והנה חלפו ימים רבים - כתבת פרידה מאוסטרליה.

פתאום בין הגלים נעמה הבחינה שהשקית הגרוזינית שלנו נעלמה, ולא ידענו אם לשמוח או לבכות. תמר ידעה. היא בכתה שעה ארוכה על המשקפת שלה ועל בגד הים שלה שהיו שם. יומיים היינו צריכים לדבר עם הילדים על גנבים, גניבות עונשים, בתי כלא, חוקים, עשרת הדיברות, מוסר וחברה.
dani35
|
תמונה ראשית עבור: והנה חלפו ימים רבים - כתבת פרידה מאוסטרליה.
Thinkstock Imagebank ©

הים

הגיע הזמן לכתוב עליו ברצינות. עד עכשיו היו רמזים לגביו, וקצת תיאורים של רגעי חדווה משותפים, אך עתה יש לספר אודותיו כפי שראוי. הים. הים שמלווה אותנו בתשעת החודשים האחרונים ללא הרף, הוא המגנט של המסע, ואליו מכוונת מחט המצפן שלנו. הגאות והשפל שלחופיה המזרחיים של קנדה שקיבלו את פנינו לראשונה והכירו לנו בעוצמה את מושג השינוי, שעוד אחזור אליו בהמשך. עוצמת הגלים של האוקיאנוס בקוסטה ריקה, שבתוכם נחבאו המסתורין של הג`ונגל הטרופי ופראותו. קו המים הנמתח באופק והמזמין לתוכו את טביעת השמש בהוואי, טביעה ידועה מראש ועם זאת לעולם אינה דומה לזאת של אמש. ההתנפצות אל סלעי הענק הנטועים לחופיה הדרומיים של אוסטרליה. האי התלוי במרחק כהזיה, נוגע לא נוגע במימי מיצר באס בווילסון פרום. שפך הנהרות בכניסתם לים טסמניה קורא לשקנאים, שחפים ותוכיים, להתאסף אל המים המתערבלים בזרמי הגאות לסעודת ערב. גלי האוקיאנוס השקט המגששים דרכם לחוף בעקבות גולשים הנראים כנקודות שחורות בדפי ספר כחול ונוהם. ולבסוף מחסום הריף הגדול, שחושב לשכך את עוצמת המים בבואם להכות חופי חול לבנים.

לתחילת הכתבה

גרייט קפל איילנד

הגיע הזמן לתת עליו את הדעת, ולספר עד כמה הוא מהפך את דפי הספר בו אנו משוטטים. אנחנו בגרייט קפל איילנד, בניסיון להתקרב לשונית הגדולה. אחרי שיטוט קצר במפרשית קטנה בתוך מימי המפרץ, אנחנו נוטלים את ציוד השנורקלינג וצועדים לאורך החוף. עקב השפל רגלי כולנו נשרטות ונחתכות משוליהן הקשים של צדפות הנאחזות בעוז בסלעים. אנחנו מקצרים את ההליכה ונכנסים פנימה. תמר שלמדה לשחות רק החודש משנרקלת כמו מפקד השייטת, ואני בקושי משיג אותה. המים עכורים ולא רואים דבר, ובפרט לא רואים שונית מרהיבה ובה מקננים דגי אגדות. עוד נסיון, נעמה וגלעד מתרחקים קצת, תמר ואני נשארים באזור הסלעים. לפתע תמר קופצת עלי מבוהלת, היא ראתה יצור ענק ומפחיד. אני מתבונן ומבחין בסרטן קטן וחמוד. תמר עדיין לפותה עלי כך שכל גופה מחוץ למים. אני מרגיע אותה. המשקפת מגדילה, מה שראית הוא קטן יותר במציאות. יש לי ילדה עקשנית. אנחנו חוזרים לחוף.

לתחילת הכתבה

שונית המחסום

שונית המחסום הגדולה מתמתחת לאורך כ-2000 קילומטר במרחקים של עשרות קילומטר מחופיה הצפון מזרחיים של אוסטרליה. האיים הרבים הפזורים בקרבת החוף אינם חלק מהשונית, אך גם לחופיהם שוניות. אחרי החוויה המאכזבת בגרייט קפל, הבנו שלא יהיה מנוס מלהגיע לדבר האמיתי, חזרנו לחוף והרמנו כמה טלפונים. תחזית מזג האוויר היתה נגדנו - בעוד יומיים מתקרב ציקלון לצפון והים יגעש. נסענו דרומה כל היום לכיוון העיר החמודה בעלת השם הענוג 1770. עם שחר התייצבנו בנמל, ממנו יוצאות הפלגות אל עבר השוניות ליידי מסגרויב (Lady Musgrave) ופיצרוי שנמצאות בדרומו של המחסום הגדול. עמדתי בתור הקצר, וקול אוסטרלי לאקוני פנה אלי וביקש את השובר. שובר? איזה שובר? מה זה כאן מועדון לקוחות של סופרפארם? ההפלגה מלאה להיום, אם לא שריינתם מקום אז אני מצטערת, כך הקול הלאקוני. חזרתי מבויש אל נעמה והילדים. בעוד כמה ימים אנחנו טסים למזרח הרחוק, ואם לא היום, נוכל לראות את השונית רק ב-finding nemo.
אחרי התייעצות קלה נעמה הזכירה לי שאני לא יודע לקבל לא, ושיש לי הזדמנות להפנות את חוסר היכולת הזו אל עבר גורם חוץ משפחתי. חזרתי אל הלאקונית והסברתי לה שאני לא יודע לקבל לא. היא חייכה אלי ובקול סקסי עמוק רך ומזמין הוסיפה אותי לרשימת הנוסעים. לא, לא, זה לא היה כך, היא נהמה לעברי מבלי להרים את ראשה מצרור הדפים שעל שולחנה, ואני הבנתי מנימת הנביחה שלה שמוטב לי להתרחק. עמדתי כך כעני בפתח, מתרגל פרצופים של "מילא שאני לא אראה את השונית, אבל מה על הילדים הקטנים והמסכנים, איפה האנושיות והרחמים?", וגם של "את בטח לא מעוניינת שנלך מפה מאוכזבים ונספר לכל העולם על שרירות הלב שלכם, עד שכמחאה אנשים יפסיקו להפליג בחברה שלכם. היא תהפוך להפסדית ויפטרו אותך בלי פנסיה בלי פיצויים ואפילו בלי מגן הוקרה על לאקוניות מעל לדרישות התפקיד". התעוררתי מההזיות לקול חילופי דברים קשים בין הקפטן ללאקונית שעיקרם כך אני משער היו כך:
הלאקונית: המכסה כבר מלאה קפטן.
הקפטן: תגידי את מפגרת? האנשים האלה מוכנים לשים חמש מאות דולר בשביל להתנדנד כמו משוגעים בים ואת מדברת על מכסות. מה זה כאן - צנע?
הלאקונית: כן קפטן, פשוט חשבתי שיש הגבלה...
הקפטן: אין שום הגבלה, יש ארבעים איש, אז יהיו ארבעים וארבע, בפיליפינים מעמיסים על מעבורת בחצי גודל, חמש מאות ראש, רק בתא של השירותים.

הלאקונית הבינה שהפסידה, נטלה את כרטיס האשראי שלנו בחוסר חשק, ועלינו על הסיפון, יחד עם חבלי הקשירה שהותרו. אחרי חמש דקות ביכינו את ניצחון פירוס. מכל עבר החלו אנשים לגנוח, לקלל ולהקיא. מולנו התאספו גלי גיבוה (שבאנגלית מכונים סוול, למרות שאין בהם שום דבר חלומי) וטילטלו אותנו בעינוי קצוב. נעמה הביטה אלי בפנים ירוקות ומיוסרות, ואני החזרתי אליה מבט מובס. הדקות חלפו כנצח, גלעד ותמר נרדמו והיו ברי המזל שבספינה. לא רחוק מאיתנו ילד נשען על אמו ומקיא. בתחילה את ארוחת הבוקר, אחר כך את נשמתו, ולבסוף את מיצי הקיבה והעיכול החמצמצים. הוא חוזר על הטקס עוד שש פעמים בשעה וחצי של הפלגה, רק בלי החלק של ארוחת הבוקר.

בפאתי השונית מחליקה ספינת הרפאים שלנו סביב ומגששת אחר הפתח התת מימי. הריף ענק וצורתו כטבעת תת מימית השקועה אך מעט מתחת למים. על חלק זעיר ממנו צומחים עצים ומונח חול לבן שפורר מעצמות האלמוגים המתים. ברגע שאנחנו חודרים את הטבעת דרך סדק צר, הספינה מתיצבת ומפסיקה את העינוי. אנחנו מביטים סביב ורואים איך האוקיאנוס מנסה לחדור את המחסום, ומתנפץ עליו בחימה קוצפת לשווא. כמו בסרטי ג`יימס בונד אנחנו נעמדים בלגונה כחולה צלולה שמימיה שלווים באורח נס, לאגונה שהושלכה אל לב האוקיאנוס נעטפת בלובן תיסכולו. אנחנו יורדים בכבדות אל סירה המוליכה אותנו אל החלק הבולט מהמים. שם בין עצים שצבעם ירוק כשל ציורי אגדות ושענפיהם עמוסי ציפורים, אנחנו מהלכים מוקסמים. אין אדמה. הכל שברי אלמוגים שרוצפו בשכבות עץ מפורר.

כמו יחידה צבאית אנחנו פושטים על השונית ומשנרקלים שעה ארוכה. גלעד לא רוצה לצאת, ומוליך אותי ואת נעמה לראות דגים צבעוניים, צבי ים ענקיים ואלמוגים. תמר חוששת מאפקט המשקפת המגדילה ונשארת לבנות בחול ולשחק עם אלמוגים. בצהריים חוזרים לספינה לאכול משהו. הילד המקיא אוסף את שבריו ומנסה לאסוף כוחות לחזרה. הוא כאן עם אמו ושלושת אחיו ל"יום כיף". שניים מהילדים ירדו לחוף, האחרים חולמים על בית ספר.

לפני היציאה מציעים למי שרוצה לצלול במרכז הריף באזור שנקרא "האקווריום". הצעתי שנשאר, כי הילדים כבר בטח עייפים. תוך חצי דקה גלעד היה מוכן עם משקפת וסנפירים ומשך אותי לסירת גומי שנתנה לנו טרמפ. ה"אקווריום" הוא אזור עמוק המוקף בטבעת קירות בקוטר של כמה עשרות מטרים. צללנו בתוך כלוב הזהב שלנו, ולא רצינו לצאת. למולנו שחו להקות דגים צבעוניים ששיחקו מחבואים בין האלמוגים. מתחתנו מים צלולים ואנחנו מרחפים ביופי הזה, נותנים לגוף להיסחף בזרמים נעימים. חזרנו אחרונים לספינה, שם הבנות חיכו לנו לאחר ששטו בסירה בעלת בטן מזכוכית. יצאנו בחשש רב מהמגן החי והמרהיב שעטף אותנו כל היום. חשש שהופרך עד מהרה. הספינה הפליגה עם הגלים, וגלשה עליהם עד 1770, שלמרות שזה נשמע כמו ברכה ליומולדת של נוח, אני מזכיר שזו העיר ממנה יצאנו. בחוף אני לא שוכח להרים טלפון לענף מילואים של חיל הים בכדי שירשמו לי יום מילואים בעבור ההפלגה.

לתחילת הכתבה

פרייזר איילנד

למחרת הגיע הציקלון ובוטלו כל ההפלגות לשונית עד להודעה חדשה. בירכתי בליבי את הקפטן החכם והנדיב, ואת כולנו מילא סיפוק מהסוג של "נו זהו עכשיו הגיע הזמן לעבור למזרח הרחוק". בדרך לבריסביין אנחנו חולפים את הפנייה לפרייזר איילנד (Fraser Island) שם בילינו בשבוע שעבר. הזמן עף, ומה שמתרחש עכשיו יראה לנו כמו המאה ה-19 בעוד שבוע. האי פרייזר הוא אי החול הגדול בעולם, וכששמעתי זאת לראשונה דימיינתי מספר דיונות ענק שמבצבצות מן האוקיאנוס. בפועל זהו אי ענק שאורכו כמאה קילומטר ורוחבו כמה עשרות. הוא עשיר בצמחיה שגדלה אכן על חול ים, ובין סלעי חול רכים. היופי הגדול ביותר באי נחבא דווקא בתוכו. אגמי מים מתוקים וצלולים כבדולח המוקפים חול לבן משובצים לאורכו של האי.

ביום השני לשהותנו באי שכרנו רכב ארבע על ארבע, ויצאנו לחולות. תמר אמרה שזה לא ארבע על ארבע, אלא ארבע על ארבע על ארבע. והיה משהו בדבריה. עצרנו לשחייה באגם מקנזי הקסום, שאפילו הגשם שירד לא המעיט מיופיו. אחר כך ניווטנו בדרכים חוליות בתוך יער גשם לעבר חופו המזרחי של האי. לאחר חצי שעה, נפרש האוקיאנוס לעינינו וליבנו נמלא חדווה. אין ספק שהגיע הזמן לכתוב עליו ברצינות, על מסתוריותו, על עומקו, ועל משיכתו. או שבעצם על עצמנו אנו צריכים לכתוב. על הציפיה לראותו מעבר לעיקול הדרך, על הסקרנות בדבר הקו ששרטט לחוף, ועל הרגיעה של הנפש כאשר הוא מציף אותנו בעוצמת שלווה אימתנית. באי פרייזר אין כבישים. הנסיעה היא בתוואי שנרקם בחולות משך עשרות שנים על ידי המטיילים. לאורך האוקיאנוס, אנחנו מרחפים בין ים ליבשה, בחולות ספוגי מים מגיאות בוקר שנסתיימה בינתיים. עוצרים ליד שברי ספינה טבועה, מצטלמים בין עצמותיה שנדמים כעצמות לוויתן ענק. האוקיאנוס השליך אותה כקליפה ריקה, אין בו רחמים.

אנחנו ממשיכים לאורך קו החוף הישר עד לשפך של נחל המתפתל בינות צמחיה כאילו מתאמץ להכיש את הים. אך הנה בהגיעו אינו פורץ ישר אלא פונה במקביל לקו החוף ואז זורם מעדנות ומערבב את מימיו הקרים עם חום האוקיאנוס, כאילו ראה את שברי הספינה ועתה הוא חושש. אנחנו עולים מעט בעיקוליו וזורקים את עצמנו פנימה לסחיפה נעימה עם הזרם. גלעד עולה שוב ושוב בכדי לזרום עד שהזמן מתקצר לנו ואנו חוזרים לריחוף החופי שלנו, לכיוון גבעה ממנה ניתן לצפות בנוף, כך כתוב במפה. אנחנו מטפסים כעשרים דקות קלות ואכן זוכים לתצפית על האוקיאנוס ועל כמה דיונות חול יפות באי עצמו. מתחיל לרדת גשם והשעה שעת בין ערביים, ואנחנו חוזרים על עקבותינו. כיוון שהחלה הגיאות, הים נושך את נתיב הנסיעה שלנו ואנו נאלצים מדי פעם לעקוף את קו החוף מתוך היבשה. בעוד שעתיים לא ניתן יהיה כלל לעבור כאן.

הגיאות והשפל הם פעימות ליבו של האוקיאנוס והם המקצב הצפוי היחידי שלו. המפתיע מכל הוא ההשתאות שלנו לנוכח הפעימה הבאה, למראה הסלעים המזדקרים החוצה, והצדפות החשופות ולאחר מכן אל מול החוף הנעלם. זהו, זה סודו של הים. גם הידוע שבו מושך את ליבנו כמו הנסתר שהוא צופן. כאשר אנחנו נוסעים בין חווית אוקיאנוס אחת לשנייה לעיתים נאלצים להכנס פנימה אל תוככי היבשת, ואז כמו כלבי ים כבדים אנחנו מתנהלים בעצלתיים, מחכים לעיקול הבא שיביא אותנו שוב להתרונן בצבעיו ומשבריו.

עד כדי כך כלביותנו, שבאחת הפעמים, קצת לפני שהגענו עם הקרוואן לבריסביין, נעמה ראתה שלט ובו כתוב שיש פארק מים ופארק סרטים. כיוון שירד גשם זועם, פסלנו בצער את האפשרות להיכנס לפארק המים וסיכמנו על הסרטים. חשבנו שיהיה נחמד לראות איזה סרט מצויר עם הילדים כאתנחתא, ולהמשיך לנסוע. עמדתי כמו דביל מול הקופאית שהיתה אחותה של הלאקונית מהשונית, וניסיתי לשאול אותה אם יש איזושהי פעילות שנעשית תחת גג. היא לא שיתפה פעולה ואמרה שאם אני רוצה אני יכול לקרוא בברושור שמונח על הדלפק. לא היה לי כוח לקרוא כלום, אז ביקשתי ארבעה כרטיסים. היא ביקשה מאתיים ומשהו דולר ואני התחלתי להשתעל. תסלחי לי, לא נראה לך מוגזם מאתיים בשביל סרט? הלאקונית נשארה בשלוותה ומסרה לי את הכרטיסים. זה לא קולנוע אדוני.

כשנכנסנו התברר לנו שהפארק הוא הדיסנילנד של האוסטרלים, והבנתי במעט מדוע הלאקונית היתה אנטיפטית. היא וודאי חשבה בליבה: הנה המהגר ההודי הזה לוקח את אישתו והילדים פעם בשנה ליום חופש בדיסני, ומנסה לעשות צחוק ממני. שיחזור להודו, המופרע. בכל אופן, ראינו שרק ארבע-מימדי, אכלנו עשירית נקניקיה מגעילה וכמה צ`יפסים עצובים בדוכן אוכל. נרטבנו בגשם, קנינו מזכרת, ולפני שיצאנו בכדי לא להיות לגמרי מבוישים, החלטנו בכל זאת לעלות על מתקן כלשהו. שכחתי לציין שבאופן גורף בני ובנות משפחת ברבי על צאצאיה וחתוליה לדורותיהם לא מחבבים טילטולים, נפילות חופשיות, באנג`ים, ושאר עינויים המזכירים ספינה בגלי חלום. ולכן ההחלטה לעלות על מתקן הוגבלה לגלעד ולעבדכם הנאמן, ולמתקן הנראה על פניו ידידותי - רכבת שדים.
גלעד כתב מסה על החוויה להשלמת התמונה והרי היא, לא נגענו.

הגענו לפארק הסרטים ארבעתינו
נכנסנו אני ואבא למתקן רכבת השדים של סקובי דו
אבא אמר זה יהיה רק קצת בובות וזהו
אני אמרתי היית בכזה?
כן
נכנסו למתקן וברגע שנכנסנו הרגשתי שאבא לא כל כך צדק בתיאור "זה יהיה רק קצת בובות וזהו"
נכנסנו לקרון שלנו ובהתחלה היה כיף ואז פתאום... נעצרנו
ואז הרגשנו שאנחנו עולים לגובה של שתי קומות ואני מודה שפחדתי
ואז פתאום נסענו אחורה ונסענו במין מסילה רחבה יותר ואז ירידה ועלייה במהירות וויייייייש
ואחרי זה אבא אמר לי תוך כדי שאנחנו מסתובבים:
אני ואתה היינו בדברים יותר מפחידים
תיכף נראה
ואז בום!
ופתאום הסתובבנו סיבוב של 180 מעלות במהירות של 60 קמ"ש
ואני אמרתי לאבא
הרכבת ירדה מהפסים
ובאמת הרגשתי כאילו אנחנו עומדים ליפול
היו לנו עוד 20 כאלה
ואז שלושה הרים כל אחד קטן יותר מהשני ואז הגענו
הייתי באלם
עדיין הנשמה שלי לא כל כך בסדר.

לתחילת הכתבה

ביירון ביי

עד כאן תיאורו הנאמן של גלעד, ותסכימו ודאי, שכך מרגישים כלבי ים מחוץ למים. כמה ימים קודם לאורך חוף הזהב (Gold Coast) חנינו את הקרוון בביירון ביי (Byron Bay) התוססת וירדנו לגלוש עם כמאה גולשים חסרי לאות. בפעם הראשונה מזה שמונה חודשים אמרתי לנעמה שכדאי לנעול את הרכב היטב ולסגור וילונות. האווירה הזכירה לי את אילת של תחילת שנות השמונים, שם גנבו לי שק שינה לאחר שהזנחתי אותו לתקופה ארוכה של ארבע מיקרו סקנד בקירוב. אשת חיקי הנצחית לקחה אותי ממש ברצינות, ושלא כהרגלה השאירה ברכב את המצלמה והארנק, וירדנו לים עם שקית קטנה של גרוזינים. הגלים נפלאים וארבעתנו התמסרנו להם, בנאמנות, הילדים על הגלשנים שלהם ונעמה ואני בתורות על הגדול. פתאום בין הגלים נעמה הבחינה שהשקית הגרוזינית שלנו נעלמה, ולא ידענו אם לשמוח או לבכות. תמר ידעה. היא בכתה שעה ארוכה על המשקפת שלה ועל בגד הים שלה שהיו שם.

יומיים היינו צריכים לדבר עם הילדים על גנבים, גניבות עונשים, בתי כלא, חוקים, עשרת הדיברות, מוסר וחברה, סוציולוגיה בעת החדשה, קרימינולוגיה בערים קוסמופוליטיות, הדת במשנתו של שפינוזה, ואיך הלבנת הון על ידי טייקון תרופות ישראלי בעזרת חברות קש בוודוז לא נספרת תחת אותה קטיגוריה. גלעד קיבל 95 במבחן המסכם ופרט אליו שלושתנו נכשלנו. התנחמנו כמו תמיד בים. הגיע הזמן לכתוב עליו ברצינות. על הקור לכאורה שבו, שהרי מדוע כל הבודדים מוצאים אצלו את האור? על החד גוניות לכאורה שבו, שכן כיצד זה הוא מרתק אותנו ימים רבים? על הדממה לכאורה שהוא מכיל, כי הרי המטאפורה העליונה שבה הוא משתתף בנשמתנו היא דמות השינוי.

לתחילת הכתבה

סאות' ווסט רוק

בסאות` ווסט רוק (South West Rock) המפרץ חולי ורדוד, השתקפויות של מפרשיות נמרחות על המים. העומקים משתנים תדיר עקב זרמי הגאות והשפל, כך שאנו יכולים לאתר בריכות טבעיות וחמימות בכל שעות היום. נעמה מפקירה את עצמה לים. מעבר אליה הכל נראה זעיר, האנשים, הסירות. קו החוף. תמר משתעשעת עם הגלשן שלה ותופסת גלי זהב הנושאים את הוד ציפלונותה עד החוף. הכל משתכפל ומתמלא ריצודים זוהרים כמו אבק פיות שמסרב לשקוע.

בסמוך לחוף בית כלא שנבנה בתחילת המאה הקודמת בכדי לאכלס אסירים שיעבדו בבניית שובר גלים ענק. ספינות סוחר רבות מסרו נשמתם לבורא לאורך "חוף הזהב" והוחלט לבנות נמל מוגן כדי להפסיק את טבח האוניות שחרץ הים. כמובן שהתוכנית מעולם לא מומשה, לדעתי עקב היופי הרב השורר במקום. כפי הנראה התפתו הסוהרים לרדת למים החמימים, ולא השגיחו על האסירים, שבמקום לעבוד ראו מבט ספורט ושיחקו שש בש. גלעד ותמר הצליחו למצוא פירצה בגדר הכלא ולהתגנב לתוכו, ולחוות מה ירגיש זה שיגנוב לנו את השקית הגרוזינית בעוד כמה ימים בביירון ביי. לקראת ערב חזרנו לקרוואן וישבנו לשתות תה עם זוג קנגורואים מקסים, הם לא נתנו ללטף אותם, אך בתמורה הרביצו קפיצה מתואמת להפליא כאשר נעמה צילמה אותם. היתה זאת מחווה ראויה לסיום הקשר שלנו עם החיות חסרות המנוחה הללו באוסטרליה.

בנסיעה לכיוון בריסביין התלבטנו אם לעלות לכיוון השונית הגדולה והאי פרייזר או לטוס למזרח ולקצר את השהות כאן. ישראלית בשם אוסנת, שקראה כתבה שלנו, קראה גם את המחשבות שלנו ושלחה לנו מייל על היופי שבצפון. הים משך מכאן והמייל דחף מכאן, וכך עלינו צפונה. בבריסביין עצמה בנו חוף מלאכותי, עם חול ים לבן, מצילים ושמשיות. כך סתם באמצע העיר ים מים מתוקים. היינו שעה, שבענו מהר, ועזבנו למוזיאון המדע.

הגיע הזמן לכתוב משהו רציני עליו. אולי שלא ניתן להעתיק אותו. אולי שהמליחות הנדבקת לבשרך היא הכרח של חווית החופש שבו. ואולי צריך להודות שעל אף השנים הרבות אין אנו מבינים את סודו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×