השיבה (הרביעית) להודו - חלק א`

גם כשמדובר בטיול רביעי בה, הודו לא חדלה מלהפתיע. לפניכם מסלול שמתחיל באתנחתא קלה בדלהי ההומה וממשיך לפושקר היפה על קופיה המתרוצצים וטקסי הפוג`ה ולאודייפור המלכותית ומרובת המקדשים. אנו מגישים לכם יומן מסע בהודו עתיר טיפים בשלושה חלקים.
גליה עמיר
|
מפה
תמונה ראשית עבור: השיבה (הרביעית) להודו - חלק א`

פ ר ו מ ו

ירון יושב ב"למטייל" מעלעל ומדמיין מראות, לצידו יושבות שתי בחורות ובחור שחזר זה עתה מדרום אמריקה, הוא מספר להן על הטיול, מפליא בתיאורים ולא מחסיר דבר. הבנות מסתכלות עליו בעיניים עגולות מעריצות משהו. מפה לשם השיחה הסתיימה ואחת הבנות אומרת משפט שהפיל את ירון לקרשים היא הסתכלה על הבחור ואמרה: " יו, איזה כיף לך שאתה כבר אחרי זה". באותה שנייה הכתה בירון תובנה שהוא שיתף איתי והיא שישנם אנשים שיוצאים לטיול מתוך מחויבות חברתית, מסלול Must" ", משהו שצריך לעשות, עוד סיכה על המפה, עוד מקום ש"עשינו". אנחנו מאמינים שהטעם לצאת לטיול הוא לא מתוך נורמה ו/או לחץ חברתי, אלא מתוך דחף, סקרנות, תשוקה להרפתקאות, לחוויות, לראות טבע, מקומות, אנשים, ללכת אחרי עניין מסוים כזה או אחר. תחשבו על כריסטופר קולומבוס שיצא לגלות ולחקור עולם, על קפטן קוק על מרקו פולו. כאלה ואחרים שההרפתקנות והסקרנות דחפה אותם לצאת אל העולם. ירון, בן זוגי לחיים, בן 37 גמולוג, צורף ומעצב תכשיטים בכסף וזהב, נמשך לטכניקות מסורתיות ועתיקות וסיקרן אותו להגיע להודו ולראות איך עובדים הצורפים ההודים, לקנות ידע וכלי עבודה מקומיים. אני, שכבר הייתי 3 פעמים בהודו, הסתייגתי ואחר כך אמרתי סבבה, למה לא. אז קפצנו לחופשה של חודש בהודו.
 
מסלול הטיול:
ת"א - עמאן - דלהי .
רג`סטאן: פושקר, אודיפור.
דרום הודו, מדינת קרנאטאקה: בנגלור - מייסור - מדיקירי למחוז קרוג, כפר קאקאבה, אחוזת קפה.
מדינת קארלה: אזור קנור - מוזפילאנגאד, גוקרנה, בומבי - עמאן - ת"א.
 

אנחנו ממריאים - ישראל - עמאן - דלהי 

1.1.06:  שימו לב לתאריך שיצא לנו הכי במקרה, יום ראשון, שנה חדשה. הטלפון מצלצל, עונה התא הקולי: "שלום יצאנו לחופשה של חודש בהודו, אנא השאירו הודעה ונחזור אליכם כשנחזור, ביי, גלי וירון". ארוזים ונרגשים נפרדנו לשלום מששת חתולינו ואנחנו במונית לתחנת רכבת השלום ואיך לא, נתקעים בפקק של המדינה בואכה דרך השלום קניון עזריאלי. הזוג משלם וממשיך רגלית לרכבת - הטיול התחיל, 10 דקות והיינו בנתב"ג. טיסה קצרה מישראל לעמאן, שם התבשרנו על ידי השילוט הדיגיטלי שיש איחור אופנתי של שעתיים בטיסה. מחכים בשדה, המחירים ממריאים לשחקים, כוס מיץ תפוזים ב- 4 $ ומנקה בשירותים שדרשה ממני טיפ של דולר. חבורה גדולה של מוסלמים לבושי לבן בדרך למכה לעשות חאג`ים והזמן זוחל, אבל בסוף מגיע 2:15 זמן ירדן, או או או אנחנו ממריאים וכעבור כשש שעות טיסה נוחתים בדלהי. השעה 10:30 זמן הודו.

לתחילת הכתבה

דלהי

2.1.06: כמו חיילת מתורגלת שהייתה בדלהי יותר מפעם התעלמתי מכולם והובלתי אותנו ליציאה משדה התעופה, בפניה ימינה והחוצה הישר לבוטקה מוניות ממשלתי. משלמים 80 רופי לאדם מקבלים פתק/קבלה והולכים אחרי הנהג למונית. דלהי קיבלה את פנינו ביום שמש חורפי וקריר וכעבור קצת יותר מחצי שעה בזיגזגים במונית עם נהג שלא משתמש בבלמים ודוהר כמי שצריך לעשות עוד הרבה נאגלות כאלה בכמה שפחות זמן הגענו לניו-דלהי בואכה המיין - בזאר - רחוב ראשי בשכונת פהאר ג`אנג` וקרוב מאוד לתחנת הרכבת מהגדולות בהודו. תדמיינו: ניחוחות קטורת, פרות וקקי, רעש צופרים, צפיפות, ריקשות, אופניים, תיירים, קבצנים ורוכלים האמת? טוב לחזור לכאן.
אחרי התמקמות בגסט האוס (הארי ראמה) והזמנת כרטיסי אוטובוס (למחר בלילה לפושקר) יצאנו להסתובב במיין בזאר. קצת אוכל, קצת חנויות, קצת קניות והופס כבר ערב בא. טיפ טף החל לרדת גשם. מהר מאוד הפכה הדרך לעיסה טובענית של בוץ + קקי שלא ממש נעים לדשדש בו, אבל זה לא עצר אותנו. קנינו של להתחמם בו ויחד עם עוד טייל שפגשנו חיפשנו הרפתקאות. אז עלינו על ריקשה לאזור הצ`אנדי צ`וק שם הכל היה סגור, חשוך וגשום. בנקודה מסוימת ראינו התרחשות אז ירדנו ומצאנו את עצמנו בפתחו מקדש סיקי, די מהר נגררנו פנימה על ידי 2 סיקים מסבירי פנים שלא עזבו אותנו עד שלא היינו יחפים ומכוסי ראש ישובים באולם שלהם על השטיח ומקשיבים לתפילות ושירה טנטרית. הקשבנו בשקט וכשזה נגמר שאלנו מה זה זה? הוסבר לנו שזה משהו שמתרחש שם בכל ערב ושלאחר החגיגה מחולק אוכל בחינם לכל מי שנמצא שם ומבקש לאכול. סבבה. מי שלא הלך יחף בדלהי תוך כדי גשם ובבוץ לא יודע אומץ לב ואמונה באל אחד מה היא. די מגעיל סך הכל... חזרנו לישון עייפים ומכורבלים. בדיעבד הייתה שמועה שאלו היו ימים קרים ביותר בדלהי מזה 70 שנה
 
3.1.06: אור ראשון, השכמה! הגנרטור המקומי והפועלים החליטו שצריך לפרק עם פטישים את הקומה שמתחתינו. לבושים בגדים חמים ונחושים לנצל את היום האחד בדלהי פצחנו בנסיעה למבצר האדום. בכניסה למתחם נתקלנו בזוג ישראלים שיצאו ועל פניהם הייתה מרוחה הבעה של אכזבה קשה, הם אמרו: "נורא מאכזב כי הכל בפנים הרוס" הלואו? אנחנו לעומת זאת התרשמנו מאוד מהמבנים - זכר לבנייה גדולה מהחיים. המבצר והארמונות נבנו בין השנים 1648-1638 על ידי שאח ג`אהן (אותו מנהיג מוגולי - מוסלמי שבנה את הטאג` מאהל עבור אשתו מומתאז)  מבני האבן האדומה גדולים ומרשימים, למרות שאינם שמורים. בנייה בסגנון הארכיטקטוני המוסלמי - קשתות ופיתוחים באבן וטכניקה ששמה In ley שזה שיבוץ אבני חן בשיש. במשך השנים נגנבו מחלקים גדולים מאוד של קירות השיש אבני החן המשובצות וכיום ניצב במקום שומר עם רובה ותחומים מסוימים מגודרים ואסור להיכנס אליהם, אלא לראותם מבחוץ.

הרהרתי ביני לבין עצמי שבספרים כתוב ששאה ג`אהן בנה את המבצר ואת הטאג` מאהל. נראה לכם שהקיסר בנה? סיתת? עשה בחיים שלו מלאכת כפיים? כל התהילה הולכת לשליטים (הם עשו, הם בנו, הם...), איפה הקרדיט לבעלי המלאכה שסיתתו, גילפו, שיבצו, בנו והזיעו, אותם פשוטי העם שהרוויחו מן הסתם כמה רופי לאוכל דל? אותם אף אחד לא זוכר ומזכיר חשבתי לעצמי. מוקסמים יצאנו מהמתחם והמשכנו בהליכה ל דאריבה בזאר, שוק צורפים מקומי ומקצועי לכלי עבודה, אריזות, חומרים ותכשיטים הודים מסורתיים.  הסגנון משמר את התקופה המוגולית והפך עם השנים להיות סימן הזהות של האומנות ההודית בתכשיטים ובכלל. מדאריבה בזאר התחברנו ל- Chandi chowk, שזה רובע שלם שמתחיל או נגמר (תלוי מאיפה באים) מול המבצר האדום, שוק ענק מסחרי שמחולק לאזורים כגון: פירות וירקות, אריגים, בגדים, נייר, כלי עבודה וכדומה. הסתובבנו, קנינו ונהנינו לאכול מנות קטנות מסוגים שונים, שמוגשות בתוך קערה קטנה עשויה מעלים ונמכרות בעגלות רחוב.

ב- 20:30 התייצבנו לנסיעת הלילה בסוכנות "אבי טורס" (שנמצאת בכניסה לגסט האוס) ויחד עם שאר התיירים ונציג המשרד הלכנו לכביש הראשי לאוטובוס לפושקר. מרוגשים וטובי לב בציפייה לנסיעה נעימה של שינה בסליפר עד הבוקר בחלומות... אבל במציאות כמו שקורה לפעמים, התסריט שתוכנן לנו היה פחות אופטימי. הכרטיסן מושיב כל נוסע לפי המקום שהוא הזמין (יש כיסאות ויש סליפרים) והנה אנחנו עומדים מולו והפתקים המעוכים שלו, מושיטים את הכרטיס שרכשנו יום קודם לשני סליפרים ולא מאמינים למה שאנחנו שומעים מפיו: "יש לכם הזמנה לסליפר אחד בלבד וכיסא אחד". מה? אין מצב! אז הוא משנה את גרסתו ואומר: " אין לכם הזמנה לסליפרים באוטובוס שלי" ואנחנו מנסים להסביר ואז היציאה המזהירה שלו הייתה שבעצם הכרטיסים שלנו לא שייכים לאוטובוס "שלו" ואנחנו אמורים לרדת ולחכות ל- Black buss מה? נעמדו לנו האוזניים! אוטובוס שחור? לנו נהיה שחור בנשמה! אם היינו יורדים ומחכים לאוטובוס השחור ברור לכל מי שהיה אי פעם בהודו שהיינו מחכים שם עד עצם היום הזה. לרדת לא בא בחשבון! ניסינו להסביר ולא היה עם מי לדבר, הוא בשלו. בצר לנו מתנחל ירון באחד הסליפרים כמצהיר מכאן אני לא זז, זהו שטח כבוש. זו הייתה מלחמה ובמלחמה זה או אנחנו או הסדרן ועושים מה שנדרש כדי לשרוד. ירון עם מבט מטורף בעיניים וידיים רועדות מסביר לסדרן באנגלית פשוטה - אנחנו אנשים חולים עם בעיות לב (חמסה חמסה) ובגלל זה קנינו סליפרים והוסיף בדרמטיות את הציטוט הבא: Later will be big problem, better for you finish this small problem now

המילים בית חולים, משטרה ובעיות,
בתוספת הניצוץ המטורף בעיניים עשו את העבודה. הסדרן התחמן הסתכל לנו עמוק לתוך הלבן בעיניים ונדנד את הראש מצד לצד. סדקים ראשונים בחומה ההודית החלו נראים לעין והוא לקח את הכרטיס ונעלם לאן שהוא. למרות שקנינו כרטיסים לשני סליפרים, השלמנו עם הגורל ושקענו עמוק בסליפר האחד הכבוש שהרי כידוע טוב סליפר אחד ביד מאשר שניים בחלום. אחרי כשעה של בירורים הודים הוא חזר כשבפיו הבשורה שאנחנו רשאים לישון בסליפר, לא לפני שהוא שאל אותנו עם אנחנו נשואים. הלואו? כנראה לרמות תיירים מותר, אבל לעצבן את Shiva לא כדאי. הועברנו לאלתר לסליפר אחר וניסינו לישון. האוטובוס יצא מדלהי בחצות. בדרך היו לא מעט עצירות ממושכות לצורך טעינה ופריקה של סחורות, כי בהודו, רצוי שתדעו, האוטובוסים המכונים "דה לוקס" שאותם הסוכנים מוכרים לנו התיירים כנסיעה יוקרתית - משמשים למעשה כדואר חבילות, עובדה שמאריכה בשעות רבות את הדרך. השעה 10, בוקר טוב. עברו חלפו להן 14 שעות נסיעה ארוכה, היה לנו צפוף וקר אבל הגענו, ברוך השם. 
* טיפ: לנסיעות לילה מומלץ להצטייד בזוג גרביים, בגד חם ושל.

דלהי - פרטים טכניים:
לינה: Hare rama guest house Pahar ganj, new delhi 11005

מחיר לחדר: 230 רופי לזוג בחדר בקומה שנייה: מיטה, מקלחת, שירותים, מאוורר. בכניסה ישנה אפשרות להחליף דולרים למטבע מקומי וכן להזמין כרטיסים מכל הסוגים.
(Hare rama guest house, T-298 Main bazar (opp.khanna talkies
טל. 23561301-11-0091 פקס - 51541065
Aa bee travels - סוכנות הנסיעות שנמצאת בכניסה לגסט האוס הארי ראמה.
טל. 23462171 , 23580172 פקס - 23576706
מייל: aabee@mail.com

כרטיס לסליפר באוטובוס לילה לפושקר:
המחיר 220 רופי לאדם. עלייה לאוטובוס בסביבות 20:30 בערב, הגעה בבוקר.

מזג האוויר בדלהי (2-3 בינואר): היה קר, בעיקר בבוקר ובערב. במשך היום היה נעים ונוח להסתובב בשווקים וברחובות, בעונה הזו כדאי שיהיו בגדים חמים/גרביים/של.

כרטיס כניסה למבצר האדום: 100 רופי.
* טיפ: נסיעה מדלהי לפושקר- עדיף לצאת ברכבת לילה לאג`מר אליה מגיעים בבוקר ומשם להמשיך באוטובוס לפושקר כ- ¾ שעה נסיעה.  

לתחילת הכתבה

פושקר - חזרתי אליך שנית

4.1.06: לפני הכניסה לעיר האוטובוס עוצר ועולה עליו איש הודי, שמבקש מכל נוסע לשלם 2 רופי מס כניסה, מה? כן הוא אומר, אתם נכנסים לעיר קדושה. שילמנו. אם תשאלו אותי, נראה כמו עוד קומבינה הודית. הגענו לכניסה לעיר וירדנו מהאוטובוס להתגודדות הודית של בעלי עגלות עץ שטוחות המעונינים שנשכור את שירותיהם כמובילים לתיקים הגדולים והאחרים מנסים בעקשנות להביא כל תייר למלון/גסט האוס כזה או אחר בו הם מקבלים עמלות. פושקר היא עיר קטנה, לבנה ומקסימה ומאוד שמחתי לחזור אליה. רוב המלונות/גסט האוסים נמצאים קרוב לשוק ולאגם וממקום הורדת הנוסעים ישנה הליכה קצרה מאוד לתוך העיר ולשוק. לאורך כל הדרך המקבילה לאגם והסמטאות ישנם מקומות לינה ברמות שונות ומגוונות. בחרנו להשתכן במקום בו הייתי לפני 12 שנה מהסיבה שהמלון נמצא במיקום מוצלח לטעמי ובקומת החדרים יש מרפסת גדולה שצופה על האגם וזכרתי את המקום לטובה. מנהל המלון היה אז זקן וצולע וכאילו הזמן עצר מלכת, האיש נשאר זקן וצולע. התמקמנו ויצאנו לשוטט בעיר בין הצבעים, הצורות, המבנים. בחצר אחד המבנים אני קולטת קבוצת קופים משחקים ומשתובבים וזה הפנט אותי, בעלי חיים חופשיים, בריאים ונהנים מהחיים. בעוד אנחנו משוטטים בשוק כמה חבר`ה מקומיים הסתכלו על ירון וקראו לו "הלו פול מון" כשהכוונה שלהם הייתה לראש שלו שהיה מגולח ומאז בכל פעם שעברנו שם קראו לו "פול מון". אנחנו עוברים ליד מקדש קטן ועל הגג והמרפסת משתובבת חבורת קופים. אחד מהם עשה קקי ולפתע מגיעה אישה זקנה ומכופפת, שכנראה אחראית על הניקיון, מתעצבנת על הקוף מאוד צועקת עליו ועם מטאטא מעיפה את הקקי לכיוון השביל בו הלכו העוברים והשבים וממש לא מעניין אותה שעוברים אנשים, היא לא רואה אף אחד ממטר. הקופים נעלבים וקופצים לגג שממול כדי להמשיך להשתובב. ירון מצא בין חנויות הצורפים כלים שהוא היה נחוש למצוא, אין ספק שהגענו למקום הנכון. בנחישות התעלמנו מהודים ש"העבודה" שלהם היא לגרור תיירים לאגם הקדוש במסווה של מחווה לעשות ברכה = טקס פוג`ה, שידוע שלאחריו הם מבקשים כסף. אני לא חושבת שאפשר לקנות ברכה ומזל טוב בכסף. אישית לא התלהבנו ממסעדת "העין השלישית", שבה השילוט והתפריטים בעברית והאוכל ישראלי, לא בשביל זה באנו להודו. עייפים מהנסיעה הקשה שעברנו בלילה, הלכנו לישון כשמוזיקה הודית אותנטית ונעימה לאוזן הגיעה מאיזה שהוא מקום מעבר לאגם. 

 
5.1.06: התעוררנו לשמי תכלת, יום יפה וקריר. ליד החדר שלנו ישנה מרפסת קטנה עם פסלי אלים ומאחוריה ישנו חדר תפילה שממנו נשמעים מידי פעם פעמוני תפילה ונעשים טקסי פוג`ה. ראיתי בחור שעובד במלון עושה פוג`ה לכל אחד מהם. אני מביטה מהמרפסת למטה. האגם והגתות, המדרגות הרחבות, בתים לבנים עם כיפות וקשתות, פרות כלבים ויונים שמתמזגים בנוף המקומי האנושי, גברים ונשים טובלים ומיטהרים באגם. אני מרגישה בסרט. אני בוהה בקבוצת נשים מתפשטות, לובשות בגד יבש ומתיישבות על שפת האגם שם הן מרטיבות את עצמן בעזרת כלי קטן במים המאוד מלוכלכים, אך המאוד קדושים. אחר כך הן שוב מתפשטות ומתלבשות בבגדים יבשים וחוזרות על אותה הפעולה בשנית, ראיתי ולא הבנתי. יצאנו לטייל ב- Savitri temple hill, זו הליכה נעימה בשביל אדמה סלול שיוצא מהעיר, מגיעים לגבעה ומטפסים. הטיפוס לא קל, אורך כחצי שעה ושווה כל רגע. סוויטרי הייתה אישתו הראשונה של ברהמה. תקשיבו לסיפור שסיפר לי בחור הודי בשוק של פושקר: ברהמה היה צריך לעשות טקס, שבו חייבת אשתו להיות לצידו, אז הוא שלח את הבן שלו לקרוא לאימא ולהגיד לה לבוא ממש מהר. הבן שהיה כנראה ילד לא כל כך טוב, אמר לה לקחת את הזמן, להתלבש יפה ולהתקשט ולכן היא התמהמהה להגיע. בינתיים לברהמה לא היה זמן והוא מצא אישה אחת שהייתה מקסטה נמוכה ואז היה צריך להעביר אותה דרך פה של פרה כדי לעשות שינוי בקסטה ולהפוך אותה לקדושה ולכן השם החדש שניתן לה זה גאיה-טרי (גאיה זה פרה) והוא התחתן איתה ועשה את הטקס. כשאישתו הראשונה סווטירי הגיעה וראתה שכך עשה, היא כעסה והטילה עליו קללה שרק בפושקר יעבדו אותו, לכן רק בפושקר יש מקדש לברהמה. במהלך הטיפוס פגשנו חמולה של קופים שישבו על השביל ובצד ועסקו בענייניהם, מתחממים בשמש בתנוחות שונות ומגוונות. כשמגיעים לראש הגבעה ולמקדש, בתוכו ישנה מרפסת קטנה ממנה צופים אל פושקר והסביבה וזה מראה יפה והשקט קוסמי, ככה זה אמור להיות וככה זה היה לפני 12 שנים.

כיום ישנו קיוסק מחוץ למקדש ובתוכו וגם מוזיקה רועשת וסחטנות מצד הבחור בקיוסק. ראיתי אותו מבקש כסף ("כמה שאתה רוצה" הוא אמר) מתייר, כביכול על זה שהוא נכנס למקדש. התייר המנומס, שחשב שזה מקובל, שילם לו כשלמעשה המקום הזה הוא מקדש פתוח ואין שום תשלום שצריך לשלם בכניסה אליו. בערב ירון מוצא מורה הודי מקומי לצורפות ונקבע שיעור למחר. בארוחת הערב במסעדה Little tibet הייתה סיטואציה מאוד הודית, ירון נוגס במנת המומו (מאכל טיבטי) שהזמין ומרגיש משהו קשה בפה, אבן קטנטנה הייתה במנה שלו. כמו בבדיחות ירון מסמן למלצר ואומר לו: יש לי אבן באוכל. המלצר מסתכל על האבן ואומר: No stone, maybe little send כאילו אחי, יש קצת חול באוכל אבל אבן זה לא... ירדנו לטייל על הגתות וביניהן והגענו לגשר שמחבר לצד השני של האגם. עצרנו לשתייה חמה ב"סן סט קפה" שצמח מבית קפה למלון ומסעדה וזה מקום מאוד פופולארי בפושקר. בעיקר לפני השקיעה מתאספים שם "כולם" וחוגגים בתיפוף או סתם ביחד את השקיעות היפות של פושקר. המשכנו לטיול חושך שבמהלכו הבנו שהלכנו לאיבוד ונרדפנו על ידי כלבים עצבניים, אך בסוף הגענו למלון בשלום. 

6.1.06:
הבוקר התחיל אופטימי. ארזנו תיקים, מכינים את עצמנו לנסיעת הלילה לאודיפור ויצאנו עם הרבה תוכניות שהגורל החליט לשבש. שתיית תה של בוקר בשוק במקום, כ-2 דקות הליכה מהמלון שלנו ואני חשה דקירה חזקה בבטן ומתקפלת מכאב. אני אומרת לירון: "ממי אני צריכה לשירותים, אני הולכת למלון ותיכף חוזרת", אני יוצאת החוצה, צועדת מספר צעדים כשלפתע העולם מיטשטש ואני לא יכולה להוציא קול ולא להמשיך ללכת, גם לא לעמוד ואני נופלת כמו אבן על האדמה באמצע השוק באיבוד שליטה מוחלט. אני מנסה לקום ולגרור את עצמי למלון ולמרות שאני באמצע השוק ובעלי חנויות ועוברים ושבים מכל עבר, איש לא ניגש לעזור לי ולתמוך בי. אני, בכוחות על אנושיים מתרוממת, מתנדנדת כמו שיכורה לעוד מספר צעדים ונופלת וזה חוזר על עצמו בפעם השלישית וכאן מאבדת את ההכרה. כשאני חוזרת למציאות אני ישובה על הרצפה במלון ליד החדר ואיש זר עומד מעלי, הוא מדבר אלי באנגלית ואני קולטת שזה תייר אמריקאי, הוא שואל מה קרה ואני עונה שפתאום התעלפתי, שאולי התייבשתי. אני מבקשת מים וגוררת את עצמי לשירותים ואז ירון מגיע. אני חלשה מאוד ורועדת מקור, למרות השמש. חושבת שאולי חטפתי קלקול קיבה ו/או התייבשות. עטופה בשל התכרבלתי במיטה ונרדמתי לתוך שינה טרופה עם חלומות הזויים של חום. הפצרתי בירון שלא יתקע איתי ושילך לטייל. מחוץ לדלת חדרנו ישבה קבוצת נשים הודיות שערכה טקס פוג`ה כלשהו מול המקדש הקטן. הן ישבו על מחצלת, אחת נשמעה כמטיפה תורה ומידי פעם הפסיקה, ניגנה בתוף ושרה וכל זה נשזר לי בשינה הטרופה כשקדחתי לי בשקט במיטה. ירון לעומת זאת הלך לשיעור צורפות וחזר מרוגש ומלא חוויות.

בשעה 23:00 יצאנו לתחנת האוטובוס דרך הסמטאות האפלות. לילה וקר. אנחנו ונהג ריקשה נרקומן שחיכה שאולי יגיעו נוסעים לתחנה והוא ירוויח כמה רופי. הוא סיפר לנו שהוא שהחיים שלו היום הרוסים בגלל ההתמכרות שלו לסם שהוא כינה Brown shugar. משפט המפתח שלו היה: Before full power, now my life finish - הסתכלנו אחד על השני ונתנו לו שטר של 100 רופי ליומיים של סטלות. בחצות הגיע האוטובוס הישיר לאודיפור. הפעם גנש שמר עלינו וקיבלנו את הסליפר שהזמנו וזה היה מזל גדול בגלל הקטע של ההתעלפות והחום. אני הרגשתי חולה וכאובה וכל מה שרציתי זה להתכרבל ולישון. האוטובוס היה חצי ריק. היינו אמורים להגיע בין שש לשבע בבוקר.

פושקר- פרטים טכניים:
לינה: Bharatpur palace - המיקום שלו בערך באמצע השוק, נישא מעל האגם ויש ירידה לגת הראשית. הנוף מהמרפסת יפהפה ומדהים.
מחיר חדר: שכרנו חדר ב - 350 רופי (עם מאוורר, המקלחת והשירותים היו מחוץ לחדר אבל זה לא נורא. כי זה קרוב ומנקים את זה כל יום ויש גם מים חמים)
יש במלון סוגים נוספים של חדרים, החל מ-250 רופי ללילה ועד 500 (לחדר) תלוי בקומה, במיקום ובגודל. בפושקר אפשר למצוא לינה החל מ- 100 רופי .
מזג האוויר בפושקר בינואר: ביום שמש, שמיים תכלת וקריר ובלילה קר.
כרטיס אוטובוס לילה לאודיפור (210 רופי לאדם בסליפר) ניתן לקנות בכל אחת מהסוכנויות הרבות ברחוב, אפשר לעשות לפני זה סקר קטן.

מורה לצורפות:
מחיר שעור: 300 רופי ל- 5 שעות.
ravi - silver@gold smith school
near santi palace
varaha gali imli mohalla
chhoti basti pushkar 305021
rajsthan india
tel: 0091 - 9829476403
בדרך כלל הוא נמצא בפושקר מספטמבר ועד מרץ-אפריל ואז כתובתו בכפר באגסו - במקלאוד ג`אנג` בדארמסאלה:
 Login cyber cafe
vpo bagsu, near dharmasala
Dist. kangra
Pin code 176219
himachal pradesh, India
 
 

אודיפור - וונציה של המזרח

7.1.06: אמצע הלילה, האוטובוס עוצר, איש לא אומר דבר. חשבנו הפסקה. חצי שעה עברה, מה קורה? אנחנו מציצים מהסליפר ורואים שהנהג והעוזר שלו ישנים ונוחרים בשאנטי בלי להגיד מילה והזמן עובר - שעה, שעתיים. בדיעבד, הסתבר שהאוטובוס עמד כשלוש וחצי שעות בלי תזוזה מאחר והייתה תאונה שגרמה לפקק ולכן הגענו בעשר וחצי ולא מוקדם בבוקר. מתחנת האוטובוס צריך לקחת ריקשה לעיר העתיקה, התמקמנו במלון ויצאנו לטייל.

אודיפור הוקמה במאה ה- 16 והיא בנויה סביב לאגם פיצ`ולה שעושה את המקום למה שהוא. האגם נמצא במרכז העיר ועליו שני איים שעליהם נבנו ארמונות,  Jagniwasו- Jagmandir  . הבנייה שלהם היא ראג`פוטית (שליטים בני קאסטת לוחמים, ששלטו בראג`סטאן במאות 16-17). הארמון הראשון משמש כיום כמלון יוקרה ומסעדה, שאפשר להזמין בה ארוחה ולהגיע לשם בסירה. זה סיפור יקר ולא קראתי באף מקום שזה שווה את זה. ראשון ביקרנו במקדש ג` אגדיש שנמצא מאחורי המלון "שלנו", מבנה מעניין עטור כיפות בסגנון הודו-ארי שנבנה באמצע המאה ה-17. 

בהמשך, מאוד קרוב נמצאת הכניסה לסיטי-פלאס שהוא ה-ארמון של העיר, מבנה ענק שמתנשא מעל האגם ומעוטר בשפע של מרפסות, מגדלים וכיפות ואומנות. לצערי, עדיין הרגשתי רע מאותה התעלפות בפושקר אז הלכתי לישון. ירון המשיך בחיפושיו בעולם הצורפות. הוא טייל וראה ושאל ואפילו התיידד עם משפחת צורפים אצלם ישב, ראה, למד, קנה כלים, קיבל מתנות ונהנה מאוד. הוא הבין מהם שבהודו מי שהוא צורף בשם משפחתו יש את המילה SONI זה סימן הזיהוי לבן קאסטת הצורפים. בערב עלינו למסעדת הגג במלון שבה, כמו בכל המסעדות באודיפור, מקרינים ערב ערב במשך שנים את הסרט "אוקטופוסי" מסדרת ג`ימס בונד (נדמה לי שזה סרט מלפני 25 שנה מינימום). מאחר וחלק מהסרט צולם באודיפור הוא הפך לקאלט מקומי.

8.1.06: בגלל שעדין לא הרגשתי מספיק טוב, החלטנו על טיול ריקשה, שכרנו נהג וביקשנו להגיע לאגם הקטן, שם ירדנו, אכלנו בוטנים כמו ההודים וטיילנו בטיילת. המשכנו בנסיעה ובדרך סופר לנו שיש לנו מזל, כי בשבע השנים האחרונות לא היה גשם והאגם היה יבש. הגענו לאגם פיצ`ולה ויצאנו לשייט סירה של חצי שעה על האגם. מהסירה רואים ממול את העיר והסיטי-פאלאס הענק ומגיעים קרוב לאי Jagmandir . אפשר לרדת לאי אבל זה מאכזב מאוד וחסר טעם משום שכל השערים למתחמים שבפנים סגורים ונעולים. השייט כדאי, כי מהאגם רואים את העיר בפרספקטיבה שונה. בערב טיילנו בגדה הקרובה של האגם (כאן בתמונה) ועברנו באזור השער, שבשעות היום הוא מרכז כובסים. מאחורי השער נמצא "באגור קי האבלי" מרכז תרבות ומוזיאון שהיה סגור אז לא נכנסנו פנימה.

אודיפור פרטים טכניים
לינה: מלון  Lake view
טל. 2420527-294-0091
מיקום: נמצא מאחורי מקדש ג`אגדיש, קרוב לנהר, לשוק ומתחם הסיטי פאלאס. למלון מסעדת גג כמו שמקובל באודיפור בכל בתי המלון והוא מעוטר בויטראז`ים וקישוטים רגי`סטנים.
מחיר לחדר: השכרנו חדר יפה בקומה שנייה במחיר 350 רופי. בחדר מקלחת, שירותים, טלוויזיה וחלון שפונה לעיר העתיקה. ישנם סוגים נוספים של חדרים (מ 250-עד 500 רופי).
מזג האוויר: ביום חמים ונעים, בערב קריר.
סיור פרטי בעיר בריקשה: (כשלוש שעות) 350 רופי.
שייט סירה באגם: 150 רופי לאדם.
נסיעה לשדה התעופה: בריקשה 200 רופי.
 * טיפ: עדיף לקחת מונית. 
 

אודיפור - בומביי - המירוץ לטיסות

9.1.06: היום בצהרים אנחנו אמורים לטוס לבומביי, אז ניצלנו את שעות הבוקר לסיבוב אחרון בסמטאות והיה כיף. בגלל השנטי המוגזם שלי סירבתי לצאת מוקדם מידי לנסיעה לשדה התעופה מה שהתברר מאוחר יותר כטעות. טעות נוספת הייתה לקחת ריקשה לנסיעה לשדה שהוא די רחוק. אני ממליצה לקחת מונית לשדה. הנסיעה לקחה כשעה פלוס על קוצים ומסמרים והגענו בדקה ה - 99 וחם! תרתי משמע. הטיסה לבומבי עם "אינדיאן אירליינס" יצאה בזמן ובמטוס חילקו מוס שוקולד טעים, אבל משום מה היא הגיעה באיחור והיות ומבומבי הייתה לנו טיסת קונקשן לבנגלור שוב היינו בלחץ ובמרוץ נגד הזמן. חיכינו על קוצים לתיקים, חטפנו אותם והתברר לנו שלטיסת ההמשך עם Air Decaan   צריך לגשת לגשת לשדה תעופה אחר, לא מאוד רחוק משם, אבל אין זמן. התוצאה: שני תיירים רצים כאחוזי אמוק ונוטפי זיעה בכביש המוביל לשדה השני, אוחזים שלא כחוק בעגלה מהשדה הקודם ונוטשים אותה באמצע בדרך. שיא עולמי חדש: פעמיים ביום להגיע לטיסה בדקה התשעים ותשע. ירון, אדום ורטוב מזיעה, ואם כל הלחץ הזה לא מספיק אז מעכבים אותו ברנטגן, כי בתיק משתקפים ברזלים - כלי עבודה שהוא רכש. בסוף גם זה עבר ועלינו על המטוס מותשים. נחתנו בבנגלור בערב.
* טיפ: בהגעה לדרום הודו מומלץ להצטייד בחומר דוחה יתושים וחומר מרגיע עקיצות.  
 

פרטים טכניים, עלויות וטיפים כלליים

כרטיס טיסה: ת"א - עמאן - דלהי / חזרה: מבומבי - עמאן - ת"א ב- Royal jordanian .
מחיר לאדם: 740 $ (כולל מסים).
 
ויזה להודו: לגשת לשגרירות הודו ברח` הירקון 40 תל אביב.
הגשות לויזה: ימים ב`- ה`+ ו` בין השעות: 9-11 .
מה להביא: 2 תמונות פספורט, דרכון בתוקף ו-200 ¤ במזומן (המינימום היה ויזה לחצי שנה) .
לא ניתן להזמין ויזה לאדם שלא נוכח במקום גם אם הבאתם את הדרכון, הכסף והתמונות שלו.
קבלת הויזה: לאחר יום-יומיים אחה"צ: 16:00- 17:00.
 
טיסת פנים: אודיפור - בומבי ב"אינדיאן איירלינס" (הזמנתי בישראל דרך האינטרנט) - 95$ לאדם.
טיסת פנים: בומבי - בנגלור ב"אייר דקאן" (הזמנתי בישראל דרך האינטרנט) - 50$ לאדם.
*טיפ: מומלץ להזמין טיסות פנים מהארץ דרך האינטרנט, בגלל המחיר הזול יותר.
 
שער $ בהודו: (ל-100 דולר במזומן) היה: 1$ = 44.8 רופי. השער הטוב ביותר היה בדלהי במיין בזאר על שטרות 100 דולר מזומן.
*טיפ: ככל שמדרימים במדינה ומגיעים למקומות קטנים, שער הדולר פחות טוב ולכן תמיד כדאי לפרוט דולרים בעיר גדולה בשער הגבוה יותר.
עלות ממוצעת ליום: כ- 30 דולר כולל: לינה, נסיעות, אוכל ובזבוזים.
 
שליחת חבילות מהודו
מומלץ לשלוח ב- sal, מחיר - 400 רופי קילו ראשון וכל קילו נוסף 100 רופי. מומלץ, אם אפשר, לשים לב שלא מרמים בשקילה (כשזה דרך סוכנות).
* טיפ: בהודו חובה לתפור את החבילה מבחוץ בבד לבן ויש אנשים שיעשו את זה בשבילכם. 

נסיעות
כשיש אפשרות לבחור בין רכבת לאוטובוס אני ממליצה על רכבת בנסיעת לילה בסליפר, זה יותר מהיר, אין עצירות ממושכות בדרך ודרך מעולה לנצל את הלילה לנסיעה ושינה ולהגיע למחוז חפצכם בבוקר. 
 

לחלקו השני של המסע לחצו כאן
לחלקו השלישי של המסע לחצו כאן

יעדי הכתבה

סגור
×