המשימה: חידוש הויזה (חלק א`)

נסיעה באוטובוס מפושקרלדלהי אורכת כשמונה שעות ובאופן לא מפתיע אפשר להתעורר ממנה עם כאב ראש טורדני. אם מישהו קדח חור במיטתכם במשך שמונה שעות, יש סיכוי שתבינו על מה מדובר בכתבה הזו, שעוברת דרך בית חב"ד בלהי ומסיימת במעבר הגבול עם נפאל.
יהושע
|
תמונה ראשית עבור: המשימה: חידוש הויזה (חלק א`)

מפושקר לדלהי

ב"ה

עוד לא הספקתי להגיד "נמסטה" והנה חלפו להם ששה חודשים לשהותנו בפושקר. בלילה בהיר (האמת שכל הלילות פה בהירים...) לוי ואני עוזבים את בית-חב"ד לכיוון דלהי. מטרתנו להגיע לנפאל ולחדש את הויזה שלנו להודו. אל הנסיעה מצטרפים מספר מטיילים שהכרנו בפושקר.

אם מישהו יבדוק את חברות האוטובוסים באזור ראג`אסטן, יגלה חברה להובלת מטענים שבעקבות טעות אומללה משנעת גם בני אדם. האוטובוס שלנו נראה כאוטובוס קומותיים, מבט מקרוב מגלה שמדובר בעשרות ארגזים מכוסים בבד שיוצרים קומת מטען על הגג. במהלך הנסיעה, סוטה האוטובוס מדי פעם מהדרך הראשית, פורק חבילה מסתורית בגרז` של אחד החבר`ה וממשיך, עד לעצירה הבאה. בהתחשב בכך, מובן מדוע בכל הפעמים האחרונות שנסעתי לדלהי ארכה הנסיעה כשתים-עשרה שעות.

הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, ה`סליפר בס` (אוטובוס עם תאים ודרגשי שינה) נוסע במהירות מטורפת, מקפץ על מהמורות ומתחמק מרכבים נגדיים על שפת התהום. מחקרים מדעיים מוכיחים, שצפיה מבעד לחלון הקדמי של אוטובוסים בהודו מקצרת את תוחלת החיים ומעלה את הסיכויים להתקף לב ב-100%. אני לא לוקח סיכון ומבלה את הלילה בתא, בשינה מקוטעת.

לתחילת הכתבה

בית חב"ד בדלהי

יום שני: באופן מפתיע, עוצר האוטובוס בדלהי כעבור שמונה שעות מהרגע שיצאנו. באופן לא מפתיע אני מתעורר עם כאב ראש טורדני. אם מישהו קדח חור במיטתכם במשך שמונה שעות, יש סיכוי שתבינו על מה אני מדבר. אני נוטל ידיים באמצעות בקבוק מים מינרלים וכוס חד פעמית מבעד לחלון (נהוג שלא לקום מהמיטה קודם שנוטלים את הידיים) ואוסף את חפצי אל התרמיל. ההודים ממהרים לרדת מהאוטובוס ונדחפים בדרך אל הדלת. זוהי תופעה שחוזרת על עצמה בכל נסיעה והיא עומדת בניגוד מוזר להתנהגות ה"שאנטי" ששולטת בחיי היום יום בהודו. יש לי מין תחושה מוזרה של כפרי שבא אל העיר. אחרי זמן כה רב בפושקר, דלהי מסחררת. בפושקר אין אפילו ריקשות אופניים. חוץ מזה, כאן אף אחד לא מכיר אותנו כ"בית-קאבד", הספסרים מתנפלים עלינו כמו על כולם...

פנינו מועדות אל בית-חב"ד, ששוכן במלון הרי-רמה שבמיין באזר. זהו אחד האזורים הצפופים, המוזנחים ומלאי החיים בדלהי, וזהו גם האזור של הישראלי בדלהי. בבית-חב"ד נמצא כעת אביחי, בחור צעיר שאך הגיע מבית מדרשו של הרבי מלך המשיח שבניו-יורק. בעוד יומיים יגיע גם חברו ינון. השניים ינהלו את המקום, או כפי שנוכחתי ללא הרף בחצי שנה האחרונה בבית-חב"ד פושקר, נכון יותר לומר: יעזרו לרבי לנהל את המקום...

בין האנשים שנכנסים לבית-חב"ד נכנסת חבורת מטיילים צעירים בגילאי העשרים שנבלעים בזרם המבקרים. כשלוי מציע להם להניח תפילין הם נענים בשמחה, אלא שאז מתגלה שלעמיחי, אחד הצעירים, זוהי הפעם הראשונה... אני מניח לעמיחי תפילין, רצועות מהודקות על הזרוע וקוביות שחורות מונחות כנגד המח והלב, כמו האבא והסבא... אנחנו מכריזים על חגיגת בר-מצוה וההתרגשות מדביקה את כל הנוכחים. מכיוון שזהו יום שני - בו נהוג לקרוא בתורה - עמיחי זוכה לעלות לתורה ומכריז בפעם הראשונה "ברכו את ה` המבורך". מאי שם (תרומה של מטיילת) נזרקות סוכריות יקרות מהארץ, והקהל מקיף את עמיחי בשירת "עם ישראל חי". אנחנו מתיישבים לסעודה שכוללת לחם מאפה בית ושקשוקה, אבל הופכת להיות אחת החגיגות היותר שמחות בהן נכחתי בחיי.
 

לתחילת הכתבה

רכבת לגורקפור

עם ערב אנחנו יוצאים אל תחנת הרכבת שנמצאת בקצה המיין באזר, מתכוננים לנסיעה לילית שתביא אותנו לגורקפור- עיר סמוכה למעבר הגבול לנפאל. בכל קרון ישנם עשרות דרגשים שבנויים בשלוש קומות זה מעל זה (הדרגש האמצעי יכול להתקפל). בין כל שישה דרגשים יש מחיצה, אך בין הדרגשים למעבר אין מחיצה. אנחנו מתעלמים מההמולה ומתיישבים ללמוד. בתרבות ההודית אין את הכלל המערבי: "אל תסתכל על אדם אחר אם הוא שם לב שאתה מסתכל עליו". מספר לא מבוטל של הודים עומדים וצופים בכל תנועה שלנו בהתפעלות.
 
ההמולה מסביבנו הולכת וגוברת, בחוץ מכריזים הרוכלים על סחורתם, עשרות אנשים נדחסים אל הקרון עם משפחותיהם וצרורותיהם, ריח של זיעה וטחב מתפשט סביבנו ומאיים להחניק אותנו למרות החלונות הפתוחים. כעת עולה גם נושא הגניבות: הרכבת היא מקום מועד לכך, בן-אדם עלול להתעורר בבוקר ולגלות שהוא חסר כל... בשלב זה נראה כאילו הנסיעה באוטובוס היתה גן-עדן. בסופו של דבר מתגלים גם היתרונות של הרכבת- הנסיעה מהירה ונטולת טלטולים ואנחנו מבלים את הזמן בלימוד מהנה. אט אט משתתקת ההמולה והאנשים סביבנו עולים על דרגשיהם. אנחנו מתפללים תפילת ערבית ואז מבזיקה בנו ההכרה: חודש אדר!

משנכנס אדר מרבים בשמחה ובחב"ד מהדרים בכך במיוחד. ב-770 (הבית של הרבי מלך המשיח שליט"א) ובכל מוסדות חב"ד בעולם מתקיימים ריקודי שמחה מדי לילה בחודש אדר. השנה ישנם שני אדרים והשמחה כפולה... גם בבית חב"ד פושקר רקדנו מדי לילה וגם כאן, אנחנו מניחים יד על כתף ויוצאים בריקוד סוער במעבר שבין הקרונות. השינה ברכבת הרבה יותר נעימה ונטולת טלטולים. גם אטמי האוזניים ושק השינה שהבאתי עשו עבודה מצוינת בבידודי מהעולם החיצון, מומלץ לכל מי שמתכנן נסיעה ארוכה בסליפר.

יום שלישי: רעשי ה`שכנים` מעירים אותי השכם. במרומי הדרגש העליון, ללא חלון, אני נוטל את ידי בעזרת שתי כוסות. המבצע עובר בהצלחה חלקית: שק השינה שלי נרטב אך הסידור יצא ללא פגע. אני מזנק אל הרצפה וירוק מכה בעיני: מבעד לחלון אני רואה ירוק, ירוק ו... ירוק. אחרי אחרי ששה חודשים ברג`יסטאן המדברית אני מסוגל לבהות בנוף הזה במשך שעות. הרכבת חולפת על פני כפרים קטנים והעצירות נעשות תכופות יותר ויותר.

אני מוציא את הסידור ומתחיל באמירת ברכות הבוקר. כצפוי מתאסף סביבי קהל אוהדים שמאזין בקשב לכל מילה. כל אחד מנסה להציץ בסידור, אולי כדי לגלות את התשובה לשאלה שנשאל כל תייר בהודו: "וויטש קנטרי סר?". ההודים שוקעים בדיון סוער אודות מוצאנו הפקיסטני, ואני ולוי שוקעים בלימוד "תניא".

כעבור שעה הגענו לגורקפור. חב"דניק לא מתפלל בלי טבילה ולוי ואני יוצאים לחפש מקווה מים כלשהו. אנחנו מנסים להסביר את מבוקשנו לנהג רישקה, אך מסתבר שאנגלית היא מצרך נדיר באזור. לאחר דיון מעמיק של מועצת חכמי הנהגים, אנחנו עולים על ריקשה ויוצאים לדרך. התיאורים שקיבלנו על העיר לא מאכזבים: גורקפור אפרורית ומשעממת וחסרת כל יחוד. כעבור עשרים דקות אנחנו עוצרים ליד אגם, יורדים מהריקשה ומזהים ריח ביוב חריף... שוב מתחילה שיחה מרתקת בשפת הסימנים והנהג מוביל אותנו אל צינור ממנו זורמים מים ללא הפסק אל שוקת גדולה. במקום כבר ישנם מספר אנשים שעסוקים במקלחת בוקר, ורק השלט "מקלחות ציבוריות מחלק התברואה" חסר. בפעם השלישית אנחנו מגיעים אל נהר רחב, שירוקת מעטרת את גדותיו. המים נראים נקיים והנהג עוצר בשולי ההדרך וצופה בנו בעניין. לתפילת שחרית אנחנו מתמקמים בחניון שמול תחנת הרכבת. נהגי המוניות לא מפסיקים להטריד אותנו ואנחנו מבינים שעדיף לסגור עם מישהו וכל השאר יעזבו אותנו. אחרי תפילת שחרית וארוחת בוקר על הגזיה אנחנו מעמיסים את תרמילינו על ג`יפ ויוצאים אל עיירת הגבול סונאלי.

לסונאלי אנחנו מגיעים אחרי הצהריים ומסתבר שאין לנו סיכוי לצאת עוד היום לקטמנדו, בירת נפאל. "האוטובוסים הנפאלים לא נוסעים בלילה" אומרים לנו האנשים, "בעצם, גם מחר בבוקר לא בטוח שיהיו אוטובוסים. המצב מאוד מתוח". אנחנו מקבלים שביבי מידע מכאן ומשם אבל אף אחד לא יודע מה בדיוק קורה. מה שבטוח זה שהמצב בנפאל לא טוב. המלחמה המתמדת בין המלך למורדים המאואיסטים הסלימה בשבועות האחרונים והמאואיסטים חוסמים את הכבישים. ה"השבתה" אמורה להמשך עוד עשרים יום. יש שאומרים, שכל בוקר יוצא מהגבול אוטובוס לקטמנדו, אחרים אומרים שהכבישים חסומים הרמטית.

הערב יורד. `פורים קטן` מגיע (בשנה מעוברת יש `פורים קטן` ו`פורים גדול`) ואנחנו מוצאים את עצמנו במוטל נידח, שנמצא בשיפוצים. המקום ריק מאדם אך שורץ יתושים. ליבנו מלא ספקות לגבי המשך המסע. אנחנו מבשלים אורז ותפוחי אדמה, ובקבוק "לחיים" שהבאנו מפושקר משנה את תמונת המצב... אנחנו יושבים בחדר האוכל הריק, שירי פורים נשלפים מהזכרון וסיפורי חסידים מתגלגלים על השולחן. אני הולך לישון, בבטחון מחודש: מה שלא יהיה, יהיה זה טוב. כמו שאמר רבי עקיבא בארמית: "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" = כל מה שעושה ה` לטובה הוא עושה.

המשך בכתבה הבאה,
יהושע
.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×