ממזרח למערב

המחשבה צצה בגואה, למה לא נקצר את הטיול ונטוס לניו זילנד אהובתנו משכבר הימים? עשינו טוויסט במחשבה ובתכנון וטסנו דרך בנגקוק, שעשתה לנו נעים בצליליה, במראותיה, באנשיה, בטעמיה וריחותיה עדיין צובעים לנו חיוך על הפנים ונחתנו בניו זילנד, גן עדן די קטן.
משפחת עדוי
|
מפה
תמונה ראשית עבור: ממזרח למערב
© אביטל ישראל

תחנת ביניים בבנגקוק

משנים את סדרי החשיבה, ממריאים לניו זילנד ושם מתארגנים - קונים רכב ויוצאים לדרך ומתמודדים עם בעיות קיומיות שונות כגון: מה עושים כשאין מספיק בגדים חמים? איפה קונים אוכל זול וטוב? ואיפה הכי כדאי לישון? אבל רגע אחד, לפני שמתחילים אי אפשר בלי כמה מלים על בנגקוק-

"תקשיבו", אמרתי לילדים- "לא יורקים ברחוב, את הזבל זורקים בפח, ואפשר לטעום כל דבר שמתחשק בכל מקום". נו, מה תגידו לילדים שחיו חודשים רבים בהוויה שונה ומוזרה, צפו בהודים היורקים מתזים מדוייקים להפליא של רוק אדום מלעיסה בלתי פוסקת של אגוזי בטל, חיפשו לשווא פחי אשפה ובדקו היטב באיזה שמן טוגן האוכל... את ההסבר הממצה שלי על ההתנהגות המתאימה בבנגקוק ליוויתי בסיפורים נוסטלגיים על בנגקוק של פעם.

נו טוב, אנחנו זוכרים את בנגקוק של לפני 15 שנה, ובכל השנים מאז בקרנו בה, חלמנו על תאילנד בלילות והתעוררנו הלומי געגועים, כשניחוח הדמפלינגס (כופתאות תאילנדיות) באפנו, ורצון עז למרק עוף עם שפע איטריות וכדורי סויה מפעם בנו. כמה שניסינו לשחזר את הטעמים המדויקים של המאכלים שאהבנו- זה לא הלך. זרענו בילדים את ההתלהבות מתאילנד עוד בהודו, בייחוד ברגעים הקשים של המסע, כשהרגשנו שהודו כבר יצאה לנו מכל החורים. ורק קיווינו, שבנגקוק לא השתנתה יותר מדי.

ואכן, בנגקוק לא איכזבה, אמנם היא השתנתה, גדלה והתפתחה אך צליליה, מראותיה, אנשיה, טעמיה וריחותיה עדיין צובעים לנו חיוך על הפנים, גם עכשיו ב"קיץ" הניו-זילנדי שמתעקש להמטיר לנו ממטרים רטובים על הראש ולהקפיא אותנו ברוחות עזות. על בנגקוק עוד נרחיב ונספר בהמשך, כשנשוב אליה לאחר החוויה הקיווית בה אנחנו נמצאים Seven-Eleven כרגע. אנחנו עדיין חולמים על הקאוסאן, שפע השווקים ובמיוחד על ה-Seven-Eleven
ושמחים לחשוב שעוד מעט נשוב לשם.

המחשבה צצה בגואה, למה לא נקצר את הטיול ונטוס לניו זילנד אהובתנו משכבר הימים? בואו נעמיד דברים על דיוקם- בהחלט תכננו טיול ארוך יותר בהודו, אבל בשלב מסוים הרגשנו שמיצינו והגיע הזמן לעבור הלאה. שוחחנו עם הילדים ושאלנו לדעתם. נעננו בהתלהבות רבה ומאותו רגע חשנו שוב את הרטט וההתרגשות המסמנים תחילתו של פרויקט חדש. עשינו טוויסט במחשבה ובתכנון, בקשנו מההורים שישלחו לנו לצ`נאי את הלונלי פלנט של ניו זילנד וכן כרטיסי חבר במ.מ.ס.י- מנסיון העבר, חבר במ.מ.ס.י מקבל בחינם את כל מפות הדרכים של ניו זילנד בהוצאת AAA וכן שרותי גרירה וחילוץ (לא עלינו, אבל צריך שיהיה!), הטרדנו את עמית (מנהל פורום אוסטרליה) ואת הפלגים בשאלות על ניו זילנד, ובין לבין חיפשנו את המקום הזול ביותר בבנגקוק לקניית כרטיסי טיסה. עוד מהודו שלחנו מיילים למספר סוכנויות בבנגקוק ובסופו של דבר בחרנו בסוכנות עליה המליץ לנו סער.

הטיסה מבנגקוק עברה עלינו בנעימים. חברת "קתאי פסיפיק" ההונג-קונגית הפתיעה אותנו לטובה, עוד בטרם הספקנו להתישב קיבל כל ילד ערכת משחקים ושעשועים. כל נוסע זכה בתיק עם פינוקים, נהנינו משפע סרטים ומוזיקה על מסכים אישיים וממגוון מטעמים. כשכולם היו עסוקים בחרופ עמוק מלאתי בדבקות את כרטיסי המכס-הצהרתי על שהיה באיזורים חקלאיים בהודו (מתוך מגמה שיבריקו לנו את סוליות הנעליים), על מוצרים המכילים דבש (משחת פרופוליס) ועל מזון (קפה שחור). תשאלו למה? מתוך היכרות העבר עם הניו זילנדים, עם קשוח ומאוד קפדן בנוגע לנהלים, החלטנו לא להתחכם ולהעלים ראיות. אגב, בטיסה הקודמת שלנו לניו זילנד, רוססנו כנגד מחלות, טפילים ושאר מרעין בישין שאנחנו יכולים ליבא לקיווילנד (ניו זילנד) הפעם נחסך מאיתנו הדי.די.טי אבל נאלצנו לארוז מחדש אחרי ששלפנו ממעמקי התיק ממצאים חשובים לבדיקת הרשויות.

הכל עבר חלק, ניקו לנו את הנעליים, אישרו לנו להכניס קפה שחור, אבל לצערנו החרימו לנו את הפרופוליס. אנחנו יצאנו בזול, הבטנו סביב וראינו כיצד חפצים נלקחים לבדיקה כיוון שהם מכילים זרעים או חומרים בלתי מזוהים וחוזרים שסועים ונטולי פוטנציאל שימושי ואף שמענו סיפורים נוספים בהמשך. מה נגיד ומה נאמר- אנחנו מבינים את הקיווים הרוצים לשמור את ארצם נקיה ומוגנת מפני פלישות של טפילים, מחלות ובעלי-חיים בלתי רצויים. בעקבות מכות הארנבות, הפוסומים והחתולים נקבעה הגישה כי מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין, והקיווים הגאים על מולדתם נטולת הנחשים והעקרבים למיניהם, מפחדים פחד מוות מפולשים זרים שיערערו את האקולוגיה העדינה. לכן, מי שנתפס מבריח פנימה משהו אסור, עלול לשלם קנסות כבדים ואף להיות מגורש מניו זילנד. אז אל תקחו את זה כמשהו אישי ופשוט אל תביאו לניו זילנד מוצרים אסורים- מוצרי דבש, זרעים שונים, מזון, פירות וירקות, מוצרי חלב, מזכרות העשויות מעץ, עור או עצם.

לתחילת הכתבה

מגיעים לאוקלנד

מהלחות המהבילה של הודו ובנגקוק נחתנו ב"אביב" הניו זילנדי 7 מעלות צלזיוס ורוחות עזות. שמחנו על כך שהצטיידנו במעילים בהודו ותאילנד והתחלנו לחשוש שאולי זה לא יספיק. את היומיים בהם בילינו באוקלנד ניצלנו להתארגנות מחדש, קניית רכב ונסיון עקר להתאושש מהג`ט לג הפראי שתקף את כולנו. לנו באכסניה עליה המליצו הפלגים- אכסנית Acb שהתגלתה כמקום יעיל ויבשושי במקצת ומאוד לא מאפיין ביחסו הקר משהו את נותני השירות הקיווים.

את הרכב שלנו Toyota Corona Saloon 1.8, רכשנו בשיטת ה"קניה בחזרה", Buy backs זו חברה המתחייבת לרכוש ממך חזרה את הרכב, כמובן תמורת אחוזים אותן היא לוקחת לעצמה. יתרונות השיטה: הרכב הנרכש מגיע לידי הקונה במצב מכני מצוין, עם כל האישורים והרשיונות. בתום הטיול אפשר "להיפטר" בקלות ובאלגנטיות מכלי הרכב מתוך ידיעה שיש מי שיקנה אותו ממך ולא תתקע איתו באין קונה... אפשר גם למכור את הרכב, לא רק לחברה ממנה רכשתם את הרכב, ואם מצאתם קונה לרכב, תוכלו אפילו להרוויח, או לא להפסיד כסף במכירה.

אבל לא רק התארגנו, אלא גם טיילנו...Te Kuiti היפה היתה מקום הלינה הראשון שלנו לאחר אוקלנד. את היום בילינו בבית ציפורי הקיווי באוטורוהנגה (Otorohanga), צופים בהאכלת הקיווים, אותם עופות חסרי יכולת תעופה, הדומים לתפוח אדמה עם מקור ורגליים. מאכילים ברווזים, צופים במגוון מעופות ניו זילנד כגון ה-Kea, אותו תוכי חצוף המתייחס לגומי של מגבי המכוניות כמטעם מועדף או ה-Weka, התוכי הגדול חסר כושר התעופה החי באי הדרומי. כמו כן ראינו שפע של זוחלים כגון הספנודון שנקרא במאורית טוטארה (Tuatara), בעל העין השלישית הלא מפותחת במרכז המצח.

בית ציפורי הקיווי בנוי כפארק טבעי ובו שפע מצמחיית ניו זילנד- עצי קאורי נישאים, צמחי רודודנדרון ועוד. אין ספק שזהו אחד מבתי הקיווי היפים ביותר בהם בקרנו, רק הג`ט לג שהכה בנו קשות שכנע אותנו לעזוב שם.

"למה לכם ללכת לוואיטומו לראות תולעים זוהרות?" שאלה אליסון, אני אשלח אתכם למקום בו תוכלו לראות תולעים זוהרות בחינם. ואכן כך היה, נסענו לאיזור מערות וואיטומו וחיפשנו את השם Ruakara walk, הגענו למסלול הליכה קצר ומשגע ביופיו, מערות שבתוכן תולעים זוהרות שניצנצו אלינו בחשיכה, גשר עם פני הנחל והמון נקודות תצפית. חיכינו לחשיכה כדי לראות עוד ועוד תולעים זוהרות אבל נוכחנו לדעת שנחכה עד בוש עד שהשמש תואיל בטובה לשקוע. השמש שקעה רק לקראת השעה תשע בלילה.

אחרי שהאביב הוכיח לנו שהוא קר יותר מיום חורף ממוצע, התיעצנו עם אליסון, בעלת החניון בו שהינו מה אפשר לעשות. מחירי הביגוד בניו זילנד גבוהים ביותר, היא המליצה על החנות של "צבא הישע" ובאמת הצטיידנו שם בבגדי פליס, כפפות, טריינינגים וכו` במחירים מגוחכים. בהמשך גילינו את רשת חנויות ה-Smart save בהן מוכרים בגדים משובחים מיד שניה במחירים נמוכים ביותר.

הבגז` של המכונית הלך והתמלא. לא רק בציוד חורף אלא גם בארגזי קרטון גדושים במזון. רמי ואני שמחנו להפגש שוב עם סופרמרקטי הענק של ה- Pak n’ save ועם מוצרי ה-Budget בצבעי כחול לבן, שהם ממוצרי המזון החסכוניים ביותר. נודה על האמת, מוצרי המזון בניו זילנד יקרים בטירוף וזאת מכיוון שרובם מיובאים מאוסטרליה. הבשר זול יחסית ואילו הירקות והפירות יקרים עד כאב. מצאנו מספר חברות זולות עם מוצרים טובים ואנו קונים ממוצריהן. Pam’s, Basic, Budget הן המועדפות עלינו. ניתן לרכוש אותן גם בסופרמרקטים זולים אחרים, למשל: ה-New world, המככב בכל רחבי ניו זילנד ובמיוחד באי הדרומי. פירות וירקות עדיף לקנות בחנויות המתמחות בכך. אנחנו עוצרים בצידי הדרכים ומצטיידים. המחירים זולים בהרבה והאיכות טובה יותר.

איך שומרים על המזון? רבים מהישראלים שפגשנו נעזרים בשירותי הציידניות והקרחומים. אך למרות שבראשון לדצמבר הוכרז בניו זילנד על קיץ, עדיין הקיץ לא הוכיח את עצמו ואנחנו מאכסנים את האוכל בקרטונים הפשוטים של הסופר.

לתחילת הכתבה

אפשרויות לינה

את הסוגיה היכן לישון בלילות פתרנו על הצד הטוב ביותר מבחינתנו- לינה בפארקים שנקראים כאן Holiday parks. בהם יש כמה אפשרויות לינה:

אוהל- לא תודה, ממש לא בשבילנו, אך רבים וטובים משתמשים באופציה זו.

קראוון נייח- המכיל מיטות ותנור המחמם את הלילות הקרים.
Cabin הנקרא בפינו בקתה המכיל מיטות מוצעות. לעתים עם שמיכות ולעתים אנו משתמשים בשק"שים שלנו.

בכל אפשרויות הלינה להלן אין שרותים בפנים. מי שצריך פיפי בלילה חייב להתעטף במעיל ולדדות לשרותים המשותפים והמאוד נקיים של הפארק. בקתות יקרות יותר מכילות מטבחון ושרותים.

מפאת תקציבנו הדל, אנחנו נאלצים לדדות לשרותים בלילה. לבשל במטבחים המשותפים ולהתקלח במקלחות המשותפות. זו חוויה מעניינת, זו ההזדמנות לפגוש מטיילים רבים מלאומים שונים והמון המון ילדים ששמחו לשחק עם ילדינו מתגברים תוך כדי משחק משותף על מכשולי השפה.
המלצה חמה היא לרכוש כרטיס שנקרא:
Kiwi holiday parks of New Zealand
VIP membership card
הנותן 10 אחוזי הנחה לבעלי הכרטיס בפארקים השייכים לרשת הקיווי. הכרטיס עולה 20 דולר ומבחינתנו החזיר את ההשקעה במהירות. 

לתחילת הכתבה

מחוץ לעיר

למי שמגיע למרכז האי הצפוני צפויה חוויה מסחררת חושים. התפאורות שיצר הטבע מתחלפות בקצב מסחרר. במהלך שעת נסיעה אפשר לעבור בין נהרות, אגמים וטבע ירוק ומסמא עיניים לבין אתרים גיאותרמיים מסלסלי עשן בניחוח גופריתי, הצובעים את הטבע במיטב צבעי הלבה שיוצרה במעמקי כדור הארץ. עצרנו לרגע קט ברוטורואה ואגם טאופו, רק כדי לשוב אליהם בהמשך- לאחר שנמצה את המסע באי הדרומי.

"סולפור היא אבקה צהובה דקה הנקראת פרחי גופרית. האבקה מופקת מן המינרל גופרית ומשמשת לייצור התרופה ההומיאופתית- סולפור." נאמתי לילדיי שעקמו את אפם כשנתקלו בנפיחה עזה תוצרת הטבע. "כאשר שורפים את הגופרית נפלט ממנה חומר חיטוי חזק בעל ריח עז הנקרא דו-תחמוצת הגופרית". צחקוקים חרישיים נשמעו מאחור, סובבתי את ראשי והבטתי בחשדנות בילדיי, (אוקיי בעוונותיי הרבים אני מורה ללא עיניים בגב...) פניהם התמימות של מלאכיי היושבים בספסל האחורי לא הראו כל סימן לפעילות חתרנית עוינת.

המשכתי בהרצאתי המלומדת:
"המינרל גופרית נמצא בכל תא בגוף ומרוכז במיוחד בשיער, בציפורניים ובעור. ברפואה השתמשו בו כבר לפני 2000 שנה לניקוי העור והמעיים" את נחרות הצחוק שנשמעו בחלל הרכב שמעו בכל רחבי רוטורואה. הסתובבתי אחורה בהפתעה רק כדי לגלות שילדיי משחקים קטע מהסרט החביב עליהם- שרק.
חמור: "פוי שרק, אתה עשית את זה? בן-אדם, תזהיר אותי לפני שאתה מביא לי אחד כזה לפנים. אחי, צער בעלי חיים".
שרק: "תאמין לי חמור, אם זה הייתי אני, היית מת! ריח ביצים קשות, זה מי גופרית או משהו".
חמור: "כן בטח, ביצים קשות. זה לא ביצים קשות ולא מי גופרית. אני יודע איך ביצה קשה מריחה וזה לא ביצה קשה, זה בא מהכיוון שלך!"

לתחילת הכתבה

רוטרואה

"רוטורואה הפכה עם השנים למתוירת עד זרא". אמר לנו האוקלנדרי שהזמין אותנו לסיבוב שתיה, אחרי שראה אותנו משוטטים ברחבי ההולידיי פארק ברוטורואה. הילדים שכבו לישון לאחר יום גדוש פעילויות וקפיצות על הטרמפולינה ואנחנו יצאנו לנשום אוויר. קבוצת אנשים צחקנים הזמינה אותנו לשבת עמם. הם חגגו את נשואיהם של שניים מבני הקבוצה, שחיים יחד כבר שנים, ורק עכשיו, לאחר לידת הילד השלישי נזכרו להתחתן.

אחרי שלגמנו כמה בירות קרות כקרח, ערכנו סבב בדיחות על מזג האוויר הניו זילנדי, צחקנו על הפיג אילנדרים (פיג אילנדר- הוא כינוי גנאי אותו מדביקים בני האי הצפוני לבני האי הדרומי ולהיפך) ודיסקסנו את המצב הפוליטי בישראל, העלו בני שיחנו את נושא השינויים החלים בניו זילנד. דיברנו על כך שפעם בניו זילנד לא נעלו את הבתים, השאירו את המפתחות בסוויץ` ולא פחדו להחנות את הרכב בחניונים של הסופרמרקטים הגדולים, פן יפרצו את מכוניתם.

"פעם לא היו כל כך הרבה תיירים", נזכר האוקלנדרי, "היום כל אוקלנדרי שמיני הוא סיני. יש עלינו מתקפה של מלוכסנים, והם נהגים גרועים..." -"תגידו תודה לסרט שר הטבעות", אמר רמי, "הוא החזיר את התיירות לניו זילנד". "נכון", הודתה הכלה הטריה, שעדיין עמדה ישר למרות האלכוהול הרב שזרם דרך הכבד שלה. "הסרט החייה את הכלכלה שלנו, עכשיו באים לכאן תיירים מכל העולם ומתחיל להיות צפוף. יש פה גם הרבה תיירות ישראלית", הוסיפה באותה נשימה ומזגה לכולם עוד סבב שתיה.

ניצלתי את העובדה שאנשים לא יכולים לשתות ולדבר באותו זמן וסיפרתי להם: "לפני 15 שנה, רמי ואני הלכנו לטקס קבלת פנים מאורי, שאלו את כולנו מאין הגענו, וכששמעו שאנחנו מישראל, ישר הזמינו את רמי לבמה להיות הנציג בטקס, מכיוון שהיינו הישראלים הראשונים שהשתתפו שם בטקס. היום לעומת זאת השתתפנו בטקס שבו הרוב היו יפנים וקוריאנים, ששתו כמויות עצומות של יין ובירה, עשו רעש ומחאו כפיים במקומות הלא נכונים. הרגשתי שכל כך חבל שהתרבות המאורית מוסחרה כל כך עד שהטקס נערך במלון, על שפת בריכה, עם ציורי קיר "אותנטיים" עם קבוצה לא משכנעת של רקדנים שערכו טקס קבלת פנים "על הגל הקל" גם הפעם הסכימו איתי בני הקבוצה, שערכו סיבוב שתיה נוסף להעלאת המורל.

מזל שראינו את טקס קבלת הפנים ב"מכון הניו זילנדי לאמנות ומלאכת יד מאורית", הסכימו יעלה ואילאיל. קנינו כרטיסים למכון ודהרנו פנימה כדי להספיק לקונצרט המאורי שהתחיל ב-12.15 הקונצרט היה נפלא. הנחתה אותו בחורה במבטא קיווי כבד, שסיפרה לילדים על סוגי הריקודים והשירים השונים. האווירה היתה משלהבת, הילדים היו מרותקים למופע וגם אנחנו כמובן. נזכרתי בלחנים של פעם והתרגשתי מחדש. לאחר הקונצרט הסתובבנו ברחבי המכון. אין ספק שמי שרוצה לטעום מכל מכמניה של רוטורואה חייב לעצמו ביקור שם. תחת אותה "קורת גג" תמצאו שחזור של כפר מאורי על כל מרכיביו, גלריה של אמנות מאורית בו מדגימות נשים עבודות שזירה ואריגה מסורתיות. במקום יש גם בית-ספר לאריגה המלמד מיומנויות אלה, בית-ספר לגילוף בעץ ובג`ייד, בריכות בוץ, גייזרים וכמובן בית קיווי.

נהננו מאוד להסתובב ברחבי המכון. נהנינו מכל פינה, ורמי שמח לטעום שוב מהגלידה החביבה עליו- הוקי פוקי. התבוננו זמן רב בבחורים החסונים שגילפו דוגמאות מאוריות מסובכות בעץ והתבוננו בהערכה רבה באנשים שעיבדו את הג`ייד בעדינות רבה תוך שהם משתמשים בכלים של רופא שיניים שקדחו לנו במוח. הילדים ברחו החוצה בטענה ש"ג`ייד עושה צמרמורת" הסכמתי איתם ויצאתי החוצה בצעד מהיר.

לתחילת הכתבה

העמק הנעלם

בשנת 1989 הגענו לניו זילנד לאחר מסע בהודו, נפאל, תאילנד וסינגפור. בכיסינו היו כ-1000 דולר אמריקאי. שכרנו רכב קטנטן, לילה אחד ישנו ברכב ובשני בבקפקרס. חיינו מקופסאות שימורים של ספגטי וכדורי בשר, וגיוונו בלחם ודבש. כל יום הרשינו לעצמנו פינוק- גלידה מתוצרת טיפ-טופ (רמי- הוקי פוקי כמובן ואני בודקת את שאר הטעמים) או עוגת גזר. יום אחד עצרנו באיזור טאופו לכוס קפה ועוגת גזר, שם פגשנו שתי נשים קשישות ונמרצות שראו אותנו מעיינים במפה בחיפוש אחר אטרקציות באיזור. "אתם מוכרחים להגיע לאורקיי קוראקו" אמרו לנו. אני ייחסתי את השם המסובך שנאמר במבטא קיווי כבד לאיזה אגוז פקאן שהסתנן בשלמותו לעוגת הגזר והדביק להן את השיניים התותבות. "לאן?" חזרתי ושאלתי. "אורקיי קוראקו" חזרו ואמרו. נסענו.

לאן נוסעים? שאלה יעלה. "הפתעה", הבטחנו לה, והחזקנו אצבעות שהקסם לא התפוגג עם השנים. הפלגנו במכונית אל אורקיי קוראקו- העמק הנעלם הממוקם בין אגם טאופו לרוטורואה. בדרך הסברנו לילדים כי זהו אזור הפעילות התרמית המרשים ביותר שנותר בניו זילנד. עצרנו ליד אגם Ohakuru וקנינו כרטיסים לאתר. הפלגנו בסירה אל העמק הנעלם שהמתין לנו כל אותן שנים שנשוב אליו.

כל אחד מהילדים קבל מפה, כל אחד בתורו ניווט אותנו לחלק הבא באתר. קריאות ההתפעלות נשמעו למרחוק. עברנו במסלול ההליכה בין גייזרים שונים כמו גייזר היהלום שטיפותיו מנצנצות כיהלומים בשמש, תצפית הקשת, ממנה ניתן לראות כיצד נשפכים מדי יום 20 מליון ליטר של מים רותחים אל האגם, הטראסות הצבעוניות כצבעי הקשת, הענן הזהוב שלידו מעין טביעת רגל של המפלצת האגדתית Taniwha, שגרה לפי האגדות המאוריות במערה במורד הזרם.

הבטנו על הפאלטה של הצייר- שלל צבעים שיצר הטבע ממיטב המינרלים, בריכות הבוץ המבעבעות, בריכות הסודה התוססות והמערה הסודית הנקראת גם מערת אלאדין. בתוכה נמצאת "בריכת המראות" שבמימיי הטורקיז שלה טבלו הנשים המאוריות את תכשיטיהן על מנת שיבהיקו. לא בכדי נקרא המקום אורקיי קוראקו שפירושו- "מקום ההתקשטות".

לסיום, כל אחד מאיתנו זכר לבקש משאלה, עשינו זאת בסגנון המאורי הקדום: הכנסנו את יד שמאל למים ובקשנו משאלה סודית. טיפסנו חזרה מאושרים. אבל אז אילאיל החליטה שהמשאלה שלה לא מתאימה וחזרה במורד, מדלגת את כל המדרגות עד הבריכה, כדי לבקש משאלה אחרת. הקסם לא התפוגג עם השנים. אורקיי קוראקו היתה ונשארה מקום קסום שחובה לבקר בו. למי שלא מתכנן לנסוע לניו זילנד בזמן הקרוב, מומלץ להביט בקלטות "ללכת עם דינוזאורים" בהוצאת הבי.בי.סי שצולמו באורקיי קוראקו בשל מראותיה הקדומים.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×