מקלוד גאנג - בחזרה הביתה...

כשחוזרים למקלוד, חוזרים הביתה עם התמונות מטיבט, להראות לחברים הטיבטים שמעולם לא ראו את מולדתם. זה גם המקום ללמוד על הבודהיזם, דבר שיכול לעזור בקבלת החלטות חשובות.
raf_raf
|
תמונה ראשית עבור: מקלוד גאנג  - בחזרה הביתה...

נחיתה בדלהי

אני רוצה להקדים ולומר שהכתבה הזו נועדה אך ורק לשתף אתכם בחוויות שלי. אומנם היא לחלוטין פרו-בודהיזם אבל אין בכוונתי לשכנע, לשנות, להשפיע על אף אחד. הבודהיזם נותן לי המון תשובות על מגוון של שאלות מהותיות אך אין הדבר אומר שזה נכון לכולם. בודהה בעצמו אמר- אל תלכו אחר תורתי רק כי אני אמרתי- תנסו אותה בעצמכם. תמיד תטילו ספק. אז חשוב לי שיהיה ברור שהכתבה הזו היא נטו חוויות אישיות שלי, סובייקטיביות לחלוטין ואין כאן נכון או לא נכון, צודק או לא... כמו שראיתי בחלק מן התגובות שקיבלתי לשאר הכתבות. מקווה שתהנו מהקריאה.

הנה הטוב מכה בי
ואני בו
מתגלגלים
וכשנשוחח
יפער פיו בתדהמה
לא ידעתי
שכל כך הרבה זמן
חיכית לי

(איילת חן)


ביום שנחחתי בדלהי התפוצצו 4 פצצות והרגו כחמישים הודים. קבלת פנים שלרגע נתנה לי תחושה של בית... של ישראל... לא ישראל שאנחנו רוצים. בתוך הבהלה המוצדקת של ההודים ובשלווה הישראלית שכבר יודעת להתמודד עם פיגועים מצאתי את עצמי שוב ב"מיין באזאר" בדלהי, שוב קונה כרטיס למקלוד גאנג`... כבר הפסקתי לספור כמה פעמים עשיתי את הנסיעה הזו. 12-13 שעות נראות לי כמו גיחה קצרה... מעניין איך יהיה לנסוע עכשיו מתל אביב לאילת... 4-5 שעות בכבישים הטובים של הארץ, באוטובוסים הנוחים של "אגד"... יהיה תענוג.

חייכתי למוכר ואמרתי לו "180 רופי?" בידיעה שהוא מוכר ב-200... הוא אמר שיש חברה חדשה של אוטובוסים למקלוד ובגלל התחרות, המחיר הוא 150... אגב, הנסיעה בכיוון השונה, ממקלוד לדלהי עולה 400 רופי. כן, כן- אותו מסלול- מחיר שונה. הודו. קניתי את הכרטיס, שמתי את התיק הגדול בשמירת חפצים שיש ב"הארי ראמה" גסט האוס (8 רופי ליום) כי בבית חב"ד אמרו לי שייתכן והם יסגרו את המקום לתקופה מסויימת.

אחר הצהריים כבר הבנתי למה הכרטיס עלה רק 150 רופי... בהתחלה עוד הייתי אופטימית כשגיליתי שזה לא אוטובוס אלא מיניבוס... אחר כך גם שמחתי שהיינו רק ארבעה נוסעים... אחר כך כשהרגשנו את הקפיצות יותר מאשר את הכסא- הכל היה ברור. אז כל אחד התמקם בכסא שהתחשק לו, ואני עברתי מהסוף להתחלה ויצאנו לדרך... בשלב מאוחר יותר של הנסיעה התגעגעתי לסבל מהקפיצות- כי עכשיו גם נוסף קור איימים. שמתי על עצמי כל מה שהיה לי- צעיפים, גרביים, גופייה ארוכה, מעיל... לא עזר. "הכל זמני, הכל זמני. .." ניסיתי לעודד את עצמי בעובדה שאו-טו-טו אני בחדר הקבוע שלי בגסט האוס הקבוע שלי (ladies venture) ונרדמתי... ניסיתי לפחות.
 

לתחילת הכתבה

מקלוד

הגענו בערך בחמש בבוקר, הכל חשוך, קרררר באופן שלא נתפס בכלל... אבל אני בבית, אז הכל בסדר עכשיו. הבחור הטיבטי שהיה איתי באוטובוס ליווה אותי לגסט האוס כדי שלא אלך לשם לבד, בחושך, ושם נפרדנו. נאלצתי להעיר את בעל המקום המקסים כי לא יכולתי להמתין עד הבוקר בקור הזה מחוץ לחדר. הוא היה אדיב כהרגלו, אפילו שמח לראות אותי (שלחתי להם גלויה מטיבט) וקיבלתי את החדר הקבוע שלי. לא היתה בחורה יותר מאושרת ממני ברגעים האלה...

ישנתי כמה שעות ובבוקר כבר פגשתי לאט לאט את כולם... שוב שוקו חם או קפה לאטה בבית הקפה הטיבטי "שלי" וקוראסון או פאי תפוחים מפנק, שוב טנזין צ`ונדו וטנפל- הילדים מבית הספר שקוראים לי "מיס אלה, מיס אלה...", שוב כל החברים- טאשי, בומסאנג, יאנגבום, פמה, עידאם, ג`אמייה, סונאם, סנג`י, שדה... איזה כיף! הסתובבתי עם התמונות מטיבט ולא יכולתי לזוז מטר כי כולם פשוט השתוקקו לראות את טיבט, להרגיש שוב את הבית, להזכר בכל אותם המקומות שנהרסו על ידי הסינים, אלו ששופצו או נבנו מחדש כחנויות מודרניות... לחוש ולו לרגע אחד את הבית שעזבו, את אמא ואבא, את האחים הקטנים.... זה העלה להם חיוך על השפתיים, ובו בזמן- עצב גדול בעיניים וכאב... וגעגועים...

לא קל הסיפור הזה...

לתחילת הכתבה

להכיר את הבודהיזם

בערב נפגשתי עם שדה, חבר טיבטי, ויצאנו למקלוד-בר (meclode-bar). ישבנו שם על בירה (הוא) ותה נענע (אני) ואז הוא סיפר לי שלמחרת נפתח קורס "להכיר את הבודהיזם" במרכז "טושיטה" (tushita), קורס ששמעתי עליו עד קודם מחברים ישראלים. המרכז הזה אשר נמצא כחמש דקות נסיעה ממקלוד, מקיים קורסים שונים בנושא הבודהיזם. כל הצוות המערבי המנהל את המקום עובד במסירות ללא כל תמורה, לצד הטיבטים המשתכרים שם מפרוטות. שדה אמר שיש עוד מקום ואפשר להירשם. חשבתי שזה יכול להיות נחמד אבל מצד שני לא כל כך התחשק לי להיות סגורה שם עכשיו עשרה ימים, מדיטציות וכד`...

בבוקר התקשרתי לשם, כדי לברר... אכן היה מקום והחלטתי לנסות. מקסימום, חשבתי, אעזוב לפני סיום הקורס. לקחתי ריקשה לטושיטה ב-50 רופי ונשארתי. עשרה ימים.
 
כבר בהרשמה התרשמתי מהאנשים המקסימים שאחר כך הפכו לחברים קרובים ויקרים שלי: 4 ישראלים באמת מיוחדים שכל אחד מגיע ממקום אחר בחיים (איש קבע בן 25 בחופשה, איש עסקים בן 37 שחי 10 שנים בארה"ב, בחורה צעירה ומושבניק...), מורה מאנגליה בת 37, אמריקאי מאורגון מתוק ורגיש בן 28, צרפתים שחיים בקנדה, שניים מניו זילנד, אשה מקסימה מאוסטרליה, כמה מגרמניה, ספרד, עו"ד הודי, בחורה מפינלנד, שניים מאירלנד... שילוב מעניין.

לאחר התארגנות קצרה בחדרים (תנאי מחייה טובים מאוד, אגב) הכרנו את המורה. המורה היא נזירה בודהיסטית בת 47, איימי מילר- אמריקאית מקליפורניה, יהודייה- אשה מדהימה, חמה, חכמה, מצחיקה, סובלנית, שופעת אהבה... מה עוד אפשר לומר...? סיפור החיים שלה ריתק את כולנו במהלך כל הקורס, ניסיון החיים שלה, התנדבותה במוסדות שונים כמו טיפול בחולי איידס וסרטן, ניהול מרכזי דהארמה (דהארמה- הדרך הבודהיסטית) בארה"ב, החלטתה להיות נזירה, טיוליה בעולם עם לאמה טיבטי (מורה) שמלמד בודהיזם, סיפורים אישיים על משפחתה בארץ... פשוט אשה מרתקת עם אנרגיות טובות וחזקות.

הקורס עצמו נועד להכיר לנו את עיקרי הבודהיזם, אך הכימיה שהיתה בין כל התלמידים והקשר העמוק שהתפתח כל כך מהר, כמו גם העניין שגילינו בו- הפך את תכני הקורס מהכרת הבסיס להכרת תכנים קצת יותר מעמיקים. בקורס למדנו קצת היסטוריה על הבודהיזם והתפתחותו, מי היה בודהה (בודהה- אדם מואר, בעיקרון כל אחד יכול להיות בודהה, אך כשמדברים על ה"בודהה" מתכוונים לבודהה סידהרתא גואטאמה שקיאמוני). למדנו על ארבע האמיתות הנאצלות, גורמי הסבל (תשוקה, קנאה, כעס, שנאה, הקשרות, תאווה, גאווה וכד`), קארמה, מהו ה-mind, יחסי גורו-תלמיד ולמה צריך בכלל מורה וכמובן- על המוות.

בחברה המערבית שומעים את המילה "מוות" וישר שולחים יד לעץ ונוקשים שלוש פעמים "טפו, טפו, טפו". כאילו שרק באיזכור של המוות אנחנו מזרזים את בואו... אז בין שאר הדברים העמוקים והיפים בבודהיזם, יש התמקדות בנושא המוות. כי אם יש משהו וודאי בחיים, אולי הדבר היחיד שוודאי בחיים זה שכולנו נמות, היום או מחר או בעוד 15 שנה- אבל זה יקרה בטוח. והבודהיזם עוסק בזה לא מתוך צער ויגון ודיכאון אלא מתוך שמחה- כי אם נקבל את זה ונפנים את זה באמת, הרי שכל יום שנחיה יהיה בעל משמעות ונעריך אותו יותר. ואז פתאום לא יראה לנו נורא חשוב להיות ראשונים בתור או לחתוך בכביש בחזרה את זה שחתך אותנו ברמזור הקודם.

סוף סוף מבינים, ומקבלים את העובדה הזו של המוות, שקיימת אפשרות שמחר בבוקר לא אתעורר, והרי באחד מן הימים הבאים באמת לא אתעורר, אז כמה אתן למצב הרוח שלי עכשיו להשתנות אם מישהו יעיר לי על החולצה או השיער, וכמה יטריד אותי אם גנבו לי איזה דיסק וכמה כבר יהיה לי חשוב לקנות עוד ג`ינס ועוד אחד ועוד כמה... זה לא אומר שצריך לחיות בעוני- אבל פתאום כשהמוות מול עיניך בכל רגע נתון הדברים מקבלים פרופרציה אחרת. פתאום יש רצון להתמקד בטוב ולא ברע, להתמקד בשמחה ולא בעצב...

באחד הימים ביקשתי שיחה אישית עם המורה, שיחה שנתנה לי המון תשובות, המון כוחות וזוית ראייה חדשה על החיים. החינניות של המורה, הידע שלה והיכולת שלה לתת לכל תלמיד בדיוק את המידע שהוא צריך, המינון הנכון- היא יכולת מופלאה. היא גם סיפרה על חייה האישיים, על דודתה שנפטרה בארץ מסרטן, על האחיין שלה שאמור להתגייס בקרוב והיתה אווירה אישית ומיוחדת בחדרה.

בכל אופן, בכל בוקר (06:30) ובכל ערב (19:00) עשינו מדיטציה בהדרכתה של נזירה בודהיסטית נוספת (אוסטרלית) וזו הייתה דרך נפלאה להתחיל ולסיים את היום בשקט נפשי, שקט פנימי. האוכל היה בסיסי ובריא (אורז, אורז, לחם, סלט, אורז, מרק, עדשים, אורז וצ`אי)... והאווירה היתה נהדרת. בכל יום בשעה קבועה בצהריים קיימנו קבוצות דיון על הדשא, וכך יכולנו לדון יותר בנושא שנלמד וגם להכיר את האנשים באופן אינטימי יותר. גם העבודות המשותפות שלקחנו בהן חלק כמו רחיצת כלים או ניקיון שירותים קירבו בינינו מאוד. ישנה גם ספרייה מרשימה שם במרכז, ואפילו ישנם ספרים בודהיסטים שתורגמו לעברית. אני את רובם קראתי בארץ ומצאתי שהם מאוד מעשירים, מעניינים ונותנים זווית ראייה חדשה לחיים. המומלצים שביניהם אגב- "אומנות האושר" ו"להעיר את התודעה, להאיר את הלב" של הדאלאי לאמה ו"כשהדברים מתפרקים" של פמה צ`ודרון (ספר קטן יחסית שקראתי עשרות פעמים ובכל פעם גיליתי בו משהו חדש שנגע בי).

במהלך הקורס קיבל אחד הישראלים הודעה כי אביו במצב קשה בבית חולים והוא שב לארץ בפתאומיות. כל האנשים בקורס מיד אירגנו מברק לו ולמשפחתו, שלחו לו מיילים ואף ביקשו שנקיים עבור אביו מדיטצייה מיוחדת. האכפתיות והרגישות שכולם גילו היתה מאוד מרגשת.

אגב, במהלך הקורס גם קיבלנו שני שיעורים מעניינים ממנהל הספרייה במקלוד גאנג`- נזיר בכיר ששימש כמתרגמו האישי של H.H (His Holiness) הדאלי לאמה במשך 17 שנה. זה היה כבוד גדול עבורנו- חבורת מערביים בורים שזוכים ללימוד אישי ממורה בכיר שכזה. השבוע גיליתי לשמחתי הרבה שהוא צפ וי להגיע לארץ בחודש אפריל הקרוב וילמד במשך שבועיים, במסגרת עמותת "ידידי הדהארמה".

בסוף הקורס, בערב האחרון, עשינו טקס מיוחד עם הדלקת עשרות נרות בשילוב עם תפילה ומדיטציה-זה היה כל כך מיוחד וכל כך מרגש שאף אחד לא רצה ללכת לישון למרות שכבר היה מאוחר וקרררר... היה מן חיבור כזה בקבוצה, אכפתיות הדדית ואהבה, באמת אהבה וזה לא שכיח כי חברים ישראלים שהכרתי, שעשו את הקורס כחודש לפני, אמרו שלא חוו את הדברים כך. אז פשוט ישבנו שם, צפופים בגלל הקור, בדממה- שלושים ווחמישה אנשים, על הדשא, בלילה, מול כל הנרות האלה על הסטופה. רגעים שמילים לא יצליחו לתאר.

למחרת, אחרי 10 ימים, חזרתי למקלוד, לגסט האוס. חלק מהאנשים נשארו בטושיטה גם לאחר שהסתיים הקורס כי השקט שם ממכר וקשה לחזור אחרי 10 ימים להמולה של מקלוד. אבל בערב חגגנו כולנו ביחד במסעדה של מקלוד-בר, ובמהלך כל השבוע נפגשנו- אם במקרה ברחוב, בסרט שכולם ראו ביחד, בספרייה, במקדש... פשט חבורה נהדרת של אנשים.

לאט לאט התפזרו כולם, חלק עזבו לדלהי, לווראנסי ולבודגאיה (המקום שבו בודהה קיבל את ההארה) וחלק עדיין כאן, מתקשים לעזוב, כמוני...

אז בינתיים אני נשארת כאן, במקום שהפך לבית בשבילי. מעכלת את החוויות מהקורס ומנסה ללמוד עוד- על בודהיזם ו..על עצמי.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×