הטיול בהוואנה

לאחר שורת הכנות והתלבטויות, מגיע אביב להוואנה ומתחיל את הטיול שלו בקובה. על הימים הראשונים בעיר שבה הזמן עצר כאילו מלכת מספר אביב בכתבה השניה בסדרה.
אביב כנען
|
תמונה ראשית עבור: הטיול בהוואנה
Thinkstock Imagebank ©

הכרות ראשונה עם הוואנה

היום הראשון יום רביעי 25/1/2006
שעת בין ערביים חורפית וקרה נשקפה מאשנבי האירבוס 340 שעה שעשה דרכו למסלול ההמראה. משך רוב הטיסה עקבנו אחר מסלולה של השמש הנוטה לערוב, עד שנבלע לבסוף כלי-הטייס הענק בחשיכה מוחלטת. הטיסה ממדריד להוואנה נמשכת כ-10 שעות לערך. במהלכה צפינו בשלושה סרטים, אכלנו שתי ארוחות, שתינו המון וניסינו לדמיין את הצפוי לנו בנחיתה. כחמש שעות זמן מפרידות בין ספרד לקובה. מאז הונהג באי הקריבי לפני כשנתיים שעון קיץ, לא החזירו שם את השעון לאחור. לקראת נחיתה מחלק הצוות טפסים לבעלי דרכונים קובנים בלבד. הזמן המקומי בנמל האוויר על-שם חוסה מרטי תשע ושלושים בערב. אולם יציאת הנוסעים מודרני וחדש יחסית.

מהתקרה משתלשלים דגלי מדינות העולם לרבות זה של מדינת ישראל. שוטרים רבים במדים, ועוד רבים מוסווים בלבוש אזרחי מסתובבים באולם. שלטים פשוטים מכוונים את הקהל לעבר כ-20 עמדות ביקורת גבולות. עמדתי בתור עוקב אחר המתרחש: אחד השוטרים ניגש לבחורה שעמדה לפניי ושואל אותה אם היא קובנית, משהשיבה בחיוב הוא מורה לה לעבור לתור המיועד לאזרחי המדינה ולהציג בפניו את מסמכיה. ניתן לחוש במתח בין השניים, בפיק הברכיים. "כמה זמן תשהה בקובה?" שאל פקיד ביקורת הגבולות באנגלית. "כשמונה ימים" השבתי. "זהו ביקורך הראשון אצלנו?" התעניין. סגנונו היה אדיב אך חמור סבר. הוא הקיש משהו על המחשב שלפניו. לאחר מכן, החתים את אשרת הכניסה ואיחל לי שהות נעימה.

מיד לאחר הכניסה ניגשתי להמיר כסף: אירו לפזו קונברטיבלה, המטבע המיועד לתיירים. כחלק מן המלחמה הקרה עם ארצות הברית מחויבת המרת דולרים בקנס. ההמתנה לכבודה הייתה מורטת עצבים. ראיתי את האחרים עוזבים זמן רב קודם לכן, משהגיעו לבסוף מזוודותיי שמתי פעמיי לעבר המסלול הירוק. שוטרת במדים חוסמת את המעבר ומורה לי לסור למסלול האדום, לבדיקת כבודה. תור ארוך, בעיקר של קובנים, משתרך לפניי. מהתבוננות במתרחש ניתן לחשוב, שאלה שנתבקשו להתיר חיפוש במיטלטליהם עומדים לפתוח חנות בהוואנה והביאו עמם סחורה ראשונית. אחר-כך אלמד שכל אלה הן לא יותר ממתנות לקרוביהם בארץ שאין בה. משהגיע תורי כבר הייתה הבודקת מותשת. פתחתי מזוודה אחת. לאחר סריקה מהירה פנתה זו לאחראית עליה בבקשה להתיר לי ללכת, שכן התחתונים, הגרביים, החולצות והכפכפים שלי לא ממש עניינו אותה, לעומת זאת, חבילת העטים שלי, קרם הידיים והספר הכתוב עברית עוררו בה סקרנות של ממש.

באיחור של שעה יצאנו. יוהן הגיע מלווה בנהג, בעליה של מכונית לאדה ישנה, ששמח לשלשל לכיסו 15 פזוס קונברטיבלה מההסעה הזו. הנסיעה ללה הוואנה נמשכת כ-25 דקות. הכבישים חשוכים, מיעוט התנועה מעורר פליאה. הכבישים ידעו ודאי ימים טובים יותר. שפע מהמורות ובורות גורמים לנו לחוש כמו במשאית בטיול של התנועה. בצד הדרך שפע כרזות פוליטיות. השעה הייתה כבר הרבה אחר חצות כאשר הגענו לחדר ששכר לנו יוהן בדירה פרטית. בעלת הבית, מריסלה, בשיער סתור וחלוק שינה הכניסה אותנו פנימה מראה לנו את החדר שישמש אותנו בשמונת הימים הבאים. ממבט ראשון מאוד בסיסי אבל בהחלט לא נורא.

החדר מרווח, המיטה נוחה למדי, המקלחת מיועדת לבובות. כיור קטנטן, שלאחר פעולת גילוח פשוטה, כפי שיתברר לי בימים הקרובים, נראה המקום כשלולית ענקית. על האסלה אין מושב פלסטיק, דבר שראיתי בעוד מקומות בעיר ובבתים פרטיים. העייפות מהטיסה ומתח הכניסה החלו נותנים אותותיהם כל מה שרצינו אותו זמן היה להניח הכול ולישון...

היום השני יום חמישי 26/1/2006
בדירתה שבבית מהודר למדי בוודאדו משכירה מריסלה שלושה חדרים. בשעות הבוקר מגיעה ברברה המועסקת כחדרנית ומגישה ארוחת בוקר. "אדוני ירצה בארוחת-הבוקר?" מחייכת ברברה לקראתנו ועורכת את השולחן. שני קנקני מיץ טבעי שנסחט הבוקר, האחד של תפוזים והשני של גויאבות וורודות, צלחת פירות: אננס, גויאבה ופפאיה, לחם, מרגרינה, חביתה משתי ביצים וקנקן קפה. ריח החלב שהוגש בכלי קטן לידו גרם לי מיד לוותר על הקפה. ריחו הזכיר את זה העולה מאבקת החלב הניתנת לעגלים ברפתות במושבים ובקיבוצים. מאוחר יותר אלמד לדעת שבקובה מותר רק לילדים עד גיל 7 לשתות חלב טרי. החל מגיל זה שותה כלל האוכלוסיה אבקת חלב מהולה במים.

כמה דקות לפני השעה עשר ירדתי לרחוב מצויד במצלמה. שמתי לב ששמות הרחובות בוודאדו אינם מופיעים על קירות הבתים, כי אם על פירמידות אבן נמוכות המוצבות על המדרכה בקרנות הרחובות. בפינת הרחוב התגודדו תושבים בתור ארוך מול המכולת השכונתית לקנות לחם. המכוניות נראות כמו כלי רכב לאספנים. עד מהרה אתה קולט שאלה בנות למעלה מ-40 שנה וננטשו עם עזיבת האמריקאים. באוויר עומד ריח של דלק שלא נשרף כהלכה. יוהן הגיע באיחור רב. לדבריו עוכב על-ידי המשטרה למעלה משעה שביקשה ממנו להציג ניירות. עם הזמן נלמד לדעת שזהו עניין שבשגרה. פתחנו את הסיור בפלאסה דה לאס ארמאס (Plaza de las armas), המוקפת בדוכני ספרים ובמרכזה פסלו של חוסה מנואל סספדס, מי שהיה נשיאה הראשון של קובה ומחבר ההמנון הלאומי שלה.
 

ביקרנו בארמון המושלים שבחצרו מסתובבים זוג טווסים ומשמש כיום כמוזיאון העיר. אנו ממשיכים ברגל, חולפים ברחובות הצרים והמלוכלכים. רוב הבתים הרוסים ומוזנחים אבל מבעד להיעדר הטיפוח ולרישול הארכיטקטוני, ניכר איזה פאר של ימים עברו. מעין הדר מלכות שזוהרו התעמם. הקתדרלה של הוואנה הקרויה על שם קולומבוס, בנויה בסגנון ניאו קלאסי. ממנה מיתמרים שני צריחים רבועים. זהו מבנה נמוך יחסית, שאינו מבקש להפיל אימה על המאמין, להתפאר בגדלות ההשגחה העליונה, כי אם לדבר אליו בגובה העיניים. סביב הכיכר כמה ארמונות יפהפיים. באחד מהם שוכן כיום המוזיאון לאמנות קולוניאלית, המציג ריהוט וכליי חרסינה. התצוגה יפה אך בניגוד לה הבניין מוזנח וכתמי רטיבות גדולים נקווים בקירותיו.

בכיכר ויאחה (Plaza Vieja) נתקלנו בתלמידי בית-ספר יסודי בתלבושת אחידה, הצועדים שורות שורות ומצטטים בקול רם משפטים ממשנתו של חוסה מרטי, מן הרצל קובני. אנו ממשיכים לכיכר סאן פרנסיסקו (Plaza san francisco) בה ניצב מנזר סן פרנסיסקו. טרם אזרנו את הכוחות הדרושים וביקשנו על כן לשוב הביתה ולנוח. שבנו להיפגש לפנות ערב וטיילנו בטיילת המליקון הנמשכת לאורך הים. אחר כך פנינו לאכול ארוחת ערב במסעדה צמחונית. התשלום במטבע מקומי המומר למטבע תיירים. שני המרכיבים הבסיסיים במרבית המנות סויה ואורז. שלושה אנשים 7 אירו.

לתחילת הכתבה

מפגשים מהסוג הקובני

היום השלישי יום שישי 27/1/2006
גם הפעם איחר יוהן להגיע, אם כי ניכר בו שהשתדל להימנע מכך. הוא כל הזמן מדגיש בפנינו עד כמה ידו אינה משגת לקנות את רוב המוצרים שאנו רואים, או לאכול במקומות שאנחנו אוכלים. הוא מרויח 6 דולר בחודש מעבודתו בכנסיה. לדבריו, אלה המצליחים לקנות או נראים סועדים במסעדות הם מי שיש להם קרובים בארצות הברית או בספרד ששולחים להם כסף באופן קבוע. את הפלאפון החדש ואת חפיסת סיגריות המרלבורו שקיבל ממני מתנה הוא דואג להחזיק ביד, כמצהיר על מעמדו. כאילו אומר: לי יש! טלפונים סלולרים אינם חוקיים בקובה, ועם זאת, רבים מחזיקים בהם על אף יוקר השיחות.

עד שהוא מגיע לפגוש אותנו אני אוהב לרדת למטה להתבונן בנעשה בשכונה. אני מבחין בתור הארוך לחנות הלחם, את האיש העובר ומוכר מטאטאים, את המכוניות הצבעוניות והישנות, את הדוכנים המציעים פיצה, סנדוויץ` או קפה בפרוטות, שברובם הם לא יותר מאשנב מתוך דירה פרטית. את הסיור התחלנו פחות או יותר במקום בו סיימנו יום קודם: כיכר סן פרנסיסקו (Plaza San Francisco). במנזר, שעל שמו נקראת הכיכר כולה, התאמנו אותה שעה בנגינה לקראת הקונצרט שייערך שם בערב. אנו מטפסים במדרגות עץ תלולות וצרות לראש הצריח, חולפים דרך הפעמון הגדול מבקשים להשקיף על העיר כולה. אנו מתקדמים ברחוב אופיסיוס לעבר הרחובות מוראייה, סול וקומפוסטלה בהם מבנים קולוניאלים מפוארים ששיני הזמן נגסו בהם. אחדים כבר שופצו אולם רובם עודם ממתינים לתורם בעתיד רחוק כלשהו. לא הרחק משם נמצא מוסד ידוע בעיר הזאת המכונה בפי התושבים מוזיאון השוקולד. זהו לא יותר מקפטריה קטנה ובה חנות קטנה המוכרת שוקולד במטבע חוץ. גם כאן כמו בכל מקום יש לעמוד בתור. אנו מתיישבים ללגום מן המשקה הכהה החם עם התבלינים או קר בתוספת דבש ולטעום מן התופינים שמכינים במקום. ליוהן זו הפעם הראשונה שהוא מבקר במקום. אין לו כסף לשלם על המעדן הזה, על אף החיבה היתרה שהוא רוחש לו.

אחר-כך אנו מטפסים לקאמרה אובסקורה. בראש אחד הבניינים בכיכר וייאחה (Plaza Vieja) הותקן פריסקופ של מראות ועדשות המעניק תצפית על אזור נרחב למדי של העיר ברזולוציה המאפשרת לראות את הכביסה המתנופפת ברוח על אחד הגגות, את נפנוף הדגלים ובעצם לחדור לכל אחד ואחד מן התושבים הביתה, לעקוב אחריו ולבלוש אחר מעשיו. הנה לכם דוגמה מעלפת: האח הגדול עינו פקוחה תמיד! כיום הוסב המקום להנאת תיירים, אולם בעבר הלא רחוק אויש המקום על ידי אנשי משטרה, שבלשו אחר התושבים באמתלה של הגנת שלומם. בצאתנו למרפסת מצביע יוהן על מנורות מסוגננות בקרנות הרחוב. אלה הוא אומר אינן משמשות למאור כי אם בתוכם פנימה יש מצלמה למעקב.מהמרפסת ניתן להשקיף עד לעבר תחנת הכוח טיאפידרה ובתי הזיקוק. "קובה" מספר יוהן "מקבלת נפט גולמי מוונצואלה תמורת הספקת שירותי רפואה."

אנו יורדים וממשיכים ברחוב אמרגורה, לפתע מסמן ליוהן אחד השוטרים המוצבים כמעט בכל פינת רחוב לגשת אליו, ומבקש הצגת תעודות. הוא מחליף עמו מילים אחדות מבלי שניתן לנו לשמוע את דבריהם. לאחר כמה שניות הוא פונה אליי "כמה זמן אתם מכירים אותו?", "שלושה ימים." אני משיב. יוהן מחוויר ובפרץ תושייה אומר לשוטר: "הוא הבין שאתה שואל כמה זמן הם כאן והם אכן כאן שלושה ימים, אבל אנחנו מכירים שלוש שנים." אישרתי את המידע, אבל השוטר בשלו: "אתה יודע איך קוראים לו?", "בוודאי" אמרתי וסיפקתי את שמו בצירוף שני שמות המשפחה שלו כמקובל. השוטר התנצל והחזיר ליוהן את תעודותיו. לאחר מכן יודה בפנינו יוהן, שהיה רגע בו חש פיק ברכיים, שמא נאמר דבר-מה שהשוטר יפרש שלא כהלכה וימלא לו דוח שקנס בצידו.

הייתי די נסער מהסיטואציה וזו שבה והתרחשה עוד כמה וכמה פעמים לאחר מכן. התירוץ הרשמי הוא הגנה על התיירים מפני שוד, רצח וניצול. לאחרונה, אף שהדברים לא מתפרסמים בתקשורת, שכן הכול מתויק כמסווג, חלה עלייה בכמות מקרי השוד והאלימות נגד תיירים. המדינה מנסה להגן על המשאב הכלכלי החשוב הזה ובו בזמן מטרידה את אזרחיה. בפעמים הבאות, כבר תיאמנו עמדות, יוהן אף הוא היה מתורגל והודיע לשוטר: "כן, הם חברים שלי, ואני שומר עליהם". "אכן, תשמור עליהם," אמר השוטר באחת הפעמים שזה קרה והחזיר לו את תעודותיו.

אנו ממשיכים לעבר בית-הכנסת עדת-ישראל, אחד משלושת בתי-הכנסת בהוואנה. "הקהילה מונה כ-92 משפחות" מסביר לנו חבר הקהילה במקום, היות שהיה זה ערב שבת עסקו שם בהכנות לקבלת השבת ולארוחת ערב. בית-הכנסת לא גדול ומרוהט בפשטות. עזרת הנשים מופרדת מאזור תפילת הגברים במחיצה. שני האזורים באותו אולם. אני מסביר ליוהן פרטים אחדים הקשורים בדת היהודית. הוא מעולם לא ביקר בבית-כנסת. ממש מול בית-הכנסת מתגוררת סנדרה, אחותו של גייה, בחור קובני המתגורר כיום בישראל. כאשר גייה שמע שאני נוסע לקובה הוא ביקש לשלוח עבורה קרם "אהבה" המיוצר בישראל. סנדרה ובעלה קיבלו אותנו בלבביות: עד מהרה גלשה השיחה לקושי לצאת מקובה, לעוני, למחסור במוצרים וכמובן על ישראל. בה שהתה סנדרה שלושה חודשים בביקור אצל אחיה המשמש כיום מורה לספרדית באחד מבתי הספר בתל אביב. לסנדרה ולגייה, אחיה, יש חבר ישראלי טוב המתגורר כיום בברצלונה. כאשר הוזמנה היא לבקר את אחיה בתל-אביב, היה זה אותו חבר שמימן עבורה את הנסיעה. בשדה התעופה בן גוריון זכתה כמקובל לתחקיר ארוך ומביך מידי המאבטחים הישראלים, שרצו לדעת איך עלה בידיה לשלם עבור כרטיס טיסה יקר כל-כך לישראל. משסיפרה כי חבר שלה הזמין אותה ושילם עבורה, נשאלה האם היא מספקת לו שירותי מין.

"התקשורת בקובה עוינת את ישראל ובעיקר כועסת על-כך שישראל סרה בכל עניין למרותה של ארצות הברית ומצביעה באו"ם באופן אוטומטי נגד קובה" מספרת סנדרה. לפני חודשים אחדים שלח אליה אחיה, בחור ישראלי צעיר, שנסע לקובה על מנת שימסור דרישת שלום. לאחר כמה ימים היא כבר הספיקה לשכוח את הביקור, התדפק על דלתם שוטר בלבוש אזרחי וביקש לדעת מי היה הצעיר הישראלי ומה טיב היחסים ביניהם. לא קרה, כמובן, כלום, אבל התחושה מאוד מלחיצה.

אנו נפרדים מסנדרה ומבעלה וממשיכים לבית הולדתו של חוסה מרטי המשמש כיום מוזיאון. למחרת יחול יום הולדתו של הגיבור הלאומי במסגרתו יתקיימו ברחבי האי עשרות טקסים. כעת אנו מבינים את פשר מצעדי הילדים בכיכר ויאחה המצטטים מכתביו. התערוכה במקום מציגה נקודות ציון בחייו של מרטי, ומביאה מכתבים שכתב וקטעים מיצירותיו וממאמריו הפוליטיים. את פסלי הדיוקן שלו ניתן לראות כמעט בכל פינה בהוואנה.

לפנות ערב אנו סרים לביתה של מרסיה, אמו של יוהנסי, אשר לו סייעתי, בזמנו, לצאת מקובה. היא רצתה לפגוש את מי שעזר כל-כך לבנה. כלפי חוץ, הבניין מוזנח מאוד, כמעט מתפורר. בחדר המדרגות עשרות שעוני חשמל חשופים, וחוטים רבים, הם גרים בקומה הרביעית והאחרונה. חדר המדרגות חשוך. הדירה מרוהטת בפשטות, במטבח שולחן המשמש גם כשולחן כתיבה. ספה שכבר ניתן להרגיש היטב את הקפיצים שלה. במטבח ניצב מקרר גדול, אולי זה שעזרתי במימון קנייתו. ליד הכיור בקבוקי פלסטיק עם מים רתוחים. ידם אינה משגת לקנות מים מינרלים, אבל חובה להרתיח את המים לפני השתייה. מרסיה מציעה קפה ומספרת על געגועיה לבנה במיאמי. על הניתוק שנכפה עליהם. על מחנק הגרון בכל פעם שהוא מתקשר. יומים לפני שיצאנו לדרך התקשר יוהנסי וביקש שאביא לה סכיני גילוח להסרת שערות מהרגליים. מובן שמילאתי את בקשתו וצירפתי עוד כמה מוצרי קוסמטיקה. מרסיה היא מנהלת בית-ספר יסודי ומשתכרת 15 דולר בחודש. בעודנו יושבים בביתה הגיעו שתי נשים והחלו לתחקר את בתה בפינת החדר. אנחנו הרגשנו לא נוח ומיהרנו להיפרד ממרסיה לשלום. אחר-כך סיפר לנו יוהן, שהשתיים בודקות כמה אנשים גרים בבית, מכיוון שבקובה אינך יכול לגור היכן שאתה רוצה. מי שאינו רשום כתושב הוואנה אסור לו ללון שם.

בערב, לא הרחק מן הבית בו התאכסנו, ארגנו הסטודנטים מסיבת ריקודים בכיכר מייה הצמודה לאוניברסיטת הוואנה. יצאתי לחגוג איתם לצלילי מוסיקה קובנית וספרדית. צעירים וצעירות רקדו, מפזמים את השירים, שמחים, מתפרקים בחן נעורים. דוכנים מאולתרים הציעו חרוטי ניר מלאי בוטנים, המכונים מני, סוכריות שוקולד ושתייה.

המשך בכתבה הבאה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×