מדלהי לפושקר - עם הפנים דרומה

הדרך מדלהי לפושקר התחילה ביום צילומים לסרט בוליוודי בהשתתפות כוכב מפורסם (וגם בהשתתפותי), עברה דרך הטאג` מאהאל ונמשכה בשוד בחסות החשיכה ומפגש עגום עם המשטרה ההודית, נשנשתי שוקולד פרה ברחובה הראשי של ג`איפור, ובסוף הגעתי.
אסף
|
מפה
תמונה ראשית עבור: מדלהי לפושקר - עם הפנים דרומה

ניו דלהי - סרט הודי

שקט מצלמים: ניו דלהי, שבע בערב, במלון. אני מצפה לשיחה מהארץ שתגיע אל הטלפון שבחדר. הוא מצלצל, אני מרים ועונה: "מה העניינים?" להפתעתי בצד השני של הקו מצוי קול נשי שמדבר אנגלית רהוטה במבטא הודי כבד. "ערב טוב" אומר הקול, "שמי עישה ואני עוזרת הפקה בסרט "פאנא" שמצטלם בימים אלה בדלהי. אנחנו מחפשים זרים שישמשו כניצבים ביום הצילומים מחר, ותהינו אם במקרה תהיה מעוניין." אחרי שתי דקות אני נפגש עם עישה בלובי (משם היא התקשרה אליי) ושומע את הפרטים.

הסרט שפירוש שמו בעברית הוא "הסוף", הוא הפקה בוליוודית מכובדת בכיכובו של כוכב הקולנוע מספר 1 של הודו - אמיר קאן, ועומד מאחוריו אותו הצוות שעשה את "לאגאן" שמועמד לאוסקר האמריקאי. הם יאספו אותי מחר בשש בבוקר, יספקו לי ארוחת בוקר וצהריים ויחזירו אותי למלון בתום הצילומים. לא רק זה הם אפילו ישלמו לי 500 רופי. לא היו לי שום תכניות מיחדות למחר, וזה נראה לי כמו חוויה נחמדה, אז סגרנו עניין, ואני הצטרפתי רשמית, לפחות ליום אחד, לעולם הזוהר הבוליוודי.

למחרת בבוקר אספו אותי מהמלון ונסענו ללודי גארדן. זהו פארק רחב ידיים, יפה וירוק, עם שרידי מבנים מתקופת האימפריה המוגולית. מקום טוב להימלט אליו אם במקרה נתקעתם בדלהי לכמה ימים ונמאס לכם מהבלאגאן של המיין באזאר, או בכלל מהעיר. בכניסה לפארק כבר אפשר היה לראות את ההתארגנות בעיצומה: משאיות של ציוד, קראוונים לשחקנים, כל מיני בעלי תפקידים עם אוזניה תקועה בצד הראש והכי חשוב - ארוחת בוקר בסגנון בופה, עם מיטב המאכלים ההודיים: פאקורות, סאמוסות, מיחם של צ`אי והאלווה מתוקה לקינוח. הסט כבר היה כמעט מוכן. מסכי בד לבנים ענקיים ששימשו כמחזירי אור ניצבו סביב השחקנים, המצלמה, מותקנת על מסילת "דולי" ומוטענת בסרט חדש חיכתה לקריאת ה"אקשן", שהתמהמהה כי הבמאי היה עסוק בלחלק הוראות אחרונות. בסצינה זו לא נדרשה השתתפות מצדנו, ויכולנו לראות מה מצלמים. לא במפתיע גיליתי שמדובר בסצינת ריקוד חיננית אך מטופשת, כשהשחקן הראשי מדקלם עם השפתיים את מילות השיר המושמע ברקע, ומלטף בעיניו את השחקנית בעלת העיניים הנוגות.

קאט.

אחרי בערך שעה פיזרו אותנו בעומק הפריים, ביחידים ובזוגות. התפקיד שמילאנו היה מוכר מאד: תיירים מערביים. מצויידים בג`ינס, גופיות ומצלמות הסתובבנו לנו בפארק הלוך וחזור את אותם חמישה מטרים ו"צילמנו" אחד את השני ואת המונומנטים הגדולים. כאילו שזה מה שתיירים בדלהי באמת עושים, שיראו לי אחד שיוצא מהמיין באזאר ומגיע ללודי פארק. אותי ציוותו להסתובב ביחד עם טים בחור מזן "אוסטרלי ענק" עם מבטא בהתאם ותובנות פילוסופיות מעניינות אחרי שבילה ב"ריטריט" בודהיסטי בדהרמסאלה. או שהיה זה המבטא שהפך את התובנות שלו למסקרנות וקשות להבנה. השיחה שלנו נפסקה עם כל קריאת "קאט" מצד הבמאי, אנחנו חזרנו למקומות וב"אקשן!" שוב נפגשנו אחרי כמה צעדים והמשכנו לדבר מאותה נקודה. אין מה להגיד - מקצוענים.

קאט.

בזמן ארוחת הצהרים (תאלי - אלא מה?) תפסתי שיחה עם עישה. היא בת 23, ילידת רג`אסטאן אבל מתגוררת בבומביי. את הכיוון הזה בחיים בחרה לגמרי לבד אחרי שעזבה לימודי פיזיקה באוניברסיטה בתום שנת לימודים אחת בלבד. עם אח שעובד כאיש מחשבים בניו יורק ואח אחר שסיים בהצטיינות את אוקספורד לא כל כך התחשק לה להתחרות והיא רצתה משהו אחר. אביה היה מאוד לא מרוצה בהתחלה, אבל עכשיו כשהוא רואה שטוב לה, גם הוא מבסוט. לעישה יש חלומות על פריחה בתעשיית הקולנוע בבוליווד. מהתבוננות בנעשה על הסט אני רואה שבסך הכל היא נמצאת נמוך מאד ב"שרשרת המזון" של בעלי התפקידים בהפקה, ותוהה כמה זמן יקח לה לפרוץ, אם בכלל. מצד שני - היא בת 23, חיה לבד (דבר לא מקובל בהודו), ומפרנסת את עצמה מעבודה בתעשיית הקולנוע השנייה בגודלה בעולם (אם לא הראשונה) שזה יותר ממה שאני יכול להגיד על עצמי (כן, גם אני פוזל לתחום). כששאלתי אותה מה הסיכויים שלי למצוא עבודה "אמיתית" בבוליווד הופתעתי לשמוע שדווקא יש נישות לזרים, ושלא תהיה לי בעיה למצוא משהו. נו טוב, אולי פעם...

קאט.

השעות חלפו ואנחנו בעיקר ישבנו על הדשא, וקצת הסתובבנו לנו, מקשטים את הרקע בקסמנו המערבי. קהל הודי גדול כבר התאסף ובא לצפות בצילומים, כשמדי פעם הופעתו של אמיר קאן מעוררת פרצי התרגשות נלהבים, בעיקר מכיוון הנערים והנערות. אחר הצהרים, כשהסתיים יום הצילומים רצינו טים ואני להצטלם עם הכוכב למזכרת. אף אחד מצוות ההפקה לא הסכים לגשת ולבקש בשבילנו, כאילו היה מדובר באיזה אל הינדי. בסוף, אחרי שהתייאשנו מכל מיני עוזרי הפקה ביישניים ניגשנו בעצמנו, נדחפנו לשיחה בין הבמאי לאמיר קאן וביקשנו שיקדיש לנו חצי דקה. הוא מצדו נענה בשמחה. אז עכשיו יש לי במצלמה תמונה עם אמיר קאן, וכשאני מראה אותה לאנשים פה בהודו אני תמיד נהנה לראות את העיניים נפתחות, את הפה נפער, ואז החברים והשכנים מגיעים גם הם להתפעל מהפלא, ואני ממלמל בנונשלנטיות: "אה כן, זה חבר שלי... אמיר".
קאט.

לתחילת הכתבה 

טאג` מאהאל - יפה כמו גלויה

לדלהי הגעתי כדי להיפגש עם אלה, חברה שלי מימי אמסטרדם העליזים שמתחילה עכשיו לטייל. תכננו לרדת יחד לרג`אסטאן ובדרך לעצור באגרה, להציץ בטאג` מאהאל. לפני שנוסעים לטאג` מאהאל קיימת ההתלבטות הכלכלית - במחיר כרטיס הכניסה אני יכול להתקיים בכיף עוד יומיים בהודו, כולל בננה לאסי בסוף היום. לי אישית זה נראה פספוס להגיע כל כך קרוב לא להקדיש חצי יום למה שמוגדר כאחד מפלאי תבל, גם כדי לספק את יצר הסקרנות, וגם - אם להיות כנה - אולי קצת כדי לסמן "וי". בכל-זאת, שווה רגע להכנס לפרופורציות. בניו יורק שילמתי יותר כדי להכנס ל"מומה", בפריז למגדל אייפל, ובלונדון בוודאי שילמתי סכום דומה עבור סנדוויץ` וכוס קפה. חוץ מזה שעזריאל קרליבך מתאר בספרו "הודו - יומן מסע" מפגש מרגש עם הטאג` מאהאל, למרות כל הלבטים והספקות שהיו לו לפני כן. טוב, על זה אני רק יכול להגיד שעברו מאז 50 שנה.

הטאג` מאהאל, מרשים ככל שיהיה נותר נאמן למטרתו המקורית: הוא עדיין אתר הנצחה. הוא אמנם מרהיב ביופיו, בסימטריה, בפרופורציות, בשיש הלבן. הוא מקסים באגדות שנקשרו בשמו, אודות מלאכת הבנייה ואהבתו של שאה ג`אן לאשתו מומטאז מאהאל שנפטרה במהלך לידה, אבל הוא נותר אתר מת. חסרה בו נשמתה החריפה של הודו כפי שהיא באה לביטוי במקומות שבהם פועמים החיים: רעש הפעמונים, געיית הפרות, ריחם של מאכלי הרחוב, צופרי האוטובוסים, אין בו גם את השקט שיש בעיניהם של הסהאדויים ובמרחבי הטבע הגדולים. יש בו וירטואוזיות אדריכלית ואסטתית, והוא בהחלט מופת של אומנות, אבל אני לא בטוח שהוא מופת של אמנות. הטאג` מאהאל הוא הגלויה האולטימטיבית של הודו, אבל מי נוסע עד להודו כדי להביט בגלויה? טובים לי ארמונותיה הנמוכים של וארנאסי או מקדשיה הכתומים המשונים של רישיקש על אנדרטת אהבה לבנה זו. אני לא מצטער שבאתי. נהנתי. המבנה באמת מרשים, ואם לא התרגשתי עד עמקי נשמתי, לפחות למדתי שיעור חשוב בארכיטקטורה, ואם תשאלו אנשים מבצלאל הם יגידו לכם שגם זה לא זול.

לתחילת הכתבה 

שוד בדרך לג`ייפור

אנחנו באוטובוס מקומי מאגרה לג`ייפור. כבר חושך ואנחנו נמצאים ליד העיר דוסה, שעתיים לפני ג`ייפור. פתאום אלה שמה לב שהתיק שלה פתוח. היא בודקת. הארנק בפנים, אבל בארנק חסרים 250 דולר וכמה אלפי רופי. ההודי שיושב לידה מכוסה בשל גדול ועושה את עצמו כאילו הוא לא שם לב למה שקורה בינינו. "זה אצלו" היא אומרת לי, "ראיתי אותו קודם מתעסק עם משהו מתחת לשל, אבל לא ראיתי שהתיק פתוח".
"בטוחה?"
"בטוחה."
אני ניגש אליו ומתחיל לשאול אותו איפה הכסף. הוא כאילו לא מבין אותי, וכשאני מתחיל לצעוק עליו שאני אקח אותו למשטרה הוא משפר לכיוון הדלת וצועק לנהג משהו בהינדי. הנהג עוצר את האוטובוס ופותח את הדלת. הגנב מנסה לרדת, אני יורד איתו ומחזיק לו חזק בזרוע. הוא מסתכל בי במבט מכוער, רצחני. אני נזכר בהוא שסיפר לי פעם, כשרק הגעתי להודו, שההודים הם אלופים בלשלוף סכין בקטעים הכי לא צפויים. לוקח לי שנייה להבין שגם אם הסיכוי קלוש, וגם אם בעיקרון אני יכול לגמור עליו בשתי סטירות, אני לא רוצה לגמור את הסיפור כאן, על הכביש החשוך עם סכין חלודה תקועה לי בגוף. אני משחרר והוא רץ קצת על שולי הכביש ואחר כך נעלם בצמחייה השחורה שבצד הדרך.

עכשיו מתחילים האנשים באוטובוס להבין מה קרה. כולם צועקים על הנהג, יורדים מהאוטובוס ומקימים מהומה. אחד מהם לוחש לי "הנהג מעורב, תהיה בטוח בזה". אני רוצה ללכת למשטרה, אבל הנהג אומר שנלך למשטרה בג`ייפור. כמה מהצעירים שנוסעים איתנו באוטובוס מבטיחים שיעזרו לנו לקחת את הנהג למשטרה בג`ייפור. שעתיים נוספות של נסיעה עצבנית עוברות עד שאנחנו מגיעים. הביקור בתחנת המשטרה הוא חוויה מתסכלת כמעט כמו להישדד. השעה אחרי חצות והם אומרים לנו שאנחנו צריכים לקחת את הנהג לתחנת המשטרה בדוסה כי שם אירע השוד.
"איך נגיע?"
"אין בעיה, הנהג ייקח אתכם באוטובוס".
"אותו נהג שמבחינתנו הוא שותף לדבר עבירה, ושנגדו אנחנו רוצים להגיש תלונה?"
"כן אל תדאגו, הוא עובד ממשלתי ולא יאונה לכם כל רע".
ברור שהרגשנו רגועים. אחרי שעה של בלבולי שכל על זה שהם רוצים לעזור לנו אבל לא יכולים כי זה לא בתחום השיפוט שלהם, ואחרי שהם סירבו אפילו למלא דו"ח שאומר שהתייצבנו במשטרת ג`ייפור אבל נשלחנו לתחנת דוסה, ויתרנו והלכנו לישון. מלון לא היה לנו, ודווקא בזה התגלה הקצין האחראי כטיפוס נמרץ ולא עזוז. הוא תפס איזה ריקשה וואלה ברחוב וממה שהבנתי הורה לו לקחת אותנו לבית מלון סביר במחיר נוח ובלי לגבות מהבעלים שכר עמלה. אחרי שראינו שני מקומות נכנסנו לחדר, עייפים ולא מרוצים. מה אפשר לעשות? ככה זה לפעמים.

אלה, שלה היתה זו פחות או יותר החוויה הראשונה מהודו לקחה את כל העניין הרבה יותר בקלות ממני. אני הרגשתי שחטפתי סטירה בפרצוף. לא שלא ידעתי שזה ככה, שיש כאן גנבים בכל מקום ושהמשטרה יעילה פה בערך כמו אגף התברואה, אבל אני מניח שנתתי לעצמי להרגיש ש"לי זה לא יקרה". תמיד נשמרתי, החזקתי את התיק צמוד, ואת הכסף והדברים החשובים בכיס פנימי, אבל היתה לי הרגשה טובה מהאנשים וחשבתי שמקסימום יגנבו אותי במחיר החולצה, השרוואל וכו`... אמנם זה לא קרה לי, אבל זה קרה ממש ממש קרוב, והעיניים הרעות של הגנב, והמבט המטופש של קצין המשטרה עדיין מכאיבים לי כשאני חושב עליהם.אני פשוט צריך לעשות כמו אלה, ולא לחשוב על זה.

לתחילת הכתבה
 


ג`ייפור - פילים ושוקולד פרה ברחובות

בג`ייפור עצרנו ליומיים רגיעה לפני שממשיכים הלאה לפושקר. בבאזאר הגדול של העיר העתיקה נרמזה לנו סוף סוף רג`אסטאן הפלאית והרומנטית. בנייניה האדומים של העיר המעוטרים בסגנון שניכרת בו ההשפעה המוסלמית, חנויות הבדים והאבנים הטובות, הדוכנים שמוכרים בהם חטיפי פירות יבשים מצופים בדבש, המבצר הגדול החולש על העיר ממרומי הגבעה, ויותר מהכל הפילים המאופרים שהסתובבו ברחובות נהוגים על ידי רג`אסטאנים עטויי טורבאנים צבעוניים, כאילו הם כלי רכב לגיטימי שמקובל בכל עיר שמכבדת את עצמה. האמת שאחרי הנסיעות המעצבנות וארועי היום הקודם, שוק זה הדבר האחרון שהיינו צריכים.

עייפים מכדי לשאת ולתת, לחפש מחירי מציאה לאריגי משי יחודיים או תכשיטים בעיצוב אישי, נתנו לעצמנו לשבת ברחוב רוב היום ולפטפט עם שני בעלי חנויות צעירים שלא נראה שבער להם לעשות עסקים באותו יום. אמנם פה ושם הם ניסו לדחוף לנו איזו הצעת קנייה מפתה, אבל בסך הכל הם לא ניג`סו יותר מדי ויותר עניין אותם לשוחח מלהרוויח כסף. הם הזמינו אותנו לקפה וכיבדו אותנו בשוקולד פרה(!) שנתן להם במתנה לקוח ישראלי מרוצה, ולא סתם שוקולד פרה, אלא מהסוג עם סוכריות קופצות שמתפוצצות בפה. אין לי תכניות לחזור לג`ייפור, אבל אם זה יהיה הזיכרון שלי מהעיר הזאת - יושב על שרפרף ברוחב, לוגם קפה מכוס קטנה, מקשיב לסוכריות מתפצפצות בפה, ומתבונן ברחוב: עירבוביה של מכוניות, ריקשות, פילים וגמלים שנעים בגלים כאוטיים לכל עבר - זה זיכרון טוב, ובשבילי הוא מספיק.

לתחילת הכתבה 

פושקר - קול ששון וקול שמחה

הגענו לפושקר כמה ימים אחרי שנגמר שם יריד הגמלים המפורסם. אמנם פיספסנו ארוע מדהים אבל הרווחנו עיירה נינוחה במחירים הגיוניים. מה שנזקקנו לו זה מנוחה, ואת זה אפשר לעשות בפושקר בקלות. הגענו אחר הצהרים, ולפנות ערב התמקמנו בגסט האוס נחמד עם גג שצופה על כל האזור. השמש שקעה על פושקאר מותירה שמיים וורודים שהולכים ומכחילים ואחר-כך משחירים. לאט לאט נדלקים האורות, ומכל כיוון מתחילים להישמע הקולות והצלילים של הפוג`ות, שירתו של גבר וצלצולי פעמונים. פתאום בוקע מחלון סמוך קול זמרתה של אישה שמסתלסל ומהווה קול שני, ואחר כך מצטרפים קול שלישי ורביעי, וצפצופי המכוניות וצרצורי הצרצרים. זוהי שירתה של פושקר שבינתיים מכינה עצמה לזריחתו של ירח כמעט מלא. רואים פה מהגג נוף נהדר של גגות העיירה ושל חלק מהאגם הקדוש שבמרכזה. בלילות מתחברים האורות שמאירים את הדרך למקדש סאביטרי שממוקם על גבעה במערב העיירה לנוגה או למאדים (שיעורי האסטרונומיה שקיבלתי בלאדאק נראים כל כך רחוקים...), והכוכב הבודד נראה כמו פנס שהחליט להמריא לשמיים.

הגג הזה הוא פשוט נהדר. לא חייבים לעשות הרבה. אפשר לשבת על כסא נוח, להזמין כוס תה עם ג`ינג`ר ולהקשיב לעיר שמפזמת את עצמה לכל אחד. רואים מכאן את הזריחה ואחריה את העפיפונים שמטפסים מיתר הגגות קשורים בחוטים דקים לאצבעות קטנות. בערב רואים מכאן מצויין את השקיעה, ואחריה את הכוכבים שמופיעים בשמיים אחד אחד. זוהי עונת החתונות ומדי יום צועדות ברחוב כמה תהלוכות חגיגיות. מובילה אותן תזמורת שנראית כמו גרסה הודית לתזמורות המארש של ניו אורלינס מלפני מאה שנה (הרבה לפני המבול), עם חצוצרות, קלרניטים, קרנות יער ולחןת חמישה מתופפים שכל אחד מהם מנגן על תוף מסוג אחר. בערבים מצטרף להרכב קלידן והחגיגות הופכות פרועות יותר ויותר, רוויות באלכוהול (למרות שאסור בפושקר) ועליזות מאד.
 
את החתן יובילו על סוס מקושט, כשהוא לבוש בבגדי נסיך, עד שיגיעו לבית שבו נמצאת הכלה. אחרי שיסתיימו כל הטקסים תתחיל החגיגה האמיתית, שאותה אני יכול רק לדמיין משום שהיא תמיד נערכת בחצר פנימית, מאחורי חומה גבוהה. אבל את המוזיקה אני שומע. כל פושקר שומעת. זה נשמע כמו סשן משוגע במיוחד של "קינג קרימזון", במצב רוח פסיכודלי ואחרי תדלוק הגון. יש סולו תופים ויש סולמות מטורפים של האורגן החשמלי וזה נמשך בלי להפסיק כל הלילה. אין כאן רגע אחד של שקט. תמיד, בכל רגע נתון, תשמע שבחים לקרישנה מכיוון דרום, מוזיקת חתונות מאחד הבתים, דברי תורה סיקיים מהמקדש שממזרח לאגם או צלצול פעמונים מכיוון הגהאטות.

לתחילת הכתבה

מה אפשר לעשות בפושקר?

לילה אחד, אחרי כמעט שבוע בפושקר התעוררתי בארבע לפנות בוקר, ניסתי לישון שוב ולא הצלחתי. לא הבנתי למה. אחרי חמש דקות תפסתי: זה היה השקט. חצי שעה התהפכתי במיטה ורק כשהחלו הכלבים לנבוח אחד על השני, על הירח או השד יודע על מה, רק אז יכולתי שוב להרדם.

 פושקר, גם אחרי יריד הגמלים, היא עדיין מקום תיירותי. הרחוב הראשי מלא בשלטים בעברית, המסעדות מגישות ג`חנון בשבת, וברחוב הראשי של השוק אפשר למצוא את המגוון הרגיל של מזכרות, חולצות בתפירה אישית, דיסקים של פרם ג`ושוע, וספרים משומשים, בעיקר באנגלית ובעברית. מבחינתי - גולת הכותרת של תעשיית התיירות בפושקר היא דוכן המיצים של סו�נו�. אפשר להשיג כאן שייקים ולאסי, מיצים טבעיים, סלט פירות, אייס קפה, והכל טרי וזול ומשובח. סונו זה אחד שלמד את העבודה כמו שצריך ויכול לתת פייט רציני אפילו לבחור מהרחוב של בית חב"ד בבנגקוק, שעושה שייקים כמו שקוסם עושה קסמים.

לא רחוק מסונו נמצאת המספרה של אורן, שאני לא יודע מה השם האמיתי שלו. את הזקן שגידלתי לי במשך 6 שבועות של עצלנות מתמשכת רציתי לגלח, אבל שוב - התעצלתי. הפתרון הגיע בדמותו של אורן. הוא הושיב אותי על כסא גבוה וסיבן לי את הפנים בסבון מיוחד, ואז מרח לי עליהם קצף בעזרת מגלר, מהסוג שהיה לסבא שלי ואחר כך שימש לניקוי הנשק בצבא. את השערות האלה שבמעלה הלחי, שהן לא בדיוק זיפים סטנדרטיים הוא עקר אחת אחת בעזרת חוט, ואני בכיתי מכאב ובלבי הודיתי "ברוך שלא עשני אשה", אני לא יודע איך הייתי עומד בחיים שלמים של מריטות. אחר כך הגיע שלב התער. הוא הראה לי שהוא שם אחד חדש "מהשקית", וקיצץ את הקן באיטיות וביסודיות. כשסיים סיבן לי את הפנים שוב, ושוב מרח קצף ועשה סיבוב נוסף, לוודא שלא נותרו ניצולים. לקינוח הוא מרח לי אפטר-שייב (גם הוא בריח של סבאים) והעניק לי מסאג` קצר לפנים. בסיומו של התהליך הייתי חלק כמו שלא הייתי מאז גיל 15, ומחיר התענוג - 20 רופי. אני לא יודע איך לא עשיתי את זה קודם, אבל כרגע זה נראה שאני והג`ילט שלי נפרדים לנצח, או לפחות עד שאחזור לארץ. מישהו מכיר גלחן טוב בירושלים?
 
זה לא שאין מה לעשות בפושקר, דווקא יש. תמיד אפשר לבקר במקדשים. הנוף ממקדש סאביטרי נהדר לעת שקיעה, והטקס הסיקי במקדש המפואר שנמצא לא רחוק מבית חב"ד של פושקר, הוא טקס מרשים מאד. הטקס מתנהל באיפוק ובסדר מופתי, בשונה מאד מהטקסים ההינדיים, אבל לא נעדרים ממנו מוזיקה מעניינת, תלבושות מיוחדות, ואווירה קסומה. קצת כמו בית כנסת שלבש תחפושת של אגדה.

אפשר גם לשכור אופנוע ולנסוע למקדש שחבוי בעמק, בנוי משני צדדיו של נחל קטן מצפון-מזרח לעיר. הבאבא המקומי ישמח להראות לכם את כוך התפילה התת-קרקעי עם השיווה לינגאם במרכז ויתר פסלי האלים. תרומה תתקבל בברכה כמובן. אחר-כך אפשר לטפס על הגבעות הצחיחות ולהשקיף על העמק שדווקא מפתיע בירק השדות והעצים שצומחים בו. 
 
יש בפושקר בתי ספר ליוגה, ולמוזיקה, ואפילו לג`אגלינג, ותמיד אפשר לתפוס איזו שעה שקטה באחד הגהאטות וסתם להסתכל סביב. למטיילים שמחפשים חברה מומלץ לגשת למדרגות שליד ה"פושקר פאלאס הוטל" בשעת השקיעה. בדומה ל"מדרגות הספרדיות" ברומא, גם כאן מתאספים התיירים, מקשקשים אחד עם השני, צופים בשקיעה, מתרגלים ג`אגלינג, מעשנים משהו וסתם מסתלבטים. מכאן בוודאי ימשיכו יחד, בחבורה ישנה או חדשה לאחת ממסעדות הגג שמצויות כאן בשפע ושבחלקן עורכים כל ערב בופה בחמישים רופי. הבופה הזה אגב, הוא ממש רעיון שטני בעיניי. למה לבן אדם לאכול כפי יכולתו, אם הוא יכול לאכול פשוט כפי צרכו? ניסיתי (פעמיים), התפוצצתי (כדי לנצח את השיטה כמובן), והחלטתי: לא עוד !

אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי כאן הן הנשים. מספר הנשים ההודיות היפות שראיתי עד עכשיו (אם לא מחשיבים את הנשים בלאדאק) בטח מסתכם בעשר, או אולי טיפה יותר. אולי זה אני, אבל הודיות לא עושות לי את זה, מה גם שתמיד נראה כאילו הנשים פה מתחבאות. הרג`אסטניות הן משהו אחר. מסתובבות כאן יפהפיות אמיתיות, לבושות בסארים צבעוניים נהדרים, הליכתן בטוחה, גוון זקוף, חיוכן הרחב חושף שיניים לבנות (בריאות לשם שינוי), אבל יותר מהכל - אלה העיניים. פה ושם אני נתקל בזוג כזה שתוקע בי מבט מחשמל, כאילו אפשר להסתכל לתוך הנשמה שלי. אף אשה בהודו לא הסתכלה לי בעיניים ככה סתם באמצע הרחוב, בטח שלא אחת עם עיניים כחולות.

יכולתי להשאר כאן עוד כמה ימים, אבל רג`אסטאן גדולה ותמיד יש משהו אחר שמושך אותי אליו. עכשיו זה המבצר הנטוש של בונדי, ואחריו ארמונות הדבש של אודאיפור, שאחריהם יהיו לי פיתויים חדשים. לפני כמה לילות, כשישבנו על הגג והקשבנו למוזיקת החתונות מאחד הבתים, העיר בציניות ג`ון, השכן מהחדר הסמוך, שהמסיבה הכי טובה בעיר היא תמיד זו שאתה לא נמצא בה. יכול להיות שזו סטייה מערבית שלי, שבטח לא שייכת למקום הזה, אבל אני עדיין חושב שלחפש זה יותר טוב מלמצוא.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×