השיבה (הרביעית) להודו - חלק ג`.

גם בביקור הרביעי בה, הודו לא חדלה להפתיע. גליה עמיר מגיעה במסגרת מסעה בהודו לגוקרנה, עיר קסומה, שמציעה לצד השווקים והמקדשים המוכרים, גם ים מדהים וחופים בתוליים. משם ממשיכים לבומביי הסואנת, מרובת השווקים והמבנים הקולוניאלים המפוארים וממנה עולים על מטוס בחזרה הביתה, עד הפעם הבאה. פרק שלישי ואחרון ביומן. 
גליה עמיר
|
מפה
תמונה ראשית עבור: השיבה (הרביעית) להודו - חלק ג`.

המסע לגוקרנה 

18.1: 4 אוטובוסים, רכבת, ריקשה והליכה... טירונות! אבל היה שווה. בוקר, ואנחנו צועדים לתחנת האוטובוס הקרובה ובדיוק כשאנחנו מגיעים מגיע גם האוטובוס שייקח אותנו לעיר טליצ`רי. היה צפוף מאוד, אך תוך רבע שעה הגענו ואגב לא ראינו שביתה ולא נעליים, עולם כמנהגו נהג וכל המוניות והריקשות נסעו בכביש. מתחנת האוטובוס של טליצ`רי, מרחק הליכה קצר והגענו לתחנת הרכבת. קופה בלי תור - יש! קניתי לנו זוג כרטיסים למנגלור במחלקה ראשונה - AC1 (המחיר - 241 רופי לכרטיס). הרכבת אמורה להגיע בשעה 9:20 ואכן הרכבת הגיעה בזמן וזו הייתה נסיעה קלילה ונוחה, הקרון היה ריק ולכן השתרענו כל אחד על סליפר עם הספר שלו. הכרטיסן נכנס לקרון שלנו ודרש שנשלם 20 רופי לאדם מס. איזה מס? לא הצלחנו להבין את ההסבר ההודי שלו ושילמנו. בשלב אחר של הטיול כשדיברתי עם קופאי בתחנת רכבת הוברר לי שזו רמאות וכי מעבר למחיר הכרטיס שמשלמים בקופה אין שום סוג של מס שצריך לשלם לכרטיסן ברכבת. שלוש וחצי שעות והגענו לתחנת הרכבת מנגלור. 

 משם, כדי להגיע לתחנת האוטובוס צריך ריקשה. נוסעים ולפתע נעמדים, מה קרה? הדרך חסומה, יש הפגנה של אחיות ורופאים, השיירה עוברת ועוברת... ולא נגמרת, אבל לכל דבר יש סוף והגענו לתחנה, שם מצאנו אוטובוס מקומי וצפוף מאוד ל- Bhatkal ( מחיר - 70 רופי כרטיס). הטכניקה של ההודים לתפוס מקום באוטובוס מלא עד אפס מקום היא לזרוק דרך החלון שקית או סמרטוט מלוכלך על ספסל, ואז זה אומר שהמקום תפוס בשבילו. בחור הודי חביב שראה שלא נשאר לנו מקום לשבת ביחד קם ונתן לנו את הספסל הזוגי שעליו ישב והצטרף לספסל של שלישייה. זו הייתה מחווה יפה והודיתי לו. ירון הלך לנוח בספסל האחורי שהיה פנוי והתעורר מחבטה בראשו, שלט מספר האוטובוס שהיה תלוי מאחור נחת לו על הראש בלי הודעה מוקדמת, כי היה תלוי ברשלנות. הכרטיסן לא נלחץ, לא התנצל ואף נשאר אדיש, הרים את השלט והחזיר למקומו על כרעי תרנגולת, כשהוא לא מעלה על דעתו שהוא שוב ייפול, והוא שוב נפל, על אותו הראש.

הכרטיסן חזר ורצה שוב לתלות, אבל ירון התמרד הוריד את השלט והניח אותו על הרצפה. זה היה או השלט או הראש. שמתי לב שחלק מהכרטיסנים לא ממהרים להחזיר עודף לתיירים בשיטת המצליח, אולי מישהו ישכח לבקש עודף. הכרטיסן הזה למשל לא החזיר לנו עודף כמעט חצי נסיעה ורק בפעם השנייה שהזכרתי לו הוא הוציא סטיפה של שטרות, עשה טובה והחזיר את העודף. עברו שלוש שעות נסיעה והגענו .Bhatkal -ל  השעה 17:30 וצריך אוטובוס נוסף, הפעם לעיר Kumta ( מחיר- 42 רופי כרטיס). לאוטובוס עלו זוג עם ילדים, האישה שרואים בתמונה הייתה לבושה צבעוני ומתוכשטת במיוחד ורציתי לשאול מאיזה אזור הם. הראיתי להם את מפת הודו, אך הזוג לא הבין מילה באנגלית ומה אני רוצה מחייהם החרופים, וויתרתי והסתפקתי בתמונה.

תוך שעה וחצי הגענו ל-  Kumta עייפים ודביקים וזה לא נגמר, אבל אני כבר גמורה. צריך מקומטה אוטובוס לגוקרנה והוא איחר והגיע בשמונה וחצי בערב ומחכים לו חוץ מאיתנו עוד מליון הודים שרצים לתפוס מקום ישיבה בטכניקה שסיפרתי עליה קודם, כולם נדחפו לאוטובוס בדחיפות קשות בלי לראות אף אחד ממטר. נדחפתי כמוהם וכמו שלא דחפתי בחיים ולא יאמן, אבל השגתי לנו את שני המקומות האחרונים באוטובוס ( 28 רופי כרטיס). נסיעה של שעה וחצי והגענו לעיר גוקרנה. אני גמורה, לא רואה בעיניים ואין לי כוח לדבר. כשירדנו מהאוטובוס היה לילה חשוך והכל סביבנו סגור (זה די גרוע להגיע למקום חדש בלילה). למזלנו הטוב היו באוטובוס זוג צעיר ישראלי שהיו בגוקרנה והראו לנו את הדרך מהעיר לשם. הליכה רגלית של כחצי שעה בדרך שרובה לא סלול ומסולע משהוא. אם לא הייתם שם בעבר ואם חשוך, אין מצב למצוא את הדרך ופנס יעזור מאוד. הלכנו איתם וסוף סוף הגענו לחוף הראשון ששמו קודלי. השעה בערך 22:00. זה היה יום קשה והוא עדיין לא נגמר. הגענו לחוף ועכשיו למצוא מקום לישון. מדובר ברצועת חוף שלאורכו מספר מרכזים, נניח 8. בכל מרכז ישנה מסעדה ומאחור חדרים /בונגלו ושירותים/מקלחת. הלכנו לאורך החוף הלוך וחזור, הכל היה מלא. חזרנו לנקודת ההתחלה ומצאנו מקום מעופש, עם מקלחת (ברז מים תחום בקירות קש) ושירותים מסריחים ורחוקים מהחדר, אבל זה מה יש. התקלחנו במים קרים בדלי במקלחת המסריחה ונפלנו לשינה עמוקה. 
 

התעוררנו בגן עדן

19.1 בוקר: אהה, איזה יופי! אנשים בחופש, שותים, אוכלים, משתזפים, מטיילים על החוף, עושים יוגה, ילדים קטנים משתובבים, היפים מזדקנים עם שרשרות על הצוואר וקוקו וכדי לא לבזבז דקה מיותרת שעטנו למשימה והיא למצוא מקום לפני שמישהו אחר יתפוס אותו. בנחישות ומזל מצאנו חדר נחמד בגסט האוס See view , שממוקם בערך במרכז החוף והרגיש לנו שנחמד שם, אז שילמנו מקדמה והלכנו להביא את התרמילים. בדיעבד התחושה שלנו לגבי המקום הייתה נכונה, היה לנו שם כיף וטוב. בעוד אנחנו מהלכים על החוף להביא את התיקים, צד אותנו ילד הודי קטן וממולח שמכר שרשראות בסגנון מקומי. ירון, שחיפש רודרקשות (חרוז תפילה הודים מגרעין פרי) בדרום הודו ולא מצא, שמח למצוא כאלה ובפזיזות קנינו 2 שרשראות מהילד. 
 
התמקמנו ועכשיו אפשר להתחיל ליהנות. יום מקסים וים מדהים. טיילנו על החוף לאורכו, עד לקצה שהוא הכי כיפי בגלל ששם יש סלעים גדולים וקטנים, שחורים, אדומים וזה יוצר לגונות קטנות ואזורים נעימים לתפוס שלווה. השתעשענו הרבה במים ונהנינו מארוחת צהרים טובה אחרי יומיים בהם לא אכלנו כמעט. ירון הלך לנוח ואני לאינטרנט. מאוחר יותר טיפסנו על הגבעה בדרך ל- Om beach היפהפה, לאום יש 2 מפרצים, שיוצרים אפקט שובר גלים וים רגוע.   

חזרנו לחוף קודלי בדיוק בשקיעה ויצאנו לטיול רגלי לגוקרנה, לעיר. היה כיף להסתובב בשוק הצבעוני ועל הדרך ראינו לא מעט דוכנים שמכרו שרשראות כמו שקנינו מהילד בחוף, כשבשוק המחירים היו הרבה, הרבה, הרבה יותר זולים. ההגזמה שלו הייתה כזו פראית שהחלטנו להתחשבן עם הילד כי הרגשנו מאוד פראיירים ובעיקר טמבלים. טיילתי בין הדוכנים וירון נכנס למקדש גאנש, שנמצא בשוק וכשהוא יצא משם ניגש אליו איש הודי מבוגר ואמר לו שיש עוד מקדש לא רחוק והציע לקחת אותו, ירון קרא לי לבוא. אני, שלא הייתי איתו במקדש, לא ידעתי מה קורה וחשבתי שירון דיבר עם האיש והחליט שזה בן אדם סבבה ויש לו איזה עניין להראות לו אז הלכתי אחריו. הלכנו דרך סמטאות חשוכות והגענו למקדש לאל שיבא, ההודי הראה את סמלי הפריון, הלינגם והנחש והסביר שבאים למקדש הזה כדי לבקש ברכה לילדים. אז נכנסנו פנימה והוא התחיל לעשות כל מיני טקסים, תסתובבו סביב זה, תרימו אורז, תזרקו, התפלל פה ושם ואמר כל מיני אברה קדאברה, בולשיט וקשקושים. עברו אנשים ליד המקדש, אז הוא זז לחושך והתכופף וסימן לנו להיות בשקט. זה לא הריח לי טוב בכלל ואז הוא מסיים את המונקי ביזניס הזה ומבקש 150 רופי "לא בשבילו כמובן, אלא תרומה למקדש". נתתי לו 15 רופי סימלי והוא התמרד ובלי בושה ביקש עוד. עזבנו אותו במהירות כשאנחנו מפנימים שעבד עלינו הודי שניסה למכור רוחניות ברופי. מאוחר, הכל סגור בעיר, חזרנו אל החוף. הרגשתי רע מזה שנפלתי לטריק הזה, בחיים לא הייתי הולכת אחרי שום הודי לשום מקום ולא הבנתי מה קרה לירון שחשב לתומו שזה סתם בן אדם טוב שרוצה להראות לו משהו יפה.

וזה המקום לטיפ הבא:
* הודים שמציעים לכם טקסי פוג`ה תמיד יבקשו בסוף כסף.
* כשנהג או סתם הלך רחוב הודי אומר לכם שמקום מסוים שאתם רוצים להגיע סגור, זה שקר קלאסי כדי לקחת אתכם למקום אחר, כי יצא להם מזה משהו. 

לתחילת הכתבה

חוף קודלי

20.1: בילינו את כל היום באום ביץ` בכיף אחד גדול ואת מי אני רואה בחוף אם לא את הילד התכמן הקטן (שאגב אחרי שעזבנו את הודו קיבלנו מייל מהחבר האוסטרלי שלנו שנשאר בחוף, שדיווח לנו על עוד פרשיות שהיו לילד עם תיירים נוספים שקיבלו עליו את החפיפה). ירון ניגש לילד והילד, שבטח חשב לעצמו הנה הפראייר מאתמול הולך לקנות ממני עוד שרשרת ב - 300 רופי הגיע עם חיוך ושמחה. ירון עדכן אותו שאתמול היינו בשוק ושאנחנו יודעים שהוא מוכר במחירים מופקעים וגם מכר לנו שרשרת שהיא לא רודרגשה אמיתית והוסיף שאנחנו רוצים להחזיר לו ולקבל את כספנו חזרה. הילד ניסה להתחמק וירון אמר לו שאנחנו נישאר לזמן ארוך ושכדאי לו להחזיר לנו את הכסף. הילד נתן לירון מאה רופי, אמר שזה מה שיש והבטחנו שמחר אנחנו מחזירים לו את השרשראות, כי הן בחדר וזה רחוק מאום ביץ`.
 
21.1: בבוקר יצאנו לעיר להזמין כרטיסי רכבת. נכנסנו לאחת הסוכנויות שנמצאת בבית מלון וביקשנו להזמין זוג כרטיסי רכבת לבומביי במחלקה ראשונה בסליפרים. הסוכן עשה טלפון ואמר שאין בעיה, גבה את הכסף ואמר לחזור מחר. בשוק ראינו את הילד שלנו, ירון החזיר לו את השרשראות ולקח את יתרת הכסף שלנו, אבל צ`יפר אותו ב- 70 רופי, שירוויח ויהנה. ככה כל הצדדים יצאו מרוצים, אנחנו לא נתקענו עם שרשראות מזויפות ולא הרגשנו טמבלים והילד הרוויח 70 רופי מבלי לתת כלום. סבבה! המשכנו לטייל ולקנות בשוק וחזרנו לחוף לעוד מנה של ים, אוכל, ספרים ודיבורים.
 
בגסט האוס הכרנו את ניל (אוסטרלי שגר בטסמניה) איש לא צעיר (בן שישים), מעניין וסימפטי ונוצרה בין שלושתנו כימיה כזו, שבשאר הימים יצא שאכלנו ארוחות ביחד, טיילנו לאורך החופים השונים, התרחצנו בים, רבצנו בחוף, קראנו ספרים, שוחחנו על מליון ואחד דברים, טיילנו לעיר ונהנינו מכל רגע.
 

יום מהגהנום

22.1: יום חדש עלה והפציע ואנחנו צועדים במרץ אל העיר, במטרה לאסוף את כרטיסי הרכבת ולחזור לחוף כמה שיותר מהר, אבל מטרות לחוד ומציאות לחוד. הגענו לסוכן שלא היה בנמצא. המחליפה שלו, בחורה שלא תקשרה באנגלית מסרה לנו כרטיסים שנקודת היציאה עליהם לא הייתה גוקרנה, אלא עיר אחרת. היא לא ידעה להסביר מה פירוש, למה וכמה והבנו ששוב מנסים למכור לנו לוקשים. היינו נחושים ששנית מצדה לא תיפול ודרשנו את כספנו חזרה, מאחר וזה לא מה שביקשנו ומה שהובטח לנו. אחרי הרבה שיחות טלפון לבוס, דין ודברים, צעקות, כעס ועקשנות של ירון, קיבלנו את כספנו חזרה. החלטנו שאם אי אפשר לסמוך על איש ניסע לתחנת הרכבת ושם נרכוש כרטיסים, אז עצרנו ריקשה ונסענו לשם. בתחנה נאמר לנו שלא נשארו כרטיסים לסליפרים לרכבת הלילה לבומביי בתאריך המבוקש וגם לא ליום לפני או אחרי. מיואשים חזרנו לעיר וניגשנו לסוכן שאליו הפנה אותנו הקופאי מהרכבת. המשרד היה סגור ואמרו שיפתח בחמש. נכנסתי לעמדת אינטרנט וניסיתי כאופציה אחרת להזמין כרטיסי טיסה מגואה לבומביי וגם זה לא עבד. כלום לא הולך! מה נהיה? נאחס של יום.

הלכנו להעביר את הזמן בחוף העירוני וזה לא היה כזה שוס, בעקבות חג כלשהו החוף היה מלא בתיירים הודים, משפחות ובודדים, רובם גברים, כולם עם בגדים, עומדים ומסתכלים על הים, מה נסגר איתם? בשעה חמש חזרנו למשרד, הסוכן סידר לנו אחרי כמה טלפונים שני סליפרים לרכבת המבוקשת, שילמנו ונאמר לנו לחזור אליו מחר לקחת את הכרטיסים. צעדנו חזרה לחוף ובגסט האוס פגשנו את ניל וסיפרנו לו את כל הסאגה היוונית הזאת. סיימנו בארוחת ערב, סיפורים ופנקיק בננה-שוקולד משותף.

לתחילת הכתבה

יום מעולה

23.1: השלישייה יוצאת לטרק מחוף לחוף יצאנו מקודלי לאום ביץ שם עשינו הפסקת קפה, משם המשכנו לחוף הלף מון וסיימנו בחוף פרדייז, כשניל המבוגר ביננו מדלג על הסלעים והגבעות כמו איילה קלילה ומשיג אותנו. בין חוף לחוף מפרידה גבעה שצריך לטפס עליה או סלעים, הליכה הרפתקנית ומעניינת ולא קלה. קודלי הוא החוף הראשון, הכי גדול ומפותח (מקומות לינה ומסעדות), כי משם התחיל הכל. לפני מספר שנים (שמעתי שלפני 3 - 4 שנים) לא הייתה בחוף הרגשה שצפוף ולא תחושת דביקות, נהפוך הוא, כל אחד מוצא את הזולה שלו. החוף ארוך ורחב ויש מקום בשפע לכולם, יתכן שאולי העונה הייתה חלשה, ככה שמעתי מעובד בגסט האוס.

נכון לעכשיו החופים האחרים פחות מפותחים, מעט חושות ללינה ומסעדה קטנה. חוף אום יפה מאוד וכדאי לדעת שלחוף הזה מגיעים הרבה תיירים הודים. הסיבה שמגיעים דווקא אליו היא שנכון לעכשיו רק לשם ניתן להגיע עם ריקשה מהעיר (ועדיין יש קטע של ירידה ברגל). לשאר החופים אפשר להגיע רק בהליכה או בסירה. בחוף הלף מון ובפרדייז היו קבוצות קטנות של תיירים, בפרדייז בעיקר ישראלים וסמים. בירידה לחוף אום ראיתי באופק שהולך ונבנה כפר נופש שלא יושב על חוף הים אלא מאחור, אבל הגיוני ואני מאמינה שיסללו שביל מהכפר אל הים. הוא בנוי בקתות קש עגולות ובריכות מים. יש מצב שזה יהיה מקום שווה! אחרי שבדקנו לגופו ולמסעדתו כל חוף וחוף חזרנו בערב לחוף שלנו עייפים ומרוצים וקינחנו בארוחת ערב ופודינג שוקולד. 

24.1: אין כמו לקום בבוקר ולצאת לצחצח שיניים באוויר החופשי בחוץ. רוב האנשים ישנים עדיין והכל שקט ורגוע. מעבר לגדר של הגסט האוס יש שדה גדול ובו אני רואה ציפורים משחקות עם פרות וכלבים, הטבע במיטבו. בילינו את היום בחלקו בגסט האוס עם ניל. כל אחד עסק בענייניו ובצהרים הלכנו לאכול "במקום הספרדי", שזה גסט האוס ומסעדה צמחונית, שמתי לב שהיו במקום הרבה תיירים איטלקיים והמקום הזכיר לי מאוד את האווירה של פונה. 

25.1: בשעות היום היינו על החוף ואחה"צ הלכנו שלושתנו לעיר ולשוק. בארוחת ערב ניל נתן לנו מתנת פרידה קטנה וזה ריגש אותנו. 
 
 


 לכל דבר יש סוף, בעיקר לדברים הטובים

 26.1: טיול חוף אחרון לכיוון הסלעים האדומים השחורים ולפתע בעומק הים, דולפינים קופצים ומשתובבים ועיט עשה סיבובים בשמיים נמוך מעלינו. איזה יופי. רחצנו בים אכלנו ונפרדנו מצוות ה -See view  ומהחברים האחרים בגסט האוס וצעדנו לעיר עם ניל, שהצטרף אלינו. נפרדנו בחיבוקים, עלינו לריקשה ויאללה לרכבת, שאיחרה איחור הודי טיפוסי של יותר מחצי שעה. עלינו על הקרון ומצאנו את הסליפרים שלנו, קיבלנו מצעים נקיים והלכנו לישון.
עוד כמה מילים על גוקרנה. עיר קטנה ונחמדה ששוכנת לחוף הים הערבי. בעיר, במרחק הליכה קצר, יש חוף עירוני שאליו מגיעים בעיקר תיירים הודים ולידו יש כמה גסט האוסים ומסעדות. יש בעיר את כל השירותים הבסיסיים כמו בנק, בית מרקחת, תחנת אוטובוס קרובה, חנויות, מסעדות, מלונות ותחנת רכבת. באזור השוק ישנם גם מקדשים (לאלים שיבא וגאנש) ובשוק נמכרים דברים שונים ומגוונים (אוכל, בגדים, תיקים, תכשיטים, כלי בית ועוד). ישנה אפשרות ללון בגסט האוסים/מלונות השונים בעיר.

רוב התיירים ישנים ומבלים את רוב הזמן בחופים הסמוכים לעיר. הדרך מהעיר אל החוף היא ברובה לא סלולה ולכן לא נוסעים בה, רק הולכים רגלית. ישנה אפשרות נוספת להגיע מהעיר לחופים בסירה מהחוף העירוני (זה לא ממש זול), אפשר גם להתנייד בין החופים עצמם או ברגל או בסירה. ישנם תיירים שנשארים בגוקרנה לתקופה ארוכה, בעיקר זוגות עם ילדים. זה נראה כמו התחליף לגואה מלפני עשרים שנה. החוף הראשון והמפותח ביותר הוא קודלי. ישנם על החוף סוגים שונים של חדרים ומחירים, בנויים ובונגלוס. המחירים לחדר/בונגלו נעים בערך מ- 100 רופי ועד 250 וזה מן הסתם תלוי בעונה ועד כמה מלא או לא מלא. ישנם מקומות מטונפים וזולים, אני לא ממליצה להישאר באחד כזה. לא קל למצוא חדר שווה ביום הראשון בו מגיעים, בעיקר כשזה לילה. בעתיד אני מאמינה שהמקום יתפתח ויהיו יותר ויותר מקומות מסודרים ויקרים יותר, כמו שקרה בחופים בתאילנד, לדוגמא. לאורך החופים מסתובבות פרות שמטיילות ושורצות על החוף בנחת ולא מטרידות איש. היה מקרה מצחיק בו ניגשה פרה לתיירת שרבצה על החוף, והכניסה (הפרה) את הלונלי פלנט שהיה מונח בצד לפיה והתיירת משכה לה (לפרה) אותו החוצה מהפה. הפרות כל הזמן מחפשות במה לנגוס.   

בגוקרנה כמו בגואה ובמנאלי יש קטע חזק של סמים, שידוע גם למשטרה. בזמן שהיינו שם שמענו על פשיטות שעשו השוטרים על מסעדות ועל ישראלי שנעצר במסעדה הראשונה על החוף, גם העובד שמכר לו את החומר נעצר. באחד הימים כשהלכנו לעיר עברו מולנו שני שוטרים בדרכם אל החוף. הם עצרו ותיחקרו אותנו, לא הייתה לנו סיבה לפחד כי לא היה לנו מה להסתיר, אבל זה לא היה נעים.
 


פרטים טכניים בגוקרנה

 ישנם מספר חופים ובכל חוף מספר גסט האוסים
לינה: בחוף קודלי בגסט האוס: See view .
עלות לינה: חדר בנוי - 150 רופי לחדר ללילה - מיטה, מאוורר וחלון, המקלחת והשירותים בחוץ (מים קרים). במסעדה היה אוכל טוב. במקום: טלפון, אינטרנט - 40 רופי לשעה. יש במקום אפשרות לצריבת דיסקים. 
סוכנות לכרטיסים (טיסה/רכבת): Chintamani prasad proprietor
hotel new prasas nilay
near new bus stand gokarna
TEL 08286 257135
הגעה לתחנת הרכבת: בריקשה: 100 רופי לכיוון. יש מהעיר אוטובוס שנוסע לכיוון, אך הוא עוצר על הכביש הראשי והתחנה נמצאת פנימה עוד כמה ק"מ ברגל לרכבת.

הדרך המקובלת להגיע לגוקרנה היא מגואה, ברכבת או אוטובוס. אני ממליצה ברכבת - כ- 4 שעות נסיעה.

מחיר כרטיס רכבת (בסליפר) לבומביי: 1,025 רופי לאדם - כולל עמלה לסוכן במחלקתAC1  סליפר (מקבלים מצעים). זו רכבת לילה שיוצאת בשעה שש וחצי בערב ומגיעה בבוקר, כ- 12 שעות נסיעה. עוברים מוכרים של תה/קפה ואוכל לפני השינה. 
חומר דוחה יתושים: יש צורך בשעות הערב, יש לקנות בעיר וגם במסעדות החוף השונות.
מזג האוויר הגענו בסוף ינואר, ביומיים הראשונים היה הים חם ונוח ובמשך הימים בהדרגה נעשה הים סוער והייתה רוח. ביום היה חם ובלילה קריר.  
 

בוקר טוב בומביי

27.1: ראינו את הזריחה בפאתי בומביי דרך החלון בסליפר ברכבת. הרכבת מתגלגלת ובכניסה לבומביי מתגלים שיכונים והרבה לכלוך בין השיכונים למסילת הרכבת, כרך גדול וסבוך. ב- 7:30 ירדנו מהרכבת ובמיידי החלו לחזר אחרינו נהגי מוניות. התכוונו להגיע לחצי האי הדרומי ביותר שנקרא קולאבה ואליו מגיעים מרבית המטיילים, כי שם נמצאים המלונות והמסעדות ושני המבנים הקרובים והבולטים של העיר, שער הודו ומלון הטאג` המפואר.

בחרנו נהג ועקבנו אחריו לכיוון המונית כשהוא בודק כל רגע בחשש שאנחנו אחריו ולא זנחנו אותו לטובת נהג אחר. הנהגים בתחנת הרכבת מנסים להוציא מהתייר כמה שיותר, סגרתי איתו על 400 רופי (350 רופי זה המחיר ה"מקובל" מאזור הקולאבה לשדה התעופה שהוא רחוק יותר, ולכן מתחנת הרכבת נראה לי שצריך לעלות פחות, אבל הוא היה עקשן).

בנסיעה חלפנו דרך רחובות שלאורכם היו מאות מבנים ארעיים מכל מיני ג`אנק, מבנים נמוכים כאלה בלי תנאים. הנהג אמר ששם גרים פליטים שהגיעו לבומביי מבנגלדש בשנת 1971. כשהגענו הושטתי לנהג את 400 הרופי עליהם סיכמנו, אבל הוא הוציא את הדף הידוע שלהם והראה לי את הק"מ ודרש 500 וממש התעצבן. גם אנחנו התעצבנו כי הוא הגזים, הודו הודו, אבל יש גבול. החמור לא רצה לקחת ודרש יותר, אז ירון הניח לו 400 רופי על הרצפה והלכנו, שיתפוצץ.

אנחנו בקולאבה וקשה למצוא חדר פנוי. המחירים יקרים והתמורה לא מצדיקה את זה. הגענו ל - Maria lodge (בעקבות גולש באתר שהמליץ על המקום, כתב שזה נקי ושהוא שילם 450 רופי ללילה), היה חדר פנוי בקומה ראשונה, מלוכלך, עם מקלחת די מגעילה ובלי שירותים (יש מחוץ לחדר). המחיר שביקש ההודי היה לא פחות מ - 750 רופי. התבאסנו מזה, אבל חשבנו לעצמנו שאנחנו נשארים כאן יומיים סך הכל ומתכוונים להסתובב הרבה בחוץ וחבל לנו לשרוף חצי יום על לחפש חדר. ניסינו להתמקח, כי כאמור כתבו לי על מחיר נמוך בהרבה, אבל לא הצלחנו, אלא בקטנה לקבל הנחה ל - 650 והלכנו על זה. עשינו את המעשה הנכון לסיטואציה, כי בחוץ היו תיירים שעדיין חיפשו חדר ולא מצאו ואחרי שלקחנו את החדר הזה נכנסו עוד ועוד תיירים שחיפשו חדר וזה שלקחנו היה האחרון להיום. התחלנו את היום בשיטוט בשוק הגדול קאלבאודווי, לשם הגענו בריקשה. (50 רופי, הערה: 30 רופי זה המחיר שישלם מקומי לנסיעה כזו)

השוק גדול ומסועף, מוסלמי ברובו ובעל סמטאות צרים, מורכב מבזארים שונים ולא בדיוק אפשר לזכור מאיפה באת ולאן אתה הולך. יש בשוק רחובות שלמים המוקדשים למוצר אחד מסוים: לאביזרי אמבטיה, לצנרת, לכלי עבודה, תכשיטים, אזור של אוכל, משחטת רכב ועוד. זאברי בזאר (תכשיטים), מאנגאלדאס מרקט (בדים), דהאבו סטריט (פריטי עור) וצ`ור בזאר. במאטון סטריט שבצ`ור בזאר, מתמחים בעתיקות. לאחר מספר שעות של שיטוט בשמש החמה הרגשנו שמיצינו והמשכנו ברגל צפונה.

הגענו לשוק קרופורד, שהוא שוק מזון מקורה, מצפון לתחנת הרכבת ויקטוריה. באים לשם תושבים מקומיים לקניית פירות, ירקות, בשר ועוד. לבניין השוק חזית בסגנון נורמנדי - גותי, המעוטרת בתגליפים שעשה לוקווד קיפלינג שחי בבומביי וניהל את המוזיאון (הוא מוכר כאביו של הסופר והמשורר הבריטי רודיארד קיפלינג, שכתב את "ספר הג`ונגל") והוא גם זה שעיצב את המזרקה, שניצבת במרכז השוק. השוק לא עניין אותנו במיוחד והמשכנו ממנו לכיוון בניין תחנת הרכבת ויקטוריה, מבנה ענק שאי אפשר לתפוס, הבנוי בסגנון גותי עם כיפות, צריחים, חלונות ויטראג` וקירות אבן, העשירים בתגליפים של בעלי חיים. ראינו והמשכנו. בדרך ראיתי בניין משטרה מפואר (במשך היומיים בבומביי ראיתי עוד 2 כאלה) וחשבתי לעצמי שההודים נוהגים לומר שהמדינה שלהם ענייה ויש הרבה מסכנים, אבל כנראה שלמשטרה לא ממש חסר כסף. חזרנו לאזור המלון. ירון הלך לנוח ואני יצאתי לבדוק את השוק בקולאבה קוזויי, שהוא הרחוב הראשי של האזור התיירותי. מקבץ של רוכלי רחוב, חנויות ודוכנים וכל זה נמצא לאורך המדרכה, בצד ימין של הרחוב מתחילתו ועד סופו. נחמד להסתובב וצבעוני, אבל לא יותר מזה. השוק עצמו לא מציע משהו מיוחד/ייחודי ורוב הדוכנים מוכרים את אותם דברים. בערב יצאנו לטיול רגלי (מאוד קרוב לאזור המלונות) לאורך הטיילת שמקבילה לחוף הים עד Gateway of India, שער ניצחון משנת 1924. מולו נמצא מלון טאג` המפואר, שנבנה בשנת 1903 על ידי ג`יי.אן. טאטא, אחד מגדולי התורמים הפרסים (מאמיני דת הזאראתוסטרה) בעיר. מספרים שטאטא החליט על הקמתו לאחר שסירבו להתיר לו כניסה אל אחד המלונות האירופיים בעיר, בטענה שהוא `ניטיב`. 
 
בבומביי יש זיהום אויר חזק מאוד, השוק בקולאבה שווה ביקור, מה גם שהוא ליד המלונות, אבל לא לבנות עליו בתור מציאה, לא מבחינת הסחורה ובעיקר לא מבחינת המחירים. המלצתי למי שמטייל בהודו ומתכנן לקנות גם לעצמו וגם לאחרים מתנות, לקנות בעיקר בדלהי וכמובן במקומות אחרים כשהוא רואה משהו שחפצה נפשו לקנות. לפעמים רואים משהו במקום אחד ובמקום אחר אי אפשר להשיגו. אל תשאירו קניות לבומביי מ-2 סיבות: אחת - הסוחרים בשווקים בבומביי הם גרידים בהגזמה ומבקשים מחירים לא רלוונטים להודו (פי שש ויותר על כל דבר שראיתי במקום אחר). שתיים - בדלהי, במיין באזאר, ישנם דברים שלא תמצאו בבומביי כגון תיקים לצעירים, תיקים, שאלים מחממים וזולים, כיסויי מיטה צבעוניים ושימושיים, צמידי זכוכית ועוד והמחירים בדלהי זולים, גם אם לא יודעים להתמקח (ואנחנו הכי לא יודעים).

לתחילת הכתבה 

בומביי - יום אחרון

28.1: יצאנו במונית מאזור הקולאבה לכיוון ה - Marine Drive, שזה רחוב הבנוי על קרקע שיובשה, ועובר על שפת חוף הים הערבי ,מנארימאן פוינט, דרך חוף צ`ופאטי ועד מרגלות גבעת מאלאבאר. קראתי שזוהי טיילת פופולרית בבומביי ומקום חביב לזוגות בשקיעה, אך לא בדקנו את זה בלילה. לאורך הטיילת רואים בנייני ארט דקו מוזנחים ובמקביל לטיילת נמצא חוף צ`ופאטי המפורסם של בומביי, שאינו מתאים לשיזוף או לשחייה ולכן לא ירדנו אליו ורק הסתכלנו תוך כדי נסיעה. זה לא חוף כמו שאנחנו מכירים ואוהבים, חוף שלא מתרחצים בים שלו, לא משחקים, לא קוראים ולא משתזפים לא עושה לנו את זה. ראינו על החוף מספר אנשים בודדים מהלכים לאורכו וזהו. המקום הבא אליו הגענו היה Malabar Hill.

מקריאה הבנתי שזו שכונת מגוריי יוקרה ושבמאה ה- 18 היו בנויים שם בונגלוס קולוניאליים. כיום לצערי לא נשאר לזה זכר ומה שיש שם אלו בנייני דירות סתמיים של המעמד הנובו - רישי של בומביי וגם וילות פרטיות. מבלי לדעת או לתכנן יצא שירדנו מול מקדש גא`היני. כמובן שנכנסו והתבוננו במעשיהם. בני דת הג`ייניזם מאמינים שהיקום הוא אינסופי ולא נוצר על ידי אל כלשהו. הפולחן שהם עושים הוא הערצה ל - 24 מפלסי הדרך = מדריכים רוחניים שהצליחו לשחרר את נפשותיהם משעבוד גופני. קראתי שהדת הזו נוסדה במקביל לבודהיזם, עקב נסיבות דומות של ניסיון לעריכת רפורמה בהינדואיזם. כשסיימנו לטייל על הגבעה עצרנו מונית (50 רופי) וביקשנו להגיע לצ`ור בזאר, שם בילינו מספר שעות בהנאה גדולה עד שהתעייפנו וחזרנו למלון. 

חזרנו לחדר, ארזנו, התקלחנו ויצאנו לאכול. לא לפני שדאגנו להזמין מונית מראש (במחיר 350 רופי) דרך פקיד הקבלה. המונית הגיעה בזמן ובשעה 22:45 יצאנו לשדה התעופה. כשהגענו הנהג ביקש עוד כסף עבור המזוודות, אנחנו שילמנו את מה שהפקיד שסגר איתו. לדלפק הכרטוס היה תור ארוך ותקוע מאוד. הלכתי לרחרח מה מתרחש והבנתי בעברית שהפקק נוצר בעקבות קבוצת נשים ישראליות (איך לא?) שהגיעו לטיסה עם משקל יתר ונדרשו לשלם לא מעט כסף על משקל עודף. לא נעים ולא מומלץ.

* טיפ: מותר לשלוח עד 20 קילו לאדם. 

29.1:  שלוש לפנות בוקר, טיסה לעמאן. האוויר מצחין וההודים בשדה מתנהגים אליך כמו לזבל. תודה לאל. אחרי 6 שעות טיסה הגענו לעמאן ושם בלגאן גדול, כל הנוסעים הולכים לא יודעים לאן, עומדים בתורים לא יודעים בדיוק למה ובאיזה שהוא שלב נוצר תור למי שממשיך לקונקשין לישראל ותור נוסף לקונקשן למדינות אחרות. על כל אלה פיקד פקיד ירדני אחד בלי שיניים והתור היה עצבני ולא מאורגן. טסנו בתוך עננות כבדה וכהה והייתי בטוחה שנגיע ליום אפור וגשום. נחתנו בשלום ליום עתיר שמש. בוקר טוב ישראל. 

לתחילת הכתבה

לחלקו הראשון של המסע לחצו כאן
 
לחלקו השני של המסע לחצו כאן

יעדי הכתבה

סגור
0
×