המשפחה בלאוס

ללואנג פרבאנג הגענו אבל בעיתוי לא מוצלח, היום ה-31 לדצמבר - ראש השנה האזרחית וכל המלונות תפוסים ומלאים, רק אחרי 4 שעות זיו מצא לנו חדר - מזל שכך! טילנו למפלים היפים של לואנג פרבאנג, לאטרקציות המים של ואנג ויאנג ואפילו לעיר הבירה המוזרה וינטיין!
משפחת פלג
|
מפה
תמונה ראשית עבור: המשפחה בלאוס

מגיעים ללואנג פרבאנג

היום היה ה-31 לדצמבר - ראש השנה האזרחית והסתבר שלא רק אנחנו הגענו ללואנג פרבאנג אלא עוד כמה אלפי אנשים. למזלנו הגדול והרב הגסטהאוס הראשון שנכנסו אליו היה הגסטהאוס בו שהו רותי ורותם המקסימות שמיד הציעו לנו להשאיר את חפצינו בחדר שלהן וגם את הילדים ולצאת לחפש גסטהאוס. הן ספרו לנו שהן הגיעו אתמול וחפשו 3 שעות והיום בטח יהיה גרוע יותר.

בשמחה ובתודה גדולה השארנו את הדברים וגם את ליאור שכל כך שמח לראות אותן ויצאנו לדרך. בכל גסטהאוס אליו נכנסנו קבלנו את התשובה: Full. הכל היה מלא! בתחילה עוד היינו אופטימיים אבל לאט לאט, כשעברנו את כל הגסטהאוסים באזור התיירות, הייאוש החל לכרסם בנו. האם ייתכן שבכלל לא נמצא גסטהאוס ללילה?! אפילו המלונות היקרים היו מלאים! אחרי יותר משעתיים אני ממש התיאשתי וזיו התנדב לקחת טוק טוק ולהמשיך בחיפוש לבד. אני והילדים חזרנו לרותי ורותם שבינתיים פנקו את ליאור וחיכינו בחדרן.

אשה אירופאית נחמדה שהתלהבה מליאור הציעה לנו שאם לא נמצא גסטהאוס נלין את הילדים איתה ואמרה שלה זה באמת לא אכפת ושהיא רק נוחרת בלילה ובטח תחזור קצת שתויה. לכל מקרה היא נתנה לי את מפתחות חדרה. אני חייבת להודות שזה מאוד ריגש אותי! בסופו של דבר אחרי שעתיים זיו הודיע לנו שמצא מקום ויחד נסענו בטוקטוק לגסטהאוס שהיה רחוק אבל יפה מאוד. זה למעשה מעין מלון, המחיר היה סביר - 25$ לשתי מיטות שגודלן בין זוגי ליחיד, לא גדולות ולא קטנות. המלון יפה, עם רצפת עץ, ריהוט יפה, ממש בסטייל. אנחנו רק רצינו להתקלח ולישון. המים במקלחת היו חמימים בלבד, אבל התקלחנו בכל זאת, ולקינוח בטלויזיה היה את הארי פוטר 3. אני נרדמתי באמצע והילדים כמובן ראו עד הסוף.

בבוקר הופתענו כשהציעו לנו ארוחת בוקר כחלק ממחיר החדר. הארוחה היתה קלה ונעימה ואנחנו התארגנו ליציאה לעיר על מנת לקחת חדר בגסטהאוס של רותי ורותם שם נאמר לנו שמתפנים שני חדרים בבוקר. בארוחת הבוקר הנחמדה גם ראינו עוד כמה וכמה אנשים שהיו איתנו ב-Slow Boat והגיעו לאותו מלון לאחר חיפושים של שעות. רגע לפני יציאתנו מהמלון הגיע בנה של מנהלת המלון ובקש תשלום נוסף על כך שהיינו 6 אנשים בחדר ולא שניים. הסברנו בנימוס שמראש אמרנו שאנחנו משפחה, הוא נסוג מהר יחסית ואנחנו יצאנו לעיר.

נאלצנו כמובן להתמקח עם נהגי טוקטוק על מחיר הנסיעה. הם רצו 20,000 קיפ (2$) על הנסיעה ואנחנו היינו מוכנים לשלם 10,000 קיפ. בסופו של דבר מצאנו נהג במחיר המבוקש לא לפני שפגשנו חבורת אירופאים נחמדה שנהגי הטוקטוק גבו מהם 10,000 קיפ לכל אחד עבור אותה נסיעה, כלומר: 50,000 קיפ לאותה נסיעה בדיוק. הסברנו להם קצת את חוקי המשחק והפלא ופלא גם הם הצליחו להשיג נהג ב-10,000 קיפ לכולם יחד. לשמחתנו בגסטהאוס- Pakam בו שהו רותי ורותם אכן נשמרו לנו שני חדרים חמודים מאוד עם מקלחת שיש בה וילון (מדהים במזרח) במחיר של 8$ לחדר. הנחנו את חפצינו, שמחנו ונרגענו והלכנו להכיר קצת את העיר.

לואנג פרבאנג יושבת על נהר המקונג, יש בה שפע מקדשים, שני רחובות ראשיים בהם מתרכזת התיירות ושפע מסעדות יקרות יחסית למחירים שהכרנו בתאילנד.

עם שקיעת החמה נפתח ברחוב הראשי שוק לילה של עבודות יד וציורים מקומיים, עבודות היד הן בעיקרן עבודות טלאים יפות: סינרים, וילונות, מפות וכו`. יש בגדים אהילים חמודים ועוד. השוק ארוך ונעים, אין לחץ לקניה, אף אחד לא דוחף את סחורתו בכוח ובהחלט אפשר לטייל בו בנחת ולהנות. המסעדות אכזבו אותנו, כיוון שהאוכל לא היה מאוד מיוחד אבל המחירים בהחלט יקרים בשביל המזרח. מהר מאוד הבנו שלאוס בניגוד לשמועות עליה לא זולה כלל ואפילו הייתי אומרת שבהשוואה לתאילנד היא יקרה יותר.

שלושה מקומות יפים בהם בקרנו בלואנג פרבאנג היו: המקדש במרכז העיר שמטפסים אליו וממנו נשקף נוף מאוד יפה של האזור שם המקדש הוא: Phou - Si.
 
המפל הגדול שנקרא: Kunag - Si אליו נסענו באמצעות סוכנות נסיעות. שלמנו 190,000 קיפ, כלומר כ-19$ על מיני ואן שיקח אותנו לשם עם עוד כמה תיירים - מרחק של כ-30 ק"מ רובו בדרך עפר, כשעה נסיעה. לדעתנו בטוקטוק אפשר להגיע למחיר של 15$ הלוך וחזור וכך להנות מגמישות בשהיה במקום! המפל ענק ומקסים, טפסנו עד למעלה עם הילדים וירדנו מצד שני, המים בצבע טורקיז מהמם וכל השמורה ממש יפה. הכל מלא בריכות קטנות ויפות - פשוט מקסים! לצערנו הגענו מאוחר ורק לשעתיים, לדעתנו בהחלט אפשר לבלות שם חצי יום או יותר וכדאי להגיע ב-11 או 12 בצהריים כדי שיהיה מספיק חם להתרחץ במים הקרים. במקום יש גם מסעדות פשוטות ואפשר בהחלט לאכול שם - יותר זול מהעיר זה בטוח! 
 
למחרת נסענו למפלים הקטנים: Tad-Si, נסיעה של כ-17 ק"מ בטוקטוק - שלמנו 10$ הלוך וחזור לכולנו עם המתנה של הנהג לכמה שעות שנרצה. עם הטוקטוק מגיעים עד הנהר ומשם שוכרים סירת מנוע. לאחר מיקוח הוא לקח עבורנו 20,000 קיפ לכולנו. השיט אורך כ-10 דקות שבסופן מגיעים לשמורה. כניסה לשמורה עולה 5,000 קיפ למבוגרים בלבד. אנחנו התאהבנו במפלים מיד, הם שונים מאוד מאלה בהם בקרנו יום קודם. המקום הוא פשוט שפע של מפלונים עם בריכות מים מקסימות בהן אפשר להתרחץ (קר אבל כיף).

בתוך המים שמו שרפרפי אבן קטנים שאפשר לשבת עליהם והמקום פשוט מקסים ושקט. המבקרים בו מעטים יחסית, לא ברור למה, ואנחנו בילינו שם בהנאה מרובה עד שעות אחר הצהריים המוקדמות. לדעתנו האישית את שני המפלים האלה לא כדאי לפספס ולבוא בכוונה להישאר כמה שעות ולהנות מאווירת המקום הפסטורלית. חזרנו אל הסירה שמחים לגלות שהמחיר ששלמנו כלל גם את החזרה והטוקטוק חיכה לנו בצידו השני של הנהר. בניגוד לדרך למפל הגדול, הדרך היא כביש נוח יחסית כך שהיו פחות טלטלות והיה נוח מאוד.

לתחילת הכתבה

ממשיכים ל-ואנג ויאנג

התלבטנו מאוד אם לצאת צפונה להרים או להמשיך לואנג ויאנג. בסופו של דבר החלטנו להמשיך לואנג ויאנג, כי אני לא הרגשתי טוב כל כך. קנינו כרטיסים לאוטובוס תיירים לואנג ויאנג שנמצאת מרחק של כ-6 שעות נסיעה. ישנה אפשרות לנסוע בוואן או באוטובוס תיירים רגיל או באוטובוס תיירים מיוחד. אנחנו בחרנו באוטובוס תיירים רגיל, שלמנו 8$ לאדם, לתום ומעין חצי מחיר וליאור חינם. היתה סוכנות שנסתה לרמות אותנו, נטשנו אותה מהר והגענו לאחרת. המוכר בסוכנות אמר שהאוטובוס יוצא מחר בשעה 8:30 בבוקר מתחנת האוטובוס הדרומית. מזל שאנחנו מהמקדימים כי הסתבר שהוא יוצא בדיוק ב-8:00 בבוקר. האוטובוס אכן היה נחמד ונוח וגם שלושת רבעי ריק. כל אחד תפס מושב ותום מעיין וליאור ישנו על מושב שלם לאורך כל הדרך.

הדרך לואנג ויאנג מפותלת מאוד עם הרבה מאוד סבובים ואפילו אנחנו שלא סובלים מבחילות בנסיעה הרגשנו אי נוחות בבטן. לשמחתנו יש לנו תרופה הומאופתית מצוינת ושימושית שעזרה לנו מאוד. הדרך יפה ובבוקר העננים נמוכים בעמקים וזה מראה עוצר נשימה, מראה דומה למראה הנשקף ממטוס קל שטס נמוך מעל ההרים. כמובן שצלמנו המון וזה כבר היה שווה את הנסיעה, לפעמים רגע אחד כזה גורם לך להנות כל כך שכל המאמץ משתלם.

לואנג ויאנג הגענו בשעות הצהריים החמות. בהגיענו לתחנת האוטובוס המרכזית הקטנה חיכו שפע של נהגי טוקטוק לקבלת התיירים החדשים וכן משווקי גסטהאוסים. מנסיון סכמנו עם אחת המשווקות שנלך להתרשם מן הגסטהאוס שלה ללא התחיבות ורק במידה ונקח חדר היא תשלם את הטוקטוק. במקביל סכמנו מחיר עם נהג הטוקטוק למקרה שאנחנו משלמים וטוב שכך. לאחר מיקוח שלמנו 5,000 קיפ לנהג ויצאנו לדרך קצרצרה שבהחלט יכולנו ללכת אותה ברגל לו ידענו שהיא כל כך קצרה. את הגסטהאוס שהראתה לנו הבחורה לא אהבנו ולכן השארנו עופרי ואני את זיו והילדים במסעדת זולה נחמדה בה יושבים בכיף ואוכלים מול שני מסכי טלויזיה שמציגים במשך 16 שעות ביממה פרקים מן הסדרה "חברים".

אנחנו יצאנו לחיפוש קצר של גסטהאוס. מהר מאוד מצאנו חדר יפה עם מיטה זוגית ושתי מיטות יחיד מרווחות, שרותים ומקלחת צמודים וחסרון קל של קומה רביעית בלי מעלית, אבל אי אפשר לבקש הכל. תמורת 6$ ללילה התמקמנו בחדר והרגשנו שמחים ומרוצים. לאחר ארוחה ומנוחה יצאנו בערב להכיר מעט את החיי הלילה של ואנג ויאנג שמסתכמים בבירה לאו, צפיה בסרטים שמוצגים בכל מסעדה ואוכל טעים. האוכל והסרטים קנו את ילדינו מיד ופתחנו בבחירת הסרט מסביב לעולם ב-80 יום עם ג`קי צ`אן ובשניצלים טעימים תוצרת המסעדה הלאוסית.

סגרנו גם את האטרקציה הראשונה למחר עם משרד נסיעות נחמד בשם: FUN. היו שפע המלצות בעברית על הקירות והבחור ידע די הרבה עברית ואפילו כמה שירים. הטיול נשמע טוב והמחיר נוח, בקיצור סכמנו שמחר כולנו מגיעים ויוצאים ליום של כיף, כל זה תמורת 50$ עבור כולנו (לאחר מיקוח כמובן). בבוקר קמנו, לבשנו בגדי ים ויצאנו למשרד FUN לארוחת בוקר שהיתה כלולה בבילוי היום. מיד אחרי ארוחת הבוקר התאמנו חגורות הצלה לכולם, היו אפילו חגורות הצלה קטנות לילדים, הועמסנו על המשאית הקטנה עם עוד כ-10 תיירים אחרים ויצאנו למערת הפילים. המערה במרחק כ-20 דקות נסיעה נמצאת בסמוך לנהר ולידו כפר קטן. למען האמת מלבד מעין דמות של פיל שנוצרה באבן לא מצאנו בה ענין רב ושמחנו שלא הגענו לכאן במיוחד לבד.

בדרך במשאית שוחחנו עם שני תיירים אוסטרים ותייר אנגלי על לאוס, טיולים במזרח ובכלל. היתה שיחה נעימה וקולחת ולמעשה אחת ההנאות הגדולות בטיול כזה היא המפגש האנושי עם אנשים מכל העולם. אני חייבת להודות שהאירופאים בהחלט כובשים את המזרח ומטיילים המון, לא מפונקים בתנאים ומאוד נעים לפגוש אותם בדרך.

ממערת הפילים יצאנו רגלית למערה מוצפת מים אליה ניתן להיכנס רק עם אבובים. אחרי המתנה קלה לתורנו נכנסה הקבוצה שלנו, כולנו על אבובים לתוך המערה. נעזרנו בחבל על מנת להתמצא במערה ולא להאבד, ליאור קצת נלחץ מהקור של המים והחושך ולכן היה איתי על האבוב. היה ממש כיף עם הפנסים והאבובים לחקור את המערה וכולנו נכנסנו לאוירת ההרפתקה. במערה יש גם נטיפים יפים ובעבר היא שמשה את תושבי האוזר כמקלט נגד ההפצצות של האמריקאים על לאוס. אחרי שסכמנו שזה היה ממש ממש כיף הוזמנו לארוחת צהריים של אורז עם ירקות וכמה שיפודי בשר וירקות, היה טעים ונעים ובהחלט משביע.

משם הועמסנו חזרה למשאית לקראת שיט הקיאקים שלנו. אני התעקשתי על מדריך אחד למעין וליאור בקיאק, מדריך אחד לתום ואחד לי. זיו החותר הותיק והמנוסה לקח את עופרי איתו. בתחילת השיט היו כמה אשדים נחמדים, המדריך הקנה לי בטחון רב וכך חתרנו בכיף בנהר. זהו אזור שקט מאוד ולא מסוכן של הנהר ולמעט התהפכות אחת שלי עם המדריך הכל עבר ביובש יחסי. סיבת ההתהפכות היתה שהסבתי את תשומת ליבו של המדריך לכך שאני לא רואה את הסירה של מעין וליאור, רק חבל שעשיתי את זה באמצע האשדים וכך התהפכנו עם הקיאק. האמת שהמים כל כך רדודים והזרם חלש יחסית שמהר מאוד הפכנו אותו חזרה (בעודנו עומדים בנהר) והמשכנו בדרך. 

באמצע השיט הגענו לאזור שנקרא אזור הקפיצות, שם בנו בסנדות כמו שהיינו בונים במחנות של תנועת המושבים אומגה ונדנדה גבוהה לקפיצה. היתה מוסיקה חזקה וניתן היה לקנות משקאות קלים וכמובן בירה לאו. בקיצור עצרנו שם עם הקיאקים, זיו מיד עלה לאומגה שנמצאת כ-5 מטרים מעל למים וקפץ בהתלהבות, תום התלבט והתלבט, מה הוא יותר: מפחד או רוצה לקפוץ ובסופו של דבר הוא אזר אומץ ועלה לאומגה. הוא ממש נהנה והתלהב ועשה את זה שוב. זיו התנדנד על הנדנדה וקפץ מהגובה ובקיצור הם ממש נהנו. ליאור בינתיים שחק על שפת הנהר, עופרי לקחה אבוב ומעיין שחה עם חגורת ההצלה שלו אני עסקתי בתיעוד צילומי וכולם היו מרוצים.

לתחילת הכתבה

הלגונה הכחולה

אחרי כשעה וחצי חזרנו לקיאקים לשיט עד ואנג ויאנג, בדרך ליאור נרדם על המדריך המשועשע וכך הסתיים יום מוצלח במיוחד עם פנקייק טעים לכל אחד ושפע חוויות. אין ספק, קל לאהוב את ואנג ויאנג. לשמחתנו הרבה פגשנו בואנג ויאנג שוב את רותי ורותם ולמחרת בבוקר החלטנו לצאת בצוותא ללגונה הכחולה.

לא בדיוק ידענו מה זה אבל רותי קבלה הנחיות כיצד להגיע והטענה היתה שהמרחק הוא 3 או 7 ק"מ תלוי את מי שואלים. מאחר ואנחנו באווירת נופש רק ב-10:00 בבוקר התישבנו לאכול ארוחת בוקר במסעדה בה מקרינים ברצף פרקים מ"חברים" ולאחר שכולם שבעו והסתיים עוד פרק יצאנו בשעות החמות לדרך.

בואנג ויאנג יש מנהג די מעצבן של תשלום על מעבר בגשרים, כלומר: עקב הנהר ויובליו שסובבים את האזור ישנם כמה מקומות שהמקומיים בנו בהם גשרים פשוטים ורופפים מקורות עץ וכמה מסמרים. במרכז רוב הגשרים יושב לאוסי וגובה 5,000 קיפ ויותר לאדם על המעבר. אותנו התופעה די הרגיזה ולכן פשוט עברנו במים הרדודים גם כך, והתקררנו לנו קצת מהחום וחסכנו איזה 40,000 קיפ בדרך. לאחר כשעה של הליכה הילדים ובמיוחד ליאור ומעיין התחילו לקטר שחם ומשעמם.

כמו מן השמיים עצר לצדנו על השביל טרקטור לאוסי ובטוב לב יוצא דופן באמת הציע לקחת את הילדים ללגונה בחינם בנוסף לנוסעים הקיימים. העמסנו את עופרי (שתשגיח על הקטנים שלא יקפצו למים לפני הגעתנו) ואת ליאור ומעין והם נסעו בכיף בעגלת הטרקטור ואנחנו המשכנו ללכת במחשבה שמדובר בעוד 20 דקות הליכה מקסימום. בסיכום סופי ניתן לאמר שלקח לנו עוד כשעה ומשהו להגיע ומדובר בהליכה של כ-7 ק"מ לפחות, הליכה קלה בשביל עפר אבל רצוי לעשות אותה לפני שמתחיל להיות חם.

ללגונה הגענו כ-50 דקות אחרי הילדים שהמתינו בסבלנות מחוץ למים עד להגעתנו. הלגונה עצמה היא חלק מנחל שמימיו בצבע טורקיז כחול ויפה, יש גשר קטן ונחמד מעל הנחל, שפע זולות וגם חבלים להתנדנד עליהם ולקפוץ למים וכל זאת במחיר של 10,000 קיפ למבוגר (1$). כמובן שזיו והילדים מיד התחילו לקפוץ למים, להתנדנד ואפילו לקפוץ מהעץ בקפיצת טרזן מדהימה. אחרי שמיצינו את כל חוויות המים טפסנו למערה גדולה הצמודה ללגונה בשם מערת Poukham. ה

טיפוס תלול אבל יחסית מסודר בן כ-20 דקות ובסופו מתגלה מערה ענקית מלאת נטיפים גדולים. המערה משכה אותנו פנימה ובמיוחד את יצר ההרפתקנות של זיו שממש נהנה למצוא דרכים להיכנס עוד ועוד פנימה ומשך אותנו בעקבותיו. הצטיידנו כמובן בפנסים ורותי ורותם השאילו לנו פנס נוסף וכך חקרנו את המערה המקסימה ומלאת הסלעים הגדולים במרכזה.

כשיצאנו מהמערה כבר החל להיגמר היום ולכן החלטנו לקחת טרקטור לאוסי חזרה לואנג ויאנג. שלמנו כ-30,000 קיפ (3$) לאחר מיקוח רציני וכך מקרטעים על הטרקטור המוזר שנראה כמו שילוב של מכסחת דשא וטרקטור חזרנו לואנג ויאנג לארוחה טובה, סרט ומנוחה.

למחרת זיו היה עייף במיוחד ורצה לנוח כך שאני והילדים יצאנו לשבת על זולה מעל הנהר וכך להגשים את הפנטזיה שלי. שכרתי עבורם אבוב ואחרי כמה דקות מצאנו את רותי, רותם, יובל וחן משחקים קלפים על אחת הזולות. בשמחה רבה הצטרפנו אליהם וכך בילינו יום שלם וכיפי יחד. הילדים שחקו עם האבוב וקצת בקלפים, אני נחתי וכולנו קשקשנו ודברנו על טיולים ותכניות. למעשה את שאר ימינו בואנג ויאנג בילינו עם חן, יובל, רותי ורותם, אכלנו יחד במסעדת DK3 המומלצת מאוד, ראינו סרטים, טיילנו ובילינו והיה פשוט נפלא.

לבקשתה, או ליתר דיוק, דרישתה של עופרי, שכרנו יום אחד אבובים יחד עם חן, טוקטוק לקח אותנו לנקודת ההתחלה וכך יצאנו לנו לשיט אבובים כיפי נורא. הזרם היה לא רע כך שלא היינו צריכים לחתור הרבה, לליאור היו מצופים כך שחלק ניכר מן הדרך הוא עשה בציפה ולמעין שכרנו חגורת הצלה והוא עשה כמעט את כל הדרך בציפה. עצרנו שוב בקפיצות היכן שיש אומגה ונדנדה גבוהה למים, וכמובן שזיו מיד ניגש למתקני הקפיצה ותום גם הצטרף לגלישת האומגה, לקראת ההמשך זיו קנה בירה LAO טובה ולאחר מכן המשכנו בדרכנו.

כ-3 שעות בילינו על האבובים במי הנהר הנעימים והזרם הרגוע, היה ממש כיף ובסופו של המסע הגענו לזולה בה ישבו יובל, רותם ורותי והצטרפנו אליהם לארוחה קלה ולמשחק "יניב" בקלפים, ליאור נצח עד שהוא התעייף ונתן גם לנו סיכוי. השקט, הפשטות והמים בואנג ויאנג היו נפלאים וזה מקום נהדר לנפוש בו.

לתחילת הכתבה

מערת לוסי

ביום האחרון זיו יצא עם חן מעיין ותום למערת לוסי, מערת נטיפים יפה מרחק שעת הליכה מואנג ויאנג. הם בילו שם כמה שעות טובות. הדרך למערה עוברת סמוך להרים הקרסתיים של האזור בתוך חורש ירוק. הטיפוס למערה הוא קצר והמערה עצמה מאוד מיוחדת, עם תצורות יפות בסלע בצורות כמו: נחשים, פטריות וכמובן נטיפים וזקיפים. הילדים כמובן מאוד נהנו לשוחח עם חן ולספר לה על חוויות הטיול שלנו, ולשמוע על החוויות שלה. בחזרה הם עצרו בנהר וחברו אל חבורת העצלים שישבה על הזולה ובלתה באכילה ובמשחקי קלפים. בסופו של יום התארגנו לקראת עזיבתנו את ואנג ויאנג באוטובוס תיירים לוינטיין ומשם לבנגקוק, נפרדנו בצער מחן ויובל המקסימים שהמשיכו ללואנג פרבאנג ויצאנו לדרכנו.

הנסיעה לוינטיין ארכה כ-3 שעות באוטובוס די נוח, שלמנו 40,000 קיפ (4$) לאדם עם הנחות לילדים. לוינטיין הגענו בשעות הצהריים החמות, זיו והילדים ישבו לאכול בקונדיטוריה (זו המומחיות של וינטיין) ורותם רותי ואנוכי יצאנו לחפש גסטהאוס. הפעם החיפוש היה מתיש ביותר ולא בגלל שהכל היה מלא הפעם, אלא בגלל שברוב הגסטהאוסים השרותים משותפים והם נראים די רע. החדרים עם השרותים והמקלחת בחדר היו יקרים למדי 10$-12$ לחדר שנראה לא משהו ומקלחת ושרותים פצפונים.

כשעתיים בילינו בחיפוש וכשכמעט התייאשנו והחלטנו להתפשר על גסטהאוס סביר מינוס. רותי שוחחה עם כמה חברה ישראלים שהמליצו לה על גסטהאוס בשם: Chindamai. רותי ורותם הלכו לבדוק ובאו לקרוא לנו שזו ממש מציאה. אכן ב-6$ קבלנו חדר נחמד ונקי עם שרותים ומקלחת נהדרים - ממש תענוג, לקחנו שני חדרים לעצמנו ונרגענו, כל הכבוד לרותי! בערב יצאנו כולנו לאכול יחד במסעדה נחמדה היה טעים ונעים מלבד שפע היתושים שאופפים את העיר הזו.

בבוקר המחרת השכמנו קום על מנת לגשת לשגרירות תאילנד לקבלת ויזה לתאילנד לחודשיים. כבר בבנגקוק נאמר לנו שישנה אפשרות כזו. טוקטוק לשגרירות עלה לנו 15000 קיפ, הגענו ב-8:30 בבוקר עם הפתיחה. בדלפק הסתבר לנו שצריך 2 תמונות + צילום של הויזה ללאוס + צילום של החלק בדרכון עם התמונה והתוקף. זיו יצא עם הבנים לטפל בענין (יש פוטו לא רחוק מהשגרירות) ואני ועופרי מלאנו טפסים. בסופו של תהליך מסתבר שתמורת 1,000 באט לאדם + המסמכים שציינתי וסבלנות של יומיים נקבל ויזה ל-60 יום.

כמה פרטים חשובים לגבי ויזה לתאילנד:
ישראלים מקבלים ויזה לתאילנד ל-30 יום עם כניסתם ללא תשלום כלשהו. הארכת ויזה בתוך תאילנד עולה 1900 באט והיא רק ל-10 ימים נוספים. אם כבר נמצאים בוינטיין ויש תכנית להישאר כמונו בתאילנד יותר כדאי להקדיש את הזמן ו-1,000 באט ולעשות ויזה לחודשיים, במקום אחר כך לצאת מתאילנד ולהיכנס (זה גם יותר יקר וגם פחות נוח). התהליך לוקח יומיים לא כולל שבת וראשון. ניתן להגיש בקשה לויזה בין השעות: 8:30 עד 12:30 ואת הויזה מקבלים לאחר יומיים בין השעות: 13:00-15:00. התאילנדים יעילים, אין תורים והכל זורם בקלות ונוחות.

ובכן, התבאסנו מאוד שנצטרך להישאר עכשיו עד יום שני בוינטיין, כיוון שזה סוף שבוע אבל זה מה יש ואנחנו נוציא מכך את המיטב. כדי לפצות את עצמנו על השינוי בתכניות התישבנו בקונדיטוריה עם שפע עוגות קצפת מבטיחות בויטרינה והזמנו עוגות טובות (שאכן קיימו את ההבטחה) וארוחת בוקר טובה. לאחר ששבענו יצאנו לטייל ליד המזרקה ואז פגשנו את רותי ורותם. הן הציעו לנו שלאור הצורך להישאר בוינטיין כמה ימים אולי ניסע יחד לאתר נופש אקולוגי בשם: Lao-Pako שנמצא במרחק של כשעה וחצי נסיעה מוינטיין ומומלץ בלונלי פלנט. התקשרנו לברר פרטים בשיחת טלפון מקומית שעלתה לנו 3$ (כבר אמרנו שמנצלים תיירים בלאוס?!) גבו מאתנו 2,000 קיפ לדקה כמו שעולה שיחה לחו"ל. נאמר לנו שיש מקום פנוי והחלטנו שמחר בבוקר יוצאים, מה כבר יכול להיות ?!

בהמשך היום בקרנו בוינטיין בשער הנצחון הלאוסי שמרחוק מזכיר במשהו את שער הנצחון הפריסאי ושדרת השאנז אליזה, אבל יחי ההבדל הקטן! כשמתקרבים למבנה הוא הרבה פחות מרשים וכמובן שהשדרה המובילה אליו אינה בדיוק שאנז אליזה אבל בשביל לאוס זה מכובד בהחלט. עלינו עד למעלה למרפסת העליונה הצופה על העיר, בקרנו במקדש הזהב היפה ובסטופה השחורה המעלה עשבים ואינה מרשימה במיוחד וניתן לאמר שהיא די מוזנחת, היינו בשוק הבוקר החביב, בקיצור היה יום נחמד וממצה בוינטיין.

לתחילת הכתבה

לאו פאקו

למחרת בבוקר יצאנו באוטובוס מספר 14 מתחנת האוטובוס המרכזית ללאו פאקו - אתר הנופש, יש לציין שאין לסמוך על מספר האוטובוס כי זה כנראה גורם שמשתנה תדיר. לאחר כשעה וחצי באוטובוס המקומי ירדנו בתחנה ממנה צריך לקחת סירה עד לאתר הנופש על גדת הנהר. על הסירה גבו מאתנו 10,000 קיפ לאדם כיוון שהיינו קבוצה גדולה והתמקחנו על מחיר שהיה 15,000 קיפ במקור. לאחר שיט של כ-30 דקות הגענו למקום. ניתן היה לחוש מיד שהאתר ידע ימים טובים יותר למרות שהמקום עדיין נראה חביב ומזמין.

אנחנו לקחנו בונגלו חמוד עם מרפסת עץ וערסלים מקש. סדרו לנו 5 מיטות עם כילות יפות ובחדר יש שרותים נחמדים, בקיצור ממש פינוק וכל זאת תמורת 17$ ללילה. המקום מבודד מכל יישוב ולכן מסעדתו היא היחידה שניתן לאכול בה, האוכל היה סביר והמקום בהחלט מקום נפלא לרגיעה ושקט נפשי. יש כמה זולות נעימות עם ערסלים ומזרונים וגם חדרים זולים יותר ב-7$ ופחות עם שרותים משותפים ונקיים. העברנו את היום במשחקי קלפים, שיחה נעימה ורביצה על המזרונים עם נוף הנהר המקסים והיה ממש נעים.

בערב המצב קצת השתנה כשמעיין התחיל להרגיש לא טוב ולהקיא, החום עלה לו והיה ברור שזה לא יהיה נעים. הלעטנו אותו בתרחיץ פרות, הרבה חום ואהבה וסבלנות וכבר בבוקר מצבו השתפר אבל אנחנו החלטנו לחזור לוינטיין - רותם ורותי רצו לתפוס בערב אוטובוס תיירים לדרום לאוס ואנחנו העדפנו להיות עם מעיין במקום פחות מבודד. על מנת לחזור לוינטיין רצינו לוותר על השיט ולחזור בסונגווטו שזה מעין טוקטוק טנדר כזה. כאן הסתבר שהענין מורכב, בקשנו ממנהל אתר הנופש לארגן לנו רכב כזה, הגענו להסכמה על המחיר - 12$ עד וינטיין אבל הרכב שהובטח לא הגיע.

מנהל האתר התנצל ואמר שאין מה לעשות. רק לאחר שהרמתי את קולי בכעס הוא טרח לחפש נהג אחר והפלא ופלא הוא גם הצליח, וכך לאחר 30 דקות נוספות של המתנה עלינו כולנו על הרכב ויצאנו בדרך חתחתים מלאת חול ואבק לוינטיין. בדרך הנהג העמיס בקבוקי בירה, גגות מקש, שקים ועוד שני נוסעים לוינטיין ולעיר הגענו עם אבק חום בכל מקום, על הראש, התיקים, הבגדים ובפה, אבל עשינו זאת!

חזרנו למלון שלנו ששמר לנו 2 חדרים לשמחתנו, אכלנו, התקלחנו ולשמחתנו מצבו של מעין השתפר פלאים. בבוקר המחרת התארגנו לנסיעה חזרה לתאילנד. בצהריים אספנו את הדרכונים שלנו עם הויזות מהשגרירות, אכלנו ובשעה 16:30 יצאנו בוואן לדרך. למעשה החזרה מוינטיין לבנגקוק אפשרית בשתי דרכים עיקריות: חבילה הכוללת נסיעה בואן לגשר הידידות וכרטיס רכבת מנונג קאי לבנגקוק - 700 באט בקרון עם מאוורר בדרגש תחתון או חבילה הכוללת אוטובוס תיירים מפואר עם סרט, שרותים באוטובוס וארוחת ערב - 700 באט לאדם.

אנחנו בחרנו לחזור ברכבת כי מנסיוננו ישנים טוב יותר וגם בטוח יותר ברכבת מאשר באוטובוס לילה, כל אחד ובחירתו שתי הבחירות איכותיות ונוחות להגעה לבנגקוק. כאמור יצאנו בוואן לגשר הידידות אבל עקב התעכבויות לאיסוף נוסעים הגענו לגשר הידידות רק ב-17:30 שזה קצת מאוחר. לצערנו בצד הלאוסי בו היינו צריכים להחתים את הדרכונים ליציאה היה תור ארוך ואיטי ורק בשעה 18:00 סיימנו שם. רצנו לאוטובוס החוצה את גשר הידידות (10 באט לאדם) וקיווינו שבצד התאילנדי התור יהיה קצת יותר קצר. ואכן למזלנו הרב התאילנדים יעילים בהרבה מהלאוסים ומהר מאוד סיימנו את המעבר, דרכוננו הוחתם בויזה ל-60 יום והופ אנחנו בתאילנד, מרגישים מיד!

סיימנו הכל, וזיו שאל היכן תחנת הרכבת. הצביעו לו על בנין במרחק הליכה, שמחנו ואז גילינו להפתעתנו ששכחנו תיק אחד באוטובוס שחצינו עמו את הגשר. זה היה התיק עם האוכל לנסיעה, הקערות והסיר שלנו, הסנדלים של מעיין והפאוץ שלו עם כל רכושו בטיול ועוד כמה דברים ברי תחליף. העובדים התאילנדים ניסו לעזור לנו כמיטב יכולתם אבל האוטובוס שלנו כבר חזר לצד הלאוסי וכל שניתן היה זה להמתין לשובו. אבל בשעה 19:00 הרכבת לבנגקוק יוצאת.

כיוון שהבנו שתחנת הרכבת ממש לידנו חיכינו שהאוטובוס יגיע, אך בשעה 18:40 הסתבר לנו שתחנת הרכבת היא לא הבנין שהצביעו עליו אלא במרחק 2 ק"מ מהגשר. בשלב הזה נלחצנו מאוד, מצאנו מהר טוקטוק, אמרנו שלום סופי לתיק ונסענו לתחנת הרכבת. תקוותנו היחידה היתה שמי שמצא את התיק הוא אדם שזקוק לכסף ולאוכל שיש בו.

לתחנת הרכבת הגענו תוך 5 דקות למזלנו, עלינו לרכבת ונרגענו, אני ועופרי עוד ירדנו לקנות אוכל לנסיעה, קנינו הרבה יותר מדי כמובן מרוב לחץ שלא יהיה מה לאכול (עוד אכלנו את זה שבוע אחר כך) וזהו, יוצאים לדרך... מעיין בכה קצת על אובדן הפאוץ עם הכסף והצעצועים שלו אבל לזכותו ייאמר שהוא התאושש קמעה לאחר שהבטחנו לקנות לו פאוץ חדש וגם לתת לו את הכסף שהיה שם. כולנו ישבנו להסיק מסקנות וגם לשמוח על כך שזה התיק שאבד ולא התיק עם הדרכונים למשל.

הרכבת לנונג קאי היתה נוחה ונעימה, התארגנו לשינה וכבר בשעה 20:30 נרדמנו כולנו תשושים ועייפים מחוויות היום, מחר מגיעים שוב לבנגקוק וזו סיבה למסיבה!

לתחילת הכתבה

סיכום חווית לאוס

עבורנו לאוס היתה מאכזבת מכמה סיבות. הסיבה העיקרית היתה הציפיה שלנו מכל מה שקראנו ושמענו שהאנשים יהיו נחמדים ולבביים. אנחנו גילינו עם מחוספס, האנשים שעובדים עם התיירים לרוב לא מתנהגים ביושר או בנחמדות כלשהי, אלא אם כן זה משרת את מטרתם באותו רגע. מובן שפגשנו פה ושם אנשים מאוד נחמדים ולבביים שבאמת ובתמים ניסו לעזור ונתנו שרות יוצא מן הכלל אבל באופן כללי התחושה שלנו כתיירים היה כדולר מהלך שמנסים לחלוב ממנו כמה שיותר והרבה פעמים ללא הצדקה.

אנחנו בחרנו לבקר רק ב-3 מקומות בלאוס ויש עוד מקומות רבים בהם לא היינו ולכן דעתנו מצומצמת למקומות הללו. וינטיין כעיר בירה אינה מעניינת ליותר מיום אחד, הביוב זורם ברחובותיה בתעלות פתוחות למחצה שניתן לדמיין שהן מוצפות ומסריחות בעונת המונסון, אבל גם בעונה היבשה הן לא מריחות טוב.

לואנג פרבאנג היא מקום יפה ל-3 ימים בעינינו ולא יותר, היא יקרה באופן יחסי גם באוכל וגם בגסטהאוסים, היחס של האנשים מנוכר ויש שפע רמאויות. ואנג ויאנג היא המקום בו אנחנו באמת נהננו ולשם היינו חוזרים בשמחה. גם שם יש שפע רמאויות אבל האוירה נעימה ונחמדה ויש תחושת חופש ורגיעה, שם באמת היה כיף! אין ספק בעובדה אחת - לאוס אינה זולה כלל ועיקר, היא יקרה יותר מצפון תאילנד ללא ספק חסרה את הנוחות והארגון התאילנדי. מי שמצפה לטיול זול מאוד בלאוס שישכח מזה, הנסיעות יקרות יחסית, האוכל יקר יחסית וגם הגסטהאוסים מלבד בואנג ויאנג היו יקרים יותר מתאילנד.

לאוס היא מדינה כפרית שזוכה לנתח יפה של תיירות בתקופה האחרונה וללא ספק אינה יודעת כיצד לנצל את הענין בתבונה, נהגי הטוקטוק (כלי התחבורה היחיד לתירים) רמאים בדרך כלל ומנסים להוציא סכומים בלתי סבירים מהתיירים ולמעשה אי אפשר לסמוך על מה שאומרים לך בסוכנויות בהם קונים כרטיסים וכו`, כי לא תמיד הם ישרים בענין.

בכל מקרה אם באים עם פחות ציפיות משלנו או בלי ציפיות בכלל בטוח שאפשר להנות יותר, רק שימו לב, שלא יעבדו עליכם !!!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×