טיול משפחתי לארה"ב נובמבר דצמבר 2014

תמונה ראשית עבור: טיול משפחתי לארה
הזיקוקים במג'יק קינגדום והטירה שמקבלת עיצוב מחודש של תאורה. דצמבר 2014, צילום יעל כנען

חלק ראשון - מישראל לניו יורק

שלום לכולם. מצטערת שזה לקח כל כך הרבה זמן, החזרה לשגרה לא הייתה קלה, אבל הנה אני מתחילה לסכם את החופשה שחלקכם עזרתם לנו לגבש...

המראנו ב 23 לנובמבר בטיסה ישירה של אל על לניו יורק. אנחנו זה זוג נשים עם ילדה בת כמעט שבע וילד בן כמעט שנתיים (הכמעט משמעותי במחירי הטיסות ובכך שלא היה לו מושב משלו...)

הטיסות הוזמנו דרך איסתאא. חבילה כוללת של טיסות בינלאומיות וטיסות פנים. הטיסה חזור הוזמנה עם חניית ביניים בציריך, אבל על הטיסההארורה הזאת ארחיב בהמשך...

המראנו מישראל קצת אחרי חצות. הכל התחיל עקום כי טעיתי והזמנתי את המונית לשעה שתביא אותנו לשדה רק שעתיים ולא שלוש לפני הטיסה (התבלבלתי בין הזמן הדרוש לטיסות פנים לזמן הדרוש לטיסות בינלאומיות) ואם להוסיף חטא על פשע היא לא הגיעה בכלל. חמש דקות לפני שהיה אמור להגיע הנהג הודיע שיאחר ברבע שעה לפחות, אם לא יותר.

חזרנו לעשתונותינו מהר והזמנו מונית מתחנה אחרת והגענו יחסית בשעה סבירה.

התור בנתב"ג היה נוראי. כשהגיע תורנו כבר הריצו אותנו לשער כי העלייה למטוס כבר כמעט הסתיימה. בפוקס לא הפסדנו את הטיסה. מצד שני בדרך נס היה מקום פנוי בשורה לידנו. אז אישתי ושני הילדים ישבו במקומות המקוריים שלנו ואני קיבלתי מושב בשורה סמוכה. זה היה נהדר כי העלנו לתינוק את הכיסא שלו והוא ישן חלק גדול מהטיסה (בכל זאת טיסת לילה).

מסקנה: שווה לבקש ולבדוק האם יש במקרה מקום פנוי גם בטיסות שלהן לא רכשתם כרטיס עבור תינוק מתחת לגיל שנתיים. מקסימום תענו בשלילה.

נחתנו בניו יורק מוקדם בבוקר יום רביעי, לקחנו מונית לדירה שבה שהינו (דירה של חברה שגרה באפר ווסט סייד באזור 86 וברודוויי), המחיר קבוע, אבל בגלל שזאת הייהת שעה של עומס לקח לנו הרבה זמן להגיע... אז צ'יפרנו את הנהג בטיפ טוב. האישה והילדים נרדמו מאחור ואני עם הסמארטפון החדש ניסיתי להבין מה קורה ולהודיע לכולם שהגענו בשלום.

מסקנה: עדיף להכיר את הסמארטפון יותר טוב לפני שטסים. דעתי שזה יהיה כך אבל הנסיבות היו כאלו שקיבלתי את שלי רק בערך שבוע לפני הנסיעה.

את הסים קנינו כבר בארץ. הוא עלה כ 90$ וכלל גלישה ללא הגבלה. SMS לארץ ולארה"ב ללא הגבלה, שיחות לנייחים בארץ ובארה"ב ללא הגבלה ו 120 דקות שיחה לניידים בארץ. לא מצטערת לרגע על הרכישה הזאת. ככה היה לנו סים מיד כשנחתנו בלי הצורך להסתובב עם שני ילדים עייפים בלי יכולת לתקשר. הרגשנו חופשי לגלוש ולשוחח בכל מקום. הגבלת השיחות לסלולרים בארץ לא הפריעה לנו כמעט עד סוף הטיול, אבל על זה בהמשך.

הגענו לדירה, התקלחנו והתרעננו ויצאנו לכבוש את העיר. בכניסה לרכבת התחתית קנינו שני כרטיסים שבועיים (עד עכשיו אני לא בטוחה אם היינו אמורות לקנות אחד גם לילדה) ויצאנו לדרך.

הכוונה הייתהת להירשם לנישואין באותו היום ועל הדרך כבר להשיג ויתור (ואז אפשר להינשא באותו יום ולא לחכות 24 שעות). בפועל התברברנו, הכל לקח יותר זמן מהמצופה ובסוף החלטנו לדחות את החתונה ליום רביעי ואז הסתבר שזה ליום רביעי בשתיים בצהריים לפחות (כבר אמרתי שהתברברנו), אבל הייהת צפוייה סופת שלגים וחמישי היה חג ההודייה אז החלטנו לדחות ליום שישי מוקדם בבוקר. טעות חמורה, אבל על זה בהמשך...

הסתובבנו עוד קצת ברחובות, הלכנו לאזור של רח' 42 והתחלנו להריח קצת את העיר שאנחנו כל כך אוהבות.

מסקנה: לפני שמצלמים עם דומת כדאי לבדוק האם זה בתשלום. שנייה אחרי הצילום ביקשו מאיתנו טיפ

במקרה יצא שפגשנו משפחה קרובה שבדיוק ביקרה בניו יורק. צעדנו ביחד לפיצרייה כשרה. אכלנו והטענו את המכשירים הסלולרים. הסימן שהגיע הזמן ללכת היה כשבת השבע הניחה את הראש על השולחן ונרדמה. הקטנצ'יק ישן הרבה קודם בעגלה... מזל שבאנו עם הבייבי ג'וגר עלית. הכנסנו את שניהם לעגלה ירדנו לרכבת התחתית ויאללה הביתה למיטה.

שם פגשנו סוף סוף את החברה שאצלה גרנו ופיטפטנו קצת לתוך הלילה עד שהעייפות הכריעה אותנו. אל דאגה. הלילה היה קצר, הג'ט לג השיג את כולנו…

********************************************

חלק 2 – עדיין בניו יורק

בוקר יום רביעי. התעוררנו מוקדם בבוקר לאזהרות סופה. פיטפטנו קצת וקפצתי להצטייד בסופר הסמוך (כבר גרנו שם בעבר, כך שהסביבבה הייתה מוכרת לי). הילדים שיחקו באושר עםה כלבה של בעלת הבית וניסנינו לחשוב מה עושים לאור מזג האוויר הקר באופן חריג לנובמבר.

החלטנו להישאר בסביבה הקרובה וברחנו ללכת עם הילדים למוזיאון הילדים של מנהטן.

http://cmom.org/

זכרנו אותו כמקום נעים ומוצלח ולא רצינו להסתובב בחוץ בקור המקפיא ובגשם הקפוא שהתחיל לרדת.

מסקנה: אף פעם לא מזיק להוציא את כרטיס הטריפל A או להשתתף בסקרים של המוזיאון. אחד נתן לי הנחה של 10% והשני (הסקר) זיכה אותי בכרטיס חינם. בגלל שהתינוק ישן כשהגענו כרטיס החינם יצא מצויין כי קנינו רק עוד כרטיס אחד לשניים שחיכו בכניסה (אסור להסתובב במוזיאון עם עגלה ולכן הם חיכו בלובי עד שהוא התעורר...) כל גיל חייב בכרטיס.

בילינו שם את הבוקר ובצהריים קפצנו לארוחת צהריים במסעדה כשרה סמוכה. השלג התחיל לרדת בעוז. חזרנו לעוד קצת זמן במוזיאון (באיזשהו שלב קפצתי לעשות קניות בסופר גדול יותר עם הרבה מזון כשר) ומשם הביתה. תיכננו ללכת לראות את ניפוח הבלונים של חג ההודיה בסנטרל פארק, אבל הקור והעייפות הכריעו את כולנו וויתרנו. לרגע חשבתי ללכת לבד, אבל ויתרתי....

וטוב שכך כי בארבע בבוקר קמנו לתחייה. הילדים ישנו עוד קצת וגם הם התעוררו. הספקנו להכין כריכים משובחים, מים וחטיפים כדי לקחת איתנו למצעד חג ההודיה של מייסיס. הסירו דאגה מלבכם - לא נזכה להנות מהם!

http://www.timeout.com/newyork/events-festivals/macys-thanks giving-day-parade

מופתעות מהשעה המוקדמת יצאנו לדרך כדי לתפוס מקום טוב. החלטנו שכמה קר כבר יכול להיות (בעיקר אני) אז לקחנו בגדים חמים, אבל אל מספיק חמים. אני אפילו לא לקחתי מעיל, אלא רק קפושון. טעות. טעות חמורה מאוד מאוד.

הגענו לאזור שבוא אמור לעבור המצעד ובאורח פלא הצלחנו לתפוס מקום לא רע בכלל (היו אנשים שהגיעו כמה שעות לפנינו והשעה הייתה רק שבע וקצת בבוקר). התלבטנו אם לקנות משהו חם לשתות, אבל לא ראינו איפה ולא רצינו לוותר על המקום הטוב שלנו.

בשלב שבו גיליתי שהשארתי את האוכל בבית כבר היה מאוחר מדי לזוז...

אז ראינו את המצעד, ואפילו נהננו, אבל היה קר בצורה בלתי סבירה בעליל והיינו רעבים (מזל שכן שמתי בתיק קצת חטיפים מהבית ובננות ומים לילדים). וקצת לפני הסוף החלטנו שמיצינו (וגם הילדה הייתה חייבת פיפי), אז חתכנו משם לסטארבקס הקרוב שבו חיכינו לפחות רבע שעה בתור לשירותים, אבל לפחות הפשרנו. ואז התחיל לרדת שלג קל. וזה היה נהדר.

מסקנה: קור של שלג זה לא קור תל אביבי וצריך להצטייד בהתאם ואסור לשכוח את הסנדביצים בבית...

משם המשכנו להסתובב קצת ברחובות ובערב בחזרנו הביתה עייפים ומרוצים (לא לפני שהתחלנו קצת מקניות הבלאק פריידי בחנויות שבאזור רחוב 42 שאני כל כך אוהבת....

********************************************

חלק 3 – עדיין בניו יורק

קמנו מוקדם בבוקר כדי ללכת לרשם הנישואין. אבל לא קמנו מוקדם מספיק. הגענו לשם כדי לגלות תור עצום וגם כדי לגלות שהעדים צריכים להית איתנו מההתחלה וכל מי שחשבנו שיכול להיות עד שלנו לא יכול להגיע ברגע האחרון...

לשמחתנו הפקידה הנחמדה שטיפלה בנו ביום שלישי (זוכרים את הפרצופים המבואסים של הילדים מהתמונה?) עזרה לנו ומצאה לנו צלם חתונות היספני שהרבה פעמים עוזר ומשמש כעד. מאותו רגע הוא ליווה אותנו ביין עבודות והיה נחמד ואדיב (וכמובן שקיבל מאיתנו טיפ).

עוד כמה שעות משמימות חלפו עלינו שם והכניסו אותנו לטקס חתונה הזוי....

אנחנו, לתומנו, חשבנו שזה רק חתימות ורישומים, אבל אל כך הוא.

הכניסו אותנו לקתדרלה, אזרחית ובכל זאת כזו. היה שם עורך הטקס, העד שלנו ושני הילדים שלנו. בשלב שבו שאלו "האם יש מישהו בחדר שחושב ששתי אלו צריכות להינשא, שידבר עכשיו או שידום לנצח" החלפנו מבטים משועשעים.

מי יעיד נגדנו התינוק, בת השש המצלמת או העד בתשלום?!...

נו מילא. חווייה ומשהו לספר לנכדים.

והנה אנחנו נשואות.

ועצבניות ורעבות ורואות איך ה BLACK FRIDAY מתבזבז לנו על פרוצדורות. כי אז הסתבר שצריך לתקף את התעודות בשני משרדים לפחות. לשלם עוד אגרות, ללכת לבניינים באזור מרוחק יותר של העיר ובקיצור - עצבים!!!

אחרי שתיקפנו את כל התעודות ואמרנו שעכשיו אפשר להתגרש עצרנו במקדונלדס. אחרי בירורים אנחנו יודעות שהציפס שלהם נעשה בנפרד משאר האוכל ונחשב כשר.

אין כמו ציפס חם לשמח לבב ילדים ואמהות מורעבים וקפואים.

משם קצת קניות וטסנו הביתה לסיים את ההכנות לשבת. מצב הרוח השתפר קצת והאוכל הריח נהדר.

לתפילות הלכנו לקהילת "דרכי נועם" שמתפללת ב 87 בין ברודווי למדיסון. היה נעים ומוסיקלי ונינוח.

סעודת השבת עברה עלינו מאוד בנעימים עם המארחים שלנו.

שבת בבוקר בדרכי נועם וסעודת שבת עם החברים וויתרנו על המחשבות לצאת לטייל בחוץ. היה קר וקצת רטוב.

במוצאי שבת לקחתי את הגדולה לסיבוב. ראינו קצת חנויות, התלהבנו מכל קישוטי חג המולד, אכלנו פיצה ולקינוח חזרנו הביתה לגלידה. האישה והתינוק נרדמו קצת אחרי שיצאנו...

אוטוטו ומתחיל הטיול שלנו באורלנדו.

*****************************************************

חלק 4 – מניו יורק לאורלנדו

בוקר יום ראשון עבר עלינו ברחבי העיר. סופסוף מזג אוויר נעים שאפשר לסבול בו את הבחוץ.

ארוחת בוקר בבית קפה כשר ומבוקש ואחר כך סנטרל פארק וחנויות ובחוץ, בחוץ, בחוץ וסנאים גם.

בשני השכם בבוקר נסענו עם רכב של כרמל שהזמנתי ערב קודם (תמיד כדאי לחפש קופון שחוסך כמה דולרים, אם זכור לי נכון שילמנו בערך 65$) לשדה התעופה.. הטיסה שלנו יצאה מ JFK בשבע בבוקר. נאלצנו לבחור בה כי זה חסך לנו בערך 200$ (גם תקציב יש שצריך לעמוד בו).

https://www.carmellimo.com/WebApp/index.jsp

טיסה של אמריקן איירווייז שנקנתה דרך אלעל במסגרת חבילת הטיסות.

היה נעים ונוח והתינוק קיבל מושב, כבר אמרתי שתמיד שווה לשאול, מה שהפך את הכל לנסבל לגמרי.

נחתנו באורלנדו מוקדם בבוקר והלכנו לאסוף את הרכב שלנו מאלאמו (הזמנה דרך ממסי).

וכאן הערה בקשר להשכרת רכב:

התלבטנו רבות לגבי גודל הרכב וגם ממי לשכור רכב. רצינו רכב שיכיל את כולנו + 4 מזוודות (לחלק של הטיול בפלורידה מחוץ לאורלנדו) + טיולון גדול + נלווים, ושיהיה גם במחיר טוב.

חיפשנו ברשת הצעות טובות. מצאנו את ההצעה הכי טובה. הלכנו לממסי ועשינו כרטיס טריפל A ואז באנו אליהם עם ההצעה שקיבלנו. הם בדקו וראו שהיא אמיתית, אבל ניסו לטעון שהחברה שנותנת לנו רכב שם (דולר) פחות טובה מאלאמו ולכן הם לא יכולית לתת מחיר כזה. הזכרנו להם שממסי מתחייבת תמיד להשוות ואפילו לתת בדולר פחות מההצעה הכי טובה. לחצנו קצת וקיבלנו מהם הצעה כמעט זהה.

למה התעקשנו על ממסי? כי הרגשנו יותר בנוח עם אמא ואבא מוכרים.

למה ויתרנו על GPS כי חשבו שהווייז יהיה מספיק טוב ולא התבדנו. הבעיות היחידות איתו היו שאני לא הייתי טובה בתפעול, סמארטפון חדש כבר אמרנו, אבל זה סיפור מחלק אחר של הטיול...

הגענו למגרש המכוניות והאישה הרגישה שהיא זכתה בפיס ולא האמינה שאלו הרכבים שמהם היא צריכה לבחור. בסוף לקחנו TOWN & COUNTRY ונהננו ממנו מאוד כל הטיול.

עכשיו היו לנו כמה שעות לשרוף עד שנוכל להיכנס לוילה ששכרנו (TOWN HOME).

****************************************************

חלק 5 – מניו יורק לאורלנדו

נכנסנו לרכב, תיכנתנו את הווייז ויצאנו לדרך.

כאן התבררו כמה דברים:

1. אני לא טובה מאוד בתפעול הווייז.

2. יום שלם לשרוף נראה כמו הרבה כשקמים בארבע בבוקר.

אבל יצאנו לדרך שמחים וטובי לבב. הילדים לא התפעלו מהנוף, אבל מאוד התפעלו ממסך הטלוויזייה ומהדיוידי של פו הדב שגילינו בתוך המכשיר... ככה גילינו שהילדים שלנו לא אוהבים נוף, אבל מאוד אוהבים טלוויזיה (כאילו שהיינו צריכים לחצות אוקיינוס שלם כדי לגלות את זה).

החלטנו לנצל את השעות עד לקבלת הוילה כדי להצטייד, אז עצרנו בטרגט שמצאנו בדרך ואחר כך בוול מארט כדי להתבאס מהמחירים של טרגט. הרגשנו שהפעם כנראה שלא יהיו מציאות בגזרת הקניות, ובמילא החלטנו להקדיש מעט מאוד זמן לקניות בגלל מדיניות המזוודות החדשה שהגבילה אותנו למזוודה לכל בעל כרטיס ומזוודה קטנה לתינוק וגם בגלל שהיה נראה שחבל לבזבז זמן יקר על קניות...

הצטיידנו והגענו לוילה. ישר קפצנו לבריכה והרגשנו בבית.

הערה על בחירת מלון או וילה:

התלבטנו מאוד מאוד. כבר היה לנו מקום מוזמן במלון של דיסני (דיסני אולסטאר) כי רצינו לחוות את החוויה של דיסני לכל אורך השהייה באורלנדו. אבל ברגע האחרון, אחרי שדיברנו עם קולגה שנסע עם המשפחה ופעם אחת שהה בוילה ופעם אחת במוטל של דיסני החלטנו על וילה. החלטה שלא הצטערנו עליה אפילו לשנייה אחת במהלך החופשה!!!!

בחרנו בוילה שהיא בעצם TOWN HOME שזה אומר בעצם שהיא לא בית פרטי, אלא צמודה לבתים אחרים ויש לה "רק" שלושה חדרי שינה, שלוש אמבטיות, מטבח וסלון...

בחרנו בוילה עם בריכה פרטית (קטנה וחמודה) כי זה היה משהו שהיה לנו מאוד חשוב. וגם - מחוממת!! היה קר באופן מפתיע בכל השהות שלנו באורלנדו!

לקחנו בית בקהילה סגורה שנקראת WINDZOR HIL בין חמש לעשר דקות נסיעה מהפארקים של דיסני. יש גם בריכה משותפת עם מגלשה, חדר הקרנות סרטים, חדר משחקים (די בסיסי ורובו בתשלום), מגרש משחקים ועוד.

באופן אבסורדי שילמנו פחות מאשר על מלון של דיסני. ונהנינו נורא. המחשבה על להיות ארבע נפשות עשרה ימים בחדר קטן לעומת המרחבים שהיו לנו נראית בלתי נסבלת. היו קישוטים של דיסני. היה מטבח מרווח ומאובזר. הייתה בריכה חמודה.

היו ארבע טלויזיות ובעיקר - תחושה של בית. מומלץ בחום בעיקר למי ששוהה יותר מימים מועטים באורלנדו. גם היה לנו יותר קל עם הכנת אוכל כשר, אבל זה כבר סעיף נפרד ללמה חייבים חדרים עם מטבחון כששומרים כשרות ושבת.

**************************************

חלק 5 – אורלנדו מג'יק סיבוב 1

גקמנו בבוקר מוקדם. בעיקר בגלל הג'ט לג... אבל עד שזזנו ועד שהכנו סנדביצים ועד ש.... ועד ש... ושנייה לפני שיצאנו גילינו שהתדפיס של הכרטיסים נשאר בארץ ויש לנו רק תדפיס של ה VERY MERY CHRISTMAS PARTY בקיצור הגענו לפארק בערך בתשע וחצי כי היה לנו פאסט פאס למפגש עם רפונזל וסינדרלה.

ואגב, בעיות הכרטיס נפתרו כבר בקופה תודות לסמארטפון ולקופאית הנחמדה. קנינו מג'יק בנדס לכולנו והטענו בהם את הכרטיסים. אם רוצים צמיד מאוייר צריך לחכות ולעשות את הצמיד באחת החנויות בפנים. הם עולים יותר, אבל אולי היה שווה לנו לחכות כי הילדה התאכזבה כשגילתה צמיד של פרוזן... לא הצטערתי לרגע שקנינו מג'יק בנדס. זה הרבה יותר נוח לתפעול מכל שיטת כרטיסים אחרת ולקחנו את זה בחשבון כשהחלטנו על וילה במקום מלון של דיסני. ועדיין (אחרי החנייה והבנדס) הוילה עלתה קצת פחות...

https://disneyworld.disney.go.com/plan/my-disney-experience/ bands-cards/

באופן מפתיע וקסום ובמיוחד לכבודנו הסתבר שהתור לפגישה עם אלזה ואנה מ FROZEN הוא רק של בערך 10 דקות (!!!!) זה לא נראה שוב ולא נשמע שוב בכל עשרת הימים שלנו באורלנדו, כשההמתנה הייתה של 120 דקות לפחות.... אז פתחנו את הביקור שלנו באורלנדו במפגש עם הנסיכות שכולנו הכי רצינו לפגוש וכבר ויתרנו עליהן מראש.

בילינו את היום במרוץ בין מתקנים שונים, חלק עם פאסט פאס וחלק בלי. חלק עם בייבי סוואפ וחלק בלי.

שתי מילים על BABY SWAP:

המצאת המאה למי שמגיע עם ילדים בגילאים מגוונים. אפשר לגדולה לעשות מתקנים מגניבים כמה פעמים ולקטן גם לנוח... למי שלא מכיר - אם מגיעים עם תינוק או ילד שהם קטנים מדי למתקן מסוים, או בדיוק נרדמו בעגלה. אפשר לבוא למתקן ולקבל כרטיס פאסט פאס יחיד. (לפעמים מקבלים אותו בכניסה למתקן ולפעמים רק בעלייה למתקן). הכרטיס הוא למעשה פאסט פאס כדי שלא תצטרכו לחכות פעמיים בתור למתקן מסויים. ניתן לנצל אותו עם ובלי פאסט פאס נלווה. ואפשר לקחת איתכם עד שלושה ילדים לכל אחד מהסיבובים במתקן.

נהננו גם מהחלפה של פינים. הילדים נכנסו לעניין וגם אני די נהניתי.

אני הזמנתי מראש די הרבה פינים במחיר טוב באי ביי כך שהגעתי מצוידת, כי מחיר הפינים שם גבוה להחריד. אולי היה עדיף לקנות פחות פינים, אבל יותר מגניבים. מצד שני אותם היה מבאס להחליף... מה שבטוח זה שרצועות לצוואר אפשר וכדאי לקנות בוול מארט או בכל גיפט שופ. שם הם נפוצים מאוד ובארץ בקושי מצאתי לנו... אגב, לא הצלחנו להחליף פינים עם אנשים שהם לא אנשי צוות.

משהו לגבי תחפושות. התחפושות בדיסני יקרות מאוד, אז הגענו מראש עם תחפושת של אלזה (תוצרת בית) ואנה (שקניתי באיביי והגיע בפוקס ביום של הטיסה). הצטיידנו גם בחולצות עם הדפסים של דיסני כבר מהבית. זה משתלם כי שם כל דבר עם ציור של דיסני נורא יקר (גם הזול יחסית של וולמרט די יקר לטעמי) ויש הרגשה של כייף כשלובשים חולצות של דיסני ותחפושות כשמבלים בפארק.

זה היה יום קסום בממלכה הקסומה. נאלצנו לעזוב בשבע שאז הפארק נסגר רשמית לכל מי שלא מגיע למסיבה של מיקי (שאנחנו הזמנו ליום אחר). זה היה מבאס, כי אין את מצעד הערב והזיקוקים של הערב. אבל זה השאיר לנו זמן לעצור לקצת קניות בוול מארט כי מזג האוויר הודיע שיהיה קר וגשום.

קינחנו בקפיצה לרחצה לילית בבריכה הפרטית שלנו.

*****************************************************

חלק 6 – אורלנדו אנימל סיבוב 1

כרגיל הבוקר שלנו לא מתחיל מוקדם. בכל זאת מגיעים לפארק די קרוב לפתיחה, אבל נאלצים לרוץ לפאסט פאס הראשון. בכלל הסידור של הפאסטפאסים לא מוצלח במיוחד ואנחנו רצים מקצה של הפארק לקצה השני ובחזרה... זאת התוצאה של אירגון וקניית כרטיסים לדיסני ברגע האחרון.

אישתי מרגישה שהיא ממש לא נהנית בגלל כל הריצות. מנסים להוריד הילוך. נעצרים למסיבת ריקודים ברחוב ומתחילים להרגע קצת....

עולים לאוורסט. בזכות הבייבי סוואפ הבכורה עולה פעמיים רק כדי לזכות בסיוטים מהמתקן לכל החופשה בהמשך. אנחנו דווקא נהננו....

הולכים לדינולנד וקצת מתאכזבים שם כי ריק ואין מול מי לשחק במתקני הארקייד (שגם ככה הם יקרים מדי לטעמנו). הבכורה ואישתי הולכות לפאסט פאס במתקן הדינוזאור וחוזרות בעננים. החוקית והתינוק עומדים בתור להצצטלם עם פלוטו וגופי ואני רצה עם הגדולה לתפוס תמונה עם דונלד. בדרך אני מועדת והסמארטפון החדש (קיבלתי אותו שבוע לפני הנסיעה, עד אז הייתי עם מכשיר מהדור הישן ינושן) נופל והמסך שלו מתנפץ (היה מגן מסך איכותי, אבל לא היה מגן חיצוני).

בא לי לבכות. אחרי כמה שעות של באסה ובירורים אני מחליטה לא לתת לזה להרוס לי את החופשה (ואחרי בירורי עלות תועלת שלקחו כמה ימים, ומאחר שהמכשיר עדיין עובד כמו שצריך, מחליטה לתקן את המסך בארץ).

ארוחת צהריים והמופע של נמו משפרים לכולנו את מצב הרוח.

ל"נמו" הלכנו עם פאסט פאס וזה היה מעולה! זה מקנה אפשרות לשבת במקומות מועדפים קרוב לבמה המרכזית ולבמה הקדמית, מה שאומר שבמשך המופע הילדים זכו ללחוץ ידיים עם הדמויות. לא רק הילדים נשארים פעורי פה ונלהבים במופע.

אנחנו ממשיכים להנות ממה שיש לממלכת החיות להציע לנו עד שהפארק נסגר.

מקנחים בוילה ברחצה לילית. קר לנו למרות המים החמימים, אבל אנחנו לא מתייאשים בקלות...

מתלבטים מאוד האם לחזור לפארק שוב גם בשבוע הבא.

***************************************************

חלק 7 – אורלנדו – הוליווד סטודיו

כרגיל בוקר קצת איטי, אבל ככה מתאים לנו. בכל זאת קצת לחץ בניסיון להגיע לפארק סמוך לכניסה.

מגיעים. קצת המומים מכמה קטן וכמה מעט יש לעשות, אבל לוקחים את זה כיום באיזי... מבררים על אימוני הג'דיי הקטנים ומבינים שהסיכוי קלוש וגם זה רק אם נגיע שוב לפארק הזה ומחליטים שבשביל זה לא שווה לבזבז עוד יום פארק.

נכנסים למופע הסרטים הגדול, לטייסי הגלקסיה, לבנות אישלג, למופע של אריאל בת הים, ליפה ולחיה והדובדבן שמחכה לנו בערב - FROZEN SING ALONG

מתלבטים קצת בגלל התור הארוך לטוי סטורי מאניה ומחליטים לוותר.

אני עולה הם בת השש למעלית במלון האימה.

זה המתקן היחיד שהיא לא הסכימה לעשות שוב אפילו פעם אחת ולכן אישתי לא עשתה בכלל (לא רצתה לעשות לבד) ואני עשיתי פעמיים.

היא ירדה לבנה וחיוורת. למרות חששותיי עדיין יש לה יותר סיוטים מה"אוורסט" מאשר מהמעלית הזאת.

מצטלמים הרבה עם דמויות. התינוק, שכבר מאוהב במייק וזובסקי מהמתקן של רצפת הצחוק במג'יק מאושר עד הגג מהמפגש איתו. קשה לקחת אותו משם...

הילדים נהנים מאוד במגרש המשחקים של "מותק הילדים התכווצו".

מזג האוויר נעים וכולנו במצברוח טוב.

אחרי ארוחת הערב (שילוב של אוכל מהבית ומה שאפשר לאכול כשר בדיסני) אנחנו הולכים לנצל את הפאסט פאס שלנו למופע של פרוזן. כולנו נרגשים. וזאת הסיבה שבחרנו דווקא ביום הזה להוליווד סטודיו. ידענו שאחריו צפויים לנו שלושה ימים מנוחה מהפארקים ורצינו לתת לדמויות האהובות את המקום הרצוי. בדיעבד זאת אכן הייתה החלטה מצויינת.

המופע מצחיק, מהנה, משעשע כולנו שרים בגרון ניחר. ממצים כל רגע ממנו ועוד משתהים באולם גם אחר כך לצלם את בת השש עם תחפושת האלזה שלה (תוצרת בית, ראינו המון אלזה בטיול הזה, אף אחת לא יפה כמו שלה...).

יוצאים בדיוק בזמן למופע האורות המיוחד לכבוד חג המולד. זה מרשים ומקסים. אחר כך נשארים בערך עוד שעה וחצי (הפארק רשמית כבר סגור) ונהנים מהמוסיקה (שירי כריסטמס מלבבים) ומהאורות ומהאווירה...

זאת בדיוק הסיבה שנסענו בתקופה הזאת וברגע הזה ובמקום הזה זה מרגיש כמו הבחירה המושלמת.

************************************************************

חלק 8 – אורלנדו – סופשבוע רגוע וטיול

סוף השבוע הוקדש לקניות (עד כניסת השבת), בריכה (בוילה ובריזורט) ומנוחה.

משהו על אוכל כשר לשבת:

מאו דקל להסתדר ברוב הערים במרכזיות בארצות הברית בעניין כשרות. ניתן למצוא אוכל כשר לבישול כמעט בכל סופר, לא רק במדפים ייעודיים. ובגלל שגרנו בוילה והצטיידנו מראש בכלי בישול בסיסיים היה לנו קל מאו דלהכין אוכל טעים לשבת. זה הפך את הטיול למאוד נינוח. כמובן שניתן פשוט לקנות אוכל מוכן. לנו זה לא התאים הפעם....

במוצ"ש התכוונו ללכת לדאונטאון דיסני, נתקענו בפקקים בדרך ויתרנו וסיימנו בוולמארט....

יום ראשון היה יום טיול. בחרתי במקום שבו אמורים לפגוש MANATEES והיה כתוב שאפשר גם לשחות איתן. בדיעבד הסתבר שבחורף, כשיש הרבה "פרות ים" לא מאפשרים להכינס שם למים, אבל בכל זאת זה היה יום מוצלח מאוד.

https://plus.google.com/107738334988769537190/about?hl=iw#10 7738334988769537190/about?hl=iw

קמנו די באיזי כרגיל. הכנו סנדביצים ונישנונים ויצאנו לדרך. ככל השתרחקנו מאורלנדו לכיוון אזור השמורה הרגשנו שאנחנו בסרט. הבתים באמצע שומקום המקושטים לקראת חג המולד, תיבות הדואר, החצרות. אמריקה האמיתית. זה היה נהדר.

הגענו והסתבר שכבר הפסדנו את הסיור האחרון בסירה גדולה. הלכנו לשכור קיאק והסתבר שהמקסימום לקיאק הוא שלושה אנשים מה שאמר שמישהו צריך להיות לבד על קיאק עם בן הכמעט שנתיים. החלטתי שזה לא בטוח ונשארתי איתו על החוף והאישה ובת השש יצאו לשוט בין פרות הים. אנחנו הסתפקנו בטיול על הדק, תצפית סנאים ושוקו חם.

כאמור האכזבה היחידה הייתה מזה שלא הרשו לנו להיכנס למים...

היה יום קסום

קינחנו כהרגלו בבריכה שבוילה. הרגשנו שהטענו מצברים לקראת השבוע העמוס שלפנינו (שניים וחצי ימי פארק והטיול דרומה).

***************************************************

חלק 8 – אורלנדו אנימל סיבוב 2

יום שני הגיע ואיתו שוב דיסני! קמנו אחרי סופשבוע נעים ויצאנו לדרך. איכשהו עבורנו הפעם השנייה בפארק היא תמיד מוצלחת יותר. הכל כבר מוכר ואנחנו מרגישים פחות צורך לרוץ ויותר יכולת להירגע ופשוט לעשות חיים. וכך היה.

למרות שהיה בוקר אפור וגשום הצטיידנו בשכמיות (ציוד הכרחי לאורלנדו). את שלנו קניתי בסייל בסופרלנד עוד בארץ וזה היה מאוד שימושיי כי הן היו שונות משל כולם ויכולנו לאתר אחת את השנייה די בקלות ולילדים קניתי שכמיות בוולמארט בחמישה דולר לאחת (ואחר כך קניתי להם עוד סט כי הגדולה הצליחה לקרוע את שלה וגם את של התינוק...)., מטיריות וכיסוי גשם לעגלה ויצאנו, אחרי לא מעט לבטים, לאנימל קינגדום. בחירה מצויינת.

מיד על הבוקר הצלחנו לפגוש, שוב כמעט בלי תור, את מיני ומיקי. אחר כך לא היה תור כמעט באף מתקן כי הגשם גרם לכולם להתחיל את הבוקר באיחור. בחירת הנעליים של הילדים הייתה לא מוצלחת והם בילו את רוב היום עם רגליים רטובות. גם הבגדים להחלפה לא עזרו לגמרי, אם כי שיפרו מעט את מצבם בחלקים הקרים יותר של היום....

הגדולה הוזמנה להשתתף במופע "מלך האריות", שעבר שידרוגים ומקום מאז הביקור האחרון שלנו בדיסני לפני שש שנים, והקטן היה מוקסם כל המופע.

הגדולה סרבה לעלות שוב לאוורסט, אבל אנחנו נהננו שם מאוד.

זכינו לעשות את ה"KALI RIVER RAPIDS" כמה פעמים שליבנו חפץ.

סגרנו את היום בפארק עם סיבובים חוזרים במתקן הדינוזאור שהיה, באופן לא אופייני בכלל, נטול תור כמעט לחלוטין.

זה היה יום פארק מוצלח מאוד לכל הדיעות.

****************************************************

חלק 9 – אורלנדו- דאונטאון דיסני

יצאנו מהאנימל קינגדום ולמרות שהיינו קצת עייפים החלטנו שזאת ההזדמנות האחרונה להגיע לדאונטאון דיסני והחלטנו לנצל אותה (אחרי שבטיול לפני שש שנים לא הגענו לשם בכלל).

היה קר. והרבה מהמקום בשיפוץ, ובכל זאת זה היה ערב מהנה למדי. נשארנו שם עד שעה מאוחרת מאוד וכולנו כבר היינו הרוגים, אבל אני שמחה שעשינו את זה. ולו בגלל חנות הלגו הענקית, חנות דיסני העצומה והאווירה.

נראה לי שאם היה לנו עוד ערב לחזור לשם היה מהנה יותר כי ככה הרגשנו שחייבים להישאר הרבה כי ידענו שאין לנו מתי לחזור. עם זאת בפארקים נהניתי יותר.

בדרך חזרה עוד עצרנו לקצת קניות בוולמארט. אני נכנסתי כי כולם נרדמו באוטו....

*******************************************************

חלק 10 – אורלנדו מג'יק סיבוב 2

מאחר שהיינו אמורים להגיע לפארק רק בשעה ארבע לכבוד MICKEY VERY MERRY CHRISTMAS PARTY התחלנו את הבוקר בשלווה ובנחת בבילוי בפארק המים של הקהילה. היה קפוא (משהו כמו 15 מעלות צלזיוס, לא ממש אופייני לפלורידה) ולמרות המים המחוממים החלטתי שאם אני לא רוצה שני ילדים עם דלקת ריאות אין ברירה אלא לחזור לוילה... הגדולה קינחה בכמה סיבובים במגלשת המים וחזרנו הביתה.

אכלנו, נחנו וקצת לפני ארבע יצאנו לכיוון המג'יק קינגדום.

בכניסה קיבלנו את הצמידים המיוחדים של משתתפי המסיבה ההמונית.

היה כייף, אבל לא בטוחה שזה שווה את העלות הנוספת. אמנם חילקו לנו עוגיות ושוקו חם חופשי ואמנם הזיקוקים והמצעד היו שונים, אבל היו המון אנשים....

אני חושבת שלא ממש הפקנו מהמסיבה הזאת את מה שאולי היינו מפיקות אם כריסטמס היה חג "שלנו" אבל בכל זאת היה מוצלח מאוד.

לפחות עד הזיקוקים היה עמוס מאוד מאוד, אחר כך הפארק התרוקן והצלחנו לעלות על מתקנים שוב ושוב. לפגוש את כל "משפחת פו הדב" והאישה והילדה אפילו הצליחו לעלות למתקן החדש של שבעת הגמדים.... אני לקחתי לשם ביבי סוואפ כי המתקן מוגבל ואני מתאים לכל גיל, אבל לא הצלחתי לנצל אותו באותו יום כי המתקן נסגר...

בזמן שאישתי והילדה חיכו בתור לשבעת הגמדים (תור קצר יחסית של כחצי שעה, ארבעים דקות, שלא היה בימים קודמים) הילדון הריץ אותי שוב ושוב במתקן פו הדב הסמוך... לפעמים היינו חייבים לצאת מהמתקן ולעלות מחדש ולפעמים הרשו לנו לעשות ברצף (תלוי אם היו אנשים בתור או לא, גם אם היו רק שניים בתור. האמריקאים נחמדים, אבל מאוד מרובעים). אני חושבת שעשיתי את המתקן 5 פעמים ברצף לפחות....

**********************************************************

חלק 11 – אורלנדו מגיק סיבוב 3

מאחר שהיה לנו כרטיס לעוד יום פארק (קנייה של חמישה ימים עולה כמעט אותו דבר כמו קנייה של ארבעה ימים) החלטנו מראש שלא להנחליט לאן ללכת וללכת לפי מה שנרגיש בזמן אמת. מאחר שהרגשנו שבילינו מספיק ימים באנימל ומאחר שלא התחשק לנו על אפקוט (למרות שמאוד התלבטנו) החלטנו שהממלכה הקסומה בהחלט זכאית לביקור נוסף...

מכל הימים שלנו בפארקים זה היה היום הכי עמוס באנשים, כי קבוצות מדרום אמריקה התחילו להגיע. השינוי באווריה הורגש מאוד. לא רק מבחינת העומס, אלא מבחינת קולניות הקהל, הדחיפות בתור, העוקפים בתור וכד' (דברים שלא היו בכלל בכל ימים הפארקים האחרים שלנו). למרות זאת זה היה יום מוצלח.

חזרנו שוב ושוב למתקנים שאהבנו. התינוק עד היום מחייך כששרים לו ITS A SMALL WORLD כאילו זה לוקח אותו למחוזות רחוקים.

זכיתי לעלות עם בת השש שוב למתקן שבעת הגמדים (זוכרים את הפאספאס שלא זכה לשימוש?), ראינו את מצעד האורות בנוחות. ניצלנו פאסט פאסים שהוזמנו בימים קודמים למתקנים מבוקשים שלא הצלחנו לעלות עליהם 'קודם בלי תור....

זה גם היה יום פארק שלא הוקדש רק להנאת הילדים. הם נרדמו בעגלה בשלב מסויים ואנחנו לעומתם עוד רצינו לראות את מצעד הלילה, את הזיקוקים, את האורות.

בכלל, מסתבר שבלילות רגילים הפארק די מתרוקן וניתן ליהנות מהמתקנים והמצעד בלי צפיפות ובלי תור.

זה היה יום מוצלח מאוד עטוף בדוק של געגוע. מחר מתחיל פרק אחר של הטיול.

*******************************************************

חלק 12- אורלנדו – תובנות לגבי דיסני

אמנם פיקפקתי בכך, אבל בחלק מהטענות של אישתי לגבי דסני היא צדקה (ובמיעוטם טעתה):

1. כדאי ורצוי לקנות את הכרטיסים לפחות חודש מראש ולהזמין פאסט פאסים לדברים שמאוד רוצים. אמנם לנו שיחק המזל בהרבה מהמתקנים ובמיוחד במפגש עם אנה ואלזה, אבל בעונות עמוסות קשה לסמוך על המזל כפרמטר אמיתי להנאה. זה אומר גם להכיר קצת את הפארק כדי לדעת איזה מתקנים מעניינים אתכם. בגלל שלא הזמנו הרבה זמן מראש לא הצלחנו להזמין מקומות לארוחת בוקר עם סינדרלה ודברים דומים (שאמנם עולים הרבה כסף, אבל הם חווייה חד פעמית).

2. כדאי מאוד לתכנן ולבדוק את העומסים הצפויים בפארק בימי הטיול. אנחנו התאמצנו להגיע לאורלנדו דווקא ביום שני כי בדקנו וראינו ששלישי, רביעי וחמישי צפויים להיות ריקים יחסית. בחרנו לא ללכת לפארקים בשיש - ראשון גם מטעמי דת וגם מטעמי עומס. וכאמור היום היחיד העמוס היה היום האחרון שלנו, וגם בהוא היה ריק יחסית לימים אופייניים הפארקים.

3. כדאי להתאים את היום בפארק ככה שיאפשר הפוגות שונות לבני משפחה לפי צרכיהם. אצלנו למשל זה אמר לבחור מופעים לא בשעות שבהם התינוק בדרך כלל ישן, או מיד לאחר השינה הצפוייה שלו.

4. לפעמים כדאי לחזור לפארק ליום נוסף כדי למקסם את ההנאה. גם כי הכל יותר מוכר וגם כי ככה לא מבלים את היום בריצה מטורפת כדי להספיק כמה שיותר. אני לא רואה איך אפשר להספיק את כל המתקנים במג'יק קינגדום ביום אחד. היינו שם יומיים וחצי ואני די בטוחה שיש מתקנים שלא עשינו בכלל, או שעשינו רק פעם אחת.

5. גם בפלורידה עלול להיות קר מאוד וכדאי להצטייד בהתאם. כנ"ל לפעמים חם מאוד...

6. מומלץ מאוד להצטייד מראש במרצ'נדייז. אני קניתי לגדולה המון מוצרים של פרוזן באיביי והחבאתי אותם במזוודה כדי לשלוף ברגע המתאים. עלות המוצרים בפארקים גבוהה מאוד וגם במקומות שנחשבים זולים כמו וולמארט יותר יקר מבאיביי. אני לא אומרת לא לקנות כלום, אבל ככה אפשר לקנות הרבה פחות ועדיין לצאת בהרגשה טובה. כנ"ל לגבי תחפושות. הרבה ילדים מסתובבים מחופשים, אם הילדים שלכם אוהבים להתחפש ואתם לא רוצים לפשוט את הרגל כדאי להביא תחפושות מראש (או לקנות ערב קודם בוולמארט לפחות).

7. משהו שלא הספקתי לעשות והצטערתי עליו זה לקנות שרשרות מנצנצות, סטיקלייטים וכד' לערבים בדיסני. הפארקים מאוד מאוד חשוכים כשיורדת החשיכה... אורות מנצנצים עוזרים מאוד בשמירה על הילדים וגם מוסיפים הרבה להנאה של כולם. חיפשתי מחוץ לדיסני והיה מאוד קשה למצוא, והמוצרים של דיסני יקרים מאוד (הכי זול ופשוט מתחיל בשמונה דולר בערך).

8. הפינים הם כייף. כמו שכתבתי בפוסט קודם כדאי הלצטייד מראש באיביי. לא בטוחה אם עדיף פשוטים בכמות רבה או מיוחדים בכמות מועטה, זה כבר מאוד אישי, אבל הילדים ואנחנו נהננו לחפש ולהחליף אותם.

9. לא לרוץ ולזכור שהכל הוא של פעם בחיים. אמנם בהחלט ייתכן שתגיעו שוב לדיסני, אבל אלא אם כן אתם גרים בארה"ב רו ב הסיכויים שזה יקרה רקאחת בכמה שנים ולא יותר מפעם פעמיים בחיים. חשוב להסביר את זה לילדים (וגם לעצמכם) כדי שתוכלו ליהנות ממה שהמקום מציע. מציעים לכם לרקוד? תרקדו. מציעים לכם להשתתף במופע? תשתתפו. כייף לכם באזור מסויים. תהנו ממנו. עדיף ליהנות מאוד במעט מקומות מאשר לסמן וי על המון ולא ממש ליהנות מאף אחד מהם.

10. האפליקצייה של דיסני נוחה מאוד לשימוש ועוזרת מאוד בבילוי בפארק והזמנת פאסט פאסים. (רק השלושה הראשונים לכל יום, את האחרים תצטרכו להזמין בעמדות שבפארקים השונים).

11. האפליקצייה של זמני ההמתנה נוחה מאוד ולרוב מדוייקת יותר מזמני ההמתנה שמפורסמים בכניסה למתקן.

12. גם תורים בדיסני יכולים לעבור בנעימים. האמריקאים עומדים בתור בנימוס. אזורי ההמתנה לרוב מלווים באטרקציות קטנות להפגת השיעמום. לעיתים קרובות התור קצר יותר קצר ממה שמפורסם בכניסה.

13. בימים קרירים "ספלאש מאונטיין "מתרוקן עם רדת החשיכה כי אנשים לא רוצים להרטב... תצטיידו בשכמיות ותשמרו אותו לסוף היום וככה לא תעמדו כמעט בתור.

14. שכמיות, קרקרים, בננות ומגבונים עוזרים לשמור עליכם מאושרים בימי הפארק המתישים, גם כרבולית שעולה בערך 3-5$ בוולמארט עושה עבודה מצויינת. רצוי להביא בגדים להחלפה לפחות עבור הילדים ולבדוק האם בערב עשוי להיות קר במיוחד.

15. המג'יק בנד נוח מאוד לשימוש ועושה את הבילוי כולו לפשוט ונוח יותר. אנחנו השארנו אותם בסוף כל יום בתא הכפפות כדי שלא נגיע לפארק ונגלה שהם נשכחו בוילה או בחדר המלון...

16. ה MEMORY MAKER זה משהו שהצטערנו שלא החלטנו עליו מראש. כי כשכבר החלטנו שאחנו רוצות אותו לא הצלחנו להצטלם מספיק ולכן בסוף ויתרנו על התמונות כי זה יצא יקר מדי ביחס למספר התמונות. אם יש לכם הרבה ימי פארק ואתם אוהבים תמונות, אבל לא רוצים כל הזמן לצלם כדאי להחליט עליו מראש. ככה הוא גם יותר זול וגם נותן לכם תמונות מהאטרקציות, מפינות שונות בפארק וממפגשים עם הדמויות. פשוט מטעינים אותו בכל מקום ישר למג'יק בנד או לכרטיס (תלוי באופצייה שבחרתם).

17. כדאי לצלם את השורה והחניון שבהם חניתם. ככה לא תהיתי כל יום איפה חנינו... פשוט שלפתי את התמונה מהבוקר וידעתי בדיוק איזו שורה ואיזה חניון. אל תסמכו על זה שתזהו את האוטו השכור מבין אלפי מכוניות...

18. חבל שאי אפשר להגיע לדיסני פעם בשנה!

***************************************************

תובנות מאוחרות לגבי דיסני

אטרקציות ומופעים באולמות. האמריקאים עובדים לפי סדר. מה שאומר שאם נכנסתם ראשונים לאולם מצפים מכם להיכנס עד סוף השורה... לרוב המקום הכי טוב הוא באמצע, אז לא צריך להתמהמהה מדי, אבל כדאי לא להידחף ראשוני כי שכרכם יצא בהפסדכם.

למדו טוב את מפת הפארק. הפארקים רחבי ידיים. אם יש לכם פאסט פאסים אתם עלולים למצוא את עצמכם רצים מקצה לקצה בלי ליהנות מכל מה שיש לפארק להציע לכם בדרך. נסו לרווח פאסטפאסים אם הם מרוחקים, גם במחיר "הפסד" של מתקנים נוספים באמצעות פאסטפאס, זה פשוט מתיש נורא לרוץ מקצה לקצה.

בקבוצה רב גילאית שווה לפעמים פיצול קצר. יש מתקנים שהגדולים מאוד יאהבו, יש מתקנים ואזורים שהקטנים לא ירצו לעזוב. לפעמים שווה לתקוע עוגן, או לקבוע נקודת מפגש בזמן מסויים כדי שכולם יהנו. שימו לב שלפעמים התורים ארוכים, אז שווה לנסות לאמוד את הזמן בנפרד.

זמן הארוחות הוא זמן טוב למתקנים מבוקשים. האמריקאים נוטים לאכול בשעות מסויימות, כשכולם אוכלים (או כולם במצעד) זה זמן טוב לתור קצר במתקנים מבוקשים. אם המשפחה שלכם פחות מקובעת בנושא זמני ארוחות, או שאתם מתכוונים להישאר למצעד האורות של הערב המאוחר למשל, אז אפשר להרוויח מתקנים שבדרך כל הם עמוסים....

חפשו את המתקנים ביו טיוב. לילדים טוב לפעמים לדעת מה הולך לקרות. אם תראו להם את המתקן ביוטיוב תוכלו להפיג חרדות של ילד שחושש. מצד שני לא ככדאי להגזים בזה כדי לשמור גם על אלמנט הפתעם.

בילוי מהנה!

*********************************************************

חלק 13 פלורידה - הדרך דרומה

קמנו בקושי לבוקר האחרון בפלורידה אחרי אריזות קדחתניות לתוך הלילה. לא יאומן כמה קניות ושטויות צוברים כששוהים 10 ימים במקום אחד, גם כשנדמה שלא קונים כלום.

מסדרים את האוכל שנשאר בשקיות, מסדרים את הדברים לחדר ככה שדברים חשובים יהיו נגישים ומארגנים את המזוודות ככה שתהיה לפחות מזוודה אחת שבכלל לא נצטרך לפתוח במהלך הימים בדרום.

בלילה ניסיתי לבחור נקודות עניין בדרך כדי שהטיול יהיה מעניין.

בפועל יצאנו מהוילה הבזמן, אבל ברבע השעה האחרונה התינוק הצליח לשבור פריט באמבטיה (10 ימים הצלחנו למנוע בעדו מלשבור, ברבע שעה האחרונה בוילה הוא הצליח לעשות נזק...). השארנו פתק נחמד וקיווינו שלא יגבו מאיתנו כסף מהפיקדון שהשארנו (בכל יום אחר היינו קונות פריט חלופי בוולמארט). אגב, הם יצאו מדהימים, הפיקדון החוזר מיד ואפילו התקשרו לשאול אותנו איך היה (גם התחילת השהות התקשרו לשמוע אם הכל בסדר, כמובן שאחר כך גם שלחנו מייל תודה).

שתי דקות באוטו והחלטנו שאנחנו לא יודעים איפה כדאי לעצור וכולנו רעבים.

חיפשנו ומצאנו דנקין דונטס. בין האוכל שהיה לנו באוטו וקפה ותה שלהם היום כבר נראה יותר טוב.

רק ש...

לדנקין דונטס הייתה צמודה חנות מזכרות ובגלל שהקטן והגדולה היו צריכים כובעים (שכחתי להביא לילדים כובעים נורמלים מהארץ כי יצאנו בחורף) וכולנו עוד לא שבענו מזכרות של דיסני נכנסנו. טעות! טעות! טעות!

ביזבזנו זמן יקר. אז אמנם מצאנו כובע לגדולה ועוד כלמיני פיצ'פקעס ותחפושת שלגייה לאחיינית, אבל השעה כבר הייתה 12 ואנחו עוד לא התחלנו בדרך דרומה.

נכנסנו לאוטו תיכנתנו את הוייז לשמורה שבחרתי ויצאנו לדרך.

רבע שעה בדרך נתקלנו באאוטלט והחלטנו לחפש מצלמה, בגדים ועוד כמה דברים שנורא רצינו. עוד שעה וחצי בערך נעלמו כהרף עין.

הילדים, כהרגלם בקודש, העדיפו לראות פו הדב ולא לצפות בנוף....

השמורה שאליה כיוונו את פנינו:

https://maps.google.com/maps?ll=27.24625013888889,-82.302108 75&q=27.24625013888889,-82.30210875&output=classic&a mp;dg=brw

קראתי עליה ביקורות טובות בלונלי פלנט וברשת וחשבתי שזה יהיה מקום נחמד לעצור. אז חשבתי. וטעיתי.

הגענו שמחים וטובי לבב לגשר שמעל צמרות העצים שהסתבר שהוא של 10 מטר בערך...

אז הנוף היה יפה. והטיפוס היה נחמד ואפילו קצת מלחיץ, אבל איכשהו ציפינו למשהו מוצלח יותר (הטיול לשמורת פרות הים השאיר לנו טעם נהדר).

ירדנו חזרה והמשכנו לאגם המרכזי.

בדרך לאגם ראינו חיות רחוק בסבך. זה היה מלהיב ונהננו לראות את האיילים דרך המשקפות שזכרנו להביא מהארץ.

מצב הרוח שלנו השתפר. עדיין לא פגשנו תנין. הילדים והאישה היו מאוכזבים. אני הרגשתי הקלה. על הגשר בדרך לאגם סופסוף ראינו אותם שטים במים, מלכי הביצה.

הגענו לאגם המרכזי כדי לגלות שאין סירת סיור ואין מה לעשות שם וגם הנוף לא משהו. מסתבר שהדבר הכי מלהיב שם זה המסעדה שמתמחה בבישול בשר תנין.

פגשנו זוג מבוגר שעבר לגור בפלורידה לקראת הפנסייה. היה להם כלב גדול והילדים נהנו לשחק איתו. הם הזהירו אותנו שכל האמירות לגבי זה שהתנינים פוחדים מאיתנו אולי נכונות לגבינו, אבל הם לא נכונות לגבי הילדים שלנו. הם הזהירו אותנו לשמור כל הזמן אחת מאיתנו בין הילדים ובין המים וסיפרו לנו סיפורי זוועה על תנינים שתקפו קשישים וחיות בית.

באותו רגע ממש גיליתי שכשזה נוגע לילדים שלי אני די פחדנית.

הסתובבנו שם עוד קצת. הילדים שיחקו בחצץ. קנינו להם רשת פרפרים בחנות המזכרות ויצאנו משם מאוכזבים. הרגשנו שזה היה יום טיול מבוזבז.

על הגשר האישה והילדה יצאו לצפות בתנינים ואני נשארתי באוטו עם התינוק שנר'דם כדי למצוא לנו את המלון ללילה (מראש התכוונו לשהות במוטל בסיסי. סך הכל לישון ודי).

החלטנו לסוע עד NAPELS כדי שלמחרת נהיה קרובים לאטרקציות שרצינו לעשות באורגליידס. בכל זאת מחר יום שישי וזה יום קצר שסופו במיאמי. התכוונו לצאת ולראות את העיר שהיללו כל כך.

הבטחתי לילדיםש אוטוטו רואים את האוקיינוס, רק כדי לגלות שאני והווייז עדיין לא חברים ובשביל לראות אוקיינוס היינו צריכים לסוע בדרך אחרת לגמרי. עוד אכזבה לטובת היום הזה. השמש שקעה.

הגענו לפאתי העיר מאוחר. מצאו מוטל די מפוקפק (שהיו עליו המלצות בטריפ אדווייזר, אבל הרגיש לאישה שלי כמו המקום של אוכלוסייה מסוג שאנחנו לא רגילות לפגוש...). היינו עייפים ובמקום לצאת ולראות את העיר, אירגנו לנו ארוחה ונרדמנו מול הטלוויזייה.

בלילה עבדתי קשה כדי למצוא אטרקציות טובות כדי שהיום הבא לא ירגיש מבוזבז. עמלתי גם למצוא לנו מלון במיאמי לעשות בו את השבת. כולם אמרו שבמיאמי קל למצוא אוכל מוכן וזאת היית ההתוכנית. לקנות אוכל מוכן בדרך, להגיע למלון ולשבות במיאמי.

אתם יודעים מה אומרים על תוכניות?!...

אז זהו.

שככה בדיוק.

**********************************************

חלק 14 – פלורידה, אוורגליידס, אינדיאנים ומיאמי

קמנו בבוקר די בנחת. הלכנו לארוחת הבוק רוגילינו שכשאומריםש היא עד 9:00 זה אומר שבתשע כבר אין מה לאכול.

איכשהו בכל זאת הספקנו ליהנות מוופל בלגי, טוסטים, ריבה, חמאה, מיץ תפוזים וקפה. הכל היה מסומן ככשר ויחד עם גבינות ויוגורטים מהחדר זאת הייתה אחלה ארוחת בוקר.

החלטנו שאין זמן לראות את נייפלס ויצאנו לכיוון שמורות התנינים. בתוכנית - שיט באייר בואט, מפגש אישי עם תנין ועוד.

יוצאים לדרך. בפעם הראשונה בחופשה אין קליטה אינטרנטית ואנחנו מרגישות קצת אבודות. מזל שהצטיידנו כבר מהארץ במפות של AAA ויחד עם המפות הקטנות מהמלון ידענו לאן אנחנו נוסעים. אחרי עצירה במרכז המידע (הרבה מידע לא תקלו שם), החלטנו לוותר על אוורגליידס סיטי ולסוע ישר לאחד מספקי השירות של הסירות והתנינים.

הילדים בינתיים ציירו ציורים. דמויות מדיסני, תנינים ועוד.

בחרנו ב WOOTENS כשהבנו שכולם בעצם אותו דבר....

התמקחנו קצת (מסתבר שכדאי לעשות את זה, בעיקר בתקופות מתות) וקיבלנו גם כרטיס כניסה חינם ל ANIMAL SANCTUARY שבו אפשר גם להחזיק ולגעת בתנין אמיתי.

מהר מהר התלבשנו בבגדים חמים ועילנו לסירה.

הסיור היה קפוא, אבל די מרשים. לא יאומן, אבל למרות הרעש הנורא התינוק נרדם.

ראינו מעט תנינים, אבל ההסברים על המנגרובים ועל האוורגליידס היו מרתקים. גם חוויות הילדות של המדריך (שגר על תעלה לא רחוק משם), היו מרתקים ונהננו גם מהצצה אל העולם הפנימי של תושבי הדרום כששמענו חוויות ילדות. בדבריו היה ניכר המתח בין השלטונות לתושבים. המנגרובים מוגנים על פי חוק והתושבים מרגישים שהמדינה גורמת להרס האוורגליידס כשהיא נותנת להם להשתלט על הנוף.

בתום הסיור הלכנו למקלט החיות.

היה לנו קשה עם הנמרים בכלובים הקטנים, אבל בכל מקום היו שלטים שהסבירו כי למרות שהכלובים בגודל חוקי הבעלים החדשים של המקום פועלים להגדלתם ושיפורם.

הכל היה די מנומנם, אבל בסוף נמצא הבחור שנתן לנו להחזיק תנין קטן. זאת הייתה חוויה מוזרה.

הילדים היו בשמיים וגם אישתי, חובבת החיות, הייתה די מרוצה.

חזרנו לאוטו והמשכנו בדרך. הלו"ז התחיל להיות קצת לוחץ. עוד כמה שעות שבת והדרך עוד רבה....

החלטנו לעצור בכפר האינדיאני. יצאתי מהאוטו ושאלתי מה יש במקום (הכניסה בתשלום) הסבירו לי וחשבתי שזה שווה את דמי הכניסה. זה לא. שאלנו גם מה כולל מופע התנינים ואמרו לנו שמראים איך האינדיאנים נהגו לתפוס את התנינים. גם אמרו שהמופע מתחיל בעוד חמש דקות. אז נכנסנו. התאכזבנו מיד, אבל חשבנו שאולי המופע יכפר. הוא לא.

שוטטנו שם עוד קצת. שוחחנו עם האחראית וגם קיבלנו חולצות במתנה (בגלל האיחור שלהם במופע ובגלל האכזבה שלנו). הילדים הכי התלהבו מהגלידה. גם אנחנו.

התחלנו לסוע לכיוון מיאמי ביץ' הזמן התחיל להיות לחוץ מאוד. האישה ביצעה עקיפה והאיצה קצת ואז.... אז עצר אותנו שוטר!

עכשיו. השוטרים שם לא צופרים והם לא קוראים לך בכריזה. הם פשוט נוסעים אחריך באורות מהבהבים. לקח לנו רגע להבין שאנחנו צריכות לעצור. זה היה כמו בסרטים. השוטר יצא מהאוטו ושם יד על האקדח (כנראה שהוא ראה במראה את זוגתי שהיא קצת כהה), הוא ניגש אלינו ושאל האם אנחנו יודעות כמה מהר נסענו (במונחים ישראלים זה לא כל כך מהר במונחים אמריקאים מהר מאוד). האישה החליטה שתמימות ושפה לא רהוטה אולי יעזרו. היא צדקה. האנגלית הטובה שלי כמעט עלתה לנו בקנס...

אולי גם נראנו מסכנות ובכל זאת שתי נשים ושני ילדים ברכב. בסוף קיבלנו רק אזהרה. עם תוספת שאומרת שעכשיו אנחנו מוכרות למערכת ואם ניסע מהר שוב צפויים לנו קנס ועונש...

בטוח שזה הרגיש כמו הרפתקאה.

עכשיו השעה כבר מאוחרת השבת מתקרבת ואנחנו עוד לא יודעות אפילו איפה אנחנו ישנות... החלטנו לסוע לכיוון המלון ולעצור בדרך בסופר שאמור להיות בו אוכל כשר (WINN DIXIE) רק שבחרנו בסניף לא נכון. החלטנו להמשיך לכיוון המלון ובדרך לעצור בסניף הנכון של וין דיקסי.

זוכרים שאמרתי שאני והווייז עוד לא הסתדרנו כל כך. אז זהו שעכשיו התחילו הצרות...

בגלל שהשבת התקרבה החלטנו לא לסוע קודם למלון ואז לחפש אוכל, אלא קודם לקנות אוכל ואז להגיע למלון (שגם לגביו היו ויכוחים כי האישה זכרה ביקורות גרועות ואני זכרתי ביקורות טובות). טעות. אם היינו מתחילות במלון היה נחסך לנו הרבה כאב לב.

אני מתכננת את הוייז ככה שתוביל אותנו לסופר, אבל...

אנחנו נוסעים ונוסעים ונוסעים ונוסעים.

מיאמי גדולה והשבת מתקרבת ו...

הלחץ באוטו הטלך וגובר. הביטחון שלי בזה שהקלדתי את הכתובת הנכונה הולך ויורד ונוסעים ונוסעים... וכולנו רעבים והשבת בפתח והאישה שאיתי והילדים דתיים ו... האזור נראה די מפוקפק.

מגיעים.

שום וין דיסקי ושום נעליים. כבר ברור שטעיתי. אבל אין לנו דלק ואין לנו אוכל.

אחרי עצבים באוטו אני יוצאת כדי לראות מה אפשר לקנות. הניסיון שלנו הראה שבכל סופר יש גם אוכל כשר.

ואני מסתובבת בסופר על סף דמעות. קשה מאוד למצוא מוצרים מסומנים בכשרות וכולם סביבי מדברים ספרדית.

אני מצליחה למצוא סלמון חצי טרי ואורז בקופסא וקצת שימורים וירקות. בשר כשר אין בכלל בנמצא, גם לא הנקניקיות של היברו נשיונל שהיו בכל מקום. ואני על סף דמעות. ויין, צריך יין לקידוש. ואז... אז אני נתקלת בסטנד שלם של יין כשר לקידוש. במחיר מבצע. זה הרגיש כמו הארה. כמעט שמעתי את המנגינה באוזניים. ירדה עליי שלווה. הכל לחוץ ומעצבן, אבל קיבלתי סימן. אלוהים סולח. יהיה בסדר.

והילדה מגיעה מהאוטו, היא צריכה לשירותים. אני לוקחת אותה ואנחנו הולכות לקופה ושם, הכל הולך לאט לאט... והשבת, מה יהיה עליה?!...

אני מסבירה קצת באנגלית וקצת בתנועות ידיים שכרטיס האשראי הוא של אישתי ומראה דרכונים עם אותו שם. כולה 50$, אבל בשכונה כזאת זה נחשב סכום גבוה שדורש אישור בקופה הראשית...

איכשהו שרדנו את זה ואנחנו נכנסות בחזרה לאוטו.

האישה רותחת. מבינה שכבר שבת ואנחנו עדיין נוסעות. פיקוח נפש. האזור הוא לא כזה שאפשר פשוט לעצור בו. האישה נזכרת שכתבו שבמלון הזה שיפצו רק את הקומה הרביעית ושהיא דווקא בסדר....

מגיעים למלון. אני נכנסת לסדר לנו חדר. כמעט בוכה מול פקידת הקבלה. מסבירה לה שאני גרמתי לאישה שלי לחלל את השבת שלה. מקבלת חדר בקומה הרביעית. נוף חלקי לאוקיינוס. יותר מזה היא לא יכולה לתת. מסדרת לנו חנייה בתשלום. הולכת לאוטו. האישה והילדים משאירים את המפתחות בפנים ועולים לחדר. האישה מסתגרת איתם באמבטיה והם מבלים.

אני מסבירה לבל בוי את כל הצרות, הוא מרגיע אותי. מבטיח שיהיה בסדר.

אני מבשלת בקדחתנות. מתעלמת מהשעה ומהשבת ומהכל. הנקניקיות הופכות לתבשיל שעועית ורוטב, הסלמון מוקפץ במחבת. האורז מתבשל בסיר. לפחות החדר יפה וחדש ונקי. הבאסה היחידה שהכל מריח מבישולים ואין אפשרות לפתוח חלון...

כשהכל מוכן אני מכריזה שהשבת הגיעה. אנחנו מברכים ומקדשים.

לפחות היין הוא לא מיץ הענבים, אלא יין קידוש מתוק של ממש. לכולנו טעים. האוכל ממלא את הבטן. שבת. שלווה יורדת עלינו. הילדים אוכלים. אנחנו אוכלות. ואז הילדים באים לסיבוב שני של אוכל.

אנחנו משחקים וצוחקים ונרגעים.

גם אני מתקלחת, מוחקת מעליי את זוועות היום. פותחים לילדים את הספה הנפתחת. שלווה.

אני הולכת עם הבל בוי לאוטו להביא משהו ששכחנו.

האישה ואני קוראות את כל ההסברים שיש למלון להציע. כל האזהרות על מיאמי מחלחלות פתאום. אני הולכת לחדר הילדים, הסלון, השרשרת בדלת קרועה. אני מעמידה את כל הכיסאות, העגלה, הכדורים בפתח. בריקדה. רק שלא יחטפו לי את הילדים.

שבת שלום.

***************************************************

חלק 15 – פלורידה – מיאמי

שבת בבוקר יום יפה.

אנחנו מתעוררים לשבת אפשרורית וקרירה. יורדים עם בגדי ים לבריכה, מגלים דהיא לא מחוממת ויורדים לחוף הים. מה אני אגיד לכם - בתל אביב הים יות ריפה. אבל אנחנו אוהבים ים והשמש יוצאת וכשהיא יוצאת חם.אנחנו מתמקמים לא רחוק מהמלון והילדים משחקים בחול. קופצים קצת בגלים. הים סוער וקפוא. אני מנסה להיכנס עם הילדה שכל כך רוצה ומוותרת. קר לי.

הילד נרדם על הידיים ומושכב בעגלה מכוסה. חם לו ונעים לו.

פתאום עדת שחפים יורדת על הילדה. זה נורא יפה ואנחנו מרגישים בסצנה של "הציפורים" של היצקוק. שבת ובכל זאת אני שולפת מצלמה. פשוט לא מתאפקת. מקווה שאלוהים שלהם סולח לי. אני מצלמת קצת.

אנחנו מבלים עוד ואז חוזרים למלון לארוחת הצהריים. בדרך אנחנו מגלים את הספרייה הציבורית ואנחנו עוצרים עם הילדים לשעת סיפור קלה משלנו. אנחנו מוצאים ספר על פרות ים והילדה מאושרת. חוזרים לחדר לאכול הסלמון חמים וטעים והאוכל איכשהו בסדר.

מנוחת צהריים.

מנוחה בשבת תענוג.

במוצאי שבת אנחנו מקדשים בזריזות ויוצאים לכבוש את העיר. מציאת החנייה קשה, אבל בסוף הצלחנו.

אנחנו מגלים את הטיילת. מגלים את החופים היפים של מיאמי ביץ וקצת מצטערים שלא טיילנו לכאן בבוקר, למרות שזה היה מאוד רחוק מהמלון.

הקצב של מיאמי נחמד לנו. מתאים לנו אחרי כל המתח של היום הקודם ואחרי השבת המנומנמת.

אנחנו מחליטות ללכת לכיוון המדרחוב. חנוכייה ענקית מצדפים ןסביבון ענק מזכירים לנו שיש כאן הרבה יהודים. גם עץ חג מולד עומד שם והילדה משחקת מתחתיו עם עוד ילדים.

מיאמי מרגישה לנו מוכרת, משהו בין אילת לבת ים. לא בדיוק הסגנון שלנו. אנחנו שומעים המון עברית והילדה מתלהבת, מתחילה לספר לאנשים את כל קורות חייה באושר.

יותר עברית מששמענו כל הטיול....

אנחנו חוזרים למלון בשעה מאוחרת מאוד. אני נרדמת עם הילדה בסלון. הילד נרדם עם אישתי בחדר השינה. הבריקדה שומרת עלינו ואנחנו ישנים טוב. בבוקר נרד דרומה.

***************************************************

חלק 16 – פלורידה - הקיז

בוקר יום ראשון. קמים בנחת. ארוחת בוקר קלה ויאללה לאוטו. עוצרים לקנות כובע לילד (בשבת ראינו כובע מוצלח בחנות מול המלון, אבל לא יכולנו לקנות), קצת אוכל כשר לדרך במעדנייה שנמצאת דקה וחצי מהמלון (אמרתי שטעינו לא להתחיל במלון ואז לקנות אוכל נכון?!....). והכי כייף - לחם טרי עם ניחוח של הארץ!

התוכנית היא להגיע לאיסלמורדה ושם לשחות עם דולפינים במקום שקראתי עליו המלצות. המלון המיועד הוא מלון שחברה שלנו לנה בו בקיץ. הזמנו מקומות ואז ביטלנו, החלטנו לשהות כמה לילות שיתחשק, כאמור זה החלק החופשי בחופשה....

היו כמה סיבות לבחירה באיסלמורדה:

1. היא באמצע הדרך בין מיאמי לקי ווסט

2. היא נראתה מהממת

3. חברה שלנו שהתה בה בקיץ ונהנתה מאוד

הגענו למקום של הדולפינים, בררתי כמה יעלה לכל אחד מאיתנו והסתבר שאפילו בשביל התינוק צריך לשלם. ידענו שזה יהיה יקר, אבל זה היה מוגזם והחלטנו לדחות את ההחלטה למחר ולבחון מקומות נוספים. אישתי מצאה ברשת המלצות עלעוד מקום והחלטנו להחליט בבוקר לאן הולכים.

כדי שזה לא יהיה יום מבוזבז, ובגלל שהיה הרבה יותר מדי קר, החלטתי לקחת אותנו על סירה עם תחתית זכוכית. ואני אומרת החלטתי כי האישה צעקה ובעטה כל הדרך לשם וכל השיט גם.

לפחות הרשו לנו להביא אוכל משל עצמנו בגלל נושא הכשרות.

הילדים התלהבו. אנחנו קצת פחות. מה אומר לכם - הריף באילת יותר יפה. גילינו לתדהמתנו שזה הטיול השני של הילדה בארה"ב ואפילו בתאילנד היא כבר הייתה, אבל באילת היא לא הייתה מגיל 4 חודשים... הבטחנו לה שנשתדל לקחת אותה לשם בקרוב. (מבחינתה זה מקום כל כך רחוק וקסום שצריך לטוס אליו פעם בחמש שנים כמו ארה"ב). אבל זה היה נחמד וראינו צב ים ענקי ודגים והמון המון מדוזות (שהורידו עוד יותר את המוטיבציה שלי להיכנס למים הקפואים.

חזרנו לאוטו ונסענו לכיוון המלון שבו רצינו לשהות. בדרך אספנו בנקודות ההסבר לתיירים שמות של עוד מלונות מומלצים. בדקנו אותם בדרך והחלטנו שהם לא לטעמנו. בכל זאת, זה יועד להיות חלק "החופשה" שבתוך החופשה... הגענו למלון המצופה וגילינו שהוא בשיפוצים. מסתבר שהם כן משכירים חדרים (במחיר של 100$ ללילה), אבל אין להם בריכה וחוף ים ולכן הם מאפשרים לך כניסה חופשית לכל המתקנים של המלון הסמוך שהם מגדירים "מלון אחות".

הלכנו לבדוק את החדר שנראה מהמם. הכל חדש ויפה. מרפסת עם נוף לאוקיינוס. טלוויזייה ענקית, אמבטיה חדשה-חדישה. החלטנו לבדוק גם את המלון אחות. אהבנו אותו. בררנו כמה יעלה לנו חדר בו וגילינו שהוא יעלה בערך 160$ ללילה אם נרצה נוף לאוקיינוס. החדרים היו ישנים (הם הבאים בתור לשיפוץ ברגע שהמלון השני יסיים).

החלטנו ללכת על הדיל הזול ולבוא למלון הזה בשביל הבריכה, הים, המסעדה והמדורה... החלטה מצויינת!

בינתיים לקחנו חדר ללילה אחד, שמראש אמרנו להם שאולי נרצה שניים. אמרו שאין בעייה ונוכל להודיע להם בבוקר. קיבלנו צמידים שמסמנים אותנו כאורחי המלון והלכנו להתמקם.

מהר מהר לבשנו בגדי ים והלכנו לבריכה ולחוף הים. הבריכה הייתה מחוממת. בילינו בה עד שהשמש שקעה ואז החלפנו בגדים (היה כבר ממש קר ושמחנו שלקחנו איתנו מניו יורק קצת בגדים חמים ושקניתי כירבולית בסוף החופשה באורלנדו - הידד לוולמרט!) והלכנו לשבת ליד מין מדורה. היה מהמם וכיף. חברה משמחת. מצאנו מה לאכול (דגים עוטפים בנייר כסף וצ'יפס שטוגן בשמן משל עצמו) והרגשנו מסופקים ומאושרים.

אחרי דיון קצר החלטנו שתמו הנדודים ואם כל כך נחמד פה נישאר עוד לילה אחד לפחות. החלטנו גם לוותר על הנסיעה עד קי ווסט. פשוט לחפוש. אתם יודעים, תוכניות לחוד ומעשים לחוד...

חזרנו לחדר. מקלחת זריזה מריחות המדורה ולמיטות (היו בחדר שתי מיטות ענק) הילדים נרדמו מיד כשהניחו את ראשם על הכר. לנו זה לקח בערך עוד חצי פרק של משהו בטלוויזייה.

המלון שבו שהינו: PELICAN COVE

http://www.pelicancovehotel.com/offers/2015/20off/?ibp-adgro up=brand&ibp-keyword=pelican%20cove%20islamorada&ibp -matchtype=e&gclid=Cj0KEQiA6ounBRCq0LKBjKGgysEBEiQAZmpvA -l1H7Psq_s6b-Y_Yydl_oXIFdFvOEBpI_prZCZw0ggaAuFa8P8HAQ

המלון שבשירותיו השתמשנו: POSTCARD INN

http://postcard-inn-islamorada.h-rez.com/index.htm?lbl=ggl-e n&gclid=Cj0KEQiA6ounBRCq0LKBjKGgysEBEiQAZmpvA4PXtapHlCvU v1Gmm8R6x45J-HjVBpG9gkPuTMIKDUUaAszs8P8HAQ

************************************************

חלק 17 – פלורידה – הקיז ודולפינים גם

בוקר. אנחנו קמים די בזריזות. אוכלים משהו קל וקופצים לאוטו ומשם לסופר הסמוך. קונים קצת פירות ונישנושים וממהרים ל THEATRE OF THE SEA, שם אנחנו אמורים לשחות עם דולפינים... הילדה נרגשת וגם אנחנו. זה חלום שלנו מזה הרבה שנים ואין כמו חופשה כדי להגשים חלומות....

http://www.theaterofthesea.com/

בכניסה למתחם (חנות מזכרות ענקית שבסופה דלפק לרישום ותשלום) מכה בנו בעוז ריח דגים. לא בדיוק ריח נעים על הבוקר. אנחנו בוחנות את כל התוכניות המוצעות במקום (אפשר לפגוש דולפין או אריה ים), פחות מתלהבות ממופעי החיות המוצעים לנו. אחרי כשעה של התלבטות אנחנו מחליטות ללכת על זה. כבר הבטחנו לילדה, ואם נוותר ונחכה לארץ תצטרך לחכות לגיל 10, וגם האישה ממש חלמה לעשות את זה. אז למרות המחיר הגבוה אנחנו מחליטות שהילדה ואישתי ישחו עם דולפינים. אני אחכה לריף הדולפינים באילת והתינוק יחכה שיגדל קצת כדי לזכור ממש את החווייה.

אחת הסיבות היא שאי אפשר לעשות את התוכניות אחת אחרי השנייה. מה שאומר שכולנו במים באותו זמן ואין מי שישלם. ולא מתחשק לנו לשלם להם גם על תמונות. חוצמזה שהשעה המיועדת היא השעה שבה התינוק בדרך כלל ישן... אני קצת מתבאסת, אבל משלימה עם ההחלטה. בהחלט מרגיש לי נכון יותר גם שהאישה היא שתהיה עם הילדה במים. היא מתווכת לה את העולם בצורה טובה יותר.

אנחנו חותמים, משלמים ונכנסים. ומיד מצטערים. אבל... אין דרך אחורה. ברגע ששילמנו זה אבוד.

אז למה הצטערנו?

כי אנחנו לא בעד מופעי חיות, גם בתאילנד התרחקנו מהם כמו מאש.

כי הכל שם מרגיש מסחרי, כל הזמן מרגיש לנו שרואים אותנו כמו ארנקים ענקיים וחסרי תחתית.

כי גילינו שהדולפינים שלהם לא ראו ים פתוח מעולם.... זה החלק שהכי שבר אותנו.

באמתש אני לא מבינה איך יש על המקום הזה כל כך הרבה המלצות.

אבל מאחר ששילמנו כ 200$ על כל אחת מאהובותיי ועוד 70$ בערך בשביל שאני אוכל להיכנס (מזל שעל התינוק לא לקחו כסף) אנחנו מחליטות להפיק מהיום הזה את המירב.

הדבר הראשון שיש למקום להציע זה מופע ארי ים. אז הלכנו. הילדים נהנו. אני נהניתי לראות חיה ענקית ומרשימה, אבל בגדול - הייתי מוותרת בשמחה. למרות שזכיתי לזרוק לו טבעת...

משם המשכנו לסיור מודרך בגשר הדולפינים. הדולפינים מהממים ומרשימים ממש כמו שדמיינתי תמיד, אבל הלב שלנו כואב מזה שהם לא יודעים מה זה ים פתוח וחופש. אנחנו מנסות לספר את זה לילדה ולהסביר לה מה מפריע לנו בזה בלי לקלקל לה את ההנאה. התינוק מתלהב למראה הדולפינים.

בתום הסיור אנחנו מגיעים למין לגונה מלאה בדגים וברווזים ולצידה כיסאות נוח, כאילו חוף ים... המקום שובה את ליבנו. יש שם אוכל שקונים עבור הדגים ואז אם מניחים את היד במים הדגים אוכלים לך ממש מכף היד. זאת חווייה די מענגת ואנחנו נרגעים קצת. אוכלים פירות ש"הגנבנו" פנימה (הם לא מרשים להכניס אוכל כדי שתקנה את האוכל שהם מוכרים, אבל אין להם אוכל כשר). מזג האוויר חמים.

לבסוף אנחנו נפרדים מהמקום בלב כבד והולכים לעבר מופע התוכים. האיגואנות שמסתובבות חופשי מעניינות אותנו ואת הילדים יותר מהתוכים המאולפים. בכל מקרה הגיע הזמן לשחייה עם הדולפינים.

ברגע האחרון, בגלל שהמים היו לה קפואים גם בלגונת הדגים, אנחנו מחליטות לשכור לה חליפת צלילה (בתשלום כמובן), גם ככה היה לרבע העוף שלנו קר. אנחנו מגלות ששכחתי את בגד הים של אישתי במלון. בנכונות לא אופיינית היא פשוט לובשת את בגד הים שלי. תדריך אחרון ליד בריכת הדולפינים וכמובן שהילד נרדם בעגלה....

האישה והילדה נכנסות למים. למזלן הקבוצה כוללת רק אותן ובחור נוסף כך שיש להן הרבה זמן עם הדולפין. אני מצלמת בלי הפסקה, אבל מתבאסת כי בגלל כל המגבלות שהם מטילים על צלם אורח אני לא מצליחה לצלם תמונות טובות ממש. כמובן שלצלם שלהם מותר להגיע לכל מקום כמעט.

החווייה שונה מזו שציפו לה, אבל בסופו של דבר הן יוצאות די מרוצות. אין ספק שהדולפין נראה חיה מדהימה שהייתי שמחה לפגוש ולחבק. לפחות יש לי למה לצפות. מקלחת חמה וזריזה ואנחנו כמעט בדרך החוצה, כשמזכירים לנו לבדוק את התמונות המקצועיות. אחרי התלבטות (התמונות עולות כמאה דולר, אולי קצת יותר, הדחקתי...) אחרי התלבטות אני מחליטה שזה רק כסף ואני קונה את התמונות. אין מחיר למזכרת כזאת ולצערי על זה בדיוק הם בונים.

בדרך החוצה אנחנו פוגשות צב ים שגר שם. הוא מתקרב אלינו, אבל עובדת של המקום מזהירה אותנו שלא להתקרב מדי כי הוא נושך...

אנחנו נפרדות מהמקום הזה בהחלטה ברורה שלא להמליץ עליו לאף אדם.

אנחנו נכנסים לאוטו כדי לחזור למלון ואז אישתי מודיעה שהיא החליטה שמתחשק לה לסוע לקי ווסט. לא בא לה לוותר על החוווייה. היא תשמח אם נבוא ותשמח אם נחליט להישאר במלון. בכל מקרה זאת הרפתקאה מבחינתה. לוקח לנו חצי רגע להחליט להצטרף אליה וככה, לא מאורגנים, אנחנו יוצאים לדרך. יש לנו שעתיים נסיעה עד לשם ואחר כך קצת יותר משעתיים חזרה (בחזור יש קטעים שהמהירות המותרת בהם בחשיכה אפילו איטית יותר).

במרתון אנחנו עוצרים להתרעננות. יש שם חנות של ה DOLAR TREE ואני רוצה דיאט קולה, גרביים לילדים ומשהו מנצנץ כדי שנראה אותם בחושך. כשאני יוצאת מהחנות אין אישה ואין ילדים ואני די בטוחה שהאוטו חונה, אבל לא יודעת לאן הם נעלמו. סיבוב מהיר מגלה חנות בסגנון של TJ MAX ואכן שם הם נמצאים. אנחנו עוברות על מחלקת הילדים ומוצאות כמה שמלות מקסימות לילדה וגם ג'ינס ארוך (שיהיה לה בערב בקי ווסט) וכמובן מציאות לילד ואנחנו שוב בדרך. בגד ים חדש בשבילי לא מצאנו...

והדרך מהממת. גשר חדש, גשר ישן, מנגרובים ואיים קטנים וים, ים, ים... אנחנו עוצרות ליד חוף קטן ואחר כך בעוד מקום מהמם. הילד, שחלץ את נעליו בפעם האלף בטיול הזה, נענש ונשאר באוטו באחת העצירות, עד עכשיו המצפון מייסר אותי על כך.

כשאנחנו עוברים ב BIG PINE KEY אנחנו מתלבטים אם לסטות לכיוון השמורה. סטייה משמעותה עיכוב של שעה נסיעה לכל כיוון פלוס הזמן בשמורה. אנחנו מחליטות שמאוחר מדי, ושבמילא אנשים אומרים שכמעט אף אחד לא רואה שם באמת איילים ננסיים, וממשיכות הלאה.

http://www.tripadvisor.com/Attraction_Review-g34085-d255272- Reviews-National_Key_Deer_Refuge-Big_Pine_Key_Florida_Keys_F lorida.html

http://www.keysdirectory.com/keydeer/

השקיעה מדהימה ואנחנו מצלמות מתוך האוטו הנוסע ומגיות לקי ווסט ממש בקרניים האחרונות שלה. קצת צילומים (בלי הילד שישן באוטו) ואנחנו הולכים לחפש את מרכז העיר על האטרקציות שבו. חיפושי החנייה די מתישים ובסוף אנחנו חונות בחניון בתשלום. בטיול על הטיילת שליד המים אנחנו פוגשות חבורה שמתלהבת מהילדה שעשתה גלגלון מושלם ביד אחת. מסתבר שאחת מהן אלופת שחייה אוליימפית והיא מבטיחה לילדה שצפוי לה עתיד מזהיר אם רק תחליט שזה מה שהיא רוצה.

הם כולם נראים די שיכורים ונראה שכל מה שהם עשו על היאכטה היה לשתות, עכשיו הם מבטיחים לילדה שהם ה BFF שלה (BEST FRIENDS FOREVER) ונותנים לה מתנה. אנחנו ממשיכים לגלידה וסיור ברחובות.

אווירה של חופש ואלכוהול. נראה שהבילוי המועדף שם הוא לשתות והרבה ואז לשתות עוד קצת. בכל זאת נחמד לנו. הכל צבעוני וקולני ומואר. אנחנו מוותרות על סיור ברכבת ומחליטות לחזור לכיוון איסלמורדה. בכל זאת מתחיל להיות מאוחר וי שלנו יותר משעתיים נסיעה. כרגיל הצ'יפס החם של מקדונלדס מציל את כולנו מרעב כבד ומשמח את ליבנו.

כשאנחנו עוברים שוב ב BIG PINE KEY אנ רואה פתאום איילים ננסיים בצד הדרך! מזל שלאישתי יש אינסטינקטים טובים והיא מצליחה לפנות מיד לכיוון הבתים של האי... מיד אנחנו מאתרות עוד איילים והילדה אפילו יורדת מהאוטו ומנסה להתקרב לאחד מהם (הוא מיד בורח). אנחנו מתלהבות נורא וגם הילדים, אבל כנראה שאנחנו יותר כי העייפות מכריעה אותם והם נרדמים. כשאנחנו מחליטות לחזור אנחנו פוגשות אחד שקופץ לנו ממש מתחת לגלגלים. מזל שנסענו לאט.

הראש שלי מתפוצץ ואני מצליחה לשכנע בחור חמוד למכור לי אדוויל למרות שוולגרינס בדיוק נסגר...

אנחנו מגיעים למלון ונרדמים לפני שהראשים שלנו נוגעים בכר. אנחנו מחליטות להישאר עוד לילה באיסלמורדה ולוותר על הבילוי בפורט לודרדייל (משם ממריאה הטיסה שלנו לניו יורק) כי טוב לנו שם ואנחנו רוצות ליהנות מהמלון ומהאי. כמו שאמרתי קודם עדיף ליהנות מאוד במקום אחד מאשר לרוץ להמון מקומות ולא להספיק ליהנות מהם בכלל.

אז אם אתם מחפשים איילים ננסיים - בלילה הם יוצאים לשוטט בין הבתים ואז רואים המון המון מהם!!!

************************************************

חלק 18 – פלורידה – נפרדים מהקיז

בוקר שמשי מקזם את פנינו. אנחנו קמים בעצלתיים ושמים פעמינו לבית קפה שהמליצו לנו עליו, ואפילו יש בו אוכל כשר (זה לא הרגיש לנו כל כך כשר בסופו של דבר). למקום קוראים MANGROVE MIKES CAFFE ואין ספק שזה מקום שכדאי להכינס אליו לפחות פעם אחרת, בשביל ההוויי והאווירה, אם לא בשביל האוכל...

https://plus.google.com/102624471896998308546/photos?hl=en&a mp;socfid=web:lu:kp:placepageimage&socpid=1#102624471896 998308546/photos?hl=en&socfid=web%3Alu%3Akp%3Aplacepagei mage&socpid=1

משם אנחנו הולכים לבריכה. היום הזה מתוכנן להיות יום רגוע ונעים וגם מזג האוויר סוף סוף לטובתנו.... השמש זורחת וכמעט אפשר לדמיין שהאביב כבר כאן.

אני נזכרת בצרות שהיו לנו בדרך למיאמי ובזה שעברנו בדרכי אגרה שהתשלום בהן היה לפי לוחית זיהוי ומתקשרת לחברת האגרות. בדרך נס אני מצליחה לפתוח חשבון משתמש ולשלם את האגרות לפני שחולף הזמן שבו אפשר לשלם באשראי.

תובנה למשתמשים: אם אתם מתכננים לרדת למיאמי ולקיז עם רכב שכור פתחו לכם חשבון של SUN PASS כדי שלא תבחינו בכבישי אגרה בחרדה. כי אין דרך להימלט מהן באזור הזה! זה מאוד פשוט, הם מאוד נחמדים וזה חוסך גם כאב ראש וגם כאב לב. חייבים לשים סכום ראשוני, של כ 10$ אם זכור לי נכון, ואחר כך אפשר לבקש החזר כשסוגרים את החשבון (אני עוד לא סגרתי את שלנו). ברגע שסידרתי את העניין הזה אבן כבדה נגולה מעל ליבי (מי לא שמע על שוכרים שנאלצו לשלם סכומי עתק בגלל שהדרישה לתשלום עברה קודם לחברת השכרת הרכב?!...)

הזמן עובר בעצלתיים. אישתי מחליטה שנורא מתחשק לה לצאת לטיול על אופנוע ים (נו טוב, היא לא תמיד חזקה בלתפוס שלווה), אנחנו מבררים ומסתבר שאם כולנו רוצים לבוא, אז צריך סירת מנוע ולא אופנוע ים. היא מתאכזבת, אבל אני מתעקשת שיותר מתאים משהו לכל המשפחה.... אנחנו מתכננות סיור מוקדם, אבל איכשהו מתעכבים עם ארוחת הצהריים ומחליטים לקחת את הסיוק האחרון של היום. ואז... אז הילד נרדם מותש על מיטת השיזוף ואני רובצת לי במים כמו היפופוטם מרוצה. חסה עליו (באמת שהוא מותש מכל ההרפתקאות) ושולחת את אשתי והילדה על אופנוע ים. קצת מפרגנת וקצת מקנאה.

אפילו קשה לי להגיד מה יותר. אני, בניגוד לאישתי, כבר רכבתי פעם על אופנוע ים, על אגם באפר סטייט ניו יורק לפני הרבה שנים ולא זכור לי שהתלהבתי. מצד שני הסיור בין המנגרובים ובתעלות נשמע נורא כייף. אבלח אני מוותרת. והן נוסעות.

ואני, צפה לי במיים, מדי פעם מציצה על הילד ומחכה שהוא יתעורר.. פוגשת נשים קשישות בבריכה וחולקת איתן את הנודלים הצפים שלנו ומגלה שהם יהודים, אבל שחנוכה לא ממש חשובה להם (הערב נר ראשון של חנוכה ואנחנו מוכנים עם החנוכייה שלנו שסחבנו כל הדרך מהארץ). ואנחנו מדברים על דא ועל הא, והתינוק? עדיין ישן...

וזה מרגיש כל כך חמים ונעים ושלו שלא בא לי ללכת משם לעולם.

וכשהן סוף סוף חוזרות אני מאושרת שויתרתי כי הן כל כך מאושרות וכל כך שמחות וכל כך נהנו שזה שווה לי הכל. וזה לא שאני סבלתי. אמנם הן ציפו שנחכה להם עם מצלמה ותרועות, ואנחנו חיכינו להן במים החמימים של הבריכה, אבל זה בעיקר בגלל שהתינוק התעורר בערך 5 דקות לפני שהן חזרו בכלל....

אנחנו מנצלים כל טיפה אפשרית של חום (השמש כבר שקעה, אבל יש קצת אור סביב הבריכה והמים חמים ונעימים) עד שכבר ברור לנו שקר מדי בחוץ ואין ברירה אלא להיפרד מהבריכה... זה קשה לנו עכשיו כשסופסוף חמים ונעים לנו להיפרד ולחזור לקור הנורא בניו יורק.

אני קצת מצטערת שלא החלטנו מראש על יותר ימים בקיז, אבל ברור לי שלא שווה לנו לשנות את הטיסה לניו יורק כי זה פשוט יעלה יותר מדי וגם - לא מזיק להישאר עם טעם טוב.

אנחנו עושים מקלחת חמה ומדליקים נר ראשון של חנוכה. בתמונות הווטסאפ מהארץ כולם חרפיים ואנחנו שזופים וקיציים בתמונות מהניכר.

אנחנו הולכים (יותר נכון נוסעים) למדורות. לוקחים דג וציפס מהמסעדה (איזה יופי שאפשר לאלתר אוכל כשר גם על חוף של ים) החברה שם נעימה ואנחנו מדברים עם אנשים זרים כמו היו חברים ותיקים. מקשקשים על הילדים ועל טיולים. מזמינים אותם לבקר בארץ, אבל לא מחליפים טלפונים... כשכולנו מתחילים ממש להרדם מול המדורה זה סימן שהגיע הזמן ללכת למיטות. הם משביעים אותי לקום לראות את הזריחה, הם טוענים שהיא מדהימה. למחרת בבקור אני מגלה שהם צדקו.

אנחנו חוזרים לחדר ונרדמים בכייף. אין לנו יותר מדי מה לארוז, כי לא פתחנו בכלל את כל המזוודות כשהיינו באיים. כל האוכל הפתוח נזרק. ואישתי מכריחה אותי לזרוק גם אל כל השמפואים הקטנים והסבונים שאספתי. מזל שלא את כולם כי פתאום בניו יורק נגמר לנו השמפו....

אנחנו קצת דואגות מה יהיה עם המזוודות כי יש לנו הרגשה שחרגנו עם המטען.

בבוקר הלחץ הרגיל של לפני טיסה, הבטן שלי קצת מתהפכת, אבל זה מצב רגיל אצלי לפני טיסה. מסדרות את התיקים ככה שהכל יהיה נגיש ומתאים. נכנסנים לאוטו, עושים צ'ק אאוט מהמלון ומתחילים לעלות לכיוון פורט לורדייל. מאחר שויתרנו על סיור בעיר, אבל החלטנו לצאת מהאיים בבוקר כדי לא להילחץ, נשאר לנו זמן לקניות, ואנחנו מנצלות אותו כדי למצוא עוד מציאות (ומזוודה).

אישתי מורידה אותי ואת הילדים בשער והולכת להחזיר את הרכב השכור. אני מהנדסת את המזוודות, שוקלת אותן במשקל החיצוני, מעבירה מכאן לכאן ושוב בחזרה, כי אין ספק שיש לנו יותר משקל ממה שאמור להיות לנו. איכשהו אני מצליחה לסדר הת המזוודות כראוי. ואז גם מגיעה אישתי וכולנו נכנסים לעשות צ'ק אין. כרגיל זה מעמד לחוץ וכרגיל הילדים די מפריעים דווקא ברגע הזה. אנחנו מדווחים על ארבע מזוודות ואומרים לנו שמגיעות לנו רק שלוש (לתינוק הרי אין כיסא), אני מתעקשת שכשרכשנו את הכרטיסים אמרו לנו שהכללים של אלא על נכונים לגבי כל הטיסות שנקנות דרכם (אני לא משקרת, שאלתי בפירוש וככה אמרו לי) ולכן גם לתינוק מגיעה מזוודה (אני לא אומרת להם שזאת מזוודה עם מגבלת משקל של 10 ק"ג כי אני מניחה שהם יודעים את זה). הפקידה בדלפק הולכת לבדוק וחוזרת עם אישור למזוודה הנוספת. ואז היא גורמת לנו להעביר הכל בין המזוודות, ובעצם אומרת לנו להעביר הכל למזוודה "שלו" כי שם יש לנו עוד המון משקל. כלומר, מבחינתם זה פשוט עוד מזוודה רגילה של 23 ק"ג....

אנחנו שואלות אם יש מקום פנוי בטיסה לתינוק, הם אומרים שכנראה שלא, אבל שניקח את הכיסא לשער ושם יחליטו אם לשלוח אותו, או להעלות אותו למטוס. בבורדינג אומרים לנו שאין מקום (מה שלא היה נכון, מסתבר שיש להם מדיניות, שונה משל כל חברות התעופה האחרות שפגשנו, שאם לא קונים מקום גם אין אפשרות להעלות את הכיסא) ושולחים את הכיסא לבטן המטוס. כאן מתחיל הסיוט....

אנחנו ממוקמים בשני חלקים. אישתי והילדים יושבים בשני כיסאות מצד אחד של המעבר ואני בכיסא בצד השני. מסכי הטלוויזייה שלהם לא תקינים. מבטיחים לנו שזה בטיפול. הגבר שליד החלון דורש מהדיילים לעבור מקום ומוצאים לו מקום בשורה אחרת. מסתבר שהוא מסרב לשבת ליד ילדים. אז בדיעבד יש לתינוק מקום, אבל אין לו את הכיסא שלו... הילדה לא מפסיקה לקטר על זה שאין טלוויזייה.

אחרי ההמראה אני מעבירה אותה למקום שלי (שבו הטלוויזייה תקינה), אני עוברת כמה שורות קדימה למקום עם מסתך תקין. ואישתי והתינוק מנסים לישון בשורה שלהם שהיא השורה האחרונה. אבל אין לו כיסא והוא לא מוצא את עצמו. אני עוברת לשבת לצידם. כלום לא מרגיע אותו. לא מוצץ, לא חיבוק לא ציצי, הוא בוכה כמעט בלי הפסקה במהלך כל שלוש השעות של הטיסה.... אני די בטוחה שאם היה לו את הכיסא שלו זה לא היה קורה.

בסיום הטיסה אני מתנצלת בפני אלו שישבו בשורה לפנינו. הם מחייכים בהבנה מהולה ביאוש.אנחנו מקבלים ואוצ'רים כפיצוי על העדר הטלוויזייה. לנו אין מה לעשות איתם, אבל אני מאוד מקווה שהחברה הניו יורקית שלנו תזכה לנצל אותם.

אנחנו נוחתים בניו יורק, כבר מתורגלים. אוספים את החבילות והולכים לכיוון המוניות. לפני היציאה מלבישים את הילדים בבגדים חמים (ירדנו מהמטוס בכפכפים) וגם אנחנו מתלבשות קצת... הקור בכל זאת מדהים אותנו. רק שלוש שעות וזה כאילו נחתנו ביקום אחר. הנסיעה חולפת בזרזיזות, אין עומס בשעת לילה שכזאת (נחתנו בתשע ורבע בערב, עד שהגענו למונית היה כבר בערך עשר וחצי). אנחנו מגיעים לדירה וזה מרגיש כמו להגיע הביתה... רוזי, הכלבה של בעלת הבית, מקבלת אותנו בנביחות וכישכושי זנב.

אנחנו מדליקים נר שני של חנוכה. זה נחמד כי בדירה יש גם חנוכיות (שלנו ושל בעלת הבית) וגם עץ אשוח קטן וחמוד (של בת הזוג שלה). זה האמת מרגיש כמו חנוכה בניכר, אבל באופן נעים ומוצלח. התינוק ישן לו בעגלה בנחת, לא מתעורר מכלום... אנחנו מבלות קצת עם החברות וכולנו פורשים לשינה עמוקה.

***************************************************

חלק 19 – ניו יורק חזרנו אלייך!

בוקר נעים. מזג האוויר פחות קר ממה שהיה לפני שעזבנו את ניו יורק לטובת פלורידה, אבל עדיין קר. אז אנחנו מחליטים לבלות את היום במוזיאון הטבע. אנחנו הולכים לשם בשייף משוטטים ברחוב. מתרגלים מחדש להווייה של חורף, וגם לזה שהחופשה אוטוטו מגיעה לקיצה. אנחנו קצת עצובים, וקצת מתגעגעים הביתה.

המוזיאון נחמד לנו, למרות שלי זה בו ביקור רביעי, או חמישי. התינוק מתלהב מהדינוזאורים וגם הילדה נהנית. בסך הכל זה יום מוצלח. אם כי לא מלהיב מאוד. אולי זה מה שצריך אחרי כל ההוא הא של פלורידה. כל היום אנחנו מספרות לילדה שבלילה בלילה המוזיאון מתעורר לחיים והיא קצת מאמינה וקצת לא.

אגב, הפעם בחרנו לשלם פחות מהמחיר המומלץ. אני יודעת שיש בנושא זה ויכוח ארוך ועתיק יומין. אנחנו החלטנו הפעם כך. החלטנו כך בשל מגוון סיבות, בין השאר כי לא היה לנו ברור כמה שעות נבלה שם, אם בכלל, וזה מה שהרגיש לנו נכון. אני אומרת את זה לא כהתנצלות, אלא כדי שתדעו שזאת אפשרות אמיתית ולא וירטואלית.

ואגב, כל פעם מחדש אנחנו מגלות שאנחנו מעדיפות פי מליון להיות בחוץ, אפילו בסנטרל פארק, ולא במקום סגור.... אבל בכל זאת הרגשנו שלילדים מגיע קצת חינוך ועושר תרבותי.

בדרך חזרה הביתה אנחנו עוצרים בסופר הכשר וקונים אוכל לשבת. מחליטים בכל זאת לבשל לבד כי הכל נראה לי יקר ולא טעים. הילדה זוכה לקבל מגש של סושי (האוכל האהוב עליה). ואנחנו מצטיידים בסופגניות. טוב נו, קוראים להן סופגניות, אבל הטעם שלהם רחוק מלהיות מה שאנחנו רגילים לקרוא לו טעם של סופגניות. בכל זאת הילדים נרגשים לקראתן. ואנחנו מבטיחות שיקבלו מהן אחרי הדלקת הנרון.

אנחנו מדליקים נרות והשעון, שלא עובד כבר שנים, של סבתא של החברה שלנו, מצלצל מידד כשאנחנו מסיימים לברך על הנרות, ממש סיפורי רוחות רפאים....

הילדים מתלהבים מהסופגניות ואני רושמת לעצמי שבשנה הבאה מגיע לנו כפול סופגניות כי זה לא סופגניות...

לקינוח אנחנו צופים כולנו ב"לילה במוזיאון" בנט בוק שלנו.

אני מבשלת לי בנחת אוכל כמה שיותר דומה לאוכל של הבית. זה אתגר לא פשוט בכלל כשיש לך רק סיר אחד, מחבת בשרי ומחבת חלבי, אז אני מכשירה את תנור האפייה ואופה גם עוף עם תפוחי אדמה.... הפעם נקבל את השבת בזמן ובנחת (אז זהו ש.... ).

אנחנו הולכים לישון עייפים ומרוצים. בתוכנית למחר - סנטה לנד במייסיס וגם הסתובבות ברחוב וקצת קניות. ראינו שיש ב JC PENNY מבצע של בובות של פרוזן ואנחנו עדיין מנסות להשיג לגדולה בובה של אלזה ולאחיין בובה של אנה...

כדי שלא נרגיש שאנחנו בלחץ לקראת שבת אני רצה לקנות חלות וסופגניות (במוצאי שבת יש חגיגה בדירה לכבוד יום ההולדת של המארחת שלנו ולכבוד חנוכה). ואז יצאנו לדרך. הגענו לסנטה לנד והבנו שלשם לא ניכנס ואז... אז גילינו שיש במייסיס אחת מהמכירות השנתיות שלהם!!!! סופסוף קצת מזל בקניות.

אין לנו הרבה זמן כי השבת בפתח ואנחנו קונות כמה שאפשר, מוותרות על מה שכנראה מיותר בלב כבד. יש המון דברים שמתאימים לתינוק, אבל אין הרבה דברים למידות הבאות וכמה חליפות לשבת צריך ילד בן שנתיים?!.... (ועוד כזה שלא היה חסר לו מה ללבוש עוד לפני שיצאו מהארץ בכלל). בין המציאות מעיל צמר יפהפה לשבת לבכורה, שעלה 25 דולר במקום 100, חיליפה של נאוטיקה לילד שכוללת חולצה, ג'ינס וסוודר ועלתה רק 15 דולר וחליפה דומה של חברה אחרת שכללה מעיל צמר עבורו, כמה שמלות לשבת לבכורה ו... מתנתקות וממשיכות. עדייין לא ויתרנו על הבובות. מסתבר שהיום יש סייל בכל הרשתות הגדולות ומאחר שמחר שבת אנחנו צריכות להספיק כמה שיותר היום.

מאחר שכבר הכרתם אותנו אתם יכולים להיות בטוחים שלא קנינו עוד הרבה דברים.... כן הצלחנו לקנות לאחיין בובה של אנה. מסתבר שלמרות שהמודעה אמרה שהם מוכרים את הבובות החל משתים עשרה בצהריים, בפועל מכרו אותן מהבוקר ואלזה אזלה מייד... הבכורה מתאכזבת, אז אנחנו כמעט רצים עד טיימס סקוור כדי לנסות ולמצוא בובה בחנות של דיסני. גם שם אלזה אזלה...

וכרגיל, עוד שנייה שבת. מזל שהתכוננו מראש.... אנחנו מחליפים בגדים במהירות ורצים לבית הכנסת. שוב, זה מרגיש קצת כמו לחזור הביתה....

עוברת עלינו שבת שלווה. אנחנו חושבים לצאת לפארק ומוותרים. קר מדי ועד שחזרנו מהתפילה וסיימנו לאכול ולפטפט עם המארחת כבר צריך להכין את הבית לקראת המסיבה. ואני עוד חולמת לקחת את הילדים בסוף הערב לרוקפלר סנטר.... ההכנת בעיצומן ועובר עלינו ערב נעים עם אנשים מוכרים יותר ופחות. אחת האורחות מביאה איתה את הבנות שלה (שהבכורה הכירה בבית הכנסת וקרובים שלהם בארץ הם חברים טובים שלנו) כך שהיא מאושרת ממש. חסרה לה מאוד חברת ילדים בחופשה הזאת, אחיה הקטן זה נחמד, אבל זה לא תמיד מספיק....

נו, אז כבר לא יצאנו לשומקום. אבל היה כייף.

למחר בערב מתוכנן לנו סיור אורות חג של FREE TOUR BY FOOT

בוקר רגוע. מטיילים בסנטרל פארק. מגיעים ל FAO שוורץ ואנחנו מחליטות להתפצל. האישה והילדים נשארים שם ואני הולכת לדירה להביא בגדים חמים כדי שלא נחזור כולנו רק בשביל זה לפני הסיור. ברור לנוש אחרת נקפא מקור. הטמפרטורות שוב צונחות. אני משאירה אותם בפתח ורצה לדרכי. למרות כל כוונותי הטובות כל הסיבוב לוקח משהו כמו שעה וחצי... אני פוגשת אותם בחנות ומגלה שהם די סבלו. הצפיפות נוראית ואי אפשר ליהנות בחנות שזכרנו כחווייה טובה מהביקור הקודם. הזמן לסיור כמעט הגיע. אנחנו אוכלות במקום כשר לא רחוק ומצטרפות לסיור.

הסיור מוצלח מאוד. החיסרון היחיד שלו שאישתי מגלה כמה הרבה דברים עוד היינו יכולות לעשות בניו יורק אם לא היינו צריכות לטוס חזרה לארץ בעוד יום וחצי.... בכל זאת זה מעניין ומהנה ומרשים. אנחנו עוברים מעץ מקושט אחד למשנהו, המדריך נחמד וקשוב ואני מקבלת מחמאות על זה שאני נוהגת בעגלה של הילד במיומנות של נהגת שודים.... אנחנו נותנים טיפ ונפרדים לשלום. מרגישות שזאת הייתה החלטה מוצלחת מאוד. וטוב שלא הלכנו לרוקפלר סנטר בערב הקודם כי הגענו לשם בסוף הסיור. האם מרפי סופסוף מאיר לנו פנים? אז שהו ש...

ולא, לא יכולנו לעשות את זה בסיבוב הקודם כי הסיור של אורות החג מתחיל רק בתאריך מאוחר יותר שבו היינו כבר בפלורידה. אגב, מומלץ בעונות עמוסות להזמין מקום בסיור הרבה זמן מראש.

לפחות אנחנו מחליטות להקשיב לאחד הטיפים ולסוע מחר במעבורת לסטאטן איילנד בשקיעה. ככה נרוויח גם סיבוב מעבורת ביום, וגם את אורות העיר בלילה.... כמה שניסיתי לשכנע אותה שנשוט במעבורת ולא הצלחתי מילה אחת מהמדריך והיא כבר מוכנה להרפתקאה...

**********************************************

חלק 20 – ניו יורק - זה שיר פרידה

בוקר רגוע, כרגיל. לפני תשע לא רואים אותנו בחוץ. אנחנו מטיילים בנחת. מזג האוויר נעים ויש מין שלווה כזאת של אוטוטו חוזרים ואין משהו שלחוץ לנו לראות, ובמילא המעבורת זה בסוף היום...

אז אנחנו משוטטים וקונים אוכל כשר בכלמיני מקומות ונהנים מהיום. מבררים אם האחיינית גם רוצה בובה של "אנה" כדי שלא תהיה מקופחת ומגלים שאבא שלה בדיוק חזר מהונג קונג ושם הדברים של פרוזן הרבה יותר זולים... (לשם השוואה כובע, מכוער לדעתנו, של אלזה או אנה עם שיער מזוייף מחובר עולה בכל מקום ממוצע בין 15-20 דולר ושם הוא עולה 15 ש"ח).

בצ'יינה טאון אנחנו מגלים מוכר שמכין שלטים עם שמות והילדה בוחרת שלט (של פרוזן כמובן) לחדר החדש שלה.

לאט לאט מזג האוויר משתנה לרעה. נראה שהמעבורת לא תהיה רעיון מוצלח, אבל קשה לנו לוותר ואנחנו ממשיכות לכיוון הכללי שלה. ואז... אז אני מאבדת את השלט! ועד שאנחנו חוזרות על עקבותינו גם הוא נעלם... עצבים וקר לנו ו... אנחנו מגיעות כמעט עד למעבורת ומבינות שזה לגמרי אבוד. היום השמשי והבהיר הפך לטפטוף טורדני ואפור.

אנחנו מבלות באזור הרובע הפיננסי, צוחקות ונדהמות מהאנשים שמחכים בתור להצטלם עם הראש של השור (ועוד יותר מאלו שעומדים בתור כדי להצטלם עם התחת שלו). עוצרים בכנסייה באזור, נהנים מכל האורות והקישוטים, אבל הכל אפרורי וגשום.

אנחנו מחליטות שאולי קצת קניות ישפרו את מצב הרוח ונכנסות לסנצ'ורי 21. אין שם דברים שאנחנו אוהבות במחיר שאנחנו אוהבות (בכלל, בפעם הקודמת קנינו שם המון והפעם כמעט כלום, בין השאר בגלל שהמבחר לילדות בגיל של בתנו הרבה פחות מרשים מהמבחר לילדות עד גיל 3 ושהילד כבר באמת לא צריך כלום). גם העצירה בפילס הסמוך לא מניבה מציאות. אנחנו בודקות ומגלות שיש TJ MAX בסביבה ומחפשות שם כמה דברים. אנחנו עייפות ורעבות וקר, אבל אנחנו מצליחות למצוא שם דבר או שניים והופ... לדירה!

כל נסיונותיי לגרור אותם לטיימס סקוור עולים בתוהו. נמאס להם והם מצביעים ברגליים....

בדירה אנחנו מקנחים בארוחת נקניקיות מוצלחת! מצב הרוח של כולם משתפר והם צופים בסרט השני בסדרת "לילה במוזיאון". מצחיק, אבל ככה עובר עלינו הלילה האחרון בניו יורק. אה כן, וכמובן שכשהם נרדמים כולם אני אורזת ואורזת ואורזת אל תוך הלילה...

הטיסה שלנו ביום המחרת היא אחר הצהריים המוקדמות. אז לאור לקחי העבר אני לוקחת מרווח היסטרי כדי שנגיע בזמן לטיסה בלי לחץ. אני מזמינה, שוב, רכב מ"כרמל" למרות שהפעם אין לנו קופון הנחה.

בבוקר אנחנו מחליטים להסתובב קצת ברחובות וגם לנסות ולשחזר לילדה את השלט האבוד בצ'יינה טאון. אבל גשום וכל המוכרים אומרים שאין סיכוי שהוא בא היום לעבודה. לצערנו הם צודקים. אנחנו יורדים לצ'יינה טאון גם כדי לקנות שקיות גדולות עם ריצ'רצ' בתור תיקי יד למטוס. כי מבט קצר בכל מה שארזתי, ובעיקר במה שנשאר בחוץ, מבהיר לנו שיש לנו בעיית מקום (ובעיקר משקל) חמורה ביותר אם לא בא לנו לשלם עוד על המזוודות. ולא בא לנו, כי לא קנינו מספיק כדי שזה יצא שווה (ומסתבר שאם קונים את הטיסות דרך אל על, אבל הן לא כולן של אל על, אין הטבת נוסע מתמיד על מזוודה נוספת ולנו הרי יש קונקשיין בציריך). וגם אנחנו מחפשים מחט של משאבה כדי להוציא את האוויר מהכדור שקנינו בפלורידה כדי לא לקחת איתנו ואיכשהו טס איתנו בכל זאת והאישה מסרבת לקחת אותו מנופח...

מצ'יינה טאון אנחנו ממשיכים לטיימס סקוור. גם כי מתחשק לי וגם כדי לחפש עוד דבר או שניים בטוייס אר אס. לא, עוד לא ויתרנו על "אלזה".... אין. אבל מצאנו משאבה ומצאנו מחט לכדור ומצאנו מוצצים לילד במחיר מעולה. והילדה קונה לעצמה מסוק עם שלט בכסף שנשאר לה (היה לה כסף שהיא חסכה מאיסוף בקבוקי מיחזור במשך שנה וחצי לקראת הנסיעה שגם עליהם יש סיפור שלם שמתאים לפעם אחרת). אנחנו מגלות שבטוייס אר אס יש הנחה לתיירים!!! זה לא משהו שמדברים עליו, אבל זה משהו מעולה שחבל שלא ידענו עליו קודם.

אני הולכת לקופה והאישה רצה להוציא את האישור. הוא תקף לשלושה ימים, אבל לנו זה כבר לא עוזר. בעוד שעה באים לקחת אותנו מהדירה לשדה התעופה. אנחנו כמעט רצים לרכבת. לפחות הילדה מאושרת מהרכישות של הרגע האחרון ואני קצת פחות מתייסרת מהעצב שלה על אובדן השלט מהיום הקודם.

אנחנו מגיעים לדירה ומאתרגנים לתזוזה. רק הורדת החבילות לוקחת פרק זמן לא מבוטל בכלל. המכונית מגיעה בדיוק מושלם ואנחנו יוצאים לשדה התעופה. קצת עצובים שנגמר. וקצת נרגשים גם לחזור.

עכשיו אני אמורה להגיד לכם שהגענו לשדה. עלינו לטיסה. משם לקונקשיין והגענו הבייתה שמחים מאושרים. אז זהו ש....

**************************************************

חלק 12- הטיסות הביתה

הגענו לשדה התעופה. אנחנו מגלות שיש אפשרות לעשות צ'ק אין למזוודת כבר על המדרכה בחוץ... אני שואלת את הסבל אם זה בתשלום והוא אומר "זה תלוי בך".

אנחנו מתלבטות לרגע ומחליטות לנסות את זה. מה אומר לכם - פלא פלאים. במקום צ'ק אין לחוץ ומעצבן כמו תמיד הכל רגוע ונעים ומסודר לגמרי. הוא גם בודק אם יש מקום פנוי עבור התינוק. אין אפשרות לדעת כרגע, אבל אומר לנו לקחת את הכיסא כי אולי בשער יגידו שיש. מאחר שזה ערב חג המולד (ממריאים ב 23 בדצמבר, אבל נוחתים בציריך ב 24 בדצמבר) חשבנו שהטיסה תהיה די ריקה... היא די מלאה דווקא. זאת טיסה של אמריקן איירליינס שנקנתה דרך אל על במסגרת חבילת הטיסות.

אנחנו מתמקמים ליד השער, שולפים אוכל שהכנו מבעוד מועד ומתגברים בצ'יפס ממקדונלדס. כולנו די מרוצים. אוטוטו מתחילים לעלות למטוס ואז... אז מתחילים להודיע שיש תקלה במטוס ובינתיים הטיסה מתעכבת.

עכשיו, הרבה מאלה שנוסעים איתנו ממשיכים לישראל, רק שלרובם יש קונקשיין של כחמש שש שעות בציריך. אנחנו בחרנו קונקשיין של שעתיים בגלל הילדים ואנחנו מתחילות להילחץ. חוצמזה שאחרי שלוש שעות בשדה לילדים , ואם להודות על האמת גם לנו, די נמאס.

מהדלפק של אמריקן אירליינס אי אפשר לקבל פתרונות. הם כבר יודעים שנפסיד את הטיסה לארץ, למרות שהם טוענים שיש עוד סיכוי שנגיע אליה, שקר מהשפה ולחוץ, אבל מסרבים לדאוג לטיסה חלופית עד שנגיע לציריך. בגלל העיכוב הם גם מצליחים למלא את הטיסה עד אפס מקום. מה שאומר שאין מקום נוסף לתינוק והוא יצטרך לשבת עלינו.... כשאני פונה אליהם בשביל מים חמים כדי להכין לו מטרנה, הם נותנים לנו ואוצ'רים לארוחת הערב. מאחר שכבר אכלנו אני משתמשת בהם כדי לקנות שוקולדים לחברה בעבודה ומים ושתייה קלה למטוס ולשדה התעופה בציריך, כי אמרו לנו שהכל בו נורא יקר. קצת אחרי זה סופסוף עולים לטיסה.

הילדים כבר הרבה מעבר ליכולת ההכלה שלהם. חמש שעות בשדה התעופה נותנות את אותותיהן בכולנו. והדרך רק התחילה....

הילד סובל בטיסה וכולנו סובלים ביחד איתו. הוא בוכה ולא מוצא את מקומו. גם אין לנו מסכי טלוויזייה, מה שישר מוציא מהבכורה ים של קיטורים. האמת היא ששגם אותנו זה די מבאס.

למרות שיש לדיילים המון מקומות פנויים במין נישה שלהם הם לא מציעים עזרה. אפילו לא רק בשביל להרדים אותו. למעשה הם מארגנים לעצמם מיטות. סוגרים את הוילונות והולכים לישון! מזל שהצטיידנו בקצת מים לפני הטיסה.

אנחנו פורשות לו מצע על הרצפה (לפחות הבחור הנחמד שעשה לנו את הצ'ק אין דאג שנשב בשורה שבה שמים גם עריסות, כך שאין לפנינו כיסאות, מצד שני גם אין לנו טלוויזיות). הוא בוכה ובוכה ובוכה.... בסוף אני מתיישבת על הרצפה לידו ואיכשהו מצליחה להרגיע אותו והוא נרדם. גם הבכורה שוקעת. אני בקושי זזה, לא נושמת העיקר שלא יתעורר.

לקראת הנחיתה אני שואלת את הדייל מה יהיה עם הקונקשיין (כי אני רואה אותו מקדם לתחילת המטוס אישה עם קונקשיין קרוב). הוא מתעקש שיהיה בסדר. אז זהו ש...

אנחנו נוחתים. הילדים הרוגים. איכשהו אנחנו אוספים אותם ואת החבילות ורצים החוצה. למרות שעכשיו ירדנו מטיסה, ולמרות שיש לנו קונקשיין שאמור לצאת בעוד רבע שעה מעמידים אותנו בתור רגיל לבדיקה בטחונית. ולא עוזר לנו שאנחנו מסבירים שנפסיד את הטיסה ולא עוזר לנו שאנחנו אומרים שרק עברנו בדיקה בטחונית לפני הטיסה שממנה ירדנו... לא רק זאת הם מכריחים אותנו לזרוק את כל השתייה שקנינו (פרט לבקבוק מים אחד עבור התינוק) וגם צועקים עלינו שגם משחת השיניים והאנטיביוטיקה (בקבוק עם אבקה לא מהולה) והנורופן והאקמולי הם נוזלים ולמה לא הוצאנו אותם מהתיק. אנחנו מסבירות שמעולם לא התייחסו אליהם קודם כנוזל... זה לא ממש עוזר. בכלל הם לא נחמדים וזה מבאס אחרי הנחמדות האמריקאית שכבר התרגלנו אליה.

דיילת של אמריקן אירליינס שולחת אותנו לרוץ לשער. כמובן שזה השער הכי רחוק בשדה!!! אני רצה קדימה עם התיקים והאישה והילדים מדדים מאחור. אני מגיעה לשער סגור ומסוגר. מגלה שם אישה נחמדה שדווקא מאוד מנסה לעזור לי, אבל השער כבר סגור. אני רואה את המטוס שלנו, אבל אי אפשר לעלות עליו. יאוש. האישה והילדים מגיעים ואני מסבירה להם מה קרה. עכשיו שולחים אותנו לעמדה שמטפלת בקונקשיינים. שוב חוצים את כל השדה בערך.

ושם הם פשוט גועליים. מודיעים לנו שיש לנו טיסה בעוד 12 שעות!!! אנחנו אומרות להם שיש טיסה של אל על שיוצאת בעוד 3 שעות והם מתעקשים שהיא מלאה וזה ערב חג ואין מה לעשות ואומרים לנו שנסתדר. אנחנו מסבירות שיש לנו ילדים קטנים ושאי אפשר לששלוח אותנו ככה להיות זרוקים בשדה 12 שעות. הם מציינים ביובש שיש לנו רק 10 שעות לחכות (כי הרי איחרנו בשעתיים). שומדבר לא עוזר. אנחנו מחליטות לגשת לשער של אל על ולראות אם יש מצב לקבל מקום על הטיסה. אין. גם ככה הטיסה באובר בוקינג והם מציעים לאנשים כסף כדי שיוותרו על המקום שלהם. הם כן מספיק נחמדים כדי להגיד לנו שמגיע לנו לקבל חדר במלון היום של שדה התעופה בגלל שיש לנו ילדים קטנים ושנרד לדלפק בקומה התחתונה ונתעקש. אז אנחנו נגררות לשם על ציודנו.

לרגע אנחנו שוקלות לנצל את היום הלא צפוי בציריך, אבל מוותרות מיד. כולנו פשוט עייפים מדי וברור לנו שזה מעל ליכולת שלנו כרגע...

בדלפק, שוב, הם אומרים שאין להם מה לעשות. שניכנס למרכז למשפחות ונעביר שם את היום. אנחנו מתעקשות שיקראו לנציג של אמריקן אירליינס שאמור לטפל בנו. הוא מסרב לבוא. אני לוקחת את הילדים למרכז המשפחות, האישה נשארת כדי להתעקש. הפקידה נחמדה באמת ומנסה לעזור. וזה עובד!

אנחנו מקבלים ואוצ'רים לארוחות (שלא ממש עוזרים לנו בגלל נושא הכשרות) וחדר במלון היום. אנחנו שוב עוברים בביקורת דרכונים כדי להגיע לשם... נודדים על פני כל השדה הלוך וחזור כמו רוחות רפאים. כולל רכבת פנימית. לפחות החדר נעים ונוח (הגיעו לנו שניים, אבל לקחנו רק אחד כי נראה לנו טיפשי להתפצל עם הילדים). בחדר שתי מיטות מחוברות, טלוויזייה, כיור. השירותים והמקלחות משותפים לא רחוק משם. אני הולכת להביא אוכל (שוב ביקורת דרכונים ושוב בטעות גם בדיקה בטחונית) ועד שאני חוזרת האישה והתינוק כבר ישנים. אני מאכילה את הילדה בחושך מול הטלוויזייה וגם היא נרדמת.

אני מקבלת קוד בחינם לאינטרנט בשדה ומודיעה למשפחה על העיכובים הנוספים (הסים שלי לא מתאים לשוייץ ואני לא רוצה להוציא שיחות אפילו בטעות). כשחולפות ארבע שעות החינם (אחת על כל כרטיס בורדינג) אני מקבלת מהם קודים נוספים... בסוף אפילו נשארו לי קודים שתרמתי לאנשים נחמדים בשדה.

בסוף גם אני נרדמת, אבל רק לפרק זמן קצר. אני לחוצה מדי שעוד משהו ישתבש.... אני קמה וחומקת למקלחת. אין כמו מקלחת חמה וקצת אוכל לפייס כל לב טייל עייף. כולם קמים ואנחנו מקלחות את הילדים. שמחות שלפחות היה לי שכל להשאיר להם בגדים להחלפה בתיק שעולה למטוס (עם ילדים זה תמיד מומלץ בנסיעות ארוכות) ושאפילו לנו הגנבתי תחתונים נקיים וגרביים נקיות על כל צרה שלא תבוא...

אנחנו הולכים לכיוון השער. השדה נטוש כמעט. הכל כל כך יפה ומקושט שאם השווייצרים היו קצת יותר נחמדים אלינו אולי היינו יכולים אפילו ליהנות שם... שוב ביקורת דרכונים (כולם סיימו עם שלוש חותמות של שווייץ בדרכון, אני סיימתי עם חמש!) וצ'ק אין בשער של אל על. סופסוף כמה פרצופים מחייכים. אנחנו מנצלות את הואוצ'רים של ארוחת הערב לקנות בסטארבקס קפה ותה (מארזים) כי למרות שאני נורא רוצה כוס קפה, אני לא מצליחה להביא את עצמי לקנות כוס קפה בארבעים שקלים חדשים, אפילו שהכסף הוא לא שלי... אני קונה די הרבה מארזים והנה יש לנו עוד משהו לסחוב חוץ מתיקי היד, המעילים, השוקולדים מהשדה בניו יורק, העגלה, הכיסא, הבוסטר... מילא. לפחות הטיסה אוטוטו יוצאת ואנחנו מאושריים כי ממש ממש ממש מיצינו את שדה התעופה בציריך ואת השווייצרים גם.

גם בטיסה הזאת אין מקום לילד. הטיסה מלאה בכל מי שהצטרף מהטיסה שלנו וכל מי שוויתר על המקום שלו בטיסה של הצהריים. אנחנו יושבים בשורה האחרונה ממש. לפחות הילדה מאושרת מהעברית ואפילו זוכה לבקר בתא הטייס!

הטיסה עוברת בנעימים למרות שכולנו ערים. אנחנו נוחתים בארץ ושמחים לגלות שכל החבילות הגיעו (כל חבילות היד הסגורות שלנו נשלחו גם הן לבטן המטוס לפי בקשת צוות הטיסה בגלל שהטיסה הייתה כל כך מלאה. ברור שלא התנגדנו).

בדרך החוצה עם המזוודות מישהו דוחף אותי ודורך עליי ולא מבקש סליחה. אני המומה לרגע ואז אני צוחקת ואומרת לאישה שעכשיו אני בטוחה שהגענו הביתה....

אנחנו מגיעים לארץ ולוקחים מונית. זה יותר מסודר מבשנים קודמות, אבל זה לא מתקרב לסדר בניו יורק. גם המחיר גבוה.

וככה, בארבע בבוקר. 31 שעות אחרי שיצאנו לדרך, אנחנו סופסוף בבית במיטה.

תם הטיול הגדול!

עד העונג הבא....

צפיה במפה צפה במפת הפוסט

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של המכשפה?

הפוסט הבא ›
טיול משפחתי לתאילנד ינואר 2011
טיול משפחתי לתאילנד ינואר 2011
מתוך הבלוג של המכשפה
24-12-2015
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של המכשפה »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

תגובות פייסבוק

סגור
0
×