הנחיתה בדלהי

בדרך להודו אפרת מתחככת במושבים הירדנים המלכותיים, מגלה את חולשותיה לנוכח כביסה תלויה ופרות עם דבשות. ורועדת כל הזמן, ולא מהשוק התרבותי. פשוט קר פה נורא. איפה השמש? דלהי. סוף דצמבר.
efa
|
תמונה ראשית עבור: הנחיתה בדלהי

כל הדרך לדלהי

מטוס ענק, אני יושבת לי לבד במושב של שלושה ומצטערת שהטיסה היא רק 20 דקות. אם זה היה יותר ארוך הייתי מתפרשת לי על כל הכסאות כמו באחורה של האוטו, רק בלי הפחד שתהיה פתאום עצירה פתאומית שתזרוק אותי מהמושב לרצפה. בעוד הדייל הירדני מתחיל לברבר בערבית ספרותית פורצות מאוזניותי "השמש תידום בין עזה לרפיח... פרחים בקנה ובנות בצרייייאח!!!!" הו הנה מגיע מיץ תפוזים. הדיילים הירדנים מפגינים אירוח בדואי לתפארת המדינה שלהם ונותנים לכל אחד לקחת כמה מיץ תפוזים שהוא רוצה. דווקא ציפיתי לדיילות סטייל המלכה נור אבל היו רק ירדנים מסוקסים בחולצות מכופתרות. הוראות הבטיחות בשתי השפות הרשמיות ובינתיים אני "צולל חופשי ללא מצנח .. לכל הכיוונים נפתח.. והתשוקה לכל כיוון...." יציאות החירום הם כאן כאן וכאן. אני ישנה כל הדרך לדלהי.. כמעט.  

לתחילת הכתבה

No women no cry - No sugar no chai

נחתתי עם התרמיל הגדול מידי שלי במיין בזאר והתפעמתי בצורה אינסופית מהצבעים, מהריחות ומזה שנורא כבד לי על הגב. כיתתתי רגלי אל המלון שקיבלתי עליו המלצות S.R.PALACE וטוב שכך עשיתי, זרקתי הכל על המיטה ושמעתי שוטי הנבואה כדי שמישהו יגיד לי שהכל יהיה בסדר. אחרי התאוששות מהירה יצאתי ללכת לאיבוד ברחובות. כמו ילדה טובה הקשבתי לעצות ההודים הנחמדים שסביבי, עד שנמאס לי לשתות צ`אי אצל כל אחד במשרד הנסיעות שלו. מה שכן, גולום השאיל לי את הלונלי של דלהי כדי שתהיה לי מפה ועם נאיז אכלתי ארוחת צהרים טעימה להפליא שבישל לו הטבח האישי שלו בבית. אפשר להגיד שאכלנו מאותו המסטינג (הבאתי כפית משל עצמי). אחרי שלוש שעות שיטוטים זה נראה כאילו לכל האנשים שעובדים בבזאר יש סוכנות נסיעות והם מאוד ממליצים לסוע עכשיו לצפון (למרות שקר נורא) ויש להם כרטיס ביקור, אבל הוא לא פה, הוא במשרד אז אם תואילי להתלוות אליהם הם יביאו לך כרטיס וגם צ`אי.

אחרי שקניתי לי משהו חם ללבוש מצמר יאק סינטטי משובח והמשכתי להסתובב (בימי שני בערב יש שוק חופשי במיין בזאר וכולם יוצאים אל הרחוב פורסים את הסחורה שלהם בכל מקום, קשה מאד לזוז ומאוד לא פשוט לחכות. אבל צבעוני צבעוני) והגעתי לכמה מסקנות:
א. קיבלתי כנראה בזריזות אינסטינקטים של רחוב כי עוד אף ריקשה (ממונעת או מפודלת), אופנוע, מונית, ג`יפ, משאית או פרה עדיין לא דרסו אותי.
ב. יש לי חולשה לכביסה תלויה, זה כנראה ממלא אותי שמחה צבעונית.
ג. אני בעייתית בלבצע החלטות אם לקח לי עשר דקות שלמות להחליט באיזה צבע לקנות את פרוות היאק שלי (100 רופי).

כשהעיניים הקטנות שלי הלכו ונעצמו ורציתי בחזרה למלון, הרגשתי סוף סוף שהצליח לי והלכתי באמת לאיבוד, יש גם סיכוי שאיבדתי כיוון כללי ואני עלולה להסתובב עד אובדן חושים בין מסעדות, טיגונים, דוכני פירות כביסות תלויות, בישולים מוזרים, ריח של פיח, גז, צ`אי ושתן מעורבבים... ואז ראיתי את השלט של המלון שלי, ליבי התמלא אכזבה והקלה בו זמנית, הלכתי לדפוק שעת שינה, לפני שתיית הצ`אי של הערב אליו הוזמנתי על-ידי מאיה הקבצנית (אני שילמתי, כמובן). 

לתחילת הכתבה

הפרות הן החתולים של דלהי

(כי אין פה חתולים), הן אמנם קצת יותר איטיות והרבה פחות מתגרדות עם הרגליים, אבל באופן כללי מתנהגות די דומה. אפשר למצוא אותן בשלל צבעים, עם דבשות באמצע או על הצד, עם קרניים, בלי קרניים, עם קרן אחת... אם רוצים, ואם ממש מתמזל המזל רואים את הפרות הלבנות הענקיות שנראות כמו סוסים וסוחבות עגלות. יש גם סנאים אבל אף אחד לא נותן להם תשומת לב מיוחדת והרבה כלבים שעושים פרצופים חולים כדי שיתנו להם אוכל ושומרים על סמטאות צרות וצבעוניות עם כביסה תלויה. באמצע דלהי, בגן הציבורי שנראה כמו יער קטן, מסתובבים להם בחופשיות אינספור חזירי בר (שראיתי) וקופים (שרק שמעתי שיש).  

לתחילת הכתבה

אנשים טובים בתחילת הדרך

בלילה הגיחו מהחדר שליד צלילים עמוקים וחלולים בגלים, התקרבתי לרחרח ליד הדלת (חיטטתי קודם קצת ברשימות של המלון - ידעתי שהוא ישראלי) ניצלתי את חוסר נימוסיי הידועים לשימצה ונקשתי קלות. בנצי, נקרא לו בנצי, הזמין אותי למה שהפך לטקס הוולקמינג שלי להודו. הוא ניגן לי בבנסורי (חליל צד הודי עשוי במבוק (בנס=במבוק) ומפיק צלילים נעימים להפליא. מחיר נורמלי כ- 100 דולר!!) קיבלתי המלצות ללמוד לנגן ולשיר בורנאסי). בין הניגונים, בנצי, ברך את שיבא והעניק שירי מנחה לכל האלים כולל ניגון יפה של מלאכי הש-הלום שעשה לי להרגיש כמו נחש קוברה קטן בסל נצרים. 

לתחילת הכתבה

משימה בלתי אפשרית

יש הבדל מהותי בין הליכה לאיבוד חובבנית לשוטטות מקצועית בשומקום. בכדי להגיע לדרגת המתמחים יש לבחור משימה בלתי אפשרית ולנסות לדבוק בה. עדיף לחפש משהו, כי כשמחפשים - מוצאים ולאו דווקא את מה שחיפשת. אפשר להתחיל בדברים קלים כמו לחפש כוסברה. המשימה לא דורשת ציוד מיוחד למעט הכרה בסיסית של הצמח/תבלין, לא להיות סתום אף ו/או אלרגי לכוסברה, גם זה קורה. המשימה היא לא קלה במיוחד כי כמו שחברתי פרח אמרה לא מכבר, הכוסברה שרדה אבולוציונית רק בגלל שהיא דומה בצורה מפתיעה לפטרוזיליה, אבל די עם הירקות. המשימה שנבחרה הפעם היתה להשיג מפה גיאולוגית של הודו. לזה צריך רק חולשה למפות וקצת עקשנות. יצאנו לרקוד.

התכוננתי ל-connaught place זאת כיכר כל כך גדולה שבכלל לא מרגישים שהיא עגולה, מה גם שבמרכז יש המון מרכזי קניות וברחוב יש כל כך הרבה הודים שאתה מאבד חוש כיוון לחלוטין. השמש גם לא עזרה במיוחד - היא התחבאה מאחורי עננים ורוח וזיהום אוויר, ובצדק.

הלכתי והלכתי, ניסיתי להחביא את המפה והספר שלא יציקו לי, אבל זה לא עזר, עם כמה שהתאמצתי לעשות פרצוף מקומי לא נראיתי הודית (אמרו שאני נראית כמו איראנית וקיבלתי את זה כמחמאה). נכנסתי למקומות שסומנו במפה כאינפורמיישן והם לא היו מועילים להחריד. לדעתי הם אפילו לא ידעו מה זאת מפה גיאולוגית... אבל בקטנה.

לתחילת הכתבה


 

אוטוריקשמן

היו בלתי נסבלים בנודניקיותם, הם בשום אופן לא יכלו לקלוט שאני רוצה ללכת ברגל. זה לא נפל לסוף דעתם. אחרי זמן מה מצאתי דרך להתחמקות מהירה ברחובות הסואנים. אין פשוט מזה, הולכים על המדרכה נגד התנועה ואז הם לא יכולים ללוות אותך הלאה בדרכך, הם רק צועקים הלו הלו!!. (צריך כמובן לזכור שפה נוסעים הפוך כמו באנגליה ולהתאים את עצמך למצב...).  

לתחילת הכתבה

עץ של אנשים

עברתי ליד חנות קטנה ומטריפה שנקראת people tree שיש שם המון ספרים וחולצות T עם אמירות סביבתיות מרשימות. הזקן ההודי החביב שבפנים הפנה אותי ל survey of India ברחוב המקביל. תהיתי אם זה המקום שאליו ממילא תכננתי להגיע כי היה כתוב בלונלי שמוכרים שם מפות. זה אכן היה המקום. במקרה הגעתי אחרי הפסקת הצהריים. 

לתחילת הכתבה

הלשכה הממשלתית למפות

לא היתה להם מפה גיאולוגית, רק פיסית. הם הסבירו לי על מפה דהויה ורעועה של דלהי, איך להגיע ל-GSI (שהוא המכון הגיאולוגי ההודי וכמדומני גם לישראלי יש את אותם ר"ת). זה נמצא כ-15 ק"מ דרומית לנקודתי הנוכחית, במקום שנקרא pushpa bharan קניתי מהם את המפה הרעועה בשני רופי (שזה עשרים אג` - בארץ אני זורקת סכומים כאלה ברחוב כדי שאנשים ימצאו וירגישו ברי מזל..ופה אפשר לחיות מזה...) כמעט ועזבתי כבר לתפוס אוטובוס (521) אבל פקיד אחר נזכר שיש פה לא רחוק איזה חברת פירסום שהמפה שאני מחפשת מופיעה אצלם בקטלוג. אמרתי ננסה, יש זמן. ליבי נמלא שמחה, תקוה וסיפוק יצאתי לצד השני של הכיכר כולי אסירת תודה. 

לתחילת הכתבה

אני זוכרת הייתי נשמה

אחרי יום אחד בדלהי כבר החלטתי לא להיות נשמה טובה ולנדב רופים לכל דיכפין וקבצנין, אני לא אעמוד ואעשה איפה ואיפה ואתן רק לחלק. ואיך אני יכולה להחליט אם לתת לילד בלי רגל, לילדה נטולת יד או לאמא עם תינוק שהבן הגדול שלה נדרס ע"י נהג ריקשה שיכור ושבר את הברך. מכיוון שקשה ההחלטה, החלטתי שאני לא מנדבת לאף אחד. זה לא היה קשה לביצוע כי אני ממילא לא מצליחה לרחם עליהם, אני רק צריכה לשכנע את עצמי שאני לא בן אדם רע וגם זה לא קשה כל כך, רק שצריכים לעשות את זה כל פעם מחדש וזה קצת מבאס. מוזר להסתובב ברחוב שאתה מכיר בו את הקבצנים בשמותיהם. 

לתחילת הכתבה

פירסומים בינלאומיים ורופין

המשרד של ה- international publications יושב במרתף האמצעי (זה אומר שיש גם מתחת לזה מרתף וגם מעל לזה מרתף!) בתוך אחד מהבניינים האפורים של המשרדים וחברות התעופה. המון אנשי עסקים הודים זוטרים ורעש אימתני מלווה בבלגן היסטרי של חפירת המטרו של דלהי, (ולת"א עוד אין). שאלתי ונכנסתי, שאלתי והגעתי. בתוך כוך קטן ישב איש נחמד שאמר לי בצער שהפסיקו להדפיס את המפה הזו לפני שנה ואפילו לא נשאר להם עותק אחד. (שיט! הייתי ככה קרובה). יש לו רק את המפה הענקית (2X2 מ`) שעולה... (תתישבו) 4950 רופי שזה מספיק קרוב ל-500 ש"ח בשביל לא לקנות את זה (אפשר לעמוד שוב). הוא היה כל-כך נחמד שהוא עשה בשבילי כמה טלפונים. הוא ברר במכון הגיאולוגי ולא היה להם (מזל שלא נסעתי). והוא צלצל למקום נוסף שם אמרו לו שהגברת האחראית תחזור עוד חצי שעה. את החצי שעה הזו ביקשתי להעביר אצלו במשרד, עיינתי בחומרי קריאה, במפות והקשבתי לו עושה הזמנות בהודית. לא היה לי חשק לצאת אל הקור. דבקתי במשימה עד שלא תישאר עוד תקווה.
 
הכסף ההודי מאד משמח. כשאתה מעיין בתפריטים או בתמחירים של דברים..וחושב לעצמך..הא זה נורא זול.. ואז אתה הופך לשקלים ומגלה שזה זול פי עשר ממה שחשבת. הרבה שמחה. בלי לזוז מדלהי עולה בערך 30 ש"ח ליום להיות פה. (תיאבון קטן יחסית). 

לתחילת הכתבה

יש לי ארץ הודית יפה

הגברת חזרה רבע שעה לפני הזמן ואמרה שהיא תחפש במחסנים. כמובן שלא הייתי טורחת לפרט את כל זה אם לא היה. בטח שהיה. שמחה רבה ואפילו עוד לא בא האביב. הבחור החביב ששכחתי את שמו (לא נקלט לי ההודית הזאת) כתב לי הכתובת, תדרך לא לשלם יותר מ-30 רופים יצאתי לרחוב הקר והסואן, בידי פתקה ורודה, הכל נראה אפשרי שוב.  

לתחילת הכתבה

כך אני עובר מכאן לשם

האוטוריקשמן הראשון שהציק לי קבל את הכבוד להתמקח איתי על מחיר, עד שבסוף כמו שאמרתי מלכתחילה הסכמנו על 30 רופים. (לא בעיה להתמקח כל אחד פה הוא רק אחד מאלף). נסענו ל -New Rajender Nagar, רובע שנמצא צפונית מערבית ל Paharganj ושקעתי בהרהורים על תחבורה ציבורית. ההודים חושבים שצהוב וירוק זה מאד חינני וחיוני, כל מה שאיכשהו קשור ללהיות נייד וציבורי כאחד, נצבע בצבעים עזים של ירוק וצהוב. האוטובוסים מפוספסים להנאתם, המוניות הרציניות שנראות כמו אוטואים אנגליים שחורים גם קיבלו גג צהוב ופס ירוק סימלי על הדופן, והאוטוריקשות - רכבי צעצוע קטנים שמגיעים ל- 30 קמ"ש עם רוח גב, מונעים ידנית ורגלית (תוך כדי ריצה), נטולי חלונות ודלתות, צבועים כל כולם בצהוב ובירוק צועקים למרחקים. מבחוץ זה נראה דומה לרכב של הפלינסטונס. הכי משעשע זה שיש להם סידור מיוחד עם בעלי חנויות עשירות של בדים ומזכרות. הם מקבלים עמלה בסך 20 רופי אם הם מביאים לשם תיירים (הם בטח מקבלים יותר אם התיירים גם קונים משהו). הנהג שלי ביקש נרא יפה שנעצור. הבטחתי לו שבדרך חזרה.

כן, מה? איפה הייתי? אני לא ידעתי וגם הנהג שלי... הגענו לרובע נעים ושקט ..יחסית, נראה קצת יותר עשיר משאר המקומות שהייתי בהם. עצרנו ושאלנו אנשים איך להגיע. האמת שהנהג שלי עצר די הרבה. פעם לקנות מן משה בתיבה - פלפל חריף, שאני לא העזתי אפילו לחשוב שאני אוכל אי פעם, פעם אחרת הוא עצר לקנות שחטה והמשיך לנייד אותנו.  

לתחילת הכתבה

החנות למכשירים מדעיים

זה היה נראה כמו בית רגיל, חצר גינה ואישה מבוגרת וקטנה בתוך חדר רחב מכוסה ארונות ספרים מדעיים, זה הרגיש כמו חנות שהארי פוטר היה עושה בה קניות לפני הלימודים. היתה על הקיר מפה של הירח ועכשיו כשאני מריצה בראש, נדמה לי שהיתה שם מפה של ישראל ... אבל קרוב לודאי שזיכרוני מטעה אותי ודימיוני מתעתע בי. גברת Thakur החביבה ישבה ובחנה אותי במבט סקרן והניחה לידי את המפה - בדיוק מה שרציתי. (ועוד מעודכנת ל-1993 ולא לימי המנדט הבריטי כמו המפות בארץ) הגשתי לה את הכסף מתוך ארנקי החמקמק (זה רק חצי ממה שמפה כזאת היתה עולה בארץ ולא שבע-עשרית, אבל שווה...) mission accomplished!!!!

הנהג שלי חיכה בסבלנות (נתתי לו כסף לצ`אי - כי הוא ביקש, זה לא שאני נחמדה) ונסענו חזרה. כמו שהבטחתי לו הוא עצר לי בכל מיני חנויות עמוסות סריגי קשמיר ופסלי בודהה וחבריו, אני עשיתי את עצמי ממששת ומתעניינת. חלקנו את השלל, הוא עשה לי הנחה של 10 רופי על כל עצירה. יצא שהוא הרוויח 90 במקום 60 ואני שילמתי 30 במקום 60 (האמת שרק 20 כי לא היה לו עודף והוא ביקש שאני אבטיח לו שנתראה גם מחר לעוד סיבוב.. כמובן שהבטחתי).

ביומיים השלמים שאני פה נוצרו לי סטטיסטיקות מצחיקות. פגשתי רק שני ישראלים (אחד עוד מהטיסה) ושניהם מאותו מקום בארץ, לא תגידו חיפה, סתם מושבונצ`יק בגליל - איך זה? ... כן, בטח שהם מכירים אחד את השני, איך לא?!

הסטטיסטיקה השניה קשורה למגוון הדברים שאני אוכלת ונושמת, ובה מנצחים, ללא תחרות, חוטים מפרוות היאק הסינטטית המקסימה שלי.
שנה טובה

לתחילת הכתבה 

יעדי הכתבה

סגור
×