הודו - צריך להיות שם כדי להבין

למרות שחיכה להלם התרבות המדובר, ההלם לא הגיע ובמקומו הגיעה אהבה גדולה למדינה הזאת, שיש בה כל כך הרבה צבעים, אנשים מיוחדים נטולי מחסומים, פרות ונהרות קדושים. טיול שהוא הסתכלות אחרת על החיים ורק מי שיגיע לשם יבין. לפניכם נקודות חשובות במסלול טיול בן 3 חודשים בהודו.
גיא יפרח
|
מפה
תמונה ראשית עבור: הודו - צריך להיות שם כדי להבין
depositphotos ©

דלהי 

לפני כמה שבועות חזרתי מטיול בן 3 חודשים בהודו ורציתי לספר על חלקים ורגעים מיוחדים מהטיול. לא על כל המקומות שביקרתי בהם אתעכב לספר, אלא רק במקומות שלדעתי הם יותר מיוחדים ולא כל-כך מתוירים (דרג`ילינג, סיקים, חלקים מדלהי...).  לאחר שנות עבודה ארוכות נסעתי גם אני בגילי המופלג (33) להודו לטיול שנמשך 3 חודשים. כמו הרבה מטיילים חיפשתי שותפים לטיסה ומי יודע, אולי גם להמשך טיול ביחד ואכן מצאתי שותפה לטיסה ולתחילת הטיול דרך השירות - מחפשים שותפים של "למטייל" ופה המקום להגיד מילה טובה על השרות הזה.

הנחיתה הייתה בדלהי עם הירדנים (שהיו מצוינים). במטוס הכרתי את תמיר ויאיר וביחד עם הדר, שותפתי לטיסה, יצאנו מהטרמינל לתחילתו של טיול מדהים. לפני שמבינים מה קורה, מבצעים החלפת כסף מהירה והופ אנחנו במונית ממשלתית ל"מיין בזאר". מיד עם היציאה משטח הנמל, התחילו הצפירות בכבישים. הצפירות שכל מי שמטייל בהודו מכיר ומורגל אליהן. בדרך, התנועה סואנת, רכבים בלי מראות צד ואפילו ברמזור, הספיקה קבצנית לבקש כסף, ברוכים הבאים להודו! חשבנו לעצמנו.

ככל שהנסיעה עוברת, אתה יותר ויותר מפנים את המחשבה שמעכשיו אין יותר התלבטויות, שינוי בתאריכי יציאה, שינויי יעד וכל החששות האופייניים שמלווים את ההכנות לנסיעה להודו, פשוט נעלמו. אתה כאן בהודו וזאת עובדה! עובדה שמאוד שימחה אותי. מחשבה נוספת שליוותה אותי, לאורך כל הנסיעה מהשדה ל"מיין בזאר", הייתה ש"בנתיים" הודו לא כזאת קשה ומלוכלכת כמו שסיפרו לי ומעניין איך נראה המיין בזאר המדובר... למרות כל מה שמספרים, "הלם התרבות" לא היה עוצמתי כמצופה.

ה"מיין בזאר", שהפך ברבות השנים לאחד הסמלים של דלהי, אינו כזה טראומטי, ואם "מעיזים" ויוצאים קצת לטייל ולקרוע את העיר, רואים דלהי אחרת, דלהי נקיה, דלהי עם מדרכות, עיר בירה ממלכתית לכל דבר. ואכן יש מה לראות בה, רשימה חלקית: מקדש הבאהים (Lotus Temple), המקדש האדום, Gate of India, בניני הפרלמנט והממשלה, גנים ציבוריים, שווקים ססגוניים וכו`. 

לתחילת הכתבה

רישיקש-ורנאסי

 היעד הראשון לאחר הנחיתה בדלהי היה רישיקש (Rishikesh). בתכנון המקורי רציתי מאוד להגיע מיד לדהרמסלה אבל משיחות עם מטיילים שחזרו משם לדלהי, הבנתי שקר מאוד ושכדאי לוותר. כשאומרים רישיקש כמובן שהכוונה היא לא לעיר רישיקש עצמה אלא לכפרים שעל שתי גדותיו של הגנגס (הנקי יחסית לוורנסי). לאחר נסיעה לא קלה באוטובוס לילה (8 שעות ללא דרגש שינה) הגענו לרישיקש ב-05:00 לפנות בוקר. פה המקום להסביר שכשמזמינים כרטיס נסיעה באוטובוס תיירים מדלהי ליעד כלשהו, צריך לקחת בחשבון שלאחר שמתייצבים בשעה היעודה, האוטובוס ייסע כמה דקות בתוך דלהי ואז יעצור לשעה עד שעתיים לאיסוף נוסעים ומטען ורק לאחר מכן יצא לדרכו. זמני הנסיעות שיגידו לכם בסוכנויות הנסיעות כוללות גם זמן המתנה זה.

מרישיקש הגענו בריקשה ללקשמאן ג`הולה (Lakxman jhoola). לאחר ששילמנו לנהג כשחושך מוחלט בחוץ, בעודנו מעמיסים על עצמנו את התיקים חיכו לנו 2 ילדים שטענו שיובילו אותנו למלון "דיביה" לבקשתנו. בדרך, בעודנו מובלים על-ידי הילדים, רצות המחשבות בראש, מחשבות חשדניות האופייניות לתחילת טיול: "האם הם הבינו אותנו? האם באמת ייקחו אותנו לאן שביקשנו או לאן שהם רוצים..". בגלל שלא הייתה לנו אופציה טובה יותר הלכנו איתם. ואז לאחר 10 דקות של הליכה בערך ,מגיעים לפתע לגשר תלוי ונזכרים בהסברים ששמענו בדלהי על הדרך למלון ושצריך לחצות גשר כדי להגיע אליו וכו` ואז הכל מסתדר בראש. מראה הגשר הצר והארוך התלוי מעל ה"גנגס" היה פשוט עוצר נשימה וה"שיירה" החוצה את הגשר בשעה מוקדמת וחשוכה זו היא חוויה בפני עצמה. פה על הגשר הזה הבנתי לראשונה שעוד צפויות המון הפתעות טובות כאלה במהלך הטיול ושאני הולך לאהוב את המדינה הזאת...

לקסמנג`ולה הוא מקום פשוט מדהים. נופים משגעים ואוירה מאוד רוחנית ומיוחדת שורה באוויר. אין ספק שזהו גם אחד המקומות המומלצים להגעה כנחיתה רכה מדלהי ולא רק בגלל העובדה שרישיקש מתאפיינת במה שנקרא בהודו "אוכל ישראלי" (פלאפל, שקשוקה, חומוס, מלאווח וכו`) שקיים שם בשפע והרבה מטיילים ישראלים, אלא גם בגלל השקט של מקום רגוע ומרגיע זה. מי שמחפש קורסי יוגה, מדיטציה ורייקי ימצא כאן מבחר קורסים וניתן גם להגיע לשיעורים בודדים של יוגה ומדיטציה.

פה פגשתי לראשונה בתופעת עישון הסמים בהודו שכל כך מדברים עליה. לא היו ברורים לי מימדי התופעה עד שנוכחתי להבין שאתה פוגש את הישראלי/התייר המעשן/המגלגל/הצורך, פשוט בכל מקום. בערך תוך שבועיים בהודו התרגלתי לראות את התופעה והיא הפכה מבחינתי לחלק אינטגרלי מהנוף כאן (אני לא מעשן).

לאחר שבועיים ברישיקש, ירדנו ברכבת (24 שעות) לורנאסי (Varanasi).יש הטוענים שהעיר קשה, ממה שחוויתי ומניסיוני אני ממליץ לא לפחד משום דבר ולא להתייחס לרשמים והמלצות כתורה מסיני. הגישה שלי הייתה לנסות ואם לא מתחברים, אז להמשיך הלאה, הודו מספיק גדולה... שהיתי בעיר 10 ימים (אפשר להסתפק גם בשבוע). אני ממליץ מאוד להגיע לורנאסי גם אם זה רק לכמה ימים. רואים שם מראות ותופעות שלא תראו בשום מקום. דוגמאות: הודי מחלל לנחש, רחיצת חיות בגנגס, רחיצת אנשים בגנגס, גת שריפת הגופות, פסטיבלים והופעות מוסיקה, אוניברסיטת ורנאסי(מקום נקי ומטופח ו"לא שייך" לורנאסי), מקומיים על הגנגס בזריחה, נושאי מתים באלונקות בסימטאות ועוד ועוד.. 

לתחילת הכתבה 

דרג`ילינג

היות וכבר הגעתי עד ורנאסי החלטתי לעלות ל"היל סטיישן" המדוברת ופה גם נפרדתי מה"חבורה" שטיילתי איתה החל מהטיסה ועד ורנאסי (יאיר, טמיר, הדר, אוהד). הם ועוד הרבה מטיילים ישראלים החליטו לנסוע מורנאסי לרג`סטן ואני החלטתי שזה יותר מידי בשבילי, מה עוד שדרג`ילינג מאוד קסמה לי גם כתחליף לצפון שלא יצא לי לראות בטיול זה. לא קל להיפרד מחברים בשבועות הראשונים לטיול אך ידעתי שזהו צעד שנכון לעשותו מבחינתי ולהקשיב לרצון הפנימי שדחק בי לנסוע למקום אחר שבאמת יעשה לי טוב ולוותר על הליכה עם הזרם במקרה זה. בצער רב וביגון נפרדתי מהחבורה שעזבה את ורנאסי יומיים לפניי. בשלב זה עדיין לא היו ידועים לי כל "חוקי המשחק" בהודו ולכן לא חשבתי שאפגוש אותם מאוחר יותר.

כדי להגיע לדרג`ילינג (Darjeeling), לוקחים רכבת מורנאסי לניו ג`לפגורי (New Jalpaiguri) (16 שעות) ומשם ג`יפ 4 שעות, או 7 שעות ב-Toy Train לדרג`ילינג. זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע, תוך יממה אתם שם.

המקום נבנה בארכיטקטורה אנגלית ותוסיפו לזה את הקור (בעיקר בלילות. רצוי להגיע לא בשיא הקור) השורר בגובה 2000 מטר וקיבלתם אווירה אירופאית לכל דבר. נופי ההימלאיה המושלגת פשוט מדהימים. מחפשי הטרקים גם כן ימצאו את מבוקשם. בדרג`ילינג פגשתי בעיקר תיירים הודים עמידים. התיירות המערבית יחסית דלה.
האוכלוסייה ברובה נפאלית וכן גם השפה השלטת. יש אטרקציות כמו גן חיות הכולל את חיות ההימלאיה, מוזיאון ההימלאיה, רכבת הצעצוע, תצפיות מדהימות על הפסגות המושלגות של ההימלאיה ובפרט הקנג`נג`ונה (Khangchendzonga - ההר השלישי בגובהו בעולם),זריחות מדהימות, מטעי התה המפורסמים. יש גם פאב נחמד וחמים.

בדרג`ילינג הוצאתי פרמיט התקף ל-14 יום למדינת סיקים (Sikkim), קצת טירטור אך לא עולה כסף. חשוב להבהיר: מדובר על מדינה הקרויה "סיקים", האוכלוסיה היא לא ממאמיני הדת הסיקית שחיים באזור אחר (פנג`ב). 

לתחילת הכתבה

סיקים

לסיקים הגעתי עם עוד 3 ישראלים לאחר שבוע בדרג`ילינג. המדינה הזאת פשוט מדהימה. ראשית היא עדיין לא כל כך מתוירת, (פרט לבירה- גאנגטוק (Gangtok) ועדיין לא ניתן להגיע לכל אזור בה. רוב המדינה בנויה על הרים, והתחבורה בין הכפרים נעשית באמצעות ג`יפים ולעיתים גם אוטובוסים.יש אפשרות לטרק באזורים מסוימים. הנופים בכל הדרכים פשוט מדהימים: נהרות, אגמים, הימלאיה מושלגת, גשרים, כפרים קטנים וציוריים שלא ראו הרבה תיירים בחייהם. כדי להגיע מדרג`ילינג למדינת סיקים יש 2 אופציות: ניתן לקחת ג`יפים ישירות לגאנגטוק, הבירה, או לעיר הגבולג`ורתאנג (Jorethang).

המסלול שאנחנו עשינו התחיל בג`יפ מדרג`ילינג לעיירה ג`ורתאנג. מקום שקט מאוד ופסטורלי. בניינים דיי מודרניים לצד מקומיים העובדים בשדות ומכבסים בנהר. המקום נמצא בעמק המוקף נוף הררי מרהיב. למחרת המשכנו צפונה לפלינג (Pelling), שם התצפית על ההימלאיה מרהיבה עוד יותר מדרג`ילינג ואפשר לצאת לטרק לאגם קצ`פרי (Khecheopalri). המקומיים הבטיחו לנו שאורכו של הטרק 4 שעות. לנו לקח 8-9 שעות.

הדרך מפלינג לאגם קצ`פרי היא יפהפייה ומרגיעה אך האגם עצמו די מאכזב. מאגם קצ`פרי המשכנו ליוקסום (Yuksom)- כפר ציורי מדהים. להולכים לאורכו נדמה שהם נמצאים על סט צילומים של סרט: בתי קפה ציוריים ומיוחדים, בתי הארחה, שוק קטן ומיוחד ואפילו מרפאה יש שם, וכל זה נמצא בתוך עמק המוקף הרים ענקיים. ניתן גם לעלות למקדשים בודהיסטים מעל לכפר. מיוקסום נסענו בחזרה לפלינג שם הושארו התיקים הגדולים ומשם לבירה- גאנגטוק. הבירה גאנגטוק שונה מהכפרים והעיירות הקטנות. העיר ממוסחרת ובעלת תשתית תיירותית מפותחת. ניתן למצוא שם יחסית הרבה תיירים. לא ממליץ להשתקע שם, מספיק כמה ימים.

לסיכום, מומלץ מאוד להגיע למדינת "סיקים" כהפוגה קלה מהודו הרועשת ולנצל את העובדה שהמדינה עדיין לא כל-כך מתוירת וניתן למצוא שם שקט ושלווה לצד טבע ונופים מהממים.

בגאנגטוק נפרדו דרכנו, ובדרכי החוצה ממדינת "סיקים" לקחתי ג`יפ (4 שעות) למטה לעיר סיליגורי (Siliguri) ומשם נסעתי בריקשת-אדם הזויה (הזויה כי מצאתי את עצמי במשך כל הנסיעה מדרבן ומזכיר לנהג מה יעד הנסיעה... ומתי הרכבת שלי לדלהי יוצאת לדרך... אבל זה השתלם כי להפתעתי הוא שם אותי בתחנה 2 דקות לפני שהרכבת זזה), לתחנת הרכבת של ניו-ג`לפגורי כדי לתפוס רכבת בחזרה לדלהי (36 שעות) במחלקת A.C (מיזוג אוויר).

רוב נסיעותי ברכבת בהודו היו במחלקת second sleeper: מחלקה סבירה בתנאים ובמחיר ורוב התיירים נוסעים בה. נסיעות ארוכות ולבד כדאי לשקול לעשות במחלקת A.C, משלמים יותר אבל נוסעים רגועים ובשקט נפשי מבחינת גנבות וכו`). 

לתחילת הכתבה

ראג'סטן, דיו וקרנאטקה

בהמשך הטיול הגעתי מדלהי לפושקר (Pushkar) במחוז ראג`סטן (Rajastan) באוטובוס תיירים עם אפשרות לישון (10-12 שעות). פושקר מאוד מיוחדת ויפה, אך הספיקו לי 3 ימים כדי להתרשם ולהמשיך הלאה. כמויות הישראלים, העברית, השלטים בעברית וצעקות הסוחרים בעברית פשוט הבריחו אותי משם אך זה עניין מאוד אישי, יש מטיילים שנשארים שם שבועות/חודשים (תלוי גם בעיתוי, טוב ל"נחיתה רכה" מהארץ).

תופעה נפוצה וידועה היא שברגע שיורדים מהאוטובוס שזה הרגע הגיע לפושקר מתנפלים על התיירים מקומיים המחלקים פרחים. הסיפור שמסתתר מאחורי המחווה, הליכאורה תמימה הזאת, הוא שכל מי שלוקח פרח מתבקש בהמשך להגיע עם כהן הדת (לרוב לא אמיתי) לשפת האגם לקבלת ברכה. שם הוא מחויב לחזור אחריו והכהן נוקב בסכומי כסף גדולים, לרוב בדולרים שאתה צריך לשלם על הברכה לכן מציע לסרב לקבל מהם את הפרחים בצורה אדיבה עד כמה שאפשר. כשאני הגעתי לפושקר נזכרתי שמשהי בדלהי הזהירה אותי מהם והתעקשתי לא לקבל. נכון שהדבר עלה לי בכמה קללות נמרצות אך לא התייחסתי וזה עדיף מלהגיע איתם לשפת האגם.

בהמשך הגעתי לג`איסלמר (Jaisalmar)- לטעמי אין יותר מידי מה לחפש שם, כמה ימים יספיקו במידה ועושים טיול גמלים, אם לא אז יום-יומיים בהחלט יספיקו. אני תכננתי להישאר שלושה ימים אך נשארתי רק יום אחד עקב מפגש בלתי צפוי עם עומר שאותו הכרתי ברישיקש. הוא אמר לי שהוא והחבורה שלו כבר שבוע פה והם נוסעים מחר על הבוקר בג`יפ ישיר מהגסטהאוס לאודייפור. שמחתי מאוד לפגוש את עומר ואת החברים. המפגש הזה יצא בעיתוי מעולה מבחינתי כי לפושקר ולג`איסלמר לא כל כך התחברתי ולפגוש חבר במצב כזה עשה לי טוב. בהודו, כידוע, דברים פשוט קורים בלי יותר מידי תכנונים וזה מה שמיוחד ויפה בטיול מסוג זה. לא עמדתי בפיתוי ומצאתי את עצמי נוסע איתם לאודייפור בנסיעה שהתבררה כנסיעה הקשה ביותר על גבול הסיוטית ביותר שהייתה לי בטיול הזה. הנסיעה הייתה אמורה להארך 8 שעות ונגררה ל-14 שעות!!! בג`יפ שהוא כלי התחבורה הכי לא נוח שקיים בהודו. בשעה טובה הגענו לאודייפור ב-21:00 (כאשר יצאנו ב-07:00).

אודאיפור (Udaipur) פשוט מדהימה וזאת למרות האגמים היבשים שלה. לא ירד שם גשם כבר 7 שנים ולכן אין כמעט אגמים כרגע, אבל עדיין העיר מרשימה ויפה, יש גם מה לראות מחוץ לעיר: תצפיות (ארמון המונסון - Monsun palace) פסטיבלים וארועים. לאודאיפור מאוד התחברתי. שמחתי לפגוש שם את נעמה מרישיקש וחברתה אורלי ולאחר 5 ימים סיימתי את החלק הרג`סטני של הטיול והמשכתי עם עומר והחברים החדשים לאי "דיו" המדהים שבמחוז גוג`רט (Gujarat). נעמה ואורלי עזבו ל"דיו" יומיים לפנינו ו"השמועות" מספרות שגם יאיר, תמיר והדר נמצאים שם.

לדיו הגענו כמה ימים לפני הסילבסטר ולמצוא חדר הייתה פשוט משימה כמעט בלתי אפשרית ובמחיר סביר זה כבר בכלל בלתי אפשרי. האי "דיו" (Diu) עדיין לא מתוייר ברמות של "גואה" למשל, ולכן אני ממליץ מאוד לשלב אותו בטיול בהודו. יש בדיו חופים מאוד מיוחדים שאתם, המטיילים, "מגלים" והופכים אותם ל"חוף הפרטי". ניתן לשכור אופנוע/אופניים ולטייל באי ולגלות כפרי דייגים, מבצר ענק ומרשים, חופים מיוחדים ועוד. פה, לאחר כמעט חודשיים של טיול בהודו, פגשתי את ה"חבורה" המקורית שלי שמהם נפרדתי בסוף ורנאסי ולפני דרג`ילינג (תמיר,יאיר,הדר) ושמחנו לעשות "comeback". לאחר שבועיים בדיו נסעתי להאמפי בקרנאטקה (Karnataka) עם חברים אחרים שפגשתי בדיו (אחת מהם פגשתי בתחילת הטיול ברישיקש וסגרנו מעגל, אחד מאותם מעגלים שסוגרים בטיול בהודו...). האמפי (Hampi) פשוט מ ד ה י מ ה! וזה לכל הדעות. אין הרצאה שהיא לא ברשימת המומלצים ואין מטייל שלא יגיד את המשפט: "חובה להגיע להאמפי..." ולכן כל מילה מיותרת... כי האמפי באמת חובה והנסיעה של 24 השעות מ"דיו" הייתה פשוט משתלמת.

זה מזכיר לי שגם הדרך להאמפי דרך אהמדאבד (Ahmedabad) בירת גוג`רט הייתה מעניינת: בעצירה באהמדאבד נכנסנו לקניון בעיר ויצא שקניתי בסכום של 1000 רופי. ביציאה נתנו לי שובר מתנה והראו לי היכן אני מקבל אותה. להפתעתי הרבה הם נתנו לי שקית ענקית של אורז מתנה. היו שם בסביבות 5 ק"ג אורז. צחקנו על זה אחר כך שעות. השקית מצאה את דרכה לאחד הקבצנים בתחנת רכבת. זו דוגמא לדברים היכולים לקרות רק בהודו המיוחדת וההזויה, משהו!

בהאמפי נשארתי כמעט שבועיים.יכולתי בקלות להישאר עוד במקום המדהים הזה אבל תכננתי להשאיר שבועיים מלאים לגואה לפני החזרה הביתה (פשוט תגיעו לשם, המקום מדהים תאמינו לי).

לתחילת הכתבה

גואה, בומביי והביתה

לגואה (Goa) הגעתי באוטובוס לילה מהאמפי (כ-12 שעות).ירדתי בפנג`י (Panaji) הבירה ומשם ב-2 אוטובוסים מקומיים לארמבול. האוטובוסים המקומיים בגואה הם יעילים מאוד וזולים מאוד אבל לא תמיד יש מקום גם בעמידה.

ארמבול (Arambol) יפה אך ממוסחרת מידי. דוכני הבגדים והמזכרות הגיעו כמעט עד לפתחו של החדר שלי וחוץ מהעובדה שהחלפתי ב-10 ימים 3 גסטהאוסים היה נפלא. פגשתי שם את חברי יאיר שהתחלתי איתו את הטיול ולחשוב שמכאן אני חוזר הביתה היה מין סגירת מעגל. משחקי השח מט, הצפייה ביאיר מצייר ב"ליטליטאלי" והאוכל הטוב שמוגש שם יזכרו לי היטב מארמבול כמתכון לשקט ולמנוחה אמיתית. באחד מהימים עשינו שיט מארמבול לאנג`ונה (Anjuna). השיט לוקח שעה ורבע ועולה 100 רופי לאדם. אם אתם בעלי קיבה חזקה זו יכולה להיות דרך מדהימה וקצרה לשם. המטרה שלי הייתה לראות את חוף המסיבות הכל כך מדובר. לטעמי ארמבול יותר יפה.

מארמבול נסעתי עם חבורה שהתגבשה לפאלולים (Palolem). נסענו ב-4 אוטובוסים מקומיים שהגיעו אחד אחרי השני בתזמון מעולה (תחבורה ציבורית בהודו הכוללת אוטובוסים ממשלתיים ורכבות יעילה מאוד). הנסיעה ארכה 4 וחצי שעות והמחיר לעומת מונית, זניח.

פאלולים הוא חוף יפהפה. החוף הרשים אותי מיד ושמחתי שלא החמצתי את ההזדמנות להגיע לכאן ימים ספורים לפני החזרה לארץ. ארבעת הימים הבאים בפאלולים שהם גם הימים האחרונים של הטיול היו נפלאים. כמובן שגם כאן פגשתי המון פרצופים מוכרים משלושת החודשים האחרונים, ולא פחות חשובים- הם אנשי "הבית היהודי" כאן וגם בארמבולבארמבול ובפאלולים שנעמו לכל מי שהגיע אליהם, בהכנסת האורחים האמיתית והלבבית שלהם (תודה ליהוידע מארמבול, רפי ואמנון מפאלולים על השיחות המרתקות).

זהו, זה כבר ממש הסוף. הטיסה שלי לארץ, דרך עמאן, היא מבומביי ב-03:00 בבוקר שבין שלישי לרביעי והרכבת שלי מפאלולים לבומביי יוצאת ב-05:00 בבוקר ביום ראשון. את הערב האחרון(שבת) בפאלולים כמובן שלא ישנתי. התיקים אוכסנו כבר מהבוקר בחדר של עומר, שלאחר שנפרדנו ב"דיו" נפגשו דרכינו שוב בהמפי ובפאלולים, ולאחר ארוחת הערב, שהסתיימה בערך ב-12:00 בלילה, הגענו לגסטהאוס וניהלנו שיחות נפש אל תוך הלילה עם כל מי שרק היה ער...

בדרך למקום המפגש עם נהג הריקשה הבחנתי בנהג המחכה לי ב-04:00 בדיוק במקום שקבעתי איתו. העובדה שהוא היה שם גרמה לי לשחרר אנחת רווחה כי אם הוא היה שוכח/נרדם לא הייתי מגיע לבומביי בזמן (14 שעות ברכבת). בדרך חשבתי לעצמי על העובדה שבתחילת הטיול לא הייתי מרשה לעצמי לעשות דבר כזה, לקבוע עם נהג ריקשה באמצע הלילה, אך היום לאחר 3 חודשים במדינה, לאחר שלמדתי קצת את המקומיים וכיצד לבטוח בהם, עשיתי את זה. זהו תהליך מדהים שהרבה מטיילים עוברים בהודו תוך כדי ההכרות וההתחככות במקומיים.

כשאומרים הודו מתכוונים בעצם להרבה: חופים מדהימים, תרבות, רוחניות, נופים מדהימים, ליכלוך, ניקיון, אנשים מיוחדים. היומיים הבאים בבומביי (Bombay) הוכיחו לי שהכוונה גם לארכיטקטורה ולמודרניזציה. אני ממליץ למי שבאזור כן להגיע לבומביי. שמעתי הרבה ביקורות על כך שהעיר "קשה" בגלל העוני והנכים וכו`. מההתרשמות שלי, אולי כי הגעתי לבומביי אחרי כמה חודשים בהודו, העיר לא כזאת קשה ולא שונה בעניין הזה מערים הודיות אחרות.

לתחילת הכתבה


סיכום

הודו מדינה מאוד מיוחדת, חזקה, צבעונית ומשאירה רושם חזק על מטייליה. מדינה שבה לטעמי כל אחד ימצא בה את מבוקשו: נופים וטבע, רוחניות, תרבות, ארכיטקטורה, אותנטיות, היסטוריה, מאכלים, חופי ים מדהימים, כפרים קטנים ושלווים, עיירות נופש המתנשאות לגובה. הטיול היה מדהים, תרם לי בהרבה מובנים והשאיר לי בהחלט טעם של עוד. בנוסף לחוויות מהמקומות המדהימים שראיתי ומהאנשים הרבים שפגשתי ומההתנתקות מהמציאות היום יומית שקיימים בכל טיול לכל יעד שהוא, בהודו יש אלמנט נוסף. עצם ההרגשה של לחוות ולספוג מהתרבות ההודית ומהמנטאליות שלהם, אם דרך שיחות עם רוכלים ובעלי ריקשות ואם שיחות עם משפחות ברכבת, או סתם שיחות עם הודים בתור לכרטיסים, עשויה להכניס את המטייל ל"ראש" ההודי ואף להכניס לפרופורציות לגבי מה חשוב באמת ומה פחות חשוב בחיים.

דוגמא קטנה אחת כחומר למחשבה: במהלך הטיול יוצא הרבה להתרחץ בשיטת דלי מים חמים (לא לפחד זו חווית חובה בהודו) ואז תוך כדי המקלחות האלה עוברת בך המחשבה של: וואלה זה אפשרי!. מעניין איך אני ארגיש אם אתרגל למקלחות כאלה שבהם אני בעצם משתמש רק בכמות מים שאני צריך ולא יותר. עקרון זה של שימוש רק בכמות הנדרשת מהמשאב ולא יותר יכול להשליך על עוד דברים בחיים(אוכל, ביגוד, תאוות מסוימות ועוד) ואתה מגלה שאולי יש מה לקחת מהם וללמוד להסתפק רק במה שצריך, למשל... ותחשבו על זה...

תרמו לטיול מוצלח, לא פחות מהמדינה המדהימה-הודו, הם האנשים אותם הכרתי בטיול ואיתם טיילתי. תודה ל:תמיר, נוגה, הדר, יאיר, אוהד, עומר, ארז, יהודה, חן, ירון, מיכל, נעמה, אילן, אורלי, יהוידע, רפי, אמנון ולעוד אנשים נפלאים.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×