מסע בהודו

קוראים לי רותי כחלון, אני בת 25 וחזרתי לא מזמן מטיול ארוך של שנה בחצי יבשת המדהימה, איפשהו במזרח אסיה שנקראת הודו. התכנון המקורי היה לחצי שנה כדי להירגע קצת מכל הלחץ- הלימודים, העבודה, החברים, פשוט הכול.
רותי כחלון
|
מפה
תמונה ראשית עבור: מסע בהודו
depositphotos ©

טיסה לבומביי

שלום אחים ואחיות יקרים. קוראים לי רותי כחלון, אני בת 25 וחזרתי לא מזמן מטיול ארוך של שנה בחצי יבשת המדהימה, איפשהו במזרח אסיה שנקראת הודו. התכנון המקורי היה לחצי שנה כדי להירגע קצת מכל הלחץ- הלימודים, העבודה, החברים, פשוט הכול. לא ידעתי דבר וחצי דבר על הודו אבל ידעתי שאני רוצה לנסוע לשם. וכך, בהחלטה ספונטנית מהיום למחר קניתי כרטיס טיסה. עשיתי חיסונים (אז היה תקופת החגים וזו היתה קצת בעיה, אבל רותי יודעת לבסתדר כשהיא רוצה וחלק מהחיסונים אפילו קניתי באופן פרטי).

הופ... תוך חודש היתה לי טיסה לבומביי. ניסיתי בהתחלה לחפש שותף, ואפילו מצאתי אבל אז שיניתי את דעתי והחלטתי לטוס לבד... והנה, יום בהיר אחד בדיוק לפני שנה (7.11.01) יצאתי לדרכי שמחה ומאושרת בלי דאגה על הלב לגבי העומד לקרות ותוך 8 שעות בערך נחתתי בבומביי בגדולה, המודרנית ושובת הלב. מהמטוס ירדתי בתחושת אופוריה ולא היה לי מושג מה מי ומו, אבל לא דאגתי. משום מה היתה לי תחושת בטחון לא מוסברת כזאת שאפפה אותי, והאמת היא שהיא מעולם לא נעלמה.

בבומביי נשארתי שבוע שלם, למרות שכל שותפיי לטיסה ברחו מייד לגואה הקורצת. והנה אני, אישה נאה בת 25 לבושה סמרטוטים נוחתת בעיר דלה מאוד בתיירים ועמוסה הודים סקרנים, יופי אירופאי, ריחות מוזרים, ים (בומביי היא מעין אי) והרבה שקט. הרי זאת עיר לכל דבר, רוויה בבניינים, עסקים, מכוניות ועם כל זה עדיין שורר בה מעין שקט לא מובן שכזה ותחושת שלווה מרגיעה. טיולים לאורך החוף, בתי קפה, אינטרנט, מוזיאונים, הודים בלבוש מודרני, ואפילו מקדונלדס ופיצריות למינהן- מה שהפתיע אותי, אבל איפשר נחיתה רכה ונעימה.

לתחילת הכתבה

גואה

בתום השבוע לקחתי נסיעת רכבת לגואה. סך הכול בערך 8 שעות (מה שלא נחשב הרבה במושגים הודיים) ברכבת במחלקה שנייה. ברכבת הכרתי משפחה הודית שמשכירים גסט- האוזים בגואה, בחוף שנקרא "קנדולים" והנה משך אותי הגורל ומצאתי את עצמי בחדר נחמד ונעים עם שתי קומות בחוף קנדולים במחיר מצחיק של 150 רופי ללילה (15 ש"ח). וכך, מחוף לחוף (סך הכול קיפצתי מחוף לחוף במשך חודשיים שלמים) במעבר ממסיבה למסיבה, ממסעדה למסעדה, מישראלים לאירופאים (ישראלים מתרכזים בחופים מאוד ספציפיים) הגעתי לחוף מדהים בסוף טיולי בגואה למקום שנקרא "חוף אגונדה" ושם , כמו באגדות, הייתי לגמרי לבד. שהו איתי בגסט האוז (היחיד שהיה בחוף). עוד שני חבר`ה אנגלים, אבל הם בדרך כלל לא היו במצב הכרתי והיו מחוברים כמו אינפוזיה לג`ראס שלהם, כך שאת ימי שם (בערך שבועיים) ביליתי בטיולים לאורך החוף, אוכל טוב, מזג אויר נפלא, וצפייה יומית בגלים המתנפצים אל הסלעים. שבועיים שלא דיברתי כמעט בכלל, ובטח לא עברית. רק כמה משפטים לבעל המקום (בתחום הכלכלי) וזהו זה. הרגשתי בתוך חלום...

גואה היא מושבה פורטוגזית לשעבר והתושבים היותר מבוגרים גם מדברים פורטוגזית. היא עמוסה כנסיות, כי רובה המוחלט הוא נוצרי, ויש בה הכל מהכל- הרבה דגים, הרבה ים והרבה הודים שמדברים אנגלית, מה שהופך את הטיול שם לדי קל. בחופים של גואה אי אפשר ממש ללכת עם ביקיני על החוף כמו בארץ או בהרבה מקומות אחרים, ולמרות הפתיחות היחסית שיש שם, עדיין השמרניות שולטת ואישה בביקיני מסתכנת בהטרדות שאין להן סוף.

לתחילת הכתבה

בנגלור, מייסור, מדרס, קודיי קנאל, קנימקורי

אחרי גואה הדרמתי לעיר שנראת "בנגלור" וגם היא עיר יחסית מודרנית ונחשבת לאחד ממרכזי ההיי-טק בהודו. בנגלור ידועה גם בשל גניה היפים והגדולים ובאמת לקחתי ריקשה יומית (בהתפשרות על 400 רופי ליום- מה שלוקח הרבה התמקחות וזיעה) וראיתי את נופיה המדהימים של בנגלור. לילה אחד (הרי בהודו לא ממש אפשר לצאת מהחדר כשאת אישה לבדך אחרי 8 בערב) בשיעמום שלא פסק, לקחתי את עצמי לקולנוע ממול למלון שלי, וצפיתי בסרט לבד. האטראקציה (אני...) היתה גדולה והודים (100% גברים, בעיקר סטודנטים) מביטים אליי במבטים משתהים, שואלים שאלות, ולא ממש מאפשרים לי לצפות בסרט. זהו זה. לא יוצאת יותר לבד בלילה.

ככה, נשארתי בבנגלור בערך שבוע שלאחריו נסעתי לעיר קרובה בשם מייסור שהיא מאופיינת בארמון שלה הגדול והיפה , ומשם נסעתי (אין לי מושג למה) לדרום מזרח לעיר שנקראת "צ`יניי" או "מדרס" והגעתי מהר מאוד למסקנה שאין מה לעשות שם, אלא אם כן אתה נוסע לסרי לנקה או לאיי אנדמן. אז נטשתי דיי מהר וברחתי לקודיי קנאל. קודיי קנאל (שנמצאת שמדינת טמיל נדו) היא מקום הררי, יפהפה ושבה לב, ובו שוהים תיירים מכול העולם (לא ממש הרבה ישראלים) - אנשים מעניינים, עם אוירה של חופש, וכיף.

אפשר גם לעשות שם הרבה טרקים עצמיים או למצוא איזה הודי שישמח להדריך... וכך נשארתי שם כמעט שבועיים ועזבתי רק בגלל הגשם שלא הפסיק לרדת במשך 3 ימים. עזבתי את המקום עם ישראלית בגיל ה-40 לחייה שנמצאת כבר פעם חמישית בהודו ונסענו יחד דרומה לקצה הדררומי של הודו שנקרא "קניימקורי" (אישה לא נשואה בתרגום חופשי) ושם בכל ירח מלא ניתן לראות את השמש שוקעת והירח מתחיל לזרוח מהים. שהרי במקום זה מתרכזים 3 ימים- הים הערבי, מפרץ בנגל, והאוקיינוס ההודי. יש שם אי נחמד שאפשר לקחת אליו סירה ולא הרבה תירים.

לתחילת הכתבה 

קוצ'ין, המפי, בומביי

משם נסעתי לקוצ`ין במדינת "קרלה" שידועה באוכלוסיית העבר היהודית שלה. כיום שוהים שם כ-14 יהודים הודיים (שלא ממש מדברים עברית, אבל יודעים לקורא את התורה) והם שומרים באדיקות על הדת שלהם. לרחוב המרכזי שם קוראים "עיר היהודים" ויש שם אפילו בית כנסת בן 600 שנים. זו חויה מדהימה ללכת לשם בערב שבת חייבים לפחות 10 גברים למניין) ולחגוג את השבת.

מקוצ`ין המשכתי לטיול של 8 שעות על המים שבו ירדתי בכפר מושך עין על המים ושהיתי שם יומיים. מתוך הטיול, זה היה המקום האותנטי ביותר. אין תירים (רק אני והישראלי שהגעתי איתו לשם) ואין בעצם כלום. מקלחת במים, שירותים "פתוחים" או במילים אחרות "בטבע", אוכל בסיסי של בננה מטוגנת בבוקר ואורז בערב, והרבה קוקוסים. ההודים של לא דיברו אנגלית, אבל שפת כל בני האדם שיחקה שם תפקיד חשוב והביאה אותנו להבנה הדדית.

המקומיים כמובן הניחו שהבחור שהיה איתי (בשם אביעד) הוא בעלי, והאמת היא שלטובתינו לא הכחשנו. כך נתנו לנו חדר נחמד מקש אצל משפחה מקומית נחמדה שלא ביקשה מאיתנו ולו רופי אחד והרבה מאוד אושר.

אחרי יומיים עזבנו את הכפר הנחמד ונסענו חזרה לקוצ`ין. משם המשכתי עם גרמניה נחמדה שהכרתי ישירות להמפי, שנמצאת בצפון- מרכז הודו ומאופיינת בכך שהנוף שלה הוא בעצם הריסות של עיר ישנה שפעם מזמן היתה שם ונחרבה. אבל בין כל ההריסות יש יופי לא מוסבר, הרבה ישראלים ואוכל ישראלי ואפילו כמה הודים שמדברים עברית, יש הרבה מאוד תיירות שם, ונהר נחמד שחוצים אותו בעזרת "כסוסונית"- סלסלה גדולה שיכולה להכיל בערך 5 אנשים אבל במושגים הודיים יכולה להכיל עשרה. בהמפי יש הרבה רוחניות , הרבה , הרבה סמים קלים, והרבה כיף. יש שם מקדשים לרוב כי המקום נחשב קדום להודים, ומדיי יום נערכות שם חתונות מחרישות אוזניים המלוות בהרבה מאוד ריקודים (שהרבה פעמים גם את מוזמנת אליהם) והאוירה פשוט טובה. אחרי המפי מצאתי את עצמי חוזרת לבומביי (פעם שניה), בעיקר גם בגלל שנגנב הארנק שלי (כן.. גם זה קורה..) והייתי צריכה ללכת לקונסולייה הישראלית שם. תוך שבוע (עם ביקור במשרד ההודי לזרים) קיבלתי דרכון חדש. למזלי, הכסף היה בחגורת הבטן מאוד חשוב!) ולא נלקח ממני שלל כספי.

 לתחילת הכתבה

פונה

אז משם המשכתי לפונה שהיא "עיר האהבה". יש שם אשראם גדול של אדם בשם "אושו" וזוהי בעצם האטראקציה היחידה בעיר. מי שמחפש רוחניות, הרבה בזבוז כסף (1000 רופי רק ליום הראשון) והרבה מאוד זיוני שכל (סליחה על המילה) זה המקום להיות בו. מה שכן, במאפייה המרכזית במקום (המאפייה הגרמנית, כך זה נקרא), הכרתי שני חבר`ה (בחור ובחורה) שטיילו יחד וביליתי איתם את רוב זמני. בפונה גם יש בית חב"ד גדול הפתוח 24 שעות לקהל הרחב (בעיקר היהודי) והמשפחה שם שגרה במקום היא בעלת טוב לב הרבה רצון לתת. כך סך הכל, היה כיף בפונה. יש שם גם הרבה דיסקוטקים והרבה מערביות למי שמחפש. משם נסעתי לטיול יומי למערות אג`נטה, שהתברר שסתם בזבוז זמן ובחזרה לפונה. 

לתחילת הכתבה

ראג'סטן

לקחתי כרטיס רכבת לפושקר שברג`סטאן. אחרי 24 שעות ברכבת, עם הודים נחמדים שמנגנים , שרים ורקדים, עם מצורעים וקוקסינלים הודיים שבאים לבקש כסף, והרבה חוייות, הגעתי (עם עוד 3 בנות) לפושקר. פושקר, וג`ייסלמאר סברג`סטאן מאופיינות במדבר גדול (הטאר) , בטיולי גמלים, באנשים ונשים מקושטות, ובהרבה חום ואווירה מדברית. פושקר רוויה באוכלוסיה ישראלית והמאפיין אותה הוא נהר גדול ומקדים.

ג`יסלמאר המצויה בגבול עם פאקיסטן היא יותר יפה ופחות תיירותית. פשוט כיף. משם לאודייפור (העיר הכחולה שבניינה כמעט כולם כחולים) ולדלהי הבירה. כך הגעתי בפעם הראשונה לדלהי למיין בזאר ובירכתי את העובדה שלא נחתתי שם. הרבה בלאגן, פרות ברחובות והרבה זבל והמולה. אחת החברות שלי אושפזה בבית החולים על קלקול קיבה ואני המשכתי לבד לרישיקש לחג הפסח. 

לתחילת הכתבה 

רישיקש, דרמסאלה, אמריצר, צ'אמפה

אחרי פורים שמח בפונה, פסח ברישיקש, באוהל מאולתר גם היה חויה נחמדה. עם רב חכם ביותר בשם מיכאל, ישראלים, נהר הגנגה, הרבה יוגה וחום, אחרי שבוע עזבתי את רישיקש. משם נסעתי עם 2 בנות שהכרתי לדרמסאלה. בדרמסלה נשארתי חודשיים. המקום פשוט קסום... מלא אוירה וגיוון יוצאי דופן. עם מושבה טיבטית, מקום מגוריו של הדלאי למה (מקלוד גאנג`) וכפרים הודיים מסביב, עם הרים יפהפיים וההימלאיה המושלג ברקע- המקום שבה את ליבי.  הרבה מאוד תיירים מכל ערי הודו ובעיקר עירם קרובות מגיעים למקום ומציקים לכל מי שלא נראה הודי ב"אפשר תמונה?" והקבצנים שם גם טומנים ידם בצלחת ועושים שלל יומי יפה מאוד.... קשה להגיד למה, אבל ההודים מאוד מאוד מתעניינים בתירים ומוכנים אפילו לשלם כדי לדבר אפילו עם תייר. זוהי האטרקציה הכי גדולה במקום, מה שגם מסבך את העניינים ושם גם נקלעתי למצב לא נעים של "הטרדה מינית" שמאוד צריך להיזהר ממנו בהודו.

ההודים הם מאוד שמרניים- גם בלבוש וגם המנהגים, וסבורים שאישה לבד המטיילת בהודו היא או זונה או פשוט משוגעת. (לא תמיד , רק לפעמים) וכך את נתונה להטרדות. כמובן שהן לא רבות וברדך כלל את חופשיה (כל עוד את מתלבשת נורמלי) וטוב לך.

את דרמסאלה היה מאוד קשה לעזוב. הייתי שם חודשיים עם גיחות לפנג`אב לראות את מקדש הזהב הסיקי (אנשי התרבוש) וגיחה לעמק הצ`אמפה הירוק והיפה בג`יפ לשלושה אנשים.

לתחילת הכתבה 

לדאק, דלהי

משם הצפנתי עוד ללדאק. נחתתי בלה אחרי נסיעה סיוטית של יומיים באוטובוס מקומי (אפשר גם ג`יפ אבל זה לא יותר סימפטי) אבל כשמגיעים, זה שווה הכול. העיר שבה הרבה מאוד קשמיריים בעלי חנויות והרבה מאוד טיבטיים מוסלמיים מקומיים, היא פשוט שובת לב. הרבה חום מדברי מלווה בהרים, הרבה הכנסת אוחרים ל"תה לדאקי" מגעיל על מלח וחמאה, הרבה אהבה וטיולים וקניות ועוד ועוד.

מלה נסענו לכפר צפונית לה שנקרא "דיסקיט" והוא פתוח לתיירים רק 4 שנים , מה שלא היה מי יודע מה, ולהיות בלה זו החויה הבאמת משמחת. לרדת חזרה למנאלי (אני נסעתי לושישט שנמצאת קרוב למנאלי) היה שוב קשה (שוב יומיים של נסיעה בלי אפילו שירותים- שוב "בטבע" שזה אומר לפעמים אפילו באמצע הכביש) אבל כשמגיעים נשומים לרווחה ובגלל כל הכיף, נשכחת הדרך הסיוטית. בושישט ומנאלי שהיתי תקופה לא קצרה גם כן, משום שהיא מאוד נוחה , זולה, וידידותית לסביבה. לא צריך ללכת הרבה כדי למצוא אוכל, אינטרנט, סרטי וידאו שמציגים כל יום, שיקים בכל הטעמים ובקיצור- פינוק. אבל מתישהו צריך ללכת ומשם חזרתי לדלהי. בפעם הזאת, כבר הכרתי את המקום ואפילו הכרתי כמה מקומיים בעלי חנויות- אנשים ידידותיים (אסור להתידד יותר מדיי), ידעתי איפה נמצא האינטרנט ב-10 רופי, איפה המקדונלדס ואיפה הקולנוע. הייתי שם עם אנשים שפגשתי במשך הטיול (כולם פוגשים את כולם כל הזמן בשמך הטיול בהודו) והיה כיף. היה לי קצת עצוב כי ידעתי שאוטוטו אני עוזבת, אבל גם שמח מכל החויות שצברתי. את דלהי עזבתי אחרי כמה ימים לבנקוק, שם חיכה לי חבר מהארץ.  

בבנגקוק טיילתי חודש שלם, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.....

לתחילת הכתבה

יוצאים לטיול תרמילאים בהודו? כל המידע החשוב לטיול שלכם באתר "עפתי" >> 

יעדי הכתבה

סגור
×