ימים 4 ו-5 של שבוע בקניה - מסמבורו עד נקורו

עולם הטבע של קניה לא מפסיק להפתיע - לא את מי שיוצא לשמורות ונקל בחיות טרף מכל הסוגים, ולא את מי שנשאר בלודג'ים ונתקל בקופים טורפים לא פחות. אורנה מספרת על יומיים של בפארי בין השמורות סמבורו ונקורו.
אורנה בן עזר
|
מפה
תמונה ראשית עבור: ימים 4 ו-5 של שבוע בקניה - מסמבורו עד נקורו
Thinkstock Imagebank ©

ספארי או מנוחה בסמבורו

פעמיים ביום נוהגים לצאת לסיורי ספארי מסורתיים: מוקדם בבוקר ולעת ערב - כשהחיות יוצאות לשתות וכשהן משחרות לטרף. בצהריים כשהחום רובץ על השמורה כולם נמצאים בסייאסטה, שלאף שטונדה. הצטרפתי לסיור המוקדם, פגשתי כמה יצורים עייפים שבקושי התעוררו, אנטילופות בעיקר, שבהו בנו במבט של "נו-באמת". כשחזרתי טרפתי ארוחת בוקר צמחונית והחלטתי להשאר בקמפ ולבלות את מרבית היום ליד הבריכה הנחמדה, פאטה מורגנה בלב הסוואנה.

בערוץ היבש של הנהר הסמוך נחפר בור מים רדוד אז למה שאני ארוץ אחר החיות אם הן מוזמנות לעבור על פני בתהלוכה בדרכן לרוות את צימאונן? התנינים העצלים לעומתן השכילו להחבא במערות שחפרו להם בגדה החולית עד יעבור זעם הבצורת. המון קופים קיפצו מסביב, ביניהם אמהות אשר גוריהן דבוקים לבטנן והן מבצעות תרגילי התעמלות מסובכים על מנת לחטוף משהו מאורחי ועובדי הלודג`. עקבתי אחר אמא קופיפה אחת שטיפסה על עץ ענף, דילגה לגג קני-הסוף וממנו החליקה כבמגלשה ישר לבר. שם פתחה מגרה, שלפה את כלי הסוכר, חפנה ולקקה בהסתר כשהיא מסתכלת כל העת ימינה ושמאלה לראות אם יש מי שבא לסלקה. כשבא השומר לגרשה והוא לבוש בחצאית מסורתית מצחיקה ועמוס בשרשרות כבדות וצמידי חרוזים שהפריעו את תנועתו, היא התעכבה לרגע ללעוג לו ולמאמציו ליידות בה אבן ברוגטקה שלו, ניתרה לפח האשפה לבחון את האוצרות הטמונים בו ומשם התעופפה כחץ מקשת מהירה וזריזה מהנשק הרשמי. השומר נתן בה מבט מזרה אימה והוסיף כמה קללות מצלצלות בשפת הסמבורו או טורקמנה, ואני לא יכולתי לנתק עיני מהחורים בקוטר מטבע גדול שנפערו בתנוכי אוזניו, זכר למקלות המחודדים ומעוטרים או לעצמות שהיו תקועים בהן לקישוט. לא הייתי רוצה להתקל בו בלילה בחושך לבד הרהרתי לעצמי - אך כמובן זה בדיוק מה שקרה כששקעה השמש, כאשר הוא וחבריו גוייסו להגנתנו על נשקם המשוכלל שכלל קשתות וחיצים, סייף דק ומחודד, פגיון וכף קלע.

את האנטילופות זה לא עניין, הן המשיכו להפגין את המגוון והנוכחות הרבה ביותר. יש קטנות בגודל 35 ס"מ, בשם דיק דיק, לפי קולות האזעקה שהן משמיעות. ישנו הדויקר הכפול בגודלו ועדיין גמדי, האימפלה שמקפצת לגובה תוך כדי ריצה אחת לכמה צעדים, והגרנוק ארוכת צוואר כג'ירף שגודלה כמטר, וכל מיני צבאים. התאו כבד הגוף הוא בן דוד מכובד במשפחה הזו, גירסה אפריקאית של הבופלו. הוא גדול מפרה ויש לו קרניים מעוקלות ורחבות מאוד שנראות כנפגשות על המצח ואומרים שצריך להזהר ממנו.

החבר`ה שחזרו מסיור ערבית סיפרו לי שהחמצתי ליאופרד יפהפה כזה שנקרא נמר חברבורות והרבה פעילות: לביאה רזה ובודדה צדה צביון וקול פיצוח עצמותיו מהלך אימים על הצופים, ואפילו צ`יטה מוטרד הפנה ברגע המכריע את אחוריו למצלמה, זה מה שהוא חושב עלינו כנראה, תיירים שבאים כל הדרך מישראל כדי להפריע לסעודה.

התנחמתי בארוחות משגעות, בשקט המדבר המנותק מהעולם, כי אין טלויזיה אין אינטרנט אין קליטה בטלפון הסלולרי, ובכמה דוגמאות מיוחדות לשמורה של ג`ירפה מרושתת וזברת גרווי, שבפיג`מה שלה הפסים יותר מרובים ודקים והיא נראית חומה ומרופטת בקצוות, כאילו לא התרחצה חודשים, אך מה הפלא הרי באמת אין מים.

עוד לילה שקט עבר על כוחותינו פרט להתקלות קצרה עם הנוטרים הסמבורואים המפחידים כשיצאתי לרגע לבדוק מה פשר הרעש (בבונים נבחו על זברה תועה שניסתה ללחך מעט פרחים ליד החדר). היה מכמיר לב לראות את השומרים הגיבורים הופכים עם אור ראשון לסבלים מובטלים המתחרים לשאת את המזוודונת שלי תמורת כמה "בוב" (כינוי לשילינג הכסף המקומי). נפרדנו מסמבורו אחרי השלמת החשבון. התענוג לא זול: כל יום עולה עוד 30 דולר לנפש לשלטונות השמורה, 500 שילינג דמי כניסה למכונית, 1000 שילינג שכר המדריך, 6000 שילינג שכירות הרכב, 2000 שילינג בממוצע עבור דלק, 100-150 דולר לאדם ללילה למלון כולל כל הארוחות, לא כולל משקאות קלים או אלכוהולים. (חליפין: כ-70 שילינג לדולר אמריקאי). לחיות ולמקומיים יש לשער שזה עולה פחות.

לתחילת הכתבה

הרפתקאות בנקורו

יצאנו מוקדם מהשער הסמוך של באפאלו ספרינגס, לפנינו נסיעה לא קצרה לנקורו, חלקה דרך חתחתים חלקה כביש די-טוב (כנראה אין גבול למה שאפשר להתרגל אליו תוך שבוע, הכל יחסי). מכונית חולפת מאותתת לנו כי משהו לא כשורה בגלגל, אני חוששת מהעצירה - אמרו לנו שזו אחת השיטות לשוד. בכל זאת דיוויד חונה ומחליף נקר בדרך לנקורו מה הפלא, הוא מחליט לתקנו במוסך בעיר הקרובה ושם מסתבר כי הקרע עמוק וגדול ויש למצוא גלגל חלופי. בתחנת הדלק אנו שמים נפשנו בכפנו יחד עם ביצת חמינדוס והרבה חריף וגם סמוסק שמן ממולא שדוחפים לנו הרוכלים. יש לי הרגשה העולה מקיבתי שזה עוד יעלה לנו ביוקר, הרבה יותר מהגלגל. שוב מתנפלים עלינו מוכרי המזכרות והילדים דלוקי העיינים, קשה לסרב לאומללות הזו.

אנו ממשיכים וטיפות שמנות של גשם טרופי מיוזע מסמנות מסלולים חלקלקים על האבק בחלונות ובדרך. דיוויד זונח את הרעין המקורי על הקיצור בשביל שהוא עתה עיסת בוץ בוגדנית וחוזר לכביש הראשי. נוסעים עוד ועוד עוצרים רק לשרותים (נקיים!) בחנות לתיירים המתפקעת מפסלי עץ ואבן סבון. התחנה הבאה היא מפלי תומפסון. התצפית נמצאת שתי דקות מהכביש והמראה מרהיב. למלון העתיק לא ניגשנו ואף לא לדוקות (דוכנים) שהצטופפו בצד המעקה מלאות באריגים דמויי שמיכות סקוטיות משובצות ואדומות שהמסאים אוהבים לעטוף בהן את גוום התמיר כאילו אין די בחצאית הקצרצרה.

אחר הצהרים חלפנו על פני נקורו, עיירה תוססת בנוסח אפריקה, והגענו לשמורה. מהשער יש מרחק לא קטן ללודג` שלנו. קיבלנו שני חדרים גדולים ומיושנים, אולי ארווה שהוסבה, אולי מרפסת שנסגרה, במקלחת אין וילון וגם לא חור יציאה למים, מזל שהחליפו לנו באחד החדרים את המיטה הכפולה לשלוש אחר מחאה. סיור ערבית מביא איתו תקווה ורודה - הפלמינגו. בריכות המלח בלבן וטורקיז הסובבות את האגם משכן להמוני עופות הניזונים מהאצות המיוחדות הגדלות כאן ומקנות להן את צבען. מושבת השקנאים מעידה כי יש גם חיים במים העכורים. הריח עז ולא נעים. אנו יורדים מהרכב והציפורים צועדות בסך בכוון ההפוך שומרות על מרחק בטחון קבוע. האויר מלא בהמייתן, כמעט כמו אספת חברים במושב.

חוזרים לרכב הסאפארי ותופסים קרנפית לבנה וגור שכבר מתפתה לסוב על אחוריו ולנסות לאיים עלינו במיני "קרן" שעל אפו הקטנציק. עופות הטרף מתקבצים ללינת לילה על כמה עצים ערומים. ברדלס מתמתח על ענף רחוק. סיעות של ג`ירפות מציצות בנו מופתעות מבעד לעלים. פה ושם נוצר עדר מעורב של זברות, אנטילופות ותאו הממשיך ללחך עשב יחדיו כמו בחזון אחרית הימים למרות החשכה הקרבה. התמונה מקסימה: גזעי העצים צבועים בצהוב עז עד ירקרק בהיר, השמים כהים כקטיפה שחורה, האגם שברקע בטורקיז ושולי המלח לבנים, והעננים נמוכים נצבעים אדום נאחזים בקרניים אחרונות של שמש. אנו, צפרים בורים, מתחרים ביננו מי ימצא איזו מבעלות הכנף סביב אחראית לציוצים, קריאות, גרגורים, שריקות, סלסולים תקתוקים וזמירות.

בלודג`, בפתח חדר האוכל, עדר המלצרים והחדרניות בלבוש שחור אחיד משחר לעדרי התיירים במזמורים הרמוניים ומפתים ובריקודים מסורתיים- הם ימשיכו לזמר לתוך הלילה: ברוכים הבאים לקניה. ברוכים הבאים לנקורו. תם יום חמישי.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×