הפארק הלאומי מנואל אנטוניו ומפגש מחודש עם הארנל (עם משפחת בן צבי)

אורי לא מצטרף, הוא סורק את קו החוף באי שקט מתרחק מאיתנו, הופך לנקודה, וחוזר. לפני חצי שעה הוא הבחין בתיירת, שאיך אומר זאת בעדינות, הרשימה אותו בחזותה, או אפשר להגיד, שהיתה בעלת מידות טובות עד מאוד, או שהשכלתה רחבה, או ששמה הולך לפניה, או אחת שיש לדקדק עימה.

dani35
תמונה ראשית עבור: הפארק הלאומי מנואל אנטוניו ומפגש מחודש עם הארנל (עם משפחת בן צבי) - תמונת קאבר

בכתבה זו:

הקדמה

הסונטה הפאתטית של בטהובן נפתחת באקורד מתמשך ועמוק. בצעירותי הייתי מתאמן שעות בנגינת האקורד הבודד הזה, מנסה להגיע לעומקו המדויק, לצבעו הכחול שחור. כמו רגע משמעותי, פיסת זמן מזוקקת המכילה בתוכה את כולו. אנחנו לקראת סוף הפרק הקוסטריקני בטיול, ומשפחת בן צבי אמורה להצטרף אלינו לשבוע סיום. אנחנו מאוד שמחים ומתרגשים לקראת הפגישה איתם ומעבירים כמה ימים בסנטה אנה, וכמה ימים על החוף הפאסיפי ליד חאקו (jako).

אנחנו קוראים, שוחים, ומטיילים קצת בפארק הלאומי הסמוך- קאררה, שם הילדים מתרגלים טיפוס על שורשי אוויר. נעמה מבחינה שההתרגשות אצל גלעד ותמר גואה ומעסיקה אותם בעבודות ציור, גזירה והדבקה. גם היא חסרה היתה חברת חברים ואינה מתנהגת כתמול שלשום לקראת הביקור הצפוי. יום אחד אני מבחין שילדיי צבועים מכף רגל ועד ראש כמו פסטיגל אינדיאני בפורים.

יום אחר היא אוספת את כל הפרוספקטים והניירות שהיא מוצאת בדרכה, ואני מתחיל לדאוג שאאלץ שוב להצטרף לאיזו הפלגה לתצפית על ציפורים שנכחדו. שעה אחר כך חששותיי מתבדים - היא נעזרת בילדים, להשמיד לקרוע ולגזור לגזרים קטנים את כל שאספה בעמל רב. את פירורי הנייר הם טומנים בשקיות, וכך גם למחרת ובמשך כל הימים הבאים. בשלב הזה אני כבר לא שואל שאלות, ונהנה מקריאה חופשית נטולת משימות.

בשדה התעופה הקטן בסן חוסה כולם מסתכלים עלינו בתימהון. תמר וגלעד מפזרים "אבק פיות" על ראשיהם של אורי, איילת, ליאור, יהל ועילם. כבר שבוע שהם מכינים ריבועי נייר קטנים בציפייה דרוכה לרגע הגדול. שעות של גזירה ותכנון לכבוד דקת הילולה משובחת שצובעת את המדרכות העייפות בזוהר מופלא.

לתחילת הכתבה

פואס ולה פס גרדן

למחרת אנחנו משכימים קום למזג אוויר יפה ונוסעים להר הגעש פואס. היינו כאן בתחילת הטיול שלנו ועכשיו ההר נראה שונה, אולי יותר חשוף, אולי מעשן לכיוון אחר. חברתם של הבן צביים צובעת את ההר בגוון בהיר, איילת מצותתת למדריך תיירים המסביר בכובד ראש כיצד נוצר ההר ואיך בדיוק געש. אחר כך היא מעבירה אלינו את התמצית, ואז אנחנו מבחינים בשכבות הסלע המלמדות אותנו על קיומם של לועות נושנים החובקים את הפתח הפעיל היום. כך בזכות הציתות השתנתה ההיסטוריה של אותו ההר שראיתי אך לפני חודשיים.

משם נסענו ללה פס גרדן שהיה עמוס תיירים. גלעד ותמר הרגישו בבית ולקחו את ליאור ויהל לסיור בסככת הפרפרים, בתצוגת הנחשים, ובדגם הבית הקוסטריקני העתיק. אחר כך ירדנו כולנו למסלול הטיול העובר דרך חמשת המפלים. אורי סחב את עילם, שאיבד סנדל, כל הדרך על כתפיו, אבל דווקא לאיילת העליה בסוף היתה מאמצת. סיכמנו על תוכנית אימונים שבועית שבסיומה איילת תהיה מוכנה לבייג`ין 2008.

לתחילת הכתבה

מנואל אנטוניו

את היום סגרנו במסעדה של משפחה קוסטריקנית שכנראה לא שמעה על מקרר והחזיקה את בשר העוף בשמש (הדבר נודע רק למחרת כאשר הבטן שלנו סיפרה לנו זאת). הדרך לקפוס ולפארק הלאומי מנואל אנטוניו נמשכת כשמונה שעות, במקום חמש, עקב העצירות התכופות בכל מקום המציע שירותים ציבוריים. אנחנו פוגשים תנינים סמוך לפארק הלאומי קררה, חוצים מספר גשרים שמתקיימים בדרך נס, ומסיימים במלון שלנו לשלושת הימים הקרובים, סמוך לשמורה.

הדרך למפרץ במנואל אנטוניו עוברת דרך ערוץ ואנחנו מדלגים על טפינו ונשינו מעליו. אחר צעידה לאורך החוף במבנה כוכב כאשר הילדים מנסים לעקוב אחר המשימות שאורי מחלק להם. למצוא אגוז קוקוס שנבט, לחפש סרטן, או סתם ללכת במהירות העולה על חצי קמ"ש. כאשר אנחנו מגיעים למפרץ היפהפה בחוף השמורה, הבנות יוצאות לטיול רגלי במסגרת בייג`ין 2008, ואורי ואני נשארים עם הילדים בחוף.

המפרץ מזכיר את נוף האיים בדרום תאילנד - חול לבן, צמחייה עשירה הנושקת למי המפרץ, וגלים נמוכים המפתים אותך לשכשך בים. כמו האקורד ההוא שכתב בטהובן, עומד לו החוף בכחול עמוק ומדויק, והוא שלנו לרגע חולף. הילדים נענים לטבע ומתמסרים למים, ואני ממהר אחריהם. אורי לא מצטרף, הוא סורק את קו החוף באי שקט, מתרחק מאיתנו, הופך לנקודה, וחוזר. לפני חצי שעה הוא הבחין בתיירת, שאיך אומר זאת בעדינות, הרשימה אותו בחזותה, או אפשר להגיד שהיתה בעלת מידות טובות עד מאוד, או שהשכלתה רחבה, או ששמה הולך לפניה, או אחת שיש לדקדק עימה בציציות, ועתה הוא מחפש לאן פנתה. ובכן, הבנות מתאמנות לבייג`ין, הילדים ואנכי מתענגים על מי המפרץ, ואורי מסתובב כרדוף שדים (או יותר נכון כרדוף שד..).  בשלב הזה מגיעות לחוף מספר איגואנות ענק, ועוד יצור חמוד דמוי רקון שפותח תיק של תיירת וגונב לה את ארוחת עשר. איילת ונעמה מגיעות שמחות אך עייפות ומספרות על קופים שפגשו ביער. הילדים צוהלים, ואני מנסה לנחם את אורי שלא מצא אותה. "אתה לא מבין" הוא מביט בי בעיניים אבודות "היא לא היתה כמו כל אחת, אתה לא מבין....". הכי מתסכל היה לנגן את האקורד בשלמות מבלי להצליח לחזור על כך לאחר מכן.

למחרת אנחנו יוצאים להפלגה לאורך החוף שבאופן רשמי מוגדרת "הפלגת דולפינים". למרות שלא ראינו אפילו חצי דולפין, כמסורת הטיול שלנו עד כה, המבט מהים לכיוון החופים הירוקים מרשים ביותר. בין ערביים ירדנו לשנרקל ליד שונית, אך המים היו עכורים, כך ששמחנו אם הצלחנו לראות האחד את השני. שני תיירים יעילים (כנראה גרמנים) הביאו איתם אוכל לדגים ופיזרו ממש ליד המשקפות שלנו, בזכותם זכינו לראות שני דגים והמון פירורים. כשחזרנו למלון עייפים אך רעבים פגשנו קוף חמוד שנכנס למטבח וגנב בננה, ואיגואנה שנחה על אדן החלון. עור יום חלף באושר, ועם שחר יצאנו לכיוון הר הגעש ארנל.

עבורנו היתה זו דרך מוכרת אל עבר מקום אהוב, ואני חיכיתי בקוצר רוח לטבול במעיינות החמים. אחרי חמש שעות נסיעה עצרנו לארוחת צהריים במסעדת דרכים נחמדה, ופגשנו חבורת ישראלים שהחליטו לעבור לגור כאן. הם כשלושים בחורים צמחוניים שהתייאשו מהממסד בארץ וקנו שני הרים, נחל, ומלון שזקוק לשיפוץ. עתה הם צובעים לקראת הפתיחה החגיגית של המלון הראשון בקוסטה ריקה לצמחוניים, שאינם אוכלים גלוטן. כיוון שהמאכל האהוב עלי הוא סטייק אנטריקוט מצופה גלוטן, הבהרתי לחברים שלא אוכל להתארח בקיבוץ שלהם, אך משום שיש לנו מספר מכרים מוזרים מבחינה קולינרית, לקחתי את השם והטלפון.

בארנל טיילנו על הגשרים התלויים, והפעם הצטיידנו בשכמיות לאור הטיול הרטוב הקודם כאן. אורי הסביר לחבורת נזירות איך לקפוץ כך שהגשר יתנדנד בפראות, ולפני שיצאנו הספקנו לראות איך הן כמעט מביאות את הגשר לתדר תהודה, רק אלוהים הציל אותן.

טבלנו במעיינות החמים, והמתנו לשווא להתפזרות העננים. משך יומיים סרב ההר להתגלות, ועטף עצמו בערפל סמיך. כיוון שלבן צביים היתה טיסה, נכנענו ונסענו חזרה לסן חוזה. אחרי כחצי שעת נסיעה הופתענו לגלות גשר חסום בתלולית עפר, והיינו אובדי עצות למשך כשלושים שניות. לבסוף עשינו מה שכל יהודי היה עושה במצבנו: המתנו בסבלנות עד שגוי חלף בבטחה עם מכוניתו על הגשר, עוקף את המחסום. נסענו בבודדת על הגשר והתפללנו שאלוהי הנזירות, והגויים שומר גם עלינו.

בדרך עצרנו בעיירה סרצ`י (sarci) לקניית מזכרות, ובערב אכלנו יחד עוף רווי דמעות פרידה. לפנות בוקר נעמה, גלעד ותמר קמו להגיד שלום ולהתחבק, אני ביקשתי שלא יעירוני בכדי למנוע התרגשות יתר ושינת חסר. איילת, אורי, ליאור, יהל ועילם חזרו לניו ג`רז`י.

לתחילת הכתבה

הדפסה|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

דילים למלונות פופולרים במנואל אנטוניו

בשיתוף בוטלס קומביינד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

איזה משפחה נהדרת

השב  · 

לפעמים חופים הם געגוע

השב  · 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה למנואל אנטוניו

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×