. המליצו לנו בחום על סיור בשוק הזה, אך כשאנחנו הגענו אליו גילינו שהוא אמנם גדול ומרווח ואין בו המוני קבצנים כמו במיין באזאר, אבל צפיפות הולכי הרגל והמציקים מהחנויות גורמים להליכה בו להיות עוד פחות נוחה מהליכה במיין באזר. מהר מאוד החלטנו שמיצינו את הביקור בשוק, ושמנו פעמינו לכיוון המבצר האדום שבקצהו.

המבצר האדום הוא מתחם ענקי מוקף חומה גדולה ואדומה. את המבצר מקיפה תעלת מים גדולה מאוד, כזו שבסרטים תמיד יש בה מפלצת אימתנית. היום התעלה הזו יבשה לחלוטין, מה שלא מוריד מהפחד העצום שמשרה הבור שנותר בבמקומה. כשנכנסנו למבצר קנינו כרטיסים למופע האור-קולי שלו, המתאר את ההיסטוריה של הודו ותפקידו של המבצר בה. נכנסנו שעה לפני הזמן, בהנחה שבינתיים נהנה מהמבנה עצמו. מהר מאוד הבנו שמעבר לשוק תיירים מפוצץ מחירים, שבדיוק היה בשלבי סגירה כשנכנסנו, אין במתחם כמעט כלום. וגם אם היה, לא היה ניתן לראותו מאחר ומשרד התיירות לא חשב להעמיד גופי תאורה באחד מאתרי התיירות המובילים של עיר הבירה. ניסינו להעביר את הזמן עד למופע בניסיונות לתקשר עם החיילים שהסתובבו במבצר, אך החיילים העייפים לא היו מעוניינים להפוך לאטרקציה תיירותית ואנחנו מיקדנו את השעמום בצילום תמונות.

כשסוף סוף הגיעה השעה, נכנסנו לעובי המבצר כדי לראות את המופע האור קולי. כמו המבצר, גם המופע היה מאכזב - התישבנו מול רחבת דשא ענקית, כשמצדה השני מבני החצר של המבצר ומסגד אחד. כשהמופע התחיל בקריינות יבשה, קיוויתי שזהו רק הספתח שמקדים את ההצגה האמיתית. כשלאחר הקריינות הוארו כמה עצים בצד בלווית קולות של סוסים (מה שאמור היה לתאר כניסת חיילים למבצר), הבנתי שטוב כבר לא יצא מזה. אחרי שהכרתי את המופעים האור-קוליים המרהיבים של הארץ, זו היתה אכזבה גדולה לראות את המופע שההודים הצליחו להרים. עם מעט השקעה הם יכלו להפוך את המופע למרגש ומעניין הרבה יותר, וכך להפוך את המבצר לאטרקציה גדולה ממה שהוא. פשוט חבל.

ומילה לסיום: ערב לפני יום הולדתי נחתה בדלהי דור, ידידה מהארץ. כשפגשנו אותה, נזכרתי איך אני הייתי לפני שלושה חודשים - המומה ומקווה להתעורר בבית מהסיוט שנחתתי אליו. לפני שלושה חודשים לא מצאתי מקום לדרוך בו ברחוב, נגעלתי מהאוכל ומהזוהמה, ושטפתי ידיים כל חמש דקות - גם הנגיעה בברזים העבירה בי חלחלה. דור היתה במצב הרבה פחות מפונק ממני, אבל ראו את השוק על הפנים שלה. לזכותה יאמר שהיא היתה לגמרי מודעת לעניין ההסתגלות שהודו דורשת, ואמרה שיקח לה זמן, אבל השוק יעבור בסופו של דבר.

כאן אני מרגישה חובה להגיד שהודו דורשת לפחות כמה ימים אם לא שבועות של התאקלמות - להתרגל לריחות ולתנאים החדשים, לאנשים השונים, לבלגאן ברחובות ולתרבות האחרת. אם יש מי ששוקל להגיע להודו לתקופה של פחות מחודש - אני ממליצה בחום לתכנן מחדש טיול בנפאל - הדומה להודו אך קלה לעיכול הרבה יותר, ואת הודו לשמור לטיול בלי לחץ, טיול של תקופה ארוכה יותר.

לתחילת הכתבה 

יעדי הכתבה

סגור
×