למצפינים הידד

משפחת עדוי חוזרת לאי הצפוני, מבלה יומיים במוזיאון, חוזרת לרוטורואה ומשתתפת ב``האנגי`` הכי אמיתי שאפשר, עושה זורבינג, דגה דגים ונוסעת בכביש הכי יפה בעולם.
משפחת עדוי
|
תמונה ראשית עבור: למצפינים הידד
© מאורי הירש

מטיילים בוולינגטון

אחרי שייט לילי במעבורת, חזרנו אל האי הצפוני. תיכננו לטייל יומיים בוולינגטון (Wellington) הבירה ומשם להצפין. חוברות המידע על וולינגטון הבטיחו לנו שלל פעילויות מרתקות ואנחנו בחרנו להתחיל דווקא במוזיאון הלאומי טה-פאפה (Te-papa). הגענו למוזיאון ולא יצאנו ממנו יומיים...

אם תשאלו ילד ממוצע אם הוא אוהב מוזיאונים, בדרך כלל תקבלו תשובה מהוססת. מוזיאונים הם לרוב לא סביבה ידידותית לילדים. בדרך כלל אסור לגעת במוצגים, ילדים שאינם יודעים לקרוא זקוקים לתיווך אינטנסיבי ואם אפשר עדיף שהתיווך יערך בלחש, כדי לא להפריע לשאר המבקרים ובסופו של דבר הכוח להמשיך ולשוטט במוזיאון נגמר מהר מאוד, הן לילדים והן למבוגרים. אך לא כך בטה-פאפה. מהר מאוד גילינו כי בינות לאולמי התצוגה משובצים מרכזי חקר וגילוי אינטראקטיביים המיועדים לילדים. שם ממריצים אותך לגעת במוצגים, לבדוק ולהתנסות. לא כתוב יותר מדי על כל מוצג, אפשר גם להקשיב להסברים מוקלטים של ילדים המסבירים לך על המוצג, אפשר לגעת, לרוץ, לשחק ולצחוק, לחזור שוב ושוב על דברים אהובים. מה הפלא שנהנינו כל כך.

בטה פאפה נחשפנו לשלל נושאים וחוויות, עליהם אמנם ניתן ללמוד בספרי הלימוד, אולם האם קיימת דרך לימודית טובה יותר מאשר לחוות דברים במלוא החושים? כך למדנו על מבנה כדור הארץ, ניסינו להרים סלעים ממעטפת כדור הארץ לעומת סלעים מהליבה- נחשו איזה סלע כבד יותר? למדנו על רעידות אדמה תוך שאנו חווים רעידת אדמה וירטואלית בתוך בית שנבנה לשם כך. צפינו בקפיצות באנג`י וירטואליות, טסנו לעתיד במעין קפסולה אינטראקטיבית וערכנו תחרויות בספורט עתידני, מעוף לדוגמא. למדנו על החיות של ניו זילנד. החל מעולם הדינוזאורים, דרך עולם החרקים והמאובנים. נגענו במוצגים, בדקנו אותם דרך עדשת המיקרוסקופ ועוד. התבוננו מוקסמים בשפע עצום של שלדי חיות ופוחלצים שונים, כשמעל ראשנו משייט שלד של לוויתן כחול. ניווטנו ספינות בעזרת גרמי השמיים, מעוף הציפורים ומיקום הלווייתנים. תרגלנו את הג`אגלינג המאורי- הפוי (poi), הבנות התלבשו בתלבושות מאוריות, למדנו על התרבות המאורית דרך עיניהם של ילדים ואפילו למדנו כמה מלים במאורית. בקרנו במראי- בית המפגש המאורי היפהפה ועוד...

אבל גולת הכותרת של הביקור במוזיאון הייתה ביום השני. בית ספר לריקודים מאורים התארח במקום ואנחנו זכינו לחוויה נפלאה וצבעונית של ילדים וילדות הרוקדים במרץ ובהנאה את הריקודים המסורתיים. התיישבנו על הרצפה, רמי שלף את המצלמה והתמכרנו. הנערות הגדולות רקדו במיומנות, בתנועות גוף בטוחות, הצעירות, לבושות חזיות של אגוזי קוקוס וחצאיות קצת היססו, הנערים גמישים כחתולים קפצו בעוז, מפגינים את הצד הגברי הלוחם שלהם, אולם את לבנו שבו דווקא הילדים הקטנים שרקדו נבוכים ובמיוחד אחד מהם, ילד עגלגל עם צמות ארוכות ולחיים סמוקות. הוא רקד בהנאה ובדיוק, שר יחד עם המקהלה שליוותה את המופע סוחף אחריו את הקהל שמחא לו כפיים ועודד אותו ואת חבריו בתרועות רמות. אולם הוא לא הסתפק ב"ריקודים למתחילים" ולאורך כל המופע חולל בצד, כשהוא מגלה מיומנות מדהימה גם בריקודי קבוצות הגיל האחרות. אני החלטתי לאמץ אותו... המופע ארך יותר משעה. הרמנו את ישבנינו מהרצפה הקרה ולא הצלחנו למחוק את חיוך ההנאה שדבק על פרצופינו. במוזיאון תצוגות רבות ומגוונות בנושאי טבע וסביבה, תרבות, אומנות ועוד. למרות ששהינו בו יומיים הספקנו לראות רק על קצה המזלג. הילדים מחו בקול כשהתברר להם שלא נוכל לחזור בשלישית למוזיאון, וגם אנחנו הצטרפנו למחאתם. למוזיאון אתר אינטרנט נפלא ומומלץ בחום www.tepapa.govt.nz/TePapa/ וחשוב לציין-הכניס למוזיאון בחינם!

לתחילת הכתבה

מבקרים שוב ברוטרואה

כן, כן שבנו לרוטורואה, לא יכולנו שלא, רוטורואה היטיבה עמנו בתחילת המסע שלנו בניו זילנד ומכיוון שלא מיצינו את כל האפשרויות הגלומות שבה החלטנו לחזור. לא נרחיב ונספר שוב על הסולפור ועל שרק, זאת סיפרנו בכתבה הקודמת על רוטורואה וסביבותיה. נמנה רק מספר חוויות מופלאות שחווינו.

Mitai קונצרט מאורי אמיתי לשם שינוי:
אנחנו רוצים לראות קונצרט מאורי אמיתי, בקשנו מהבחורה החייכנית בהולידיי פארק האהוב עלינו "All seasons" לא רוצים קונצרט מתקתק לתיירים אלא את הדבר האמיתי. קרן (שחיה בארץ מספר שנים ודוברת עברית) שתקה רגע ואז התייעצה עם בעל המקום שהמליץ לנו על הקונצרט של Mitai "כדאי לכם", אמר כשהוא לועס את שפתו התחתונה מתוך הרהורים, "זה הדבר האמיתי, הם משפחה שהחליטה ללמד את האמת על המאורים. הם לא מתחנפים לתיירים, הם עושים "האנגי" אמיתי בקרקע כמו שצריך, והם רוצים ללמד על התרבות שלהם בלי התייפייפות. הם אפילו לובשים את הבגדים האורגינלים" קרץ אלי במשובה, כשראה שלא הבנתי למה הוא התכוון התכופף לעברי ולחש לי: "נו הם לובשים אזור חלציים, רואים להם את התחת..."

נרשמנו. האוטובוס הגיע בדייקנות בשעה היעודה והנהג החביב הסביר לנו בדרך על נפלאות אזור רוטורואה, תוך שהוא מצביע על אזורים אסורים לבניה מפאת פעילות געשית ומראה לנו בתים שבחצרם התפרצו גיזרים וגם כמה מקומות בהם היו בתים לפני שהגייזר הרס אותם כליל... בכניסה מסרנו את כרטיסנו וקבלנו מקומות ליד שולחן שישמש אותנו לארוחה. אחר כך נלקחנו לראות את המטבח המפואר בו מתבשל האוכל אותו אנו אמורים להערות אל קיבותינו המזמרות. התנור המשוכלל הפיץ חום נעים בערב קיץ קריר שאיחר לבוא כשהתיירים עומדים סביבו משתאים על פלאי הטכנולוגיה ושומעים הסברים על הטכניקה המשוכללת בה משתמשים המאורים לצורך בישול סעודתם.

לאחר הקדמה מרשימה זו הבה אספר לכם את ששמעו אוזנינו: הכל מתחיל בבור גדול באדמה, את הבור ממלאים עצים כשעל שפת הבור מניחים קורות עץ בשתי וערב, על הקורות מניחים אבנים בקוטר של כ- 20 ס"מ ומדליקים את האש, לאחר שהקורות מתכלות והאבנים נופלות להן לבור לוהטות מחום, מניחים סלסלות מתכת מלאות נתחי בשר, במקרה שלנו כבש ועוף (בימי קדם לא היה בשר בניו זילנד, היונק היחידי היה עטלף ולכן הם אכלו בעיקר דגים וירקות), ומעל הבשר ערמות של ירקות, תפוחי אדמה ובעיקר בטטות מתוקות הנקראות "קומרה", את הכל מכסים ביריעות מתוחכמות של בד רטוב (שקי סוכר) ומכסים את הכל בחומר מבודד (אדמה), והולכים לנוח שעתים עד שלוש לאחר ההתרגשות הגדולה הנובעת מהפלא המתוחכם הזה. אנו כמובן חזינו רק בחשיפה של המזון בסיומו של התהליך.

לאחר שהתרשמנו מפלאי המטבח המאורי, נכנסנו לאזור טכס קבלת הפנים כשאנו מכינים עצמנו נפשית לארוחה המצפה לנו לאחר הטכס. הטכס התבצע בכפר אמיתי משוחזר, נבחר צ`יף מטעם הקהל שייצג אותנו בטכס, את פרטי הטכס אני משאיר כהפתעה לכם בתקווה שתלכו לצפות בו, רק אציין שהוא היה אותנטי ללא קיצורים והנחות, מרשים ומרגש ביותר. הטכס ארך כשעה וחצי כשבמהלכו הצ`יף של שבט mitai, הסביר לנו על המסורת המאורית, על הקעקועים, מהיכן הם הגיעו בכלל לניו זילנד, על החיים שלהם לפני העידן הטכנולוגי ועוד. בטכס הזה למדנו על המאורים יותר ממה שלמדנו בכל המקומות האחרים גם יחד, היופי והאותנטיות של הטכס השכיחו מאיתנו את הארוחה הקרבה וזה אומר המון.

האוכל, נו, אני יכול רק לציין שאכלתי דברים יותר גרועים, נתחיל בזה שלכל האוכל היה טעם של כבש, שזה לפחות מבחינתי חסרון אדיר, התיבול היה טבעי לחלוטין, הווה אומר שאפילו מלח לא היה בו וחוץ מזה שהכמויות היו בלתי נגמרות והוא הוגש בבופה חופשי (אכול לפי סיבולת הקיבה), לא מצאתי שום אמירה גסטרונומית משמעותית, לזכותם יאמר שהאדמה שכיסתה את כל המזון לא חדרה פנימה ונחסכו מאיתנו חריקות שיניים מעצבנות. על מנת לעזור בתהליך העיכול הוליכו אותנו מצוידים בפנסים ביער העבות המקיף את הכפר, והסבירו לנו על הצמחייה המקומית ויתרונותיה, בסיומו של המסלול המתיש (100 מטרים לערך) הגענו לבריכה מקודשת לשבט, בריכת מים צלולים מוקפת במעגל אור זוהר וירקרק של הGlow worms בה שייטו לה להנאתם המוני צלופחים גדולי מידות ודגים צבעוניים. כמו כן שמענו הסבר מפורט וממצה על המנהגים הרוחניים של המאורים. כל החגיגה המרגשת הזו ארכה כ-4 שעות, באוטובוס שהחזיר אותנו לפארק בו שהינו ישבנו דמומים מעכלים את החוויה המדהימה שעברנו, מברכים על מזלנו הטוב ומחבקים את הזיכרונות הנעימים חזק חזק. ואכן, ממש כפי שהובטח לנו, זכינו בקונצרט מאורי מיוחד במינו, הטוב ביותר בו צפינו.

לתחילת הכתבה

זורבינג

אי אפשר להיות בניו זילנד, מדינת האקסטרים בלי לחוות מעט מהאדרנלין שזורם בכל פינה, המרכזים הגדולים של פעילויות האקסטרים, נמצאים בין השאר ברוטורואה, ולכן שמרנו את האקשן לעיר זו שמסיבה כלשהי אהבנו יותר. מבין הפעילויות המרובות המוצעות כאן, ניתן לבחור את המתאימה לאופי או לכיס, עבורנו באנג`י לא בא בחשבון, סירות מהירות או ראפטינג הציב בעיית גיל, לכן הבחירה נפלה על זורבינג.

למרות הדמיון בשם לזובור המוכר לנו ממחוזותינו בטירונות, הזורבינג הוא חוויה מיוחדת, אתה נכנס לכדור ענקי בקוטר של כ-3 מטרים כשבתוך הכדור הענק יש כדור קטן יותר, מכניסים פנימה מעט מים, סוגרים את הפתח ויאללה מגלגלים אותך במדרון. אנחנו הזקנים בחבורה ויתרנו על התענוג, אבל רותם, יעלה ואילאיל מיהרו ללבוש את בגדי הים, קפצו לתוך הכדור בטכניקת סופר-מן משוכללת והתחילו להתגלגל במדרון.

המסע ארך כ-10 שניות כשאת צעקות האושר שמענו במעומעם כשהמפלצת העגולה התקרבה אלינו. המפעיל בתחתית המדרון, מצויד במגבות, קיבל את הכדור ופתח אותו. לעינינו התגלו פרצופיהם המחויכים של צאצאינו והמשפט הראשון ששמענו היה: "אנחנו רוצים עוד סיבוב", מבחינות כלכליות לא יכולנו להרשות עוד מהתענוג הזה, אבל התנחמנו בחולצות.

לתחילת הכתבה

דגים ברוטרואה

רותם רצה לדוג. מתחילת המסע בניו זילנד הבטחנו לו לדוג כשיתאפשר, ההבטחה הבשילה לאורך כל הדרך, עד שהתאפשר לנו מזג אוויר מתאים ומדריך דייג. שוב פנינו לדלפק הקבלה בפארק והם יצרו עבורנו קשר עם מדריך דיג מקומי. ביום ובשעה שנקבעו הגיע רכב גורר אחריו סירה, אסף אותנו ונסענו למעגן הקרוב באגם רוטורואה, איש מבוגר וחביב מאד שהסביר לנו את חוקי הדיג, סוגי הפתיונות ולמה צריך רשיון עבור דיג במים מתוקים. הזמן עבר עלינו בנעימים כשארבע החכות אותן פרסנו נגררות להן בנחת מאחור ואנו מביטים בהן בציפייה לצליל הרולר שיבשר לנו על דג שנתפס, המזל האיר לנו פנים ודגנו 3 דגים מסוג "טרוטת הקשת" כשכל אחד מצאצאינו זוכה לתפעל את החכה בתורו ולשלוף את הקורבן, כל זה בהנחייתו של מדריך הדיג.

כמה מילים על רישיונות דייג, אגמים, נהרות וימים. הדגים הנמצאים במים המתוקים הוכנסו לשם על-ידי הממשלה ואינם חלק מהדגה הטבעית, לכן על מנת לדוג אותם יש לקנות רישיון, את הרישיון ניתן לקנות בכל חנות ספורט או אצל מדריך הדיג, יש רישיון יומי , שבועי ושנתי. הגוף המטפל בדגים ממומן מכספי הרישיונות. מומלץ בחום לא לנסות לדוג ללא רישיון כי הקנסות כבדים מאד ועשויים להגיע להחרמת הרכב על-ידי הפקח. הרישיונות נמכרים לפי חכה, לכן 4 חכות מצריכות 4 רישיונות, או 4 אנשים עם חכה אחת צריכים רישיון אחד. אין פה מקום לויכוח או התחכמות, הניו זילנדים מאד "מרובעים" והתקנות שלהן מחייבות. בנוסף קיים איסור על דיג עם פיתיונות חיים, הדיג היחיד המותר במים מתוקים זה fly fishing המתבצע בעזרת פיתיון פלסטי או מתכתי שאמור לגרות את הדגים. מי שמעוניין להנות ללא תשלום יכול לדוג חינם בים, לדיג במים מלוחים אין צורך ברישיון ופיתיונות נמכרים בכל סופר או לצידי הדרכים. מחירי הרישיונות משתנים ממקום למקום ובהתאם לזמן הנקוב בו.

לתחילת הכתבה

הכבישים בניו זילנד

בעקבות מפגשים עם מטיילים בכבישי ניו זילנד למדנו כי יש סולם דירוג של כבישים מומלצים ויפים במיוחד. יש הנשבעים בכביש החוצה את האלפים הדרומיים מכריסטצ`רץ` (Christchurch) ועד גריימאות` (Greymouth) , הנקרא בפי המטיילים כביש ארתורס פאס, יש המבכרים את הכביש הגולש אל הפיורדים בדרך למילפורד סאונד (Milford sound). אם תשאלו אותנו יש שלל כבישים יפים ומרתקים ואיננו מתכוונים לערוך תחרות יופי ביניהם, איש איש וכבישו הוא. ובכל זאת, לא יכולנו שלא לספר לכם על כביש אחד שמספרו 43, כביש שכוח אל שזכה לשם Forgotten highway world המוביל מניו פליימות (New Plymouth) עד לאגם טאופו (Lake Taupo). זהו הכביש שהכי אהבנו בניו זילנד.

הכביש שאורכו כ-130 ק"מ וזמן הנסיעה בו לפי המדריכים כ-3.5 שעות, מפותל מאד ועובר בין גבעות מוריקות כשמדי פעם רואים חווה בודדת. לכל אורכו ניתן לראות פרות, כבשים וסוסים הרועים להם באין מפריע, ובערך באמצעיתו יש מעין עיירה רדומה בסגנון המערב הפרוע, רחוב וחצי והכל מנומנם, רכבים חונים ואין איש ברחוב. השיר שליווה אותנו היה "על ראש הגבעה עומדת פרה..." וזה מפאת כמות הגבעות הבלתי נגמרות שהכביש מתפתל ביניהן, וכמו שאתם מבינים על חלק מהגבעות, בדיוק בקצה הפיסטין עומדת לה קבוצת פרות טעימות למראה ומפטמת עצמה למנגל הקרוב.

לנו לקח קרוב לחמש שעות לסיים את הנסיעה בכביש, יופיו המם אותנו והעצירות התכופות שלנו להתבוננות ביופי הזה היו ארוכות מהמתוכנן. הכביש כל כך שכוח אל שלכל אורכו נתקלנו אולי ב-15 מכוניות, כולל אלו שעקפו אותנו. לכל אורך הכביש אין תחנות דלק ובאחד המקומות ראינו שלט נחמד של בית קפה שמצהיר שאין יותר בתי קפה למשך חצי שעת נסיעה הקרובה, הרעיון מאחורי השלט בהחלט ייצג נאמנה את אופייה המיוחד של הדרך. מבחינתנו הכביש הזה ממצה בתוכו את כל היופי הטבעי של ניו זילנד. סעו ותהנו.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×