הקאריבי והפאסיפי - אין טוב כמו החופים (אם אתה לא לטאה)

החוף הפאסיפי והחוף הקאריבי, שני חופים יפהפיים אליהם מגיעה המשפחה המטיילת שלנו. על קורותיהם, בכתבה שלפניכם.

dani35
תמונה ראשית עבור: הקאריבי והפאסיפי - אין טוב כמו החופים (אם אתה לא לטאה) - תמונת קאבר

בכתבה זו:

החוף הפאסיפי

עם חוף קוסטריקני נפגשנו פעם יחידה עד עתה, בטורטוגרו, ומלאי ציפיות ניווטנו את רכבנו בין ובתוך בורות המדינה לחוף הפאסיפי. מרחבי האוקיאנוס האינסופיים ומראה גליו הנשברים היוו השראה לדורות של אינטלקטואלים ביצירותיהם, וגם אנחנו דמיינו את הערבים המשפחתיים מול שקיעה מרהיבה. התרגשנו לקראת הגבהים שאליהם ישאונו המוזות בשיחות שיישמעו בערך כך:

נעמה: הקצף על הסלעים הבזלתיים מזכיר לי את הדיסהרמוניה העולה מהקונצ`רטו הרביעי של בטהובן, רק שחסר השקט של הפרק השני.
ברק: אני גם חש כמוך, אך באופן אירוני החוסר ממלא אותי בציפייה לתנועה הבאה, ממש כמו ביצירה הנשגבת.
תמר: אבא מהו קונצ`רטו?
גלעד: כן, גם אני אשמח לשמוע....


אך דמיון לחוד ומציאות לחוד, ותמליל השיחה בפועל, כפי שקלט קשבנו, לפניכם:

נעמה: הקצף על הסלעים הבזלתיים מזכיר לי את הדיסהרמוניה העו..
ברק: איזה באסה הגעתי לקצף של המיץ, אני לא מבין, למה הם לא מסננים אותו לפני שמוזגים...
נעמה: תביא אני אוהבת קצף... זוכר בפרק השני של הקונצ`רטו הרביעי את השקט, שכאן חסר במובן מסוי..
ברק: לא נראה לך שחסר מלח באורז?
נעמה: ככה הם אוכלים את האורז שלהם.
ברק: כן אבל למה הם לא שמים מלח על השולחן?
נעמה: אפשר לבקש - יביאו.
ברק: כן, כן, עד שהוא ירד לחוף אני מחסל את הצלחת.
תמר (טרונייתה הבאה מרחוק מתקרבת אלינו): אמא, אמא... גלעד לא רוצה לשחק איתי ביליארד...
נעמה: אז תמצאי לך עיסוק משלך, אולי תראי איתנו את השקיעה
תמר: ראיתי כבר..
גלעד (מגיע בריצה): הי
ברק: הי חמוד, באת לראות את השקיעה.
גלעד: לא, אני רעב אולי נלך לאכול?

בחוף הפאסיפי היינו מעט בעיירה הסופר תיירותית תמרינדו (Tamarindo) ואז בחיפושינו אחר חוף שקט יותר עלינו צפונה לחוף פלמינגו (Flamingo). היה יפה אך שומם, עקב העונה, ולכן החלטנו לרדת דרומה לאורך חצי האי ניקויה בחיפוש אחר החוף האולטימטיבי - חול ים, לא תיירותי, לא שומם, אוכל נפלא, ולא יקר...

הדרך דרומה לאורך קו החוף הפאסיפי אינה סלולה, לעיתים צרה מבוקעת ומחוררת, ולעיתים כבושה, רחבה ונוחה. הלעתים השני בא לעתים רחוקות. לאורך כל הנסיעה, אנחנו פוגשים בכפרים קטנים, חלקם על הים וחלקם בפנים היבשה, שהמאפיין הבולט שלהם הוא מגרש כדורגל תיקני ומטופח, עם שערי רשת מפוארים ברוחב שבעה מטר כל אחד. בקוסטה ריקה הבנתי לראשונה את האמירה שכדורגל הפך כבר מזמן מספורט לדת. ייתכן שבעוד כמה שנים ייעלמו מהנוף הכנסיות הרבות, אך מגרש הכדורגל ימשיך לסחוף אליו את מאמיניו כל סוף שבוע. ועוד דבר אחרון בעניין הכדורגל - רבים תוהים איך מדינה בת ארבעה מיליון תושבים כמו קוסטה ריקה עלתה למונדיאל, ואנחנו עם שבעה מיליון לא. ובכן חברים, קודם כל תזכרו שהם ארבעה מליון נטו, ואילו אצלנו המספר הוא ברוטו וכולל אנשים שלא מתעניינים בכדורגל (בקוסטה ריקה נשללת מכאלו האזרחות). דבר שני, לכל ארבעה בתים הם קוראים בשם, מחליטים שזו עיירה, ובונים לה מגרש שיענקל`ה שחר רק חולם עליו. כאן בקוסטה ריקה,ואת זה אני אומר באחריות, לא זורקים כסף על כבישים ושטויות כאלו - הכל הולך לכנסיה, סליחה, לכדורגל.


נחזור לנסיעה שלנו דרומה מתמרינדו לכיוון נוסארה (Nosara). ובכן כאן הרגשנו לראשונה את המשמעות של טיול לא בעונה התיירותית, כיוון שכל הבקתות לאורך החופים והכפרים היו ריקות מאדם. גם אם הגענו למקום יפה על שפת הים עם בריכה ובמחירים סבירים (סביב 50$ לארבעתנו ללילה) החלטנו לא להישאר בבדידות, והמשכנו לנסוע. לעת ערב, שיורד כאן סביב חמש אחר הצהריים, ראינו שלט המכוון למקום שנקרא "השמורה", מורכב ממספר בניינים, ויושב על חוף azul. הבחנו בשתי מכוניות פונות לשביל של המלון ומיד נסענו אחריהן בתקווה.

חנינו ליד שלט שמכוון לקבלה, וראינו איך משתי המכוניות יוצאים שני זוגות. אמרתי לנעמה ששיחקנו אותה כי המקום נראה יפה ולא נהיה לבד. תמיד כשמישהו נכנס לפנינו לקבלה במלון אנחנו מתפללים שלא ייקח לנו את החדר האחרון, זו תחושה שסידרו אותך.
הפעם למרות שלפנינו היו שני זוגות לא היה חשש כזה (נעמה בכל זאת אמרה שהיא מקווה שהם לא ייקחו את כל החדרים...). השארתי את נעמה והילדים בחניה העמוסה בשלוש מכוניות שלמות והלכתי בין שבילי הלודג` הרחב והיפה, בתוך גינות מטופחות, אל הקבלה. אחרי עשרים דקות של המתנה למקדימים אותי, הודיע לי הפקיד בחביבות כי נגמרו לו החדרים להיום. על מנת שתבינו את הרגשתי דמיינו שאתם בהיכל יד אליהו בשתיים בלילה, מבקשים מהשומר הסהרורי להיכנס ולשבת על אחד הכיסאות עד הבוקר, והשומר מסתכל ברצינות בניירות שבכיסו ואומר שלצערו כל הכיסאות מוזמנים להיום.

- אתה מתבדח איתי? שאלתי את הפקיד.
- לא, לא, פשוט יש לנו רק שלושה חדרים מוכנים כי אנחנו באוף סיזן, אם תרצה חדר למחר נוכל להכין לך..
- אבל אם יש שלושה חדרים ואלו שלפני לקחו שניים אז נשאר לך אחד עודף, אני מנסה את כוחי בחשבון אלמנטרי.
- הם לקחו עוד חדר, למקרה שחברים שלהם יגיעו בשעות הערב המאוחרות...
- תשמע עוד מעט חושך, ואנחנו אחרי חמש שעות נסיעה במסננת שמתחזה לכביש. אין לך רעיון יצירתי?
- אני יכול לתת לך דירה מפוארת עם שני ג`אקוזי, מטבח, סלון וארבעה חדרי שינה ב-300$, והוא מצביע על בניין מבודד וריק בשומקום.
- או. קי., הבנתי. מה המרחק לנוסארה?
- חצי שעה ואתה שם, תספיק לפני החושך.

אני מודה לו, חוזר לאוטו ושם תוך כדי נסיעה אנחנו עורכים תחקיר מהיר לבירור נסיבות המקרה. בסיכומו הוחלט לא לאפשר לעולם יותר לאיש לעקוף אותנו בדרך לקבלה, גם לא באוף סיזן, וגם אם ניאלץ להשתמש באלימות מכל סוג שהוא. אחרי עשרים דקות נסיעה נגמר הכביש וחוצה אותנו נהר ברוחב של כעשרים מטרים. בתום התלבטויות ובדיקת עומקים אנו מחליטים לשוט לצד שני. אני לוחץ על הכפתור המיוחד שהראה לי M מחברת ההשכרה, צופר ארוכות ונוסע בסגנון פרפר לגדה השניה. השמחה באוטו האמפיבי, לא יודעת גבולות, ואנחנו מרגישים שהמזל איתנו יותר מאי פעם. לאחר חמש דקות אנו נעצרים ליד בית נאה לשאול את הכיוון לנוסארה. מהגר אמריקאי, נקרע מצחוק, ומסביר שקצת לפני נוסארה עובר נהר ולא ניתן לחצות לשם בחודשים אלו. אני חושב לעצמי שהגרינגו הזה לא יודע לאילו ביצועים הבאנו את הרכב שלנו, ומסביר לו שכבר חצינו נהר.

- מה שעברת, אמיגו, זה לא נהר, אלא שלולית. שכח מנוסארה.
אחרי חצי שעה אני מתייצב בלודג` ה"שמורה" מעוצבן וקרבי. אני מסביר לפקיד בשפה בינלאומית ברורה שבאחריותו לנפק חדר מדוגם וזול לי ולבני משפחתי. תוך שעה, ארבעה עובדים, והרבה רצון טוב נכנסנו לקוטג` מדהים, עם פרחים על המיטות. נשארנו שלושה ימים במקום, שלמחרת התבררו סגולותיו: מסעדה מעולה, בריכות טובלות בירק מטופח, והמשובח מכל - החוף.

חול שחור נעים, צמחיה המגיעה עד החוף, סלעים בזלתיים המשברים גלים, ונחל המזרים מים חמימים לאוקיאנוס הסוער. לאחר שני ימי מחקר מצאנו את התנוחה האופטימאלית - שכיבה על החול, כנגד הנחל על קו המים. בדרך זו שוטפים אותך חליפות מים מתוקים נעימים ומי מלח צוננים, פשוט תענוג (שווה להרים מתקן כזה גם בארץ). בחוף הנפלא הזה למדנו גם את אורחות התייר בשהייתו בקרבת חופים - חצי יום במים, חצי יום בבריכה, וחצי יום בשאר הפעילויות. כמו כן, אספקת אננסים רצופה ומיץ אבטיח מתוק וקר. לאחר שלושה ימים עזבנו, למרות שבמבט לאחור הסיבה לכך לגמרי לא ברורה.

נסענו צפונה לליבריה, מתוך תקווה לצאת למחרת להר הגעש, רינקון דה לה וויאחה (Rincon de la vieja). בערב פגשנו מהגר אמריקאי שפתח גלידריה לא רעה, לאחר שסיים לנהל בית ספר בארה"ב לפני עשר שנים. בזמן שחלף מאז הוא כתב ספר בן 900 עמודים על העתיד המצפה לעולם בעקבות החינוך והתרבות המערביים. הזמנתי גלידת וניל, נעמה שתתה קפה מצוין, והילדים אכלו עוגת שוקולד טובה. כשסיימנו הוא הספיק לספר לי עד עמוד 20 בערך.
ואני, שחשבון אלמנטרי לא זר לי, מצאתי שאצטרך לחסל 45 גלידות בכדי לשמוע את הנבואה השלמה. ביקשתי שיקצר ויספר לי מה קורה בסוף (אני לא חושף זאת כאן בכדי לא להרוס לכם..).

למחרת קמנו לתוך מבול והסתבר שעקב הגשמים המרובים, הפארק נסגר. הצטערנו שמוכר הגלידה היה מורה לשעבר ולא חזאי והחלטנו לחזור לבסיס שלנו בסנטה אנה.

לתחילת הכתבה

החוף הקאריבי

הנסיעה לחוף המזרחי של קוסטה ריקה עוברת בשבילים מוכרים לנו, דרך פארק בראוליו קאריו גוויפיליס (Guapilies ואז עבור בלימון (Limon) דרומה לאורך קו הים עד לעיירה פורטו ויאחו (Puerto Viejo). בפוארטו ויאחו, בניגוד לשאר חלקי המדינה, עתה עונת התיירות, ימי הגשם מועטים, והים שקט ונוח לשחיה (פחות לגלישה). אנחנו מתמקמים במוטל נעים, במרחק הליכה מרחובות העיירה הראשיים, ומנסים לאפיין את המקום החדש. רוב המקומיים "חומים" (כך תמר: אבא, ילד חום אחד רצה לשחק איתי...), רוב התיירים - ישראלים, רוב המסעדות הן פיצריות, רוב המוסיקה ששומעים היא רגאיי, ורוב מוסיקת הרגאיי היא - Bob Marley, ורוב ה-Bob הוא No woman no cry.

אנחנו פוגשים בחדר לידנו את אלי ויובל שפגשנו במרחצאות הטאבאקון ובמונטה ורדה. אלי שואל מי שלח אותנו לעקוב אחריהם, ואני נאלץ לחשוף אותנו, ומראה לו את כתב המינוי המקורי של המשימה שלנו. יובל לוחץ את ידי בחמימות ולוחש: אם אתם בשירות הוד מלכותה, נסייע לכם ככל שנוכל. הם מאפסים אותנו על קצב החיים האטי במקום, ומעמידים לרשותנו את זוג האופניים ששכרו, למרות שאין לנו שום צורך בהם. אנחנו קצת מקנאים בהם כי אין להם רכב, והם מתנהלים עם האופניים בין העיירה לחוף לפיצרייה וחוזר חלילה.

אחרי שלושה ימים אנחנו נוסעים עוד דרומה לחוף פונטה אובה (Punta Uva) ומשתכנים במלון יפה על החוף, שם נישאר יותר משבוע. נעמה מעלה רעיון לצאת לשייט קצר בעקבות הדולפינים, היא פגשה ישראלית שמרוב הנאתה יצאה פעמיים יום אחרי יום. למרות שאני זוכר את משפטו הנפלא של חברי אלון היימן, "הים נפלא מהצד של החוף" ועקב העצלות המחשבתית שתוקפת כל אדם השרוע על חוף כבר מספר ימים, אני מוצא את הרעיון חביב. למחרת אנחנו עולים על סירת מירוץ יפה של דייג אמריקאי מהגר, וטסים דרומה אחרי חוף פונטה מונה (Mona) לעבר שפך נהר אדיר.

קו ברור נמתח בין המים העכורים לבין מי הים הכחולים, ירוקים, במרחק של כשני מייל מהחוף, ואנחנו משייטים בתוך האזור שופע המזון הזה. שתי להקות דולפינים, כל אחת בת עשרות פרטים, נצמדות לסירה. הקפיצות של היצורים הימיים הענוגים מדהימות, והם חולפים את חרטום הספינה בתזמון מדויק. הם סמוכים אלינו כל כך שאם אושיט את ידי אוכל ללטפם...

"ברק... ברק.." נעמה מעירה אותי מחלומי המתוק "...קח את תמר לידך, היא נרדמה". אני מתעשת, מביט סביבי ולא רואה, לא דולפינים ולא תופינים, רק ים וים. אחרי שלוש שעות של הפלגה עקרה (הקפטן: אני מתנצל, כל יום הם באים, פשוט חוסר מזל) אנחנו חוזרים לראות את הים מהצד הנכון, ונשארים עם הקונספציה הזו גם בימים הבאים.
 
באחד הבקרים גלעד ואני יוצאים לרכיבה על סוסים דרומה לכיוון פונטה מונה. על קו התפר בין הקאריבי הנינוח לג`ונגל הרוחש, הסוסים מערסלים אותנו מעדנות עד למנוחת טבילה. המדריך מוריד אגוז ירוק בגודל אבטיח מהעץ, ולעיניו המשתאות של גלעד מיילד ממנו קוקוס בעזרת המאצ`טה. שותים את המיץ, אוכלים את הלבן הלבן הזה, ושוכבים במים החמים.

אני מזכיר לגלעד שזהו סדר יום אופייני לילד בגילו - קימה,שעת לימוד, שחייה באוקיאנוס, רכיבה על סוסים, ארוחת צהריים, מנוחה, בריכה, שוב ים, קצת כדורסל, ארוחת ערב, וסוגרים את היום. גלעד מחייך.

במלון שלנו עוד שני זוגות ישראלים, ועוד שלוש משפחות עם ילדים שמנצלות את תקופת החגים לחופש. העברית נשמעת נפלא לתמר וגלעד אחרי חודשי הגלות והם שמחים על הקהילה הישראלית שנחתה עליהם במפתיע. אחרי שבוע, כאשר עזבו, הותירו לנו בירושה מטריה, חומר דוחה יתושים, ושקית קפה עלית שחזי עבאדה סוחב איתו לכל מקום בעולם.

החוף בפונטה אובה שווה, וגם החוף של המלון שלנו שנמצא קילומטר דרומית לו, וגם החוף במנזנייו (manzanillo), ששה ק"מ דרומית לפונטה אובה, וגם קוקלס (cocles) הקרוב לפוארטו ויאחו. עצי קוקוס הנוטים על חול ים שחור או לבן לעבר ים מעוטר בשונית - זהו צירוף מנצח. אנחנו נוסעים לפארק הלאומי קאוויטה (cahuita), הנמצא צפונית לפוארטו ויאחו כששה ק"מ.
שוב עצי הקוקוס, הפעם ממש על קו המים, שוב שונית, שוב חול ים.
הג`ונגל יותר עמוס ושורץ בעלי חיים, קופים, צווחות ציפורים ורחשים. תייר גרמני שמדבר כמו אנציקלופדיה מראה לנו ענף על שיח.

אחרי דקה ארוכה אנחנו מבינים שזהו נחש שהתחפש, ורק הצבע הירוק המעטר את לסתו התחתונה מסגיר את נחשיותו. הגרמני שהבחין בחרדה הקלה שעלתה בלבותינו, מיהר להרגיע שאין הוא ארסי. אנחנו מתמקמים בפיסת חול יפה וטובלים. גלעד משנרקל איתי (בסיני יותר יפה..), תמר מתחממת לה בשמש, אחר כך נעמה מחליפה אותנו. בחלוף שעתיים אנחנו מתקפלים לכיוון האוטו, במחשבות על מיץ אבטיח. אני סורק שוב את השיח לראות אם הענף שהתחפש לנחש עדיין שם, ומרוצה מעצמי כאשר אני מזהה אותו מרחף לו כיוגיסט מעל לענפי האמת. נעמה באה לטפוח לי על השכם, ורגע לפני עזיבתנו, עת משב רוח מלטף את העלים ומרעידם, הנחש מזנק בעווית אדירה, ומתגלה לנו מחזה מצמרר. בפיו הקטן לחוצה לטאה גדולה, ומפרפרת.

קראנו לילדים לראות, והם הביטו דקה שתיים ונעו לכיוון המכונית.
אני מדמיין מה הם חשבו: הי, הנה נחש מחזיק לטאה רוקדת, איזה יופי. ראינו היום קופים חוצים את הכביש, קוקוס נולד מאבטיח, סוסים דוהרים בבוץ עד לברכיהם, קהילת ישראלים שבאה לעיר של אנשים חומים, ונחש מחובר ללטאה. אחלה. עכשיו בוא אבא, ניסע, אנחנו רעבים.

נעמה מסתכלת ומתרחקת חליפות. אני לא יכול להתיק את מבטי. הלטאה מחזיקה בעוז בענף השיח והנחש מושכה בפיו. היא מנסה להיחלץ ומתפתלת עד אשר רגליה מכות בלסתו הירוקה. אני קורא לתיירים מזדמנים לצפות בטבע האלים כל כך, ולרגע בודד ומופלא אנחנו הופכים לישות אחת שכל כולה תודה והקלה על כך שאינה לטאה. הנחש מצליח לנתק את הלטאה מהענף והוא אוחז בה עתה כשהיא תלויה באוויר בפיו. היא הפסיקה לפרפר וגופה הוקשח. אחת הצופות אומרת שהשפעת הארס החלה מתפשטת בגופה של הלטאה. אני נזכר בדברי הגרמני שעתיים קודם, ומאבד אמון בעם שלו באופן טוטאלי. הנחש משקיע עתה מאמץ אדיר, עליו ללפות את גוף הלטאה בעזרת פיו, ובנוסף לשאת את משקלה התלוי עליו. לפתע הלטאה מתחילה להתפתל בטירוף, ובתום עשר שניות מתגלה מחזה מקפיא דם - הנחש אוחז בה מפיה. אני מתלבט ביני וביני האם להישאר ולחזות בו בולע אותה, או שסאת האלימות בה חזיתי, נגדשה היום די ועלי ללכת.


ואז, לאחר כעשרים וחמש דקות מאבק, באיבחה אחת, ובפיתול חד משתחררת הלטאה, ורצה בטיסה אל שארית חייה. הנחש שארוחתו החודשית חמקה ממנו לאחר מאמץ כה רב מתפתל בזעם, בייחוד לנוכח הקהל המריע שלפניו. אני רץ לאוטו לבשר לילדים שהלטאה ניצחה, ובו בזמן עוברת בראשי מחשבה מטרידה - הגרמני צדק.
"יש" גלעד ותמר צועקים.
-אתם שמחים שהיא ברחה אהה?
-כן אבא, מאוד, אם היא לא היתה בורחת אתה היית נשאר שם, ואנחנו מתים מרעב...

לתחילת הכתבה

הדפסה|
קרא מאוחר יותר
| שמור לעצמי| שלח |סרוק לנייד

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

שילוב מדהים של חוויות נהדרות עם יכולת כתיבה מדהימה

השב  · 

צריך לנוח

השב  · 

תגובות פייסבוק

הזמנת חופשה לקוסטה ריקה

הזמנת מלון השוואה בין מאות אתרים ברחבי העולם הזמנת טיסה כל האתרים המובילים במקום אחד ביטוח נסיעות דרך למטייל יוצאים לחו"ל בראש שקט
סגור
0

בחרת להירשם לעידכונים על:

    כדי שנשלח לך את התכנים הנכונים בזמן המתאים לנסיעה שלך, כדאי לציין:
    או תאריך אחר בו נפסיק לשלוח עידכונים.

    אולי תרצה להירשם ליעדים נוספים בהם התעניינת לאחרונה:

    כדי להשלים את התהליך אנא:

    או התחבר\הירשם לאתר
    ×