הצד האחר של דלהי...

אחרי שמכירים את דלהי ומתרגלים לאווירה, אפשר להכיר גם צד אחר שלה... לא מומלץ, אבל רצוי לדעת שאם חלילה יש צורך, בתי החולים בדלהי מספקים שירות טוב ויעיל. בכתבה שלפניכם סיפור של מי שחוותה את החוויה...
אורית
|
תמונה ראשית עבור: הצד האחר של דלהי...

שלום שלום... אתם בטח שואלים את עצמכם, למה אני כותבת שני אי-מיילים בשבוע אחד ועוד יום אחרי יום???!!! אז, אני אסביר ... אחרי ארבעה וחצי חודשים בהודו, אחרי שראיתי כ"כ הרבה נופים יפים, אנשים יפים, אחרי שהכרתי כ"כ הרבה חברים חדשים, הגעתי לתובנות חדשות, חוויתי חוויות מטורפות, תחושות נהדרות והתאקלמתי כמעט לחלוטין בהודו... החלטתי להכיר גם את ה"צד האחר", ה"פנים האחרות"... הגוף שלי החליט בשבילי שהוא מאוד מאוד רוצה להכיר את בתי החולים בהודו. ולמזלי, בדלהי...

אז, כן, אני בהודו, בדלהי, בבית חולים ששוכן רחוק מאוד מהמרכז התיירותי התרמילאי. אני נמצאת ב"מרכז רפואי מזרח-מערב". הגעתי לכאן אתמול בבוקר אחרי לילה ללא שינה, נכנסתי לביקור רופא. הרופא אמר "תעשי אה", עשיתי "אה", ובלי להתבלבל בכלל הוא החליט בשבילי שאני צריכה להתאשפז. בהתחלה הוא אמר רק ליום יומיים, אבל עכשיו כבר נתנו לי הערכה קצת יותר ארוכה- שבוע. מה יש לי? נו, כרגיל, סטרפטוקוקוס, אבל זה התפשט באופן מטורף, הרופאים עדיין המומים ממה שיש לי בגרון. כל כמה זמן רופא אחר נכנס כדי לראות את "מוזיאון המוגלה" שנמצא אצלי בגרון...

בהתחלה היה קצת קשה לקבל את הידיעה שאני הולכת לשכב בבית חולים בהודו (ולא ממש נראה לי שאני צריכה להסביר למה...), אבל אחרי שנלקחה ההחלטה, הבנתי שאני בידיים טובות. ידיים טובות אמרתי??? בהרבה יותר מזה. אמנם אני פה לבדי, אבל למדתי להיות עם עצמי בלי להצטרך כל הזמן אנשים/חברים סביבי. המינוס היחיד שיש פה זה שרוב שעות היום אני מחוברת לאינפוזיה, לכל מיני אנטיביוטיקות ותרופות שונות ומגוונות. אבל, נו, טוב, גם מהמצב הזה אני צריכה ללמוד משהו... צריך לחשוב על זה, וזמן, יש לי תודה לאל...

חברי`ה, אוהבת אתכם. ואל תדאגו לי יותר מדי (רק קצת). בבה
 

יעדי הכתבה

סגור
×