הודו - נחיתה רכה

יותר משתים עשרה שעות חלפו עלינו לפני שגלגלי המטוס נשקו לאספלט המחוספס של מסלול הנחיתה בדלהי. ריח חזק מכה בנחירנו עם היציאה מהמטוס - ריח של הודו. אוטובוס מקרטע מוביל אותנו אל הטרמינל יחד עם אוסף של תרמילאים, הודים ואנשי עסקים...
יהושע
|
מפה
תמונה ראשית עבור: הודו - נחיתה רכה

ברוכים הבאים לדלהי

ב"ה

זהו. החששות, הניחושים והציפיות- מאחורינו. השעה שלוש לפנות בוקר, מוצאי שבת. אנו עומדים בשדה התעופה, מוקפים במזוודות שמכילות את כל הדברים שהישראלי הממוצע לוקח להודו: שופר, אתרוג, כיפות וטליתות... בצד מונחים עוד "מספר" ארגזים, שיעזרו לנו לשרוד את חצי השנה הקרובה. הם מכילים פסטה, שימורים וכמובן- ביסלי ובמבה.

להמולת בית-הנתיבות נוספים בימים אלו עשרות ברסלבים נלהבים, חלקם גוררים מזוודות, חלקם מנסים להשיג את הדולר האחרון לכרטיס לאומן... אותי טורדת כעת השאלה, איך שלושתנו - הרב שמשון (שימי), אלעד ואני (יהושע), עם מגבלת מטען של 23 קילו לאדם - נצליח להעביר יותר מ-300 קילו... אני מסתכל על הרב שמשון, מנהל בית חב"ד בפושקר שבהודו, ורואה חיוך שליו. "הרבי שלח אותנו והוא ידאג למטען" הוא אומר בפשטות. אל תשאלו אותי איך, אבל כעבור שעתיים הארגזים כבר עשו את דרכם לבטן המטוס ואנחנו ישבנו בטרמינל ממתינים לעליה אליו. בנחיתת הביניים שלנו במילאנו חיכתה לנו הפתעה נעימה כאשר מתוך המון הזרים צצו יותר מעשרה יהודים ויחד התפללנו את תפילת השחרית.

יותר משתיים עשרה שעות חלפו עלינו לפני שגלגלי המטוס נשקו לאספלט המחוספס של מסלול הנחיתה בדלהי. ריח חזק מכה בנחירנו עם היציאה מהמטוס- ריח של הודו. אוטובוס מקרטע מוביל אותנו אל הטרמינל יחד עם אוסף של תרמילאים, הודים ואנשי עסקים. בטרמינל אנחנו אמורים לפגוש את לוי, החבר הרביעי בצוות שלנו. לוי הגיע לדלהי עוד לפני שבת, ישירות מ-770 שבניו יורק, ביתו של הרבי שליט"א מליובאוויטש. משום מה, לוי איננו. שימי פונה לתא הטלפון ומברר את הענין עם בית חב"ד המקומי. מסתבר שנהג המונית, שהיה אמור לאסוף אותו, לא הגיע. בינתיים, מפעיל הטלפון מוסיף לקבלה של שיחת הטלפון עוד אפס- רופי ושלושים פייסה הופכים למאה ושלושים רופי, אך שימי למוד הניסיון מעמיד אותו במקומו.

בחוץ, האוויר חם ולח. ריח מחניק עומד באוויר, ברוכים הבאים להודו... אלעד, שזו הפעם השניה שלו בהודו, מנחם אותי: "אל תדאג, מתרגלים לזה מהר". אנחנו דוחים בנחרצות את כל הנהגים הנחמדים שרוצים לקחת אותנו ל"סיבוב קצר" ברחבי דלהי, לפני שיורידו אותנו עם המזוודות ב- Guest House שהם בחרו. מישהו נצמד אלי בנסיון "לעזור" לי לסחוב את המזוודה, אך עוד לפני שאני מבין מה קורה אלעד שולח אותו במהירות למצוא פראייר אחר.

הנה הנהג שלנו, על פניו מרוח חיוך רחב ואני מתלבט אם הוא קשור לסכום הכסף שהוא עומד לקבל, או לשקית "הצמחים" שהוא מחזיק בידו. הנהג מעמיס את מזוודותינו אל רכב, שנראה יותר כמו "משוריין" מימי השלטון הבריטי. בינתיים התקשורת בינינו מתנהלת ב"אנגלית-הודית", שפה יחודית שאת נפלאותיה ניטיב להכיר בימים הבאים. אנחנו מנסים להבין למה לוי לא נמצא עם הנהג. הוא שולף מכיסו פתק עליו רשום באותיות אנגליות ברורות בצירוף זמנים: "ללכת לבית-חב"ד (כתובת מדויקת), לאסוף את לוי (שם מלא) ולבוא לשדה התעופה". הנהג טוען שהוא הגיע מאוחר ולכן העדיף לבוא אלינו ישירות. אנחנו מעמיסים את הכבודה על הרכב ויוצאים לכיוון בית חב"ד.

למרות ששימי וידא לפחות חמש פעמים שהנהג יודע את הכתובת, כעבור זמן לא ארוך מסתבר שאנחנו נוסעים על הכביש בקצב של עשרים קמ"ש על סמך תקווה עיקשת של הנהג, שאי שם במהלך הלילה נגיע ליעדנו. כעת מובן למה לוי לא הגיע לשדה התעופה. לאחר חצי שעה של נסיונות כושלים לקבל הדרכה אנחנו משלמים לנהג ריקשה, שיסע לפני הרכב שלנו. עובר אורח מציץ לתוך הריקשה ומזהה תיירים. כעבור דקה שוטר יוצא מניידת שעמדה בצד ונטפל אלינו בתואנות משונות, כמו איסור על נשיאת מטען על גג רכב. המטרה הברורה היא להתחלק ברווחים עם המלשין המסור, אולם כעבור שיחה קצרה השוטר מתייאש ואנו ממשיכים.

לתחילת הכתבה

יוצאים לכיוון פושקר

המיין באזר של דלהי מקדם את פנינו בשלל קולות וריחות, אוויר דחוס ותנועה ערה, שמתמרנת בין העוברים והשבים לפרות. השעה שתיים וחצי בלילה, אך קריאות "שלום" מקדמות פנינו מפי הרוכלים המקומיים. אנחנו מטפסים לקומה השלישית של "הארי רמה", שם שוכן בית חב"ד דלהי. אורן, אשתו רונית וראובן מקבלים אותנו בחיוך רחב. יש משהו מיוחד במפגש בין שלוחים חב"דניקים, מין אחוות לוחמים. אנחנו מצטיידים במים ומקרוני, לוי מעמיס את מזוודתו ו... יוצאים לפושקר.

הנהג מוביל אותנו במהירות של שלושים קמ"ש ונראה שהוא לא נרדם רק בזכות העשבים שהוא לועס מדי כמה דקות. לבסוף, שימי נאלץ לקחת את ההגה ונהגנו שוקע בשינה עמוקה. שש שעות חלפו, הנוף הופך למדברי ומאובק. עוד שעתים נסיעה והעיירה פושקר מקדמת את פנינו, צבעונית ורועשת. כאן הולך להיות ביתנו למחצית השנה הבאה (עונת המטיילים בפושקר היא כחצי שנה).

יומנו הראשון בפושקר (יום שני בשבוע) עובר עלי כחלום, שטושטש על ידי יומיים של חוסר שינה. אנחנו מנסים לעשות סדר בין הארגזים שהבאנו איתנו לבין שלל החפצים שהיו מאוכסנים במקום משנים קודמות (בית-חב"ד פועל בפושקר כבר ארבע שנים). בין לבין הדלת לא נחה. עשרות ישראלים באים להגיד שלום ומביעים את שמחתם על הגעתנו. כולם מתענינים מה יקרה בראש השנה ורבים רוצים לעזור בהכנות לחג. זה אולי נדוש, אך אותי זה מדהים בכל פעם מחדש. היופי והטוב בכל יהודי, שמתגלים דווקא כאן, בניכר. כמו גומיה שנמתחה ורוצה לחזור למקומה.

להשתמע בכתבה הבאה- החגים בפושקר,
יהושע.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×