טיול בסביבת מלבורן

תחנתנו האחרונה באוסטרליה היא מלבורן, יצאנו אל שמורת Healesville Sanctuary, וגם לביקור באי פיליפ ועוד...
mashav10
|
תמונה ראשית עבור: טיול בסביבת מלבורן
Thinkstock Imagebank ©

ההגעה למלבורן

היום יום השבת האחרון בחודש ספטמבר. לכאורה סתם עוד יום שבת, אך בפועל זהו יום השבת החשוב ביותר בשנה כולה, לפחות לפי קנה המידה של הרבה אוסטרלים... ביום זה מתקיים ה Grand Final של ליגת הכדורגל האוסטרלית (AFL). האוסטרלים משוגעים לספורט והענף האהוד עליהם ביותר הוא כדורגל, המכונה כאן : footy. משחקי כדורגל "רגילים" מושכים 50,000 צופים ויותר ולגמר הגדול נמכרים כ - 90,000 כרטיסים. בקיצור, לא מדובר בעיתוי המוצלח ביותר להגיע לעיר, ולפיכך תיכננו לשהות בה רק את המינימום הנדרש ולהמשיך הלאה.

הילדים, משום מה, מאוד התרגשו לקראת הביקור במלבורן והחל מ - 50 ק"מ לפני הגיענו לעיר הדביקו את קצה אפם לחלון, מחפשים אחר גורד השחקים הראשון שיסמן שהגענו... בפועל - מה שסימן שהגענו היה המעבר מהאוטוסטראדה ל City Link. הסיטי לינק זאת מערכת חדשה ונוחה לנהיגה של כבישי אגרה המקיפה את העיר, מקצרת את המרחקים ומהווה חלופה לפקקים בשעות הלחץ. הבעיה העיקרית בכבישים אלה אינה החובה לשלם עבור הנסיעה בהם אלא העובדה שהמערכת כל-כך משוכללת עד שהיא פועלת ללא אנשים. כוונתי היא שביציאה מכביש האגרה אין עמדות לגביית התשלום, אלא שורה של מקלטים ומצלמות. המקלטים מיועדים לקלוט את התשדורת ממשדרים מיוחדים המותקנים בכל כלי רכב שפתחו עבורו חשבון בסיטי לינק והמצלמות מיועדות לצלם את מספרי הרישוי של רכבים שנוסעים בכביש ולא טרחו להסדיר את התשלום. אנו כמובן לא ידענו דבר על כל הנ"ל ולפיכך שמחנו כשליידי ג`י מהג`י.פי.אס. הורתה לנו לרדת מכביש האגרה לתוך מרכז העיר מבלי שנעבור בעמדת תשלום.

שמחתנו התחלפה בחשש כשראינו את השלטים המודיעים כי מי שנסע בסיטי לינק ללא משדר או day pass חייב להתקשר מיד למספר טלפון מסויים, ולהסדיר את התשלום או שייקנס ב - 100 דולר on the spot... את הנעשה אין להשיב והמשכנו בדרכנו. כשהתפנינו התקשרנו למספר הטלפון ושם למדנו שכתיירים לא כדאי לנו לקנות משדר לרכב, (מה שכרוך בפתיחת חשבון בסכום מינימלי של 50 דולר אוסטרלי בסיטי לינק ואין אפשרות לקבל החזר עבור המשדר כשעוזבים את העיר). ולכן שילמנו עבור זכות נסיעה יומית (העלות : 8.50 דולר אוסטרלי לרכב רגיל ו - 14 דולר אוסטרלי לרכב גדול עבור day pass) ובגלל שהיה מדובר בפעם הראשונה שנסענו ללא ששילמנו לא גבו מאיתנו קנס, כמה נחמד מצידם. יחד עם זאת "עבריינים מועדים", כלומר כאלה שנסעו יותר מ - 3 פעמים בשנה מבלי שהסדירו את התשלום מראש ייקנסו, גם ייקנסו... כך שאם אתם מתכננים לנהוג במלבורן, ראו הוזהרתם...

ובכן, הגענו לעיר בשעות הצהריים. במיוחד בשבילנו הכשירו, בסמוך לתחנה המרכזית, משטח חניה מרווח ומה שיותר נחמד, ללא תשלום. במשטח הזה החננו את וויני, שבתוך העיר, בהשוואה לשאר המכוניות, נראה ממש כמו גוליבר בארץ הגמדים. האמת היא שהמקום בו חנינו הוא מגרש, שאת הבית שהיה עליו כבר הרסו והבית המיועד להיבנות עליו עדין לא קיבל היתר בניה (לפי החוק במלבורן כל מגרש ריק חייב להיות סלול כבוש ומצוייד בפחי אשפה). אבל, עדיין נעים יותר לחשוב שזאת חלק מקבלת הפנים לה זכינו בעיר השניה בגודלה באוסטרליה.

עופר, כמצופה מהגבר של המשפחה, יצא לחפש לנו דירה, ואנחנו קפצנו על החשמלית המקיפה את מרכז העיר כדי לנסות ולקבל מושג על העיר, שתהא תחנתנו האחרונה באוסטרליה הענקית ובה אנו עומדים לבלות כמעט שלושה שבועות. בערבו של היום התאספה כל משפחת סייר בקארוואן. הילדים ואנוכי הספקנו להריח משהו מהעיר ולטעום את המקדונלד שיש לה להציע ועופר, אבירנו, הספיק למצוא לנו בית לתקופת שהותנו במלבורן ולשכור אותו לתקופה של 20 יום, החל מעוד שבוע - הספק מכובד לכל הדעות.

לתחילת הכתבה

שמורת הילסוויל

וכעת, בלב שקט ונטול דאגות, כשאנו יודעים שיהיה לנו היכן להניח את ראשנו (ואת כל מטלטלנו הרבים...) גם לאחר שוויני יחזור למקום אליו הוא שייך, המשכנו בתוכניתנו לבקר בכמה מהאתרים באזור מלבורן. התחלנו באזור צפון - מזרח, חצינו את עמק היארה ובילינו את הלילה על חלקת דשא מוצלת בחניון קטן ליד Healesville Sanctuary . בבוקר קמנו רעננים ומלאי התרגשות לקראת הביקור בשמורה ( אני חושבת שהתרגום המילוני ל " Sanctuary" הוא: "מקום מפלט" אך, המונח :"שמורה" יותר מתאים לתיאור המקום ואווירתו, פרטים להלן).

אתם בוודאי מתפלאים מה יש לנו להתרגש לקראת ביקור בעוד מקום בו פוגשים חיות אוסטרליות, לאחר כל גני החיות ושמורות הטבע בהן ביקרנו עד עתה... ובכן, הסכיתו ושמעו: בשמורה זו חי בעל חיים נדיר שעד היום לא הצלחנו לראותו, (חוץ מאשר בתמונות - אך, זה לא נחשב...) ושמו Platypuses או בעברית ברווזן. זהו בעל חיים ממשפחת חיות הכיס, החי במים מתוקים במספר קטן של מקומות באוסטרליה. בטבע קשה לפגוש בו שכן זהו מין ברווז חום קטן וזריז שמבלה את רוב זמנו בתוך המים או בין שיחי הבוש שלידם ו... מדובר בחיה מאוד פחדנית שכל רעש מבריח אותה, אז... אתם עדיין מתפלאים על מה כל הרעש אם מדובר בסך הכל בברווז... ובכן הברווז הזה הוא אחת החיות המזוהות ביותר עם אוסטרליה, כל לוח שנה של חיות אוסטרליות כולל תמונה של פלטיפוס וכל חנות לתיירים המוכרת חיות פרווה מחזיקה, לצד הקנגורו והקואלה והוומבט (עוד חיית כיס פופולרית באוסטרליה, אך זאת לא שבתה את ליבנו, אולי בגלל דמיונה החיצוני לחזיר יבלות...) , גם פלטיפוס. הילדים, ובמיוחד ירדן, התלהבו מהפלטיפוס כל כך עד שנאלצנו לרכוש 3-2 פלטיפוסים פרוותיים הממלאים תפקיד חשוב במשחקים הדרמטיים של הילדים. כך, שכפי שאתם מבינים הפגישה עם הפלטיפוס היא ממש must עבורנו.

ואחרי כל ההקדמה הארוכה הזאת נכנס לשמורה. השמורה מקסימה. מתכנניה לקחו פיסה של אדמת בוש ( השימוש במונח "פיסה" הוא אנדרסטייטמנט, מדובר בשטח של כמה מאות דונמים) ושיבצו לתוך היופי הטבעי מתחמים לחיות אוסטרליות שונות. וכך, יש שטח מגודר לקואלות, וכמה שטחים נוספים לכל סוגי הקנגורו`ס והוולבי`ס, שבילים בתוך כלובי ענק מרושתים בהם חיים מאות סוגים של ציפורים ותוכיים, משטח מגודר ל Echidans (מין שילוב של דב נמלים ודורבן שעד היום לא הצלחנו לבטא את שמו כהלכה), רחבות מתוחמות לעשרות סוגי לטאות וזוחלים, תצוגות של חיות לילה ושל נחשים ושל קיפודים ו.... כמובן, ביתן גדול ומואפל חלקית ובו בריכות לפלטיפוסים היקרים שלנו... האמת היא שאחרי שראינו את ה"פלא" המתרוצץ במי הבריכות - אנחנו, הגדולים, התאכזבנו. ציפינו לחיה יותר גדולה (פלטיפוס בוגר מגיע לגודל של 25 ס"מ, לערך), וגם חשבנו ש"הסמל המסחרי" של הפלטיפוס, המקור הרבוע שלו יהיה יותר משמעותי בגופו. אבל, אני חושבת שכבר אמרתי לכם ש.... מי שיש לו ציפיות גדולות כדאי שיקנה כריות גדולות.... ואנחנו החלטנו להסתפק בכך שסוף - סוף ראינו במה מדובר ולהמשיך הלאה. הילדים, לעומתנו, היו מוקסמים מהיצור הקטן והזריז ששוחה וצולל במים ויוצא לנשום וחוזר חלילה במהירות שלא הייתה מביישת שום דג, ותוך כדי כדי כך הוא לא מפסיק להניע את כל חלקי גופו (בתוך נוצותיו/פרוותו כלואות המון בועות אוויר ואם הוא מפסיק לשחות הוא צף למעלה...).

לנו, הבוגרים, לא היה הרבה זמן לדשדש באכזבתנו שכן מיהרנו לתצוגת העופות הדורסים, וזאת היתה הופעה מדהימה ! על משטח הדשא עלו, בזה אחר זה, שלושה מאמנים, כל אחד עם בן טיפוחיו המעופף, והדגימו את יכולות התעופה והצייד של עיט, ינשוף ונשר. הציפורים הענקיות הללו התעופפו, כשהן חופשיות, מספר סנטימטרים מעל ראשי הצופים ושבו למאמנים שלהן. זה היה באמת מרשים ומעניין ומדהים. כל - כך מדהים עד שבסוף ההופעה עופר הכריז שרק ההופעה הזאת, לבדה, הצדיקה את הביקור בשמורה כולה (ד"א, ביקור שעלה 42 דולר אוסטרלי, לכל המשפחה). כדי שתבינו עד כמה ההכרזה הזאת משמעותית - אני חייבת לציין שמדובר בהכרזה שהגיעה מאדם שמספר החיות שראה באוסטרליה, מאיימת לעבור את סף הקיבולת והסיבולת שלו... 

אחר הצהריים הסתבר לנו שהיה דבר טוב נוסף בביקור. ליד גורי הדינגו החמודים - חמודים, פגשנו את דורון שהיגר לאוסטרליה לפני 9 שנים, יחד עם שני אורחיו: יפעת וויטל, שבאו לבלות את ירח הדבש שלהם באוסטרליה. השיחה קלחה על הגשר מול הקואלות, נקטעה ביציאה מהשמורה והמשיכה בארוחת ערב לעילא ולעילא בביתו של דורון, באחד הפרברים הפנימיים של מלבורן. בבית פגשנו את לואיזה, ארוסתו האוסטרלית של דורון ואת שני כלבי האקיטה שלהם (כלבי אצולה יפניים). לואיזה דוברת אנגלית אך שומעת גם עברית, אפילו שומעת מצויין (אך מבינה פחות טוב... ) אבל אנחנו הרגשנו כמו אצל חברים בארץ.  

במהלך הטיול היינו כל-כך עסוקים שלא שמנו לב עד כמה חסרים לנו מפגשי השבת בצהריים, הנמרחים בעצלתיים עד שעות הערב, סביב השולחן/ברביקיו, אצל ההורים או אצל משפחות ויזנטל/דגן/קוך/מילצ`ן/פולני - וחברים יקרים לנו אחרים... הבנים התאספו סביב המנגל, בחוץ, הבנות חתכו סלט והילדים שקועים בפלייסטיישן ומכרסמים במבה שדורון, היודע מה הם געגועים לדברים הפשוטים של הבית , קנה להם בסופרמרקט הסמוך. השולחן התמלא בכל טוב : חומוס לבנוני, חמוצים של בית השיטה ופיתות עיראקיות... איזה כייף היה, אפילו הדיסק של אייל גולן שהתנגן ברקע ערב לאוזניי. ישבנו סביב השולחן, שוחחנו על החיים בישראל ועל החיים באוסטרליה ועל הקשיים להחליף בין השתיים, ודורון סיכם את שאנחנו הרגשנו: לחיים באוסטרליה יש יתרונות רבים, אך המחיר שמשלמים בקשרי משפחה ובחברים יקר, לעיתים יקר מדי...

כשהמבוגרים התעייפו (מבחינת הילדים אפשר היה להישאר מול המסך עד הודעה חדשה...) החלפנו כתובות מייל ונפרדנו, השכבנו את הילדים במיטות שבוויני ופנינו לכיוון האי פיליפ. מכיוון, שכפי שכבר הזכרתי, היינו עייפים, תכננו לנהוג את המינימום הנדרש עד שנגיע לקמפינג הקרוב ואז הופה - חרופה לממלכת החלומות, (הילדים שרצו להשאר לשחק בפלייסטיישן עד הודעה חדשה נרדמו ללא כל הודעה...). אבל, כפי שתקראו תיכף, תוכניות לחוד ומציאות לחוד...

לתחילת הכתבה

פיליפ איילנד

עלינו על האוטוסטראדה, הכביש מואר, רחב וריק ממכוניות, וויני גמא את 100 הק"מ הראשונים בדרך לאי מבלי שהרגשנו, ואז, כשהעייפות איימה להכריע את הנהג, עצרנו בקמפינג על אם הדרך. כמובן, שבשעה 01:00, משרד הקבלה של הקמפינג לא היה מאוייש, אך היה שלט המזמין את המעוניינים להכנס לקמפינג ולבוא לשלם בבוקר, וכך עשינו. נהגנו פנימה, מצאנו חלקת דשא פנויה ליד power site , (משמע עמוד עם שקע חשמל, אליו מתחבר הכבל שיוצא מהקארוואן), תמרנו את וויני כך ששקע החשמל של הרכב יהיה ליד העמוד, קצת קדימה, טיפה אחורנית, שוב קדימה ו... במקום נהמת המנוע הנוסע לאחור נשמע קול של גלגלים מתחפרים בבוץ.

יצאנו החוצה לבדוק מה קורה וגילינו שמתחת לדשא הירוק והמטופח יש בוץ, הרבה בוץ, המון בוץ סמיך ורטוב .... וגלגליו של וויני מצופים בשכבה עבה של דייסת בוץ... וכך, כמה עצוב, החלפנו את ההתכרבלות בשמיכת הפוך הנעימה שלנו בהתרוצצות בקור, סביב וויני, בנסיונות נואשים לחלץ אותו ואותנו מהדייסה, תרתי משמע, אליה נקלענו. נסינו לתמרן קדימה ואחורנית בעזרת קרשים, לחלץ את הגלגלים ע"י חפירת הבוץ במעדר ו... דבר לא עזר. עופר פנטז איך היה יוצא מהבוץ, שוב, תרתי משמע.... בקלות לו היה לו את הג`י. אם. סי. סברבן, הג`יפ בו הוא נוהג בארץ, ואיך היה מחבר את וויני לכננת ומושך אותו החוצה תוך דקה וחצי, אבל, הסברבן רחוק מאיתנו עשרות אלפי ק"מ ואנחנו החלטנו להשאיר את הפנטזיות לנסיבות אחרות ולהתרכז בפתרונות של כאן ועכשיו. אני מניחה שאדם רגיל היה הולך לישון ופותר את הבעיה בבוקר, אבל עופר אינו אדם רגיל והוא לא היה מצליח להרדם כשבעיה כלשהי מרחפת ממעל, מה גם שוויני קיבל נטיה לא קלה הצידה...

ולפיכך הזמנו גרר. זה נשמע פשוט :"הזמנו גרר"... אתם בוודאי מדמיינים סיטואציה דומה בישראל: האוטו נתקע, מחייגים בנייד לשירות הפועל 24 שעות ביממה של שגריר/ממסי, מוסרים להם שהאוטו נתקע, נניח, בצומת מסובים וממתינים שעה-שעתיים עד שהגרר מגיע. כשאתה נוהג באוטו שכור, ונמצא בחו"ל וצריך להשיג גרר באמצע הלילה, הדברים לא כל-כך פשוטים: הרכב היה מנוי בשירות חילוץ אך המוקדנית, שיושבת בעיר גדולה מרוחקת אלפי ק"מ ממקום המצאנו לא הכירה את היישובונצ`יק בו נתקענו ובכלל לא ידעה אם יש באזורנו רכבי גרר המסוגלים לגרור קארוואן והיא צריכה לבדוק ולברר ולחפש ו.... לא אלאה אתכם בדרך הייסורים שעברנו, כפי שיודע כל מי שמכיר את אלוף נעוריי, אין דבר העומד בפני הרצון (של עופר...) ובשעה ארבע ומחצה לפנות בוקר... התייצב גרר שחיבר את הכננת שלו לוויני ובשתי משיכות משך אותנו החוצה.

כבר היה כמעט חמש בבוקר, השחר התחיל להאיר והאדרנלין לא נתן לנו להרדם. המשכנו עד לאי פיליפ ושם חנינו בקמפינג ונפלנו למיטה, שדודים מעייפות ומחוויות... בשעה 12:00 פתחנו עין עצלה והצצנו בשעון, היה שקט בקארוואן והתפלאתי שכל-כך שקט. גם לילדים שלנו, שלמדו בטיול הזה לישון עד מאוחר, לא מתאים לישון בחצות היום. ירדתי מהמיטה ו... על השולחן ציפתה לנו הפתעה: המון פרחים וביניהם מכתב שירדן כתבה בשם שלושתם, המודיע שהם קמו, ראו שאנחנו ישנים, אז הם התלבשו, אכלו ויצאו לשחק בגן השעשועים שנמצא בתוך הקמפינג, בסמוך לקארוואן ( ! ). אין מה לדבר שהטיול ענה על כל ציפיותינו (ואף מעבר לכך) בכל הקשור לעצמאותם של הילדים ולבגרותם. קשה להאמין שמדובר באותם ילדים שבתחילת הטיול היו צריכים ליווי בכל יציאה מהקארוואן, שלא הלכו לבדם לשירותים שבתוך בקמפינג בו חנינו, ושכל הליכה למקלחת (כזכור לכם, אי אפשר היה להתרחץ בתוך הקארוואן המצ`וקמק ששכרנו בניו זילנד) היתה כרוכה בצעדה משותפת למקלחות וטיפול צמוד בשעת הרחצה ("אמא תכווני לי את המים", "אמא תעזרי לי ללבוש את המכנסיים","אמא...."). ילדים שחששו מכל אדם דובר אנגלית שפנה אליהם.... ותוך כמה חודשים הילדים הללו למדו להיות עצמאיים, לטפל בעצמם ולבטוח ביכולת שלהם להסתדר... הדברים נכונים לגבי שלושתם אך מורגשים במיוחד אצל ירדן.

מבחינת התנהגותה וחוש האחריות שהיא מגלה והעזרה שהיא מגישה לנו לאורך כל הדרך ואפילו האנגלית השוטפת שבפיה, גדלה בכמה שנים בחודשים האחרונים... אין לכם מושג כמה נחת אנו רווים, אך, נפסיק עם ההשתפכויות והמחמאות העצמיות ונחזור לנושא לשמו התכנסנו כאן: כמו הרבה מלבורנאים המכבדים את עצמם אנו בדרך לבילוי של סופשבוע בבית הקיט שלנו באי פיליפ. אומנם אנחנו לא ממש מלבורנאים אלא תיירים ששכרו דירה במלבורן ל - 20 יום, ואיננו נוסעים לבית הקיט שלנו, אלא לחניון קמפינגים מזדמן, אנחנו אפילו לא נוסעים בסוף השבוע אלא באמצעיתו, אבל... לא ניתן לכל ההבדלים הדקים הללו להפריע לנו להרגיש נ - ה - ד - ר !

האי פיליפ הוא מקום נופש פופולרי כ - 140 ק"מ מדרום למלבורן. באי ישנם חופים נהדרים הן לרחצה והן לגלישת גלים. אנחנו ביקרנו בשני סוגי החופים, נהננו מהנוף ומהבריזה אבל, שמרנו מרחק מהמים הקרררררים. חוץ מחופים האי מאוכלס בחיות בר רבות, חלקן חיות בטבע וחלקן במיני גני חיות ושמורות. גולת הכותרת של הביקור באי ואחד מאתרי התיירות המועדפים באוסטרליה, הוא מצעד הפינגווינים הידוע כ Penguin Parade. אנחנו הרגשנו שהאכלנו מספיק קנגורו`ס, ולא התחשק לנו לנסוע עד קצה האי ולעמוד ברוח הנוראית, על הסלעים, כדי לצפות באריות ים ו... לא רצינו לראות עוד קואלות (כפי שאמר לנו אוסטרלי אחד :"קואלה זאת קואלה, ראית אחת ראית את כולן..."). לא היה טעם לבקר במסלול מירוצי האופנועים שנמצא באי ומארח, מדי שנה, את ה Grand Prix המוטורי האוסטרלי שכן התחרות מתקיימת באוקטובר, ולפיכך, כל שנותר לנו לעשות הוא להנות מהסתלבט בקמפינג (משמע: גן שעשועים, סרטים בדי.וי.די., טיולים רגליים ו... אוכל) ולבקר במצעד הפינגווינים.

ובכן, מה זה המצעד הזה ? באחד מחופי האי פיליפ מתגוררת מושבה של פינגווינים קטנים הידועים כפינגווינים כחולים. הפינגווינים, או כפי שרותם מכנה אותם פווינ-גווינים, חיים שם כבר המון שנים, אך בני האדם הפכו את המושבה לאתר תיירות ולמקום עלייה לרגל לפני כמה עשרות שנים. מדי ערב, בשקיעה, יוצאים מהים מאות פינגווינים ועושים את דרכם, חצי הולכים, חצי מדדים, למחילות בהם הם גרים, על הגבעות שליד הים. במושבה מתגוררים כמה אלפי פינגווינים (כ - 3,000 מהם נושאים תגיות זיהוי על אחת מרגליהם), אך הם מבלים את רוב זמנם בים ורק כמה מאות מהם חוזרים לחוף בערב. שאלתי את אחת המדריכות איך הם מסתדרים בים כל-כך הרבה זמן, בסך הכל מדובר בציפורים ולא בדגים, והיא הסבירה לי שהפינגווינים מבלים את עיקר זמנם במים בחיפוש אחרי מזון ומדי פעם, כשהם מתעייפים, הם צפים על פני המים ונרדמים למשך ארבע - חמש דקות. בפרק זמן זה כל מערכות גופם פועלות הרבה יותר לאט והם מתעוררים מלאי מרץ להמשך. חבל שעדיין לא מצאו דרך ליישם את שיטת השינה המרוכזת והיעילה הזאת גם אצל בני אדם, אני מכירה כמה וכמה אנשים שהיו שמחים להסתפק בשינה קצרצרה שכזאת..

מספר הפינגווינים השבים לחוף נע בין 400 ל - 1,200 , תלוי בעונה ובשלב במחזור החיים של הפינגווינים. בעונה זו הפינגווינים דוגרים על הביצים שהוטלו במחילות ולפיכך חלקם נשארים במחילות במשך היום וכ - 600 מהם חוזרים מדי ערב לחוף. לאחר שהביצים בוקעות ו"גורי" הפינגווינים יגדלו מעט ויוכלו לצאת לים עם הוריהם, (מה שיקרה עוד כשלושה חודשים), הצופים יראו כ - 1,000 פינגווינים חוזרים לחוף מדי ערב, אך, גם לראות "רק" 600 מהם זאת חוויה ומחזה מרהיב. לא סתם השתמשתי במילה "מחזה" הכל מסודר כמו בתיאטרון : הצופים יושבים על טריבונות מול המים, זרקורים מכוונים לכיוון קו החוף והפינגווינים מגיחים בקבוצות של עשרה לערך. הראשון שיוצא בודק שהחוף בטוח ולא מסתובבים באזור אויבים, מחליף מספר ציוצים עם הציפורים הלבנות שעל החוף, ואז מסמן לשאר החבורה, אשר מזדרזת ללכת אחריו, בטור עורפי, במעלה הגבעה. בנוצותיהם הלבנות-שחורות הם נראו לנו כמו חבורה של עורכי דין עייפים, היוצאים מדיון בבית משפט... לאחר שהם עוברים את הטריבונות (ללא כל התייחסות למאות האנשים שיושבים עליהן, כאילו אין טבעי מיציאה מהמים, לאור הזרקורים ולעיני מאות בני אדם...) הם מתפצלים לזוגות וכל זוג פונה לביתו לאחר שהוא נפרד מהזוגות האחרים בצווחות רמות.

אני חייבת להודות שהאירוע כולו תיירותי וממוסחר. כשאני משווה את המצעד לפינגווינים שראינו יוצאים מהמים בניו זילנד, הרי שם הכל היה אותנטי וטבעי יותר, אך שם צפינו בפינגווינים באפלולית ומרחוק ובאמת לא ראינו כל-כך טוב, כך שאתם, כשתצאו לטיול בעקבותינו... תחליטו בעצמכם האם הנכם מעדיפים את המחזה המקורי עם התקלות בתאורה ובסאונד או את ההפקה ההוליוודית המתוקתקת כמו שעון שוויצרי... היה ותחליטו לבחור בהפקה הנוצצת, תוכלו לפחות להתנחם בעובדה שכל ההכנסות (הרבות ! 13 דולר אוסטרלי לאדם או 35 דולר אוסטרלי למשפחה) הנן קודש למחקר ולימוד אורחות חייהם של הפינגווינים. ד"א לא צירפנו תמונות של הפינגוונים כי אסור בתכלית האיסור לצלמם, הצילומים מטרידים את מנוחתם ואם חס וחלילה, טפו טפו טפו, משתמשים בפלאש, ההבזק עלול לעוור אותם. בקיצור, תאלצו להאמין לנו שהם ממש חמודים או... לבוא לבדוק בעצמכם....

סיימנו את הביקור בשמורת הפינגווינים וחשבנו שבכך סיימנו את חוויות ה wild life שלנו, להיום. השעה היתה בערך שמונה בערב ופנינו לחזור לקמפינג שלנו, מרחק של כמה דקות נסיעה. הלילה היה בהיר ושקט, נסענו על הכביש, מעבדים את חווית המצעד ולפתע - חריקת בלמים נוראית ! לקח לי שניה להבין שהחריקה הגיעה מהגלגלים של וויני שלנו. מיד בדקתי שכולם בסדר ועופר אמר: "ראיתי קנגורו קופץ לכביש, אני חושב שפגעתי בו". עופר עצר בצד הדרך ויצא, עם פנס, לבדוק מה קרה. אחרי כמה דקות הוא חזר ובפיו בשורה לא נעימה, הקארוואן אכן פגע בקנגורו, ליתר דיוק בקנגורואית. עופר הספיק לבלום כך שהרכב לא דרס אותה, אלא רק נתן לה מכה שלצערנו המיתה אותה, אך, למרבה המזל, הג`ואי שלה, שהיה איתה בכיס לא נפגע. הוא יצא מהכיס ופשוט עמד לידה וחיכה. לעופר היו דמעות בעיניים כשסיפר לנו על המראה הכל-כך עצוב הזה... עמדנו אובדי עצות לצד הכביש, מנסים להיזכר במספר הטלפון של קו העזרה לחיות בר, מספר טלפון המצויין על השלטים הרבים המוצבים מדי כמה ק"מ לאורך הדרך (כנראה שמפגשים לא נעימים שכאלה, בין מכוניות לחיות, אינן עניין נדיר כאן). תוך רגעים מספר עצרה לידינו מכונית ממנה יצאה אישה ובידה מגבת, האישה רכנה לעבר הג`ואי, עטפה אותו במגבת ונסעה איתו תוך שהיא מבטיחה לנו שפניה מועדות למרפאה מקומית לחיות בר, ובה הוא יקבל את הטיפול הטוב ביותר.

חזרנו לאוטו אבלים וחפויי ראש. אספנו את כל החפצים שהתפזרו עקב העצירה הפתאומית והצטערנו נורא שגרמנו לחיה תמימה לסיים את חייה טרם זמנה. שמחנו שלנו לא קרה דבר, ניסינו להתנחם בכך שהג`ואי ניצל מהתאונה. הכרזנו על וויני כעל רכב מסוכן לקנגורו`ס (זהו הקנגורו השני שנשלח לעולם שכולו טוב בעזרתו האדיבה של פגושו של וויני...), השלכנו לפח את המשרוקיות האמורות להפחיד קנגורו`ס ולהרחיקם. התלוצצנו שעכשיו, אחרי שקרה מה שממנו חששנו כל הטיול, נוכל לחזור הביתה, ולמרות הכל, הרגשנו את המועקה באוויר. הלכנו לישון וקמנו לבוקר חורפי ואפור, כאילו גם השמיים בוכים על הקנגורואית המסכנה... נסענו למקום האירוע אך הגופה כבר לא הייתה שם, רק שני פסים שחורים, מקבילים, על הכביש נשארו כדי לספר את שקרה... השארנו את המקום מאחור ועזבנו את האי כשפנינו אל השמש העולה... טוב, לא ממש, פנינו לכיוון צפון מערב, חזרה למלבורן, אבל נחמד לסיים במשפט מתוך שיר אופטימי... 

לתחילת הכתבה 

יעדי הכתבה

סגור
×