הרפתקאות בין נגר למניקראן

בטיול בעמק פרוואטי אפשר להגיע לכפר החביב נגר ולמעיינות החמים במניקראן, העיירה הקדושה להודים, שבה גם מקדשים ושוק שכדאי לבקר בהם.
המטייל האנונימי
|
תמונה ראשית עבור: הרפתקאות בין נגר למניקראן
Thinkstock Imagebank ©

הכפר נגר

לפני מספר ימים החלטנו לצאת לביקור של שלושה ימים בעמק פרוואטי, לאחר התייעצות קלה וקריאה בלונלי פלנט, ארזנו ציוד (כרגיל חשבנו לקחת מעט וזה מלא מוצ`ילה גדולה ועוד 2 תיקים) אך לשם שינוי לא נזקקנו לכרטיסים ותכנון מוקדם אלא קמנו בבוקר, אכלנו וירדנו ברגל למרכז העיר לתחנת האוטובוס המרכזית של מנאלי. התחנה קטנה ולכן קל מאוד לתמצא, מיד מצאנו את האוטובוס לתחנתנו הראשונה Raggan - אוטובוס שיוצא כל חצי שעה.

זיו החליט שהפעם באופן חריג ביותר הוא יקח את הילדים לנסיעה חוויתית על גג האוטובוס והשאיר אותי תיירת בודדה בין המוני הודים. הנסיעה על הגג היתה חוויתית עם התכופפות מדי פעם על מנת לא להיתקע בחוטי חשמל או ענפי עצים וגם בעצירות החרום אף אחד לא עף.

אני לעומת זאת התכוצ`צ`תי בין המוני הודיות מרג`סטן שעשו יום כיף בכפרים או משהו כזה. לאחר קרוב לשעת נסיעה התחלתי לשאול את הנוסעים: נגר? נגר? כמובן שלא ידעתי היכן לרדת אך בסופו של דבר הצלחתי לתפוס את הכרטיסן והוא הבטיח להגיד לי בזמן. הכרטיסן הודיע לי לרדת כשהאוטובוס עצר במרכזו של כפר נגר אך האוטובוס היה מלא בנוסעים עומדים וכך נאלצתי לפלס את דכי החוצה דרך המוני הודים ובעיקר קיוויתי שזיו יודע שכאן יורדים. סוף טוב הכל טוב, זיו והילדים ירדו מהגג מאושרים ומלאי חוויות ובזמן, נפרדנו לשלום מהמוני הנוסעים ושאלנו כיצד מגיעים לאזור השלו יותר של הכפר (הנסיעה ארכה שעה בדיוק - 15 ק"מ).

מהר מאוד מצאנו מונית שלקחה אותנו לטירה (נוסח הודו לא אנגליה). באזור הטירה מרוכזים הגסטהאוסים ורוב העיירה עצמה, וכך שלמנו כניסה לטירה - 15 רופי לאדם (לא גבו על הילדים) ועשינו סיור בטירה הנחמדה שמשקיפה על עמק קולו כולו. לאחר סיור קצר התישבנו לשתות ולאכול עוגיות ועשינו דיון משפחתי לגבי לינה בנגר או המשך לקולו. הילדים שלא התרשמו במיוחד מן הכפר הנחמד ביקשו להמשיך, אני התעקשתי להישאר עקב השעה והנסיעה הצפויה לנו וכך מצאנו את עצמנו בגסטהאוס חביב בשם Poonam Mountain Lodge שגבה 200 רופי לחדר (מה שזכה בתגובתו של תום: "איזה זול" שהוא כמובן הבין מיד). החדרים היו קטנים למדי אך עם מקלחת ושרותים סבירים בהחלט, לקחנו 2 חדרים (פעם ראשונה בטיול) והזמנו אוכל. הזמנת האוכל היתה טעות טקטית חמורה כי מלבד השרות האיטי להחריד (שעתיים לביצים וטוסט) האוכל לא היה ממש לטעמנו.

לאחר הארוחה יצאנו לסיור בכפר שהוא כפר חמוד, אנשים מסבירי פנים ועליות אינספור. באמצע העליה המעייפת בסוף הכפר התחיל לרדת מבול רציני, תפסנו מחסה במסעדה מאולתרת וחמודה, מקורה באוהל והזמנו פיצה ושוקו -היה טעים ונחמד, הבטנו על ההולכים ושבים (רובם ישראלים) ועל נוף העמק השרוי בערפל כבד.

לאחר מכן חזרנו לגסטהאוס, שם גילו מעיין, ליאור ותום שני חברים חדשים, בנו של בעל הגסטהאוס שמדבר אנגלית היטב וילדה חמודה. הילדים שחקו ונהנו יחדיו עד שליאור חטף עקיצת סרפד ברגל ואת צרחותיו שמעו עד קצה הכפר. הסרפדים כאן שורפים באופן יוצא דופן והכאב נמשך שעות. מיד מרחנו לו סאנבריז על עקיצת הסרפד אך הפעם הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי, בעל הגסטהאוס המליץ לנו לקטוף את צמח הקנאביס (מריחואנה) שגדל פרא באזור ולהניח אותו על העקיצה, עשינו כדבריו והתוצאה היתה מדהימה, תוך כמה דקות הילד נרגע ותוך כחצי שעה חלף הכאב ולילדנו החמוד חזר החיוך לפנים. אז מסתבר שיש עוד שימושים למריחואנה מלבד השימוש הנפוץ כל כך כאן בין המטיילים הישראלים הצעירים.

לתחילת הכתבה

מניקראן

בכפר פגשנו זוג ישראלים נוסף (בועז וחן) שמבלה את ירח הדבש בהודו, והם המליצו בחום על גסטהאוס אליאנס במעלה הכפר השייך לבחור צרפתי שהיגר להודו. בבוקר המחרת החלטנו לצאת יש למניקראן, כפר המעיינות החמים. נסענו מנגר לקולו שהיא עיר יחסית גדולה ומלאת חנויות ועשן, בתחנה המרכזית שם החלפנו אוטובוס לבהונטאר ובבהונטאר החלפנו אוטובוס למניקראן - כל הענין הלך מהר להפליא עקב תדירות האוטובוסים הגבוהה באזור.

בניגוד לדעה הרווחת, האוטובוס המקומי היה בסך הכל נוח וסמפטי, מעניין לראות את האנשים שעולים ויורדים בדרך ואם מגיעים מוקדם לאוטובוס אין בעיה עם מקומות ישיבה טובים. הגענו למניקראן, כפר קטן, מרוכז ברובו בין שני גשרים להולכי רבל ומעלה אדים מכל עבר. עברנו גשר להולכי רגל שנראה כמו גשר לפרות בלבד, הפרות רובצות לכל אורך הגשר ומוקשי פרות מכסים כל חלקה טובה. עברנו בשלום את הגשר והתחלנו לחפש גסטהאוס, בעקבות המלצות ניגשנו לפדהה גסטהאוס, המקום היה מוזנח ביותר וכך ניסינו את מזלנו בגסטהאוס השכן שהיה מוזנח מעט פחות, לקחנו 2 חדרים כל חדר ב-100 רופי, החלפנו לבגדי ים ונגשנו לבריכת מי המעיינות החמים של הגסטהאוס אותה כינו הילדים הג`קוזי (כבר אמרנו שילדים מסתגלים מהר לסביבה חדשה?!).

המים היו נקיים (החדר שבו נמצאת הבריכה מעט פחות נקי) ולקישוט ראינו עכביש ענק על התקרה. למרות זאת נהננו מאוד מן הרחצה במים החמים - חמי טבריה נוסח הודו. לאחר כשעת רחצה במים חמים ביותר, כשליאור שוחה עם מצופים וכולם קופצים ונהנים, יצאנו לטייל בכפר הקטן. בין שני הגשרים יש רחוב אחד שהוא מעין שוק של צמידים, תכשיטים, ביגוד, ממתקים, צעצועים ודברי קדושה.

מניקראן הוא כפר קדוש להינדים מכיוון שהאגדה מספרת על פרוואטי והנחש שיצר את שני המעיינות הבוקעים מן האדמה. הודים רבים עולים (או ליתר דיוק יורדים) למקדש השוכן בה ומתפללים ואנשים באים להירפא ממחלות שונות שסגולות הריפוי של המים ידועות בהם. השוק היה נחמד, עופרי מצאה צמידים יפים וצבעוניים לחברותיה, מעיין וליאור קנו נחשים עשויים עץ ושחקו אתם במשך כל היום. בקרנו במקדש וראינו את מקור המעיינות, המקדש כולו אפוף אדים והמים מבעבעים בשתי בריכות באופן מרשים ביותר. המקדש נחמד ויש מרפסת הצופה לנהר, היה נעים לבקר בו ומכיוון שאת נעלינו השארנו בחוץ הרגשנו בהליכתנו את הרצפה הרותחת שמתחתיו.

לאחר מכן הלכנו לקצה השני של הכפר וראינו את המרחצאות הרשמיות של הכפר ואזור של נביעת מים רותחים בו הנשים מבשלות אורז. הן לוקחות רצועת בד ארוכה, שמות בה את האורז, קושרות לגדר הסובבת את הנביעה ובודקות מדי פעם אם האורז מוכן. אין ספק שהודו היא ארץ מיוחדת במינה ואין בזבוז משאבים או רגע של שעמום. בערב חזרנו לרחצה נוספת בבריכת המים של הגסטהאוס ולאחר מכן הלכנו לישון.

בבוקר התארגנו ליציאה זריזה ולנסיעה לקולו כשלפתע קבלנו SMS ממגלי ולורנט שהם מגיעים בג`יפ למניקראן, החלטנו לחכות להם ובזמן הזה לאכול ארוחת בוקר במסעדה חמודה בה אכלנו יום קודם לכן בשם: holy palace, המסעדה בולטת מאוד בשטח מכיוון שכל החזית שלה עשויה גילופי עץ מקסימים כך שלא ניתן לפספס. המלצר הנחמד ידע לא מעט מלים בעברית וניסה ללמוד עוד גם מאתנו ואפילו שם לנו מוסיקה ישראלית עם שלמה ארצי, ריטה ויהודית רביץ - פשוט מדליק! נפגשנו עם מגלי ולורנט וחבריהם ההודים ממאג`י ופפאג` וילדיהם וטיילנו במקום. הדרכנו אותם בכפר הקטן (יש לנו כבר וותק של יום) ולאחר מכן יצאנו באוטובוס המקומי לקולו ומשם חזרה למנאלי. כולנו שמחנו לחזור למנאלי היפה, לקוטג` המקסים שלנו, למיטה החמה והנקיה ולמקלחת טובה. אין ספק שאנחנו אוהבים את מנאלי ומרגישים כאן נפלא בעיקר בזכות האנשים. החלטנו מחר לבלות יום עם מגלי ולורנט ולבשל ארוחת ערב טוב יחדיו ולהתכונן לסיום הפרק של מנאלי, לפחות לטיול הזה כי למנאלי עוד נחזור!

ביום שלישי בבוקר, יום נסיעתנו בנסיעת לילה לדרמסאללה קבלנו את הידיעה שששי (המארחת ההודית שלנו) ילדה בניתוח קיסרי. התארגנו והלכנו כולנו לבקר אותה בביה"ח לנשים במרכז העיר וזו היתה חוויה בפני עצמה. ביה"ח לא ממש נקי (אפילו במונחים הודיים), יש מיטות ברזל (לא מתכווננות) והמראה הזכיר לי מאוד את מחלקת היולדות בהלל יפה בחדרה לפני 20 שנה. ששי שכבה במיטה מכוסה כולה וישנה ובמיטה שלידה ישבה אחותה מחזיקה תינוק מתוק וקטן עם נקודה שחורה בצד המצח וכבר לבוש בבגדים הודיים חמים במיוחד. כשנולד תינוק בהודו עושים שני דברים חשובים: הראשון הוא מעט דבש על הלשון להמתיק את חייו (שם לא מודאגים מאכילת דבש על ידי תינוקות) וציור נקודה שחורה בצד המצח נגד עין רעה. בעוד היולדת ישנה נכנסים ויוצאים מבקרים, משפחה וגם אנחנו ומשפחת היולדת אחראית לדאוג לרך הנולד, למזון, ביגוד ושמיכות לאשה ולנקיון החדר. פשוט אבל עובד!

המשפחה עוטפת את היולדת ודואגת לכל צרכיה וצרכי התינוק ולאחר הלידה מבלה אם היולדת 30 יום בבית הבת והנכד לעזרה. האושר היה גדול לכולם וגאווה ושמחה מלאה את הבית והחדר. וכך מלאי התרגשות ושמחה ארזנו את חפצינו, אכלנו פיאמטה אחרונה (קינוח שוקולד איטלקי מדהים) במסעדת איל פורנו, נפרדנו בדמעות ממגלי ולורנט ויצאנו לתחנת האוטובוס הפרטית ממנה יוצא האוטובוס שלנו לדרמסאללה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×