מומבאי וגוקארנה - עכבר העיר ועכבר הכפר

מדיו המשכתי לבדי למומביי (מדינת מהארשטרה) שבה ביליתי 16 שעות אורבניות (פיצה, מוניות, כספומט) ומשם לגוקארנה ול-Om Beach (מדינת קרנאטקה) מקום אורבני קצת פחות (חול, ים, רוח)
אסף
|
מפה
תמונה ראשית עבור: מומבאי וגוקארנה - עכבר העיר ועכבר הכפר

מומביי

אחרי 21 שעות באוטובוס צריך למתוח את השרירים ולשפשף את העיניים. הגוף קיבל צורה של דרגש שינה ובמונית השחורה-צהובה, לכיוון מרכז העיר, נדמה לעיניים שהן הגיעו לאיזו עיר בריטית משונה. צריחי כנסיות, כיפות רנסנסיות ומבנים ויקטוריאנים מתערבבים בהמולתה של עיר העסקים של הודו - ההמון, הדוכנים, הדקלים והתנועה המסחררת. הגעתי בשבע בבוקר והרכבת שלי דרומה לכיוון גוקארנה יצאה רק קצת לפני חצות, כך שהיו לי 16 שעות להתחבר מחדש ל"אני העירוני" שלי ולצאת לסיבוב ברחובות הרועשים והגועשים של "תל אביב" ההודית. אפסנתי את התיק בתחנת הרכבת והיידה - אל זיהום האוויר המומבייני.

יש לי נטיה לשוטטות וכשאין לי זמן - אז במיוחד. הרגליים החלו בצעידה שכמעט ולא פסקה עד הלילה. רחובות של קניות עם חנויות מהודרות ורחובות של מגורים עם שיכונים אפורים מנוקדים בכתמי כביסה צבעונית שמתייבשת במרפסות הצרות. מלונות מפוארים ובניינים שחוקי טיח שמשקיפים על הים בעצב של דייג זקן. באבות, צעירים בג`ינס, נזירות ואנשי עסקים מעונבים. מומביי היא עיר. עיר אמיתית, עם בתי קולנוע ובתי קפה ובתי כל-בו. עם כיכרות ורמזורים ובנקים מחו"ל, עם רכבת פרברית ומוניות עם מונה. עם מאפיה שכונתית וסניף של מקדונלדס, קפוצ`ינו ופיצה, צ`אי ותאלי, חוף ים ומוזיאון. במוזיאון נעצרתי. התחשק לי פתאום לצעוד על רצפת פרקט דרך חללים גדולים מסויידים לבן שמאוכלסים ביצירות אמנות בת זמננו. לנסות קודם לפענח את השאלה המסתתרת מאחורי כתם צבע, חתיכת ברזל או מסך מרצד, ואחר כך להשתעשע בתשובות האפשריות, או פשוט להחליט במבט ראשון אם אני אוהב או לא אוהב. בלי קטורת, בלי מוסיקה, בלי מעשי כשפים. פשוט מוזיאון, קצת אמנות ואחר כך קפוצ`ינו. כל כך בנאלי וכל כך מרגש.

בגלריה הלאומית לאמנות מודרנית הציגו תערוכת וידאו-ארט של אמנים גרמנים. למרבה ההפתעה התערוכה היתה טובה מאד, והחלל מרשים ביותר: שלוש קומות מרווחות ונקיות עם פרקט וקירות לבנים שבתוכם ריצדו, על מוניטורים, הנפשות גרמניות שיובאו לכאן בשלל צורות וצבעים מארץ קרה, מושלגת ורחוקה מאוד. בשבילי זאת היתה שעה בעולם אחר. איתי בגלריה היו עוד כמה תיירים ושני צעירים הודים בג`ינס משופשף ולו�ק כללי של סטודנטים לאמנות. אולי אחד מהם יהיה האניש קאפור הבא, מי יודע? לכאן בוודאי מגיעים כדי לפרוץ קדימה, כי עושה רושם שמומביי, כמו תל אביב וכמו ערים אחרות זוהרות יותר או פחות, מארחת בשמחה את בעלי החלומות, מנפצת ומגשימה אותם לפי גחמותיה גם לי היה חלום שהתגשם והתנפץ במומביי.

ספל הקפוצ`ינו ב"באריסטה" היה בדיוק מה שהייתי צריך לצפות לו מהתשובה ההודית ל"סטארבאקס". קפה עם ריח טוב וטעם רע. גם עם קפה טוב אני צריך לנקוט את אותה מדיניות כמו עם החומוס - מדיניות של המתנה ואיפוק.

לפנות ערב הגעתי לחוף צ`ופאטי שנמצא בצפון מפרץ בק. השמש החלה לשקוע מעל בנייני הדירות והמשרדים הגבוהים שבאלאבאר היל. רבים מתושבי העיר באו לחזות בשקיעה ולהתכבד בגלידה או בבהלפורי מאחד הדוכנים שהחלו נפתחים. מוכרי שבשבות מבריקות ובלונים צבעוניים הכריזו על מרכולתם בקול רם. תלמידות בית ספר נוצריות שכשכו את רגליהן במים ובאבא אחד בכתום נשען על הגדר שמפרידה בין החוף לכביש, מלמל איזה מלמול קדוש, אולי תפילה לכבוד סוריה- אל השמש. במרחק התחילו להידלק אורות ניאון וביניהם אפילו פרסומת לבנק ההולנדי שלי. ישבתי והתבוננתי ואף אחד לא שאל אותי מאיפה אני, מה שמי, והאם אני כבר נשוי. פה איש מערבי הוא לא אטרקציה והאנשים עסוקים בעניניהם. גם זה מאפיין של עיר גדולה - מקום שקל להיות בו חלק מהנוף, עוד פרצוף בהמון.

הפנים לים, הגב לאוטוסטראדה ובאמצע אני- עוד אחד שמסתבל על השקיעה בחוף צ`ופאטי. אחרי ארוחת ערב של פיצה וקולה ב"פיצה האט" (שבמומביי מתנהגת כמו מסעדה אמיתי עם מלצרים בסינרים וחשבון מנופח) התחשק לי לראות סרט, ואם אפשר - באנגלית. האופציות נעו בין "קינג קונג" ל"הארי פוטר". בחרתי בגורילה הענקית אבל זמני ההקרנות לא הסתדרו עם מועד יציאת הרכבת שלי ובלית ברירה נאלצתי לוותר על גרנד פינלה שעירה ומפחידה ליום העירוני שהיה לי. שוב מצאתי את עצמי ב"בריסטה" מול ספל קפה בינוני, אבל דווקא המאפין היה על-הכיפאק. 

לתחילת הכתבה

גוקארנה

קצת לפני היציאה לדרך, כשבאתי לשחרר את התיק מהאפסנאות של תחנת הרכבת שיבאג`י ציפתה לי הפתעה נעימה מכיוון בלתי צפוי. האפסנאי הראשי התגלה כאוהד נלהב של מדינת ישראל, הוא ידע לדקלם את שמות המלחמות לפי סדרן הכרונולוגי ובאיחור הודי אופייני של 20-30 שנה, העיד על עצמו כמעריץ מושבע של יוני נתניהו ומשה דיין. אחד הסרטים האהובים עליו הוא "מבצע כדור הרעם" בכיכובו של צ`רלי ברונסון בתפקיד האח הגדול של ביבי. מצויד במצב רוח פטריוטי זה ובעייפות בריאה אחרי יום ארוך (ושיחה על מבצע אנטבה) עליתי לדרגש מספר 43 בקרון S3 של הרכבת שנוסעת דרומה עד ל-Karwar, שנמצאת קצת אחרי גואה. התכסיתי בציפה הכתומה שלי בקרון המיטלטל ונרדמתי כמו תינוק בעריסתו. כשקמתי ניבטה אליי גואה מחלון הרכבת, אבל אני חציתי אותה מצפון לדרום בלי לעצור. נראה, אולי אחר כך. איתי בקרון נסע בחור ישראלי נוסף בשם אסף (אח, איזה עולם קטן) שהיה בדרכו לחוף פאלולים. שקענו בשיחה וכשהגענו לתחנה שלו הוא אמר: "נראה לי שאני ממשיך איתך לגוקארנה" לפעמים זו דרך קבלת ההחלטות בטיול. חצי שעה אחר כך כבר ישבנו על ארוחת צהרים בדאבה של תחנת האוטובוס של קארוואר והמתנו לאוטובוס שיוצא לגוקארנה.

פגשנו שם עוד בחור ישראלי שבילה את החודש וחצי האחרונים באום ביץ` וחוזר לשם עכשיו אחרי גיחה מאכזבת לגואה. הוא היה בשבילנו מקור מידע מהימן ומורה דרך לשעות הראשונות, אין חכם כבעל נסיון. העצה הראשונה שלו היתה לקחת סירה מהחוף של גוקארנה כדי לרדת במרכז אום ביץ` ולחסוך מסע חולות עם התיק הגדול על הגב מהמקום שבו נגמר הכביש ועד הגסטהאוסים. כך היה וקצת לפני השקיעה מצאנו את עצמנו על סירה בדרך לאום ביץ`. נרטבים מקצפם של הגלים הגבוהים, מחפשים לשווא דולפינים.

התמקמנו בגסטהאוס עם חושות נעימות, מצויידות במיטות בטון, מנורה וכילה נגד יתושים (לוקסוס לא קטן פה בסביבה) והתפנינו להתמכר לאווירת חוסר המעש של חוף הים. ביום הראשון נרשמה חריגה על סקלת חוסר המעש אבל אחר כך התיישרנו. יצאנו לטיול רגלי עד פרדייז ביץ`, משהו כמו 45 דקות מדרום לאום ביץ` ובחזרה. הדרך היפה מטפסת על צוקי סלע וחול שמתרוממים מעל הים, יורדת להאף מון ביץ`, חוזרת ומטפסת ויורדת שוב לפרדייז ביץ` שהוא חוף קטן עם ערסלים צבעוניים ואווירה קהילתית. מדי פעם מסתתר בפנינו הים, ואז נפתח שוב מפרצון כחול שמסתתר בין סלעים שחורים, אדומים, או צהובים. לשון חולית נשלחת לעבר הים ושורות של עצי קוקוס תוחמים את קו החוף. האוויר נעים, בריח מלוח של ים, באופק שטוח סירות דייגים ובשמיים אין אפילו צל של ענן.

אם הייתי משווה בין אום ביץ` לבין החופים בקו צ`אנג או קו טאו שבתאילנד, הייתי חייב להודות ששם יותר יפה והאוכל יותר טעים. אם הייתי משווה בין אום ביץ` לבין סיני הייתי חייב להודות שבסיני יש יותר שקט ושבלילה רואים יותר כוכבים. אבל כאן זה הודו, איך אפשר להסביר? כן, קצת פחות יפה, קצת פחות כוכבים, אבל יש את הדבר הזה. את הקסם. יש פרות שמשוטטות באדישות על החוף והודים בחצאיות מונדו שמסתובבים עם סלי פירות על הראש ומציעים לך אננס, בננה או תפוח. יש נשים בסארי מבריק ובחורות בביקיני דקיק ומטיילים צבעוניים מארצות שונות. אפילו ראיתי כאן מחזה מאוד לא צפוי: טיבטים בחוף הים.

באזור מדיקרי ישנם מספר מחנות פליטים טיבטים וכמה מיושביהם החליטו לפנק את עצמם בנסיעה לחוף הים. עם עינים הרריות ולחיים אדומות מדורות של רוח מקפיאה, עם מעילי צמר ואצילות עדינה, הם הסתובבו על החוף, אספו צדפים, טבלו את הנעליים במים וערכו פיקניקים משפחתיים על הסלעים. משפחות יפות ושקטות שלא שייכות לנוף של חוף הים פוסעות בנחת בין צלחות מעופפות שדיים חשופים, עצי קוקוס וסירות שנחות על החוף לפני ההפלגה הבאה. אחרי שהתנערתי מהאפקט של החזיון המפתיע עברה בראשי מחשבה עצובה.. הם כל כך רחוקים מהבית. לרגע קצר התחשק לי שיהיה פה קר. רק לכמה דקות, לכבודם.

לגסטהאוס הצטרפו זוג קיבוצניקיות ותל-אביבי, מלווים בשני בחורים שוויצרים שאחד מהם עובד בפרוייקט של פינוי ומחזור זבל בבנגלור. הוא אמר שאפילו בבנגלור - העיר הכי נקייה בהודו- המצב נראה כמעט חסר סיכוי, אבל אחרי חצי שנה של עבודה מאומצת מול התושבים, הגישה קצת משתנה. בהתחלה הוא נתקל בחוסר שיתוף פעולה ואפילו בעויינות מסויימת, ואילו עכשיו, כשהוא עובר ברחוב, אנשים מחייכים אליו, לוחצים לו יד ומקשיבים למה שיש לו להגיד. יש אפילו קצת שיפור בהרגלי עבודה, בחומרים שבהם הם משתמשים וברמת המודעות לאיכות הסביבה. טיפה בים, אבל עדיין שיפור, וזה אומר שבמדינה הזאת, שלפעמים נראית כמו פח אשפה ענקי, גם האפשרות לסביבה נקיה יותר היא בחזקת "סב קוץ` מילגה".

בבקרים, מול ארוחת בוקר בריאה, הייתי רואה את גבריאל, השכן התל-אביבי, חוזר מאזור הסלעים עם מחצלת מגולגלת מתחת לבית השחי וחיוך שקט. בשנה וחצי האחרונות הוא עושה יוגה, ובגוקרנה מדי בוקר וערב הוא פורש לעצמו מחצלת ומתרגל בערך שעה. אחרי 7 חודשים במזרח, אחרי 3 שבועות ברישיקש ושני ביקורים בורנאסי, כולם נטולי יוגה, זה פתאום דגדג לי בפעם הראשונה.

בערב הצטרפתי אליו. שלוש פעמים "אום" אל מול השמש השוקעת ואחר כך שעה של תנוחות והתמתחויות על המחצלת, מתחת לשמיים המתכהים. גבריאל היה מורה נהדר ואפילו עזר לי לעשות עמידת ראש. אין ברירה אלא להודות שהיה פשוט כיף וחבל שלא עשיתי את זה קודם. ככה זה לפעמים מתגנבת פתאום לראש מחשבה חדשה:
וואלה...
יוגה...
סבבה...

אחרי 5 ימים הגיע הזמן לעזוב, לא שהיה לי רע, היה מעולה, אבל מחר ההורים מגיעים מהארץ ויש לי עוד נסיעת לילה לקראלה. בסירה מאום ביץ` לגוקרנה, אפילו ראיתי דולפינים, מה שבטח מעיד על מזל טוב (או סתם על אוכלוסיה גדולה של דולפינים באזור הזה).

גוקארנה עצמה היא עיירה מקסימה. שילוב נהדר של מקום קדוש, עם באבות, אשראמים, עולי רגל ומקדשונים. עם עיירת חוף קטנה ומנומנמת. כמה דוכני צ`אי על החוף מול המים ודייגים שמתקנים רשתות בין הסירות הצבעוניות. מזרחה משם דקלי קוקוס ענקיים מטילים צל על תעלות מים וגשרוני עץ. יש שוק, חצי תיירותי-חצי מקומי ומטיילים נעימים שחיפשו ומצאו מרגוע. לא קשה להעביר כאן את הזמן עד לאוטובוס האחרון שיוצא ל-Kumta ולתחנת הרכבת.

זה יום ההולדת שלי והמתנה - אמא ואבא בגודל טבעי - נמצאת במרחק מדינה אחת דרומה ונסיעה ברכבת לילה. מחר אני אהיה בקראלה ורשמית בן 25. אז מה? הגיע הזמן ללכת ללמוד?

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×