המסע להודו 2005 - חלק א`: ימים ראשונים - דלהי ואמריצר

הודו הפתיעה אותי. התנפצו כל המיתוסים והנתונים שקראתי ושמעתי עליה. אמרו שהודו קשה, שהנסיעות איומות, שהצפיפות רבה, שהריחות נוראיים ובלתי נסבלים, שצריך לקשור בשרשראות את התרמילים, ועוד ועוד. אמרו וטעו. ברוב.
שמואל האוזר
|
תמונה ראשית עבור: המסע להודו 2005 - חלק א`: ימים ראשונים - דלהי ואמריצר

לפני הנסיעה

ימים ספורים לפני היציאה למסע, יש תחושה של שינוי תהליך וכניסה לאווירה מתאימה. מכיוון שזה מתרחש כל שנה, תמיד באותה תקופה, הגוף והנפש מתלכדים לקליטה של תמורה, ההתנתקות ממערב, הכניסה למזרח.

פעמים רבות הייתי במזרח, במדינות שונות, נחשפתי לתרבויות, אמונות, דתות, אורח חיים, שווקים תוססים, מאכלים, ריחות, אנשים ונופים. המזרח הצליח לחדור עמוק לתוכי לנוכח העוצמות המאפיינות אותו בתחומים שונים של החיים. ניסיון ההתמודדות לשינויים וקידמה ההולכים וצוברים תנופה אדירה במדינות המתפתחות, יוצרים פערים, שמחדדים בין ישן לחדש ותורמים לעוצמת החוויה, שיש לנו הטיילים את הזכות לחוות. הערבוב הזה מעניין, יש בו גם הרבה סבל וכאב, כמו מרבית השינויים המערערים אצל רבים את אמות הסיפים ומאידך משנים את תכולת המעמדות של המתעשרים החדשים. נראה כי אנו נמצאים בעידן של תמורות, שיש הרואים בהם ערעור של המסורת והערכים המובילים לשינויים בהרכב המבנים החברתיים.

זה לעיתים גם מתאים לתיירים, מאפשר לזכות במנעמי החיים, לצד התבוננות על החיים הממשיכים ומתנהלים לפי אותם סדרים ישנים. ראיתי וחוויתי את השינויים הללו במדינות בהן בקרתי בעבר במזרח. בסין למשל, השינויים כבר נראים קיצוניים בערים הגדולות, ברוח השינויים שכבר נראים היטב בהונג קונג. אך הם גם מקבלים ביטוי במדינות נוספות בהן ביקרתי: תאילנד, ויאטנם, פחות בלאוס וקמבודיה, ואילו בבורמה נראה כי צועדים צעד אחד קדימה ושניים אחורה. בחלק מהמדינות המתוארות בקרתי תקופות ארוכות, כך שזכיתי לחוות את אותם דברים שהם מעבר לאתרים תיירותיים. המזרח הרחוק הוא היעד הפופולרי ביותר בקרב הטיילים ובוודאי גם אצלי, והנה כעת אני באותו קו, המזרח הוא יותר קרוב, השלמה של עוד צלע חסרה, הודו.

ההכנות דיי דומות, חיסונים, ציוד, ביטוחים וכיו"ב סידורים, שהם כבר כמעט יוצאים מתוכי כמובן מאליו ומה שלא מובנה במוח כתוב לי בדיסקט החומרי שבמחשב. את הוויזה עשיתי לבד ובדיעבד, בתנאי שהסוכן קרוב, כדאי לשלם עמלת סוכן ולקבל את הוויזה מוכנה. מצד שני, זוהי גם חלק מהחוויה ותצפית על הביורוקרטיה ההודית בפעולה, שיוצרת תחושה של פעולה המתבצעת בארץ היעודה למסע.

23.09.05 - בשעה 16.00 אני בכיוון שדה התעופה. היום הוא יום שישי, זוהי פעם ראשונה שאני טס לחו"ל ביום זה ואני מגלה, שזהו יתרון, כי השדה ריק בשעה זאת. הבדיקות וכל ההליכים הרגילים עוברים מהר וכל מה שנותר, לצפות לטיסה לעמאן עם רויאל ג`ורדניאן. הטיסה לעמאן יוצאת בשעה היעודה, ואחרי 15 דקות אנו נוחתים. שעתיים לאחר מכן יוצאת טיסתנו בשעה 21.10 לדלהי, הודו. לאחר חמש שעות ומחצה לערך נוחתים והשעה המקומית היא 5 בבוקר יום 24.09.05 .

לתחילת הכתבה

הנחיתה בהודו

הביורוקרטיה ההודית מורגשת בעת ההמתנה לחתימת הדרכון ונמשכת כ- 30 דקות, זאת למרות שגם בדלהי השדה כמעט ריק בשעה זאת של הבוקר. החלפת כסף בשדה מדולר לרופי בשער שהוא רק במעט יותר נמוך מזה של המיין באזאר. ביציאה מהשדה יש עמדה מסודרת בה משלמים מראש כ-230 רופי ואני ועוד 2 ישראליות מתחלקים בסכום זה ונוסעים למיין באזאר. בשעה זאת הכבישים ריקים והנסיעה הארוכה יחסית עוברת ללא עיכובים ונמשכת כ-30 דקות. יומי הראשון בהודו.

אני חייב לעשות כאן אתנחתא, להתחיל דווקא עם הסיכומים, כך כאן בכתובים, בדיעבד, כפי שנראו לאחר אותם 56 ימים. הודו הפתיעה אותי, נשברו והתנפצו כל המיתוסים והנתונים שקראתי ושמעתי על הודו. אמרו שהודו קשה, שהנסיעות נוראיות, שהצפיפות רבה, שהריחות נוראיים ובלתי נסבלים, שצריך לקשור בשרשראות את התרמילים, שאסור לאכול בכאלה וכאלה מקומות, שהמעבר והשימוש באמצעי התחבורה קשים והביורוקרטיה נוראה, שהגסט האוסים טינופות, שמקבלים שלשולים וחוליים נוראיים ועוד כאלה סיפורים שבאמת גרמו לי חשש מסוים בעירבון מוגבל. כתוצאה משמועות אלו, לראשונה במסעותיי, הוספתי לסל תרופות החירום הקבוע עוד כמה מציאות של תרופות כמו קל בטן ואנטי פטרייתיים. 

כבר ביום הראשון נוכחתי לדעת, שלכל הנאמר, אין אחיזה מדויקת במציאות וככל שמסעי נמשך, ראיתי שאין לי חלק בכל ההתנסויות "הקשות", שציירו רבים וטובים לפניי. יתכן, שניסיוני במזרח הוא אשר נתן לי בחינה וראיה אחרת של הדברים או שאני יותר סבלני ויכולת הגוף שלי להתמודד חזקה יותר. (ובכל זאת אי אפשר להתעלם גם מניסיון חיים, אני חש שבהרבה מקרים אני כפול מהגיל הממוצע של הטיילים הצעירים).נוכחתי גם לדעת, שהודו מדינה קלה למדיי לטיול, לא הבחנתי בקושי כלשהו, בוודאי לא ברמת קושי שעולה על מדינות אחרות במזרח.

אמצעי התחבורה, בסיכום כללי ובהשוואה לרוב מדינות המזרח, לא רעים. מעולם לא קשרתי את תרמילי. (מלבד מנעול שמונע רק את פתיחת התרמיל, שזה דבר קבוע בפני עצמו ובכל מקום). ברוב המקומות הגדולים או המתויירים, יש תכנון ממוחשב של אמצעי התחבורה וגם כאשר יש עומס אדיר על הקווים, תמיד ניתן להשתמש בשירותיהם של החברות הפרטיות, שמחירי שירותיהם, מעט יותר יקרים. יש מקומות שתנאי הנסיעה קצת קשים, במקומות בהם הכבישים לא כל כך סלולים או בהרים, אך בהשוואה לבורמה, לאוס ואף קמבודיה, ניתן לאמר, שברוב המקרים שירותי התחבורה ואף התשתית טובים יותר. נכון, כלי התחבורה במצב שאינו מעורר התפעלות, אך גם בחלק ממדינות המזרח המצב דומה. הרכבות יעילות ויוצאות בזמן. בדלהי אפילו יש תחתית.

הגסט האוסים אינם כה נוראיים וברמות המחירים של 2-9 דולר קבלתי רמת חדר, שאמנם הייתה פחותה באיכותה מאלה שקבלתי בויאטנם, קמבודיה, תאילנד ואפילו במקומות מסוימים בסין, אך לא הייתי אומר שזה היה בלתי נסבל. כמובן שהייתי מסייג זאת בראיה מאוד אישית, משום שאני מכיר רבים אחרים שהיו מגדירים את חלק מהמקומות בהן לנתי כנוראיים ואת היתר כלא ראויים להתייחסות.

אמרו שהודו היא המדינה הזולה ביותר במזרח. גם לכך איני מסכים. יש לה את האפשרות להציע את אמצעי המחיה הזולים, אבל כפי שציינתי בתמורה ללינה ולאוכל, הרבה מדינות במזרח מציעות ברמות מחירים דומה תמורה הולמת יותר מאשר הודו. צריך לעשות את ההשוואה של ערים גדולות בהודו מול למשל ערים גדולות בתאילנד. אם נשווה את בומביי ודלהי לעומת בנקוק וצ`אנג מאי, נראה שרמות המחירים דומות אך התמורה בתאילנד גבוהה יותר. וההשוואה מתייחסת לכל נתון אפשרי, מגורים, מזון, כביסה, שירותים שונים ובמיוחד כרטיסי כניסה לאתרים. מחירי הכרטיסים בכניסות לאתרים בהודו, יקרים אפילו יותר מאלה של תאילנד. האתר הכי יקר בתאילנד הוא חמישית ממחיר אתר דומה בהודו, למשל ארמון המלך מול הטאג` מאהל.

אז נכון, יש תרמילאים שכלל לא פוקדים את האתרים, במידה ונדרשים בתשלום. ראיתי ושמעתי על תרמילאים המגיעים לאגרה, עולים על אחת המלונות הסמוכים וממסעדותיהן צופים על הטאג` מאהל וכך חוסכים 750 רופי דמי כניסה. (זה האתר הכי יקר שבקרתי בהודו ובמזרח בכלל, מלבד מתחם מקדשי אנקור ואט בקמבודיה, שם המחיר דומה אבל מדובר בכרטיס ליום שלם ולכל המתחם האדיר הזה שאי אפשר לראותו ביום אחד). כמו כן, באתרי תיירות רבים בהודו, נוהגים לשלם על שימוש במצלמה ובוידיאו בנוסף למחיר הכרטיס והמחיר המבוקש לא זול. אישית לא שילמתי גם אם צילמתי, אך היה מקום מסוים שביקשו להפקיד המצלמה בארונית עם מפתח באם לא רכשת כרטיס למצלמה ובאחרים היה וביקשו לא לצלם אם לא שילמת.

אמרו שהודו קשה לטיול ולהסתדר בה זה מתסכל. ברוב המקרים אין הדבר נכון, הודו, במפורש, הינה המדינה הקלה ביותר לטיול במזרח! אני פשוט לא האמנתי עד כמה היא קלה, אפילו יותר מתאילנד! (קלה, אך לא נוחה ומפנקת כמו תאילנד). ראשית השפה: יש כמעט בכל מקום מי שיכול לתקשר באנגלית ואפילו במקומות שרמת ההשכלה ירודה, תמיד יהיה איזה מישהו לעזר.

הודו היא אולי המקום היחיד במזרח שכמעט לא השתמשתי בתחבורה הפרטית.התחבורה הציבורית ובמיוחד בערים הגדולות והבינוניות פנטסטית. הבעיה נוצרת כאשר יש פסטיבלים גדולים והמוני תיירים והודים נזקקים לשירותי התחבורה הקורסים, אך בכל זאת מסתדרים, גם אם בתנאים לא נעימים של צפיפות, דוחק ואנדרלמוסיה. המחיר, זול זמין ומגיע לכל מקום. לא נזקקתי גם לשירותם של סוכני תיירות, משום שהתקשורת והיכולת להכין את המהלכים הנדרשים דיי ברורים. במקומות היותר קטנים יש גם תחבורה זולה של אוטו ריקשה , טמפו, ריקשה אופניים או ממונעת, כרכרות, ועוד אמצעי תחבורה שהם במחירים של שירות, דהיינו, ממש מחירים כמו של התחבורה הציבורית, אך קיימת אפשרות גם לקחת אותם כפרטי במחיר גבוה. אני מוצא לנכון לציין זאת, משום החוויה בשימוש באמצעי תחבורה אלה. היום כאשר יוצא לי לראות תוכניות שונות בטלוויזיה על הודו, אני נזכר וחש את החוויות שעברתי כאשר נסעתי ברכבת הפרברים בבומביי או בכרכרת סוסים בקוטה.

ההתייחסות לזיהום והחשש ממזון ברחוב ובמקומות רבים אחרים דיי מוצדקת, ולמרות זאת ההתנסות האישית שלי הייתה דיי מפתיעה. בחודש הראשון אכלתי בכל מקום. זה היה ברחוב, ובתנאים ממש ירודים ולהפתעתי לא קרה כלום!!! כאילו חיכיתי ובדקתי מתי תבוא המכה. לאחר חודש היא באה ואת כל הלילה ביליתי בשירותים ולמחרת פשוט צמתי ונמנעתי להשתמש בתרופות וזה עבר. אמנם 3 ימים הייתי חלש משהו, הייתי גם חשדן יותר כלפי סוגי מזון ודוכני מכירה אך הזמן עשה את שלו וחזרתי לסורי בהדרגה ובזהירות. עם זאת, האוכל ההודי החריף, שרבים מעירים לגביו בחשש, היה לטעמי ואפילו מיוחד, אך אודה, לא פעם אמרתי לעצמי איפה פינוקי האוכל של תאילנד.
 
מכיוון שזאת נסיעתי הראשונה להודו והתאפיינה בסקרנות רבה, גמעתי מרחקים גדולים, בתקופה של 56 יום נטו (יומיים היו הטיסות מהארץ וחזרה), שהתפרשו על האזורים, הערים, העיירות הבאות: דלהי, אמריצר, טאראן טארן (לחצי יום של ביקור), דראמסאלה והכפרים סביבה, שימלה, פינג`ור (לחצי שעה של ביקור), צ`אנדיגאר (5 שעות), רישיקש, קונגאפורי (לשעתיים), הרידוואר (חצי יום), אגרה, פאטפור סיקרי (חצי יום), ג`איפור, אמבר (חצי יום), אג`מר, פושקר, ג`ודפור, מאנדור (שעתיים), ראנקפור (שעתיים), אודאיפור, בומביי, גואה, (מארגאו, קולווה, בנאולים, פאלולים, אגונדה, קאבו דה ראמה, פאנג`י, גואה העתיקה, מירמאר, דונה פאולה, מאפסה, אנג`ונה, באגה, קאלאנגוט, קאנדולים, סיקיריקים, ואנגטור, צ`אפורה), פונה, אוראנגאבאד, רוזה/קולאדאבאד (שעתיים), אלורה, אג`נטה (חצי יום), ג`לגאון (חצי יום), בופאל, קוטה, בונדי.

השתדלתי לבצע שינויים במעברים שלי בין המקומות השונים על ידי שבירה של נופים ותרבויות מידי מספר ימים וכך שתהיה לי אפשרות לראות נוף ירוק לצד נוף מדברי, מוסלמים לצד הינדים, מרכיבי אוכלוסיה מגוונים, ערים גדולות לצד אזורים כפריים וזאת כדי ליצור תחושת עומק גדולה יותר במעברים מאזור אחד למשנהו. השתדלתי לנוע בלילות, לישון עד כמה שאפשר באוטובוס או ברכבת ולהתחיל את הבוקר הצעיר במקום חדש. נמנעתי מנסיעות של יותר מ-10 או 12 שעות ורק פעם אחת גלשתי לנסיעה של 14 שעות. כל הנסיעות הארוכות היו בלילה. מידע עדכני ומפורט במידת האפשר, יהיה על כל המקומות שבקרתי, האתרים, התחבורה, הלינה, המזון, השווקים ועמם רמות המחירים והשירותים. 

לתחילת הכתבה

דלהי

בכל תקופת שהותי בעיר, לנתי ב- yes please הממוקם במיין באזאר ומרוחק ממרכזו ב-4 דקות הליכה. מחירים מ- 200 רופי ומעלה. חדרים עם מקלחת צמודה ומים חמים ובסך הכול סביר. רמת ניקיון טעונת שיפור ודווקא באחת הפעמים שלקחתי חדר ב- 250 רופי, החדר היה פחות נקי עם ג`וקים קטנים שיצאו בחשכת ליל. אך החדר היה יותר גדול ועם טלוויזיה. רוב אוכלוסייתו הם ישראלים. בחזית המבנה מתנוסס שם המלון ועליו מוטבע דגל ישראל, מה שמלמד, שככל הנראה נוח לבעלים ההודיים להתפרנס מאוכלוסיה זאת. שירותי טלפון מאוד יקרים אצלו וזאת נוכחתי לדעת דיי במקרה מישראלי אחר שהשתמש בשירות זה. אני לא חושב שמישהו משתמש בשירותים נוספים מלבד לינה במלון זה, כי השירותים ניתנים במחירים זולים בסביבה הקרובה, ממש בתוך השכונה ההומה. השירות היחיד שהזמנתי אצלו, הסעה עם רכב פרטי ב-02.00 לפנות בוקר לשדה התעופה במחיר של 200 רופי.

אמנם לנתי רק במלון המתואר לעיל, אבל יצא לי לראות את המתחרים באזור המיין באזאר ולעיתים מסקרנות הייתי שואל לגבי מחירים ואיך החדרים. הארי ראמה, עוד מעוז ישראלי מובהק, דיי איכזב אותי, כי חשבתי בתחילה לקחת שם חדר, ובאמת שאיני יכול להבין את אחיי הישראלים שרצים אליו, בעיניי לא מצדיק מכל בחינה אפשרית. (לא המסעדה שלו, לא החדרים, לא החלפת הכסף, בטוח שלא שיחות הטלפון ועל השאר כבר ויתרתי לברר). שיחות טלפון, יש מקומות במיין באזאר שניתן לשוחח באמצעות העברת השיחה ממחשב, באיכות דיי טובה ובמחיר הכי זול שהשתמשתי בהודו. 

ברמות מחירים דומות יש עשרות רבות של גסט האוסים בכל האזור ובכל הסמטאות. ברמת שירותי ההזנה ניתן למצוא רבים וטובים, רק בסביבת הארי ראמה יש מספר מסעדות ביתיות שמציעות מנות טעימות, נקיות וטריות וניתן לראות טיילים רבים הגודשים את המסעדות הקטנות והמשפחתיות שמשרתות בנאמנות את הטיילים. אלה סוגי המסעדות האמינות יותר וקצת "יקרות" (עדיין מחירים זולים למדיי) ביחס למחירים בהודו, משום שניתן לאכול בפרוטות אוכל הודי אוטנטי במסעדות סמוכות לתחנת רכבת ובדוכנים שונים, אך ברמת ניקיון שנראית ירודה. אישית ניסיתי לאכול בכל מקום, כולל בדוכני הרחוב המזדמנים, אך אין ספק, במסעדות שרוב הטיילים סועדים, תחושת הבטיחות התברואתית גדולה יותר והן עדיין נחשבות לזולות ובוודאי במונחים מערביים. התפריט גם מותאם לחיך המערבי ובמיוחד הישראלי וזה לעיתים קצת הפריע לי, לפחות בהתחלה, משום הרצון להתמזג עם הודו וחלק מזה הוא גם באוכל.

אמצעי התחבורה בדלהי מעולים וניתן להגיע באוטובוסים העירוניים לכל מקום בעיר, ובין לבין בנקודות קצרות להשתמש בשירותי הרקשות, שמנסים כמו בכל המזרח לקחת מחירים כפולים מהטיילים וזאת במקרה הטוב. הרכבת התחתית החדשה יחסית, טובה, נקייה, יפה ומודרנית ועדיין בפיתוח של עוד קווים.

המחירים בכניסות לאתרים בדלהי: הפורט 100 רופי, ג`אנטאר מאנטאר 100 רופי, קוטאב מינאר 250 רופי, מצודת טוגלאקאבד 100 רופי. אתרים נוספים ללא תשלום: דלהי העתיקה הנקראת שאג`אהאנאבאד, מכילה בתוכה את שערי העיר העתיקים והמרשימים כמו שער קשמיר ושער אג`מר, את המבצר האדום הגדול והמרהיב ביופיו, את הג`אמה מאסג`יד הענק השוכן בלב הרובע המוסלמי, אוסף רב של מקדשים ומסגדים, שווקים תוססים, סמטאות צרות ועמוסות אדם ורוכלים. הרחוב הראשי של דלהי העתיקה, צ`אנדני צ`וק, עמוס בסחורות ובחנויות, במבנים היסטוריים ובמקדשים שונים כמו המקדש הג`ני הסיקי ואחרים.

כל האזור הזה של העיר העתיקה נראה כשוק אחד גדול, שבו ניתן לראות סוגים שונים של סחורות וצריך לפחות יומיים להסתובב בכל המתחם הזה ברגל כדי לחוות את העוצמה של המקום. דווקא השוק הכי הומה אדם שראיתי באזור זה, השתרע מהג`אמה מאסג`יד עד שער דלהי. (לא שער הודו). זה שוק ענק ברחוב צר מלא חנויות ודוכנים, רקשות אופניים, וכך לאורך של כ-2 ק"מ עד שער דלהי, אשר נשתמר ממנו חלק קטן של מבנה השער, למעשה רק הקשת ופתח השער.

שערי העיר ושארי החומות מציירים תמונה היסטורית של העיר שמתכערת לנוכח ההזנחה וההפקרות השורה סביב. אין תחזוקה וכל סוחר או קבצן התייחס למבנה היסטורי זה או אחר כמו למזבלה עירונית או כמשתנה ציבורית. ואם במשתנות עסקינן, מן הראוי לציין כאן, שלא פעם בירכתי ברוך שלא עשני אישה. וכל כך למה? יש המון משתנות ברחובות, אבל רק לגברים, והם מסריחים עד אימה. אך למעשה כמעט כל מקום הוא משתנה ותופעה נורמלית לחלוטין לראות אנשים עומדים ליד קיר, חומה, אפילו עתיקה, גן כלשהו ואפילו סתם ככה ומשתינים. ולא פעם שאלתי את עצמי מה עושות הנשים, לא ראיתי שירותים ציבוריים עבורן ומלבד הקבצניות שחיות ברחובות שעושות צרכיהן, לא נראו אחרות במצבים הללו. אז זאת שאלה לנשים. 

דבר נוסף, כשיוצאים מהמרכזים הגדולים, לפרברים או לשכונות קצת יותר בעייתיות, נאמר עניות למדיי, לא פעם ראיתי אנשים מחרבנים בלי שום שמץ של בושה ובלי צניעות יתירה, ולא ראיתי שזה עניין מישהו, זה היה טבעי למדיי. זה נראה דיי מוזר, ללכת על המדרכה (הייתה פה מדרכה, כי הכביש ראשי) ולראות ילד בן 10 מחרבן על המדרכה! מטר אחריו בחור בן 20 , אמנם לא במדרכה אבל בשוליה ולא מאחורי איזה שיח או בהסתר כלשהו! למה לא עושים זאת בצניעות, במה מותר האדם מן הבהמה, אלה שאלות שהודו לא תשיב, העוני גורם לאנשים לאבד צלם אנוש ובמבט יותר עמוק לחברה שלנו, לנוכח העוני הצובר מימדים, אני חושב שזה יכול להיות מאפיין בכל חברה היודעת מחסור. כן גם אצלנו ניתן לראות סיטואציות הגורמות לאדם לאבד את כבודו. (מאוחר יותר אראה תופעות כאלה בעוד מקומות ובמיוחד בבומביי). 

לתחילת הכתבה

אתרים בדלהי

ובחזרה לאתרים, המבצר האדום הינו מבנה מרשים השמור בצורה יוצאת מן הכלל. זה בולט מאוד מבחוץ, וכשמסיירים בתוך האתר נחשפים לשערים הגדולים והיפים ולמבנים הפנימיים, ויורדת לה תשומת הלב מהחומות הגדולות המשתרעות על שטח עצום, שתמיד הרשימו אותי בעוצמתן וגודלן. לכן, מן הראוי לציין, כי יתכן שהמראה החיצוני של החומות ירשים יותר ולא אתפלא אם יהיו כאלה שיאמרו, בשביל מה שילמתי כרטיס כניסה לאתר. אך אין זה נכון: ראוי לקרוא את התקציר ההיסטורי של המקום ולספק את יצר הסקרנות. בפעם הבאה שלי בהודו אכנס שוב לאתר הזה, אך לתצוגה האור קולית הלילית.

ראג` גאט הוא אחד הפארקים הגדולים בדלהי, ריאה ירוקה, יפה ומרשימה, שמתכבדת בנוכחותם של גדולי האומה ההודית, שאפרם קבור במתחם זה, כמו מאהטמה, אינדירה, סאנג`אי וראג`יב גאנדי, נהרו ואולי יש עוד...? לכל אחד מהמכובדים יש חלקה מכובדת והגישה לחלוק כבוד למנהיג תעשה בחילוץ נעליים. אין אחידות במבנה הקבר של כל מנהיג וזה נראה כאילו הותאם לפי אופיו של המנהיג, פועלו או רצון משפחתו לקביעת הסטנדרט. באזור זה, מחוץ למתחם הפארק, שני מוזיאונים על חייו ופועלו של מהאטמה גנדי. נהר היאמונה ניצב לפארק ובקטע מסוים תוחם אותו, שם יש מכבסה ענקית כדוגמת הדובי גאט של בומביי רק קצת יותר קטנה ואלפי בגדים פרושים לייבוש על העצים, השיחים ואף על הכביש.

אזור מודרני יותר המשלב ארכיטקטורה מיוחדת נמצאת בראג`פאת. מצידו האחד שער הודו האדיר והאנדרטה שלצידו, ולכל אורכו שדרות עצומות עד למבנים הממשלתיים ולמשכן הנשיא ובסמוך ניצב מבנה הפרלמנט. האזור מרשים ודומה מאוד בצורתו הכללית לפריס ושער הניצחון.

צעדתי לאורך כל המתחם הזה וחשתי שאני נמצא באתר תיירות ענק. אני מבין שזה עניין של טעם אבל לי אישית קשה להבין איך אחרים לא מתפעלים מהמבנים הממשלתיים המרשימים ומשער הודו המרהיב. לא הרחק משם יש מתחם מודרני אחר, הקונאט פלייס, מרכז עסקים מודרני, בעיניי עדיין רחוק מהרמה המערבית הנוצצת. במרכזו מאוכלסים רבים מחנויות היוקרה, משרדי התעופה (כולל חברת רויאל ג`ורדניאן, ולכן ניתן לאשר את הכרטיס חזרה אם עוברים במקום), מסעדות היוקרה ורשתות הבגדים והמזון הגדולות.  

במרחק קצר משם נמצא ג`אנטאר מאנטאר, אוסף מבנים ורדרדים של מצפה כוכבים היסטורי מימי המאהראג`ה סינג השני שדומה לו ראיתי בג`איפור. עוד באזור הכיכר ניצב מקדש הינדי מרשים, לאקשמי נאריאן, המוקדש לאלת העושר והמזל והמוכר בשמו ההודי, בירלה מאנדיר. חשוב לעיתים לדעת את השמות ההודיים של האתרים וכבר קרו לי מקרים בהודו, שחיפשתי אחר אתר מסוים והמקומיים לא הבינו על מה אני מדבר ורק לאחר שהצלחתי לתאר את המקום אמרו לי תקרא למקום בשמו ההודי כי כך הוא מוכר.

בין העיר העתיקה מצד אחד לבין האזור המודרני של העיר, הקונאט פלייס, כלואה שכונה ענקית המתחילה בתחנת הרכבת ניו דלהי והנקראת פאהארגאנג` או בשמה הפופולרי, המיין באזאר. אולי לא נעים כל כך לתאר את תחושתי האישית, משום שרבים מהטיילים מתייחסים לאזור זה כפח הזבל של דלהי ואילו אני הייתי ממש מרותק ומוקסם מאופי והתנהלות החיים באחד האזורים שוקקי החיים של דלהי, שעבורי הייתה במלוא מובן המילה, המקבילה התאומה של שכונת באנגלאמפו המוכרת לטיילים יותר בדמותו של רחוב קאו סאן בבנקוק, תאילנד. אלא שההבדל גדול בעוצמה ובדלות הרוחשת את המיין באזאר.

אוסף של בתים רעועים, חנויות, דוכנים, רוכלים, קונים, טיילים, מסעדות, פרות, כלבים, עגלות, ריקשות, כוכים קטנים, אורוות סוסים, סמטאות צרות ומתעקלות, מזבלות גלויות חשופות, ממש גן חיות שוקק חיים ומרתק. אין מדרכות, אין זכות קדימה לבני אדם, הפרות, להם זכות ראשונים, אחריהם יבואו הכלים הממונעים או המונעים על ידי אדם והמקום כאילו מתנהל במחזור חיים כמו בטבע, ללא כללים מוכתבים, אולי מוסכמים. בהשוואה של צורת ההתנהלות והתנאים לעומת אלה שבקונאט פלייס, הסמוך, נבחין מייד בהבדלים העצומים ואפילו אם נעשה את ההשוואה בין כיכר המדינה בתל אביב לשכונת התחנה המרכזית הישנה בתל אביב לא נבחין ברמת פערים שכזאת.

ולמרות האמור לעיל, מהר מתרגלים. אמנם זוהי תחושה אישית, אולי ציפיתי למשהו יותר קשה להסתגלות. רציתי לראות את המראות הנוראיים, שבעטיין יש העוזבים את הודו בו ביום הנחיתה, ולא ראיתי. במרחק מה מחוץ לשטח העירוני של דלהי, במרחק נסיעה באוטובוס הנמשך כ- 20 דקות נמצא הקוטאב מינאר, שהוא מגדל ענק עם בסיס עגול ורחב שהולך ונעשה צר וסביבו זרועים מבני מסגדים שונים. בצד אחר של העיר במרחק של 20 דקות נסיעה באוטובוס מהקוטאב מינאר, נמצאת מצודת טוגלאקאבאד. מבנה מרשים וחומות ענק, האתר ממוקם בשני צידי הכביש הראשי, אך לאחר המבצרים המרשימים של ראג`סטאן, לא נראה לי שמבצר זה יגרום להתרגשות רבה. אבל שווה ביקור.

מהמצודה במרחק נסיעה של כ-15 דקות ממוקם מקדש הבאהים, מבנה מרשים דמוי קונכייה וסביבו מדשאות וגנים יפים. את המקום הזה פוקדים תיירים רבים אך בעיקר הודים. אני חושב שכל מי שראה את מקדש כת זאת בארץ לא יהיה מופתע מאתר זה שהוא כשלעצמו אתר מרשים. במשפט אחד לסיכום על דלהי, ואולי זה שבירה של אמירות רבות אחרות: עיר מדהימה, ארצה לחזור לבקר בה, 5 ימים מלאים לא ריצו אותי עדיין. נון קונפורמיסט,,,? 

לתחילת הכתבה

אמריצר

בשעות הערב לאחר עזיבת הגסט האוס בדלהי, צעדתי לתחנת רכבת ניו דלהי ועצרתי בשוק ההומה שמול התחנה. ערב רב של מסעדות קטנות וזולות, המתחרות על כל לקוח מזדמן. עצרתי לאכול את אחד המאכלים ההודים המוגשים בטאלי (מגש מתכת מנירוסטה עליו מונחים כל מרכיבי הארוחה) שכללה 4 רופי (מין מאפה לחם הדומה לצ`אפאטי), דגנים, רטבים חריפים, וצ`אי מאסאלה. כל זאת ב- 28 רופי, מחיר מגוחך אך בכל זאת נערך במיוחד עבורי. (המחיר מגוחך אבל ראיתי שהמקומיים שילמו פחות, ובכל מקרה מדובר על סכומים זניחים). בתחנה אני נעזר במישהו למצוא את הפלטפורמה הנכונה לעלייה לרכבת המיועדת לאמריצר ומתמקם בקרון המתאים.

בשעה בה עומדת הרכבת לצאת נשמע רעש אדיר על אחד הקרונות ומעין קצר חשמלי, שלא היה ברור מקורו ולכן לא הייתה התייחסות שמשהו קרה, אך לאחר שהרכבת לא יוצאת ליעדה כבר למעלה משעה מסתבר, שהיה אירוע של רצח או התאבדות ובחוץ אני רואה גופת קבצן צנום ומסביב שוטרים, החוקרים את נסיבות מותו.

בעוד אני מסתכל סביב ומנסה להעביר את הזמן, פונה אליי בחור כבן 30 , גבוה, בהיר, עיניים כחולות, בשפה ההודית. אני עונה לו באנגלית ומבהיר שאיני מדבר הודית. הוא מביט עליי כלא מאמין וממשיך בהודית. כשמבין שאכן איני מדבר הודית, הוא מסביר, הייתי בטוח שאתה מקשמיר, ומסתבר שהוא יליד קשמיר. היו לי עוד שני מקרים כאלה בהודו כאשר הייתי בלי תרמילי ובלי זהות כלשהי המבליטה אותי כטייל. שאלתי את הקשמירי לגבי האירוע שבעטיו מתעכבת הרכבת ואם לדעתו אני יכול לצלם את גופת הקבצן, אבל מייד הבנתי שאני יכול להיקלע למצב לא נעים עם המשטרה. הבחור התיידד עימי ואפילו רצה להזמין אותי לביתו עד שהתברר לו שהכיוון שלי שונה והנה הרכבת כבר עומדת לצאת ולאחר שעתיים עיכוב הרכבת יצאה ליעדה.

זאת הייתה הנסיעה הבינעירונית הראשונה שלי בהודו וברכבת בכלל והנסיעה הייתה חלקה, השינה במחלקה השנייה, סבירה, ויום חדש הפציע.העיכוב היחיד שהיה לי בנסיעות רכבת במשך כל זמן שהותי בהודו, היה במקרה טרגי זה. ישראלים שפגשתי בדלהי המליצו לי לעבור את החוויה של הלינה במקדש הזהב ולא בגלל שזה ללא תשלום, אלא כדי לחוש את אווירת המקום, כי בסך הכול אתה יכול לתת תרומה כראות עיניך ורצוי לתת. ברדתי מהרכבת, נהגי ריקשה מציעים את שירותם ואחד עם אופניו מציע מחיר של 10 רופי, באמת נשמע זול, אני לוקח אותו. אני מבקש להגיע למקדש הזהב. סמוך למקדש הזהב אני מתחיל להבין את פשר המחיר הזול שהציע, הוא משכנע אותי לקחת גסט האוסים, שככל הנראה נותנים לו עמלה וכשאני לא נענה לדרישותיו, הוא עוצר ואני יורד במרחק כמה מאות מטרים מהמקדש המוזהב.

מקומי סיקי באמריצר, כשראה אותי מחפש מקום לינה, מציע לי ללכת למקדש וליהנות מלינת חינם. המקום לא מצא חן בעיני כמקום לינה ומצאתי לי את מלון סיטה המרוחק דקת הליכה מהמקדש. מחירי החדרים מתחילים ב- 200 רופי ללא שירותים צמודים, ואני לקחתי ב- 250 . בכלל החדרים באמריצר יקרים יותר מדלהי והרמה דיי נמוכה, יחד עם זאת מכיוון שמדובר באוכלוסיה הסיקית רמת ההתייחסות שובה לב. כל שאר המרכיבים כמו מזון, מסעדות, תחבורה פרטית וציבורית זולים מאוד.

המראות המצטיירים מייד לעיין, זה ללא ספק של המון רב של אנשים מזוקנים עם כיסויי הראש המיוחדים והצבעוניים העוטים את ראשיהם. בולטים במיוחד המראות באזור המקדש המוזהב, שם רבים מהם עוטים את גלימותיהם וחרבותיהם כמיטב המסורת הסיקית. התמונה הכללית האופפת את מתחם המקדש, ציורית וצבעונית ולאו דווקא בגלל המבנה המקודש, כי אם בגלל ההמון הרב הפוקד אותו והיוצר צבעים חיים של מרבדי ביגוד ואביזרים נלווים. התמונה מגיעה לשיאה בנגינה המרתונית והקבועה הבוקעת מתוך לב המקדש והטבילה של המאמינים באגם הקדוש העוטף את המקדש.

כל הכניסות לאתרים חינם, מכורח המציאות, שמדובר במקדשים דתיים המשרתים מידי יום אלפי מאמינים והמספקים מזון חינם לכל דכפין. חוויה בפני עצמה לשבת ישיבה מזרחית עם ההמונים בארוחה כזאת ולראות את סדר הגודל וההתנהלות.

האתרים: המקדש המוזהב, הגנים העלובים ראם באג, (אולי יהיו יפים בעתיד?), גני ג`יאליאנוואלה - המקום המתאר את הטבח של הבריטים בהודים במלחמתם לעצמאות, העיר העתיקה, מקדש דורגאנה מאנדיר, מסגדים, אוסף של מבנים עתיקים ומקדשים הינדיים ושווקי העיר.

במרחק של כ- 30 ק"מ מהעיר, הגבול עם פקיסטן לתצוגה המשעשעת של הורדת הדגלים. קהל מעודדים הודיים מצד אחד ומצד שני קהל פקיסטני. התפאורה בדמותם של החיילים המייצגים את שתי המדינות, הצעידה, הקולות, ההתלהבות, טקס משעשע למדיי. תמורת 75 רופי אני סוגר על הסעה לגבול הכוללת נסיעת הלוך חזור. לגבי התחבורה הפרטית, תמיד ינסו לקחת מחירים גבוהים, אך מייד יסכימו גם למחיר הזול המוצע. 

אחד המאפיינים המיוחדים של העיר הזאת באה לידי ביטוי באוכלוסייתה הסיקית. לכן חשוב להקפיד על כללי התנהגות נאותים וצנועים בעיר זאת. כל מתחם המקדש המוזהב ובכלל במקדשים הסיקיים, מחייב כללים של צניעות וגם למעשנים אין תקווה, בטווח של מאות מטרים מהמקדש אסור לעשן ובוודאי שכך גם במקדש עצמו. זה באמת מדהים, הסיקים אינם מעשנים. לא תראו סיקי אחד מעשן. ההודים בכלל, ברצונם לשמור על הקארמה שלהם מודעים לעובדה שהעישון הוא חומר שמרעיל את הגוף ובכל זאת רבים מההודים מעשנים, אצל הסיקים זה אסור בתכלית האיסור.

הסיקים אנשים טובים המוכנים לעזור וגם כאשר נאלצים להתמודד בתחרות על הפרנסה, יהיו יותר סובלניים וותרנים מההודי הממוצע. ראיתי זאת אצל נותני השירותים השונים כמו גם הסוחרים. הויכוח או ההשתדלות למכור את המוצר, ראויה לציון, ואני מקווה שאין בכך פגיעה במקור ההכנסה שלהם, כי מגיע להם יותר. לצורך דוגמא אישית אציג בעיה כלשהי שהייתה לי עם המצלמה הדיגיטאלית והשירות שקבלתי בחנות צילום גדולה היה מדהים: הייתה לו הזדמנות לרווח בטוח ולאמר לי לרכוש כרטיס זיכרון חדש, כי זה מה שאני התכוונתי לעשות. אך לא, ביושר רב, הוא אמר לי, שאני צריך לפרמט את הכרטיס שלי והכול יעבוד כשורה. לפני כן עשה כל מיני בדיקות על חשבונו במטרה להציל את התמונות המצולמות ומאחר שהגיע למסקנה שזה בלתי אפשרי ולאחר שהיה משוכנע בוודאות, שהכרטיס שלי תקין, פירמט אותו והכול חזר לפעול בצורה תקינה. על שירותו זה הוא לא רצה דבר והסתפק בכך, שאמר לי, שכניסתי לחנותו מכבדת בפני עצמה ומחייבת אותו לספק שירות זה שאינו כרוך בתשלום.

אמריצר נחשבת כעיר תיירות, אך הרושם הנוצר, שכמות התיירים בטלה לעומת התיירות ההודית ההמונית. כך, בגסט האוס בו התגוררתי, הייתי המערבי היחיד, כל השאר היו הודים.

טאראן טארן הסמוכה לאמריצר ניתנת להגעה בתחבורה הציבורית הזולה, מקום נחמד לסיור ללא עלויות וכמובן שכאן הכול זול. האתרים: המקדש המוזהב הזהה לזה שבאמריצר ושווקי העיר.
במקום זה משום מה אין נהירה גדולה, למרות המקדש המפואר, שגם בו מתנהלת התפילה המתנגנת ללא הפסקה והבנוי באותה צורה של אחיו התאום באמריצאר ואף יותר גדול ממנו. זוהי עיירה המורכבת משווקים לכל אורכה עד המקדש וחלק מהעניין שאני בכל אופן גיליתי כאן, זה היה דווקא בחנויות השונות המציעות את מרכולתן הצבעונית לצד מוצרי מזון אותנטיים וזולים והכול מתנהל כשוק אחד גדול. יומיים מלאים באמריצאר וסביבתה הספיקו לי לספוג מן האווירה המיוחדת ואין חולק, אני מניח, שזה מינימום הכרחי.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×