חוויות מדלהי

קצת על הטיסה, הערפל, הנחיתה וחוויות הנסיעה בדלהי. בנוסף, ביקור במיין בזאר, במבצר האדום ולסיום... קריסמס בהודו...
פיני הריס
|
תמונה ראשית עבור: חוויות מדלהי

על המטוס להודו

רק שבוע עבר מאז שחזרתי מהודו וכבר ישבתי לכתוב את רשמי. אבל נתחיל מן ההתחלה: שדה התעופה לוד: נכנסתי לחנות ללא-מכס אמנם לא כדי לקנות וידאו ב-200-$ כמו כולם, אולי כחלק מהריטואל הקבוע של טרום-טיסה. יצאתי מרוצה ומכוון שהיה לי עוד זמן קניתי גם שני אפטר-שייב אדומים ועוד אחד שחור.

בכריזה הודיעו על הטיסה להודו וירדתי לאוטובוס המחכה לקחתי למטוס. הפעם ידעתי את מקום המושב במטוס מכיוון שנרשמתי לתכנית "נוסע מתמיד" ולכן גם לא מיהרתי. לא ידעתי מי יהיה לידי, הפתיע אותי ידיד ותיק או אם אכיר מישהו בטיסה. חודשים לפני כן הייתי בקשר דרך האינטרנט עם בחורה אמריקאית מלוס אנג` לס שהחליטה גם היא לטוס להודו עם חבר שלה בערך באותם הזמנים, אבל היא תכננה לרדת לדרום הודו וכללה בתוכניתה טיסות פנימיות וכללה הוצאות נוספת כיאה לתיירת אמריקאית ושלא היו מתוכננים אצלי.

התיישבתי במקום המיועד לי. מטוס בואינג 767 מרווח וחדיש והכל יפה ומבריק. במושב לידי מתמקמת בחורה שחורת שער קצוץ לבושה בקפידה. בתוך דקות פתחנו בשיחה. היא דוברת אנגלית אבל עם מבטא זר. מכיוון שידעתי שהמטוס פניו להודו בלבד, שאלתי אותה אם היא נשארת בהודו או אולי ממשיכה לנפאל כי הרי ניו-דלהי משמשת צומת לטיסות נוספות. שאלה עניינית מאד כי חשבתי על חברי לעבודה - שנסע לבד בכל הודו ולא נעזר באף אחד. חשבתי על האפשרות לפחות לשכור מונית ביחד מהשדה לתוך העיר ניו-דלהי.

היא השיבה שבתוכניתה לשהות שלושה שבועות בהודו ולחזור לאירופה. בשבילה זו הייתה כבר טיסה שניה באותו היום כי היא הגיעה לישראל בטיסה אחרת של אל-על.

הלילה היה ארוך. הטיסה ארכה 8:45 שעות. הרבה מעבר למה שקיוויתי, בהשוואה לחברת המטוסים הירדנית "אליה" הגומאים את המרחק ב6:30 שעות. אמנם ההמראה היא מעמאן, אבל הרי בירת ירדן רק 20 דקות טיסה מלוד. טסנו דרומה מעל ירושלים והים האדום לאורך חופי סעודיה ומעל לאוקיינוס ההודי. בסביבות 10:30 בבוקר שעון מקומי נחתנו בניו-דלהי. השמים היו אפורים, כמעט בלתי חדירים, הערפיח הנורא של ניו-דלהי הצליח הפעם גם לסגור את שדה התעופה ורק לשעות מספר במשך היום התאפשרה הנחיתה וההמראה. מאוחר יותר ישפיע הערפיח גם על הרכבות אבל זה סיפור להמשך.

בתחילה לא התייחסתי לבעיה הזו (רכבות) שתתפתח. הבחורה, כבת גילי אמרה שהזמינה חדר במלון (הרבה יותר ממה שאני עשיתי בנידון, אמנם בדקתי כמה אפשרויות דרך האינטרנט אבל לא הגעתי לכלל החלטה להזמין) ושהנהג מטעמם מחכה לה. ירדנו, מצאתי את התרמיל, ניגשתי לדלפק להחליף כסף. המרתי 100$ לכסף מקומי. הכסף המקומי (רופי) הזכיר לי את הכסף המצרי מטיולי בסיני: מלוכלך ורך מרוב שימוש. מסתבר שישנם שטרות של 500 רופי אבל קבלתי רק בשטרות של 100 רופי ובהחלפה מקבלים מעל ל40 שטרות כאלה, צריך לעמוד ולספור ולא פעם טועים כי השטרות דביקים (כדאי לזכור לא להרטיב האצבע בלשון בזמן הדפדוף כי השטרות הרי מלוכלכים ואפשר להידבק במחלות כלשהן כבר ביום הראשון).

השוני בין עולמנו הממוכן לזה של ההודים: עניין של 30 שנה לערך. הכל ידני ובירוקרטי ביותר. גם חבילות הכסף משודכים בשדכנים עבים ודרוש צבת כדי לפרק חבילת שטרות. לאחר מכן מתחילה טראומת הטפסים: מאיפה לאיפה, לכמה זמן, מה היעד הבא, כתובות וכו`. בסופו של דבר קבלתי את הכסף בתוספת חשבונית בגודל חצי עיתון ועליו חתימות שונות המוכיחות שהחלפתי כסף כדת וכדין.

יצאתי מהטרמינל ולהפתעתי מצאתי עצמי באווירה כפרית לגמרי, שלוותית לחלוטין ובהתחשב בעובדה שאני בנמל תעופה בינלאומי. הבחורה שהגיעה איתי בינתיים זיהתה את נהג המונית שעמד נרגש כולו. (כנראה תיאמה עם המלון שישלחו לשדה נהג עם שלט) ולאחר שיחה קצרה המתנו בצד הדרך שילך ויביא את הרכב. הוא הגיע כעבור זמן מה, העמסנו הכל ויצאנו לדרך לכיוון עיר הבירה.

לתחילת הכתבה

דלהי

יש להבין שההודים לא חידשו את צי הרכב שלהם לפחות 20 שנה וכך זה נראה: כמו מתוך יומן היסטורי של ישראל: משאיות ישנות, מוניות מדגם בריטי (אמנם מיוצרות מחדש בהודו) אך הדגם ישן. אופנועים תוצרת מקומית "רויאל אנפילד-בולט" לפי מודל 1950 לערך. המון קטנועים מתוצרת ווספה. ריקשות מכל הסוגים: כאופניים, כאופנועים או נגררים בידי אדם. ואז התחילו הצפירות וההתפתלויות, אמנם נוהגים בצד שמאל של הדרך כמו באנגליה אבל זהו הדבר היחיד הדומה לשאריות מהאימפריה הגדולה. כולם נוסעים, עוקפים וצופרים כל הזמן, נהגנו חולף ליד אופנים וכמעט גורם להם לרדת לשוליים. לעומת זאת, משאית מסיטה אותנו לאחור ודוהרת קדימה. בתוך כל ההמולה הזו, קטנועים עם 3 רוכבים, נשים בסארי יושבות ישיבת צד מאחורי הודי צנום: טנדרים מלאים לעייפה, אנשים עומדים על מדרגות הג`יפים ונוסעים הרצים לכל אוטובוס שרק מאיט. הדלתות תמיד פתוחות והם קופצים עולים ויורדים - חופשי חופשי.

כשעה לקח להגיע למרכז העיר, ועוד קצת צפונה יותר קרוב מאד לתחנת הרכבת החדשה של ניו-דלהי: חדש אמרתי? הגזמה פרועה, רק על פי השלטים נודע שפעם הייתה פה תחנה חדשה. זוהמה, רעש, עשן מכוניות, רחובות סתומים בכלי רכב ואנשים חוצים ביניהם ללא שום חשש. רמזורים שחלקם קיים רק ליופי ואפילו אינם דולקים. ואילו שפועלים אינם משפיעים על הנהג המקומי הממשיך בשלו גם באור אדום.

למרות זאת יש לומר לזכותם של ההודים שהם נהגים מצוינים ומתמרנים נפלא בינות לסבך האנושי. בשבוע ימים לא ראיתי תאונה אחת זולת שפשוף קל בין ריקשה למכונית. מי שחושב שבנגקוק בירת תאילנד היא עיר צפופה ומזוהמת שיעצור בניו-דלהי לשעה שעתיים. קינחתי את האף והנייר השחיר מפיח. המקומות הסגורים מתחת לגשרים יכולים לשמש את המעונינים להתאבד: העשן כל כך סמיך עד שהעיניים דומעות.

הגענו למלון ועליתי לראות את החדר. טוריסט הוטל ממוקם בסוף סמטה ארוכה ושקטה.
TOURIST HOTEL, Ram Nagar, near New Delhi Station, Tel: 7510334, Fax: 7777446
מנהג מקומי תמיד לבדוק לפני שנרשמים. לבחורה היה כבר חדר מוזמן מראש והיא נשארה בקבלה ואני הלכתי עם הודי מנומס לראות את החדר שלי. אמנם גדול אבל ישן, אפל ולא מטופח בכלל. פה אזכיר שמרגע זה הבנתי שהתכנית שלי לסייר בהודו עם תרמיל על הגב דוגמת הצעירים תישאר כנראה בגדר משאלה בלבד. ואפרט מאוחר יותר. החלטתי שהחדר נראה לי וירדתי לאסוף את התרמיל. הערפיח גורם ללחות רבה והחדרים קרים. גם הסדינים היו לחים וכל האווירה הייתה קרירה. אבל זה מה שהיה. ולא היה לי כוח לחשוב על האפשרות לחפש מלון אחר. מים חמים היו בשפע כך שהתקלחתי והלכתי לישון עייף מהטיסה הארוכה והלילה ללא שינה במטוס. 

לתחילת הכתבה

מסתובבים בעיר

24/12/01 - בבוקר התעוררתי מרעשים מבחוץ (מסתבר שהמלון ממוקם ליד מוסך מוניות) אבל האור בחוץ היה כל כך חלש שחשתי שאני באירופה או שהשעה מאד מוקדמת. מסתבר שכבר קרוב לצהרים אבל השמש לא מסוגלת לחדור דרך מסך העשן. ירדתי לקבלה, לברר פרטים לביקור במקומות המעניינים בעיר. ההודים מאחרי הדלפק מאד אדיבים ומסבירים לי שאם רוצים להגיע למבצר האדום יש צורך ללכת צפונה ואז לפנות ימינה. הסתכלתי במפה שליד דלפק הקבלה ואכן נראה שאפשר להגיע בקלות.

התחלתי ללכת ברגל בלי לדעת דבר לגבי הצפיפות שאני עתיד להיתקל. יותר מאוחר הבנתי שעדיף היה לשכור ריקשה שהרי המחיר הוא פרוטות בודדות ולמה להתאמץ. מיד הבנתי שזה לא עסק: ביוב פתוח, עניים מלוכלכים, בליל של כלי רכב, מדרכה כשמעט ואינה קיימת, צפירות, רעש, דחיפות ואני פוסע בכביש ראשי ברחובות דלהי הישנה. במפה הייתה מסומנת חלקה ירוקה ואני מחפש פארק ירוק עם עצים ודשא. אבל מסתבר שכל קשר הדוק בין המסומן במפה למה שנראה במציאות. חלפתי על פני תחנת רכבת נוספת והתנועה פשוט עמדה מלכת. הולכי הרגל הסתננו לאורך המדרכות העמוסות כמו ברחובות ישראל בערב יום-העצמאות. אי אפשר היה להתקדם ישר אלא רק בינות לכלי הרכב.

כדי לתאר את השוני והמיוחד להודו, נניח שניקח את כל הרחובות של התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב ונרכזם ברחוב אחד על טפם וציודם, נפתח את הביוב שיזרום לכביש, נבקש מכולם לצפור ולתת "גז". זהו מה שקורה בדלהי באזורים הצפופים. כשעברתי את תחנת הרכבת חשבתי שהגרוע ביותר כבר מאחורי אבל נכוני לי עוד הפתעות בדרך. הגעתי לצומת - אמנם מסומן במפה אבל במציאות זהו ערב רק של אנשים, עגלות, משאיות, פרות וריח חריף של אדי בנזין ודיזל, ריח של אנשים שמגע הסבון רחוק מהם כמו השמש. ואת כל זאת צריך לחצות כאשר הצומת פקוקה ואף אחד לא יכול לזוז קדימה או אחורה.

בין המשאיות היה רווח קטן מספיק רק להודי צנום, ואני שמידותיי המערביים אינם כמידותיהם מחפש לשווא פרצה לעבור. לבסוף מצאתי מעבר צר, אך נעצרתי שוב בינות לאופני הריקשה המלאים לעייפה בערב רב של סחורות. אחד ההודים הצנומים כשראה אותי, ריחם עלי והסיט את האופנים ואני הצלחתי להגיע למדרכה השניה. המשכתי בתוך הזרם הבלתי פוסק של אנשים וכמו שהזכרתי קודם, דומה היה לימי העצמאות העליזים אצלנו. רק שפה זהו מחזה יומי. בצומת הבאה המצב היה קצת יותר טוב. נופפתי לבעל אופני ריקשה, עליתי עליו ותמורת 20 רופי דיווש במשך כקילומטר וחצי על למבצר האדום, יעדי לבוקר זה.

המבצר האדום, נכס לאומי במרכז העיר העתיקה של דלהי. מחיר כניסה 15 רופי בלבד. במוזיאונים שונים גובים עבור מצלמה או מסרטת וידאו בנפרד - על פי רוב יותר מכרטיס הכניסה. המבצר מאכזב מאד. שטחו גדול אבל שומם ובלתי מטופל. במקום מספר בניני ציבור ביניהם מסגד (היה סגור כשהגענו) ומוזיאון (כניסה חינם). היתרון היחידי בכניסה למבצר הוא השקט והמרחב ושורות שורות של כסאות פלסטיק למנוחה.

כשיצאתי מהמבצר החלטתי לשכור ריקשה ממונעת (טוקטוק). במחיר סמלי של 30 רופי (3 ש"ח) נסעתי למלון אינטר-קונטיננטל בקונו נאט פלייס לארוחה קלה לאחר יום מפרך.

המחירים מפתיעים, ניתן לקבל ארוחה דשנה במיטב טעמים הודים בין אם צמחוני ובין אם לא צמחוני כולל משקה לסיום בארבע מאות (400) רופי (40 ש"ח). המנות גדולות ואף אחד לא קם רעב. הדבר דומה גם במסעדות פשוטות יותר ותמורת סכום זעום לגבינו - אוכלים טוב מאד.

ב30 רופי נוספים ובטוקטוק נוסף חזרתי למלון ללינה קפואה בחדר קר. 2 שמיכות וסדין נוסף הספיקו בקושי. לאוהבי כריות נמוכות מומלץ לא להשתמש במה שנותנים במלון כי הכריות קשות וגבוהות (נזכרתי בסיפור על חלום יעקב שישן כשסלע משמשו ככרית). עדיף לקפל סוודר או סדין ולייצור כרית נמוכה יותר. מחיר לחדר זוגי ללילה הגיע ל 600 רופיי (60 ש"ח) ועוד תוספת של 10% מס מקומי. (לימים ידעתי לא לשלם את תוספת המס לאחר מיקוח קצר בקבלה).
 
למחרת החלטתי ללכת לכיוון מיין-בזאר, שם ממוקמים כל הגסט-האווזים שמשמשים את הטיילים הישראלים. הלכתי לכיוון תחנת הרכבת ואשר מולה מתחילה הסמטה המוכרת ביותר לתרמילאים: כקילומטר אורכה והיא עמוסה משני צידה בחנויות עם סחורה מכל הסוגים וכל כמה מטרים שלט של גסט-האווז המציע את מיטב החדרים ממוזגי האוויר עם מקלחת מים חמים. כמובן שיש להתייחס בספקנות לטיב המקום עד לבדיקה המומלצת. משום מה ידעתי לכשאשוב לניו-דלהי אמצא את מקומי בין מלונות/אכסניות המיין-בזאר.

אמרתי שיש בה הכל: חנות הצילום הטובה ביותר במיין-בזאר: בסוף הרחוב מגיעים לרחבה בו ישנם עצים. פונים שמאלה וברחוב הקצר נראה מספר חנויות צילום. אני ממליץ על אומגה קולור. הפיתוח מהיר ויעיל, כדאי לקנות כאן סרטי קודאק וסוללות למצלמות. למשל סרט קודאק 100 אסא 36 תמונות תוצרת בית חרושת קודאק הודו (צבעים מעולים) עולה רק 7.5 ¤ (בארץ הסרט הזה עולה לפחות 15 ¤) וסוללה ליטיום 2CR5 6V למצלמת מינולטה עולה רק 19 ש"ח.

25/12/01 - בוקר: השמיים מעוננים, חסרי שמש וחום, הרטיבות גבוהה. הסדינים לחים. ההודים משתעלים. ככה בוודאי מקבלים מחלות בדרכי הנשימה. אני מבין שעלי לשהות בדלהי פחות כמה שאפשר. עובר למסעדה הקטנה של המלון ומזמינים ארוחת בוקר: יושבים ומחכים למלצר. הוא מגיע סוף סוף עם תפריט באנגלית. בכל כמה רגעים שב ומופיע ושואל אם ישנה הזמנה. מהמסורת הבריטית נותר הרבה במיוחד באגף המזון: תפריטי הבוקר כוללים ביצים, חביתות, מבולבלות (מקושקשות), תה עם חלב, קפה, טוסט, מרמלדה, ריבה וחמאה. ובדיוק כשם שלמדו מהבריטים. מלצר אחד רושם, פונה לחברו ומוסר לו ההזמנה, זה ניגש שלושה צעדים למטבח ומעביר הפתק לטבח בפנים. עכשיו עוברים למצב המתנה: 5-10 דקות ומופיע מלצר אחר ושואל אם אני מעוניין בארוחת בוקר. כשאני אומר לו שכבר הזמנתי הוא נסוג בנימוס. כשמקבלים את העודף לשים לב שיהיו גם מטבעות מלבד השטרות אותם כדאי לשמור למתן טיפ, הרי כל הודו חייה ונושמת טיפים והרי גם רופי או שניים הם תשר מקובל. בחצר גדלים עצי תות עליהם מקפצים סנאים קטנים, אחריהם מדלג עורב שחור ענקי. אני משליך פרורי לחם והם ממהרים ללקט ומזנקים במהירות למחבוא בין ענפי העץ העליונים מחשש העורב הממתין לשאריות. 

לתחילת הכתבה


קריסמס בהודו

קונונט פלייס, מרכז העיר החדשה, מקושט להפליא, בנוי מעגלים מעגלים. המעגל המרכזי (הפנימי) שזור במנורות צבעוניות, כל שלטי החנויות מוארות, המוני משפחות הודיות מהמעמד הבורגני על טפם מטיילים הלוך ושוב על המדרכות הדחוסות. החנויות מלאות אדם - קונים בהנחה לרגל חג המולד. בכניסה לכל חנות עומד שומר לפעמים חמוש כדי למתן את קצב במבקרים. ההודים משלמים כל מחיר, העיקר שיצאו עם שקית של פירמה יוקרתית. על במה ניצבת להקת רוק מקומית ומזמרת וקהל צעירים צוהל לקצב השירים.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×