מקלוד גאנג` - מנזרים, אטרקציות והרהורים

במקלוד גאנג' לא חסרות אטרקציות, עצם ההסתובבות בעיירה כה קוסמופוליטית היא כבר עניין משובב. רוב המקומיים טיבטים, ותרבותם מכתיבה גם את הלך הרוחות, אך ברחובות הקטנים ניתן לשמוע בליל שפות, והמסעדות מגישות תפריטים מכל הארצות.
משפחת גור בן-שטרית
|
תמונה ראשית עבור: מקלוד גאנג` - מנזרים, אטרקציות והרהורים

אתרים טיבטים במקלוד

מקלוד גאנג` נוחה, נינוחה, מערסלת, מאפשרת לטיילים עייפים לנוח, לאכול טוב, להצטייד בכל החסר להם. ניתן למצוא כאן מגוון עצום של פריטים, שבדיעבד היה מגוחך לסחוב אותם מישראל. לאלה המגיעים לכאן כתחנתם הראשונה בהודו, אין צורך להביא חומרי ניקוי שונים ופריטים שונים הקשורים להגיינה אישית, משפחתית ומגורית. עם זאת, מצאנו שחסרים כאן בגדים לילדים (יש בדרמסאלה, העיר הקרובה) ותכשירים לטיהור מים (לשטיפת פירות וירקות. לשתייה יש כאן מים מינרליים באיכות מצוינת). 

למזג האוויר הגשום מאד שפקד אותנו עם הגיענו הצטרפו לאחר מספר ימים טמפרטורות נמוכות, ועימן – רגשות אשמה על כך שלא הגענו מספיק מצויידים לימים קרים. שיחה עם המראה הבהירה לי שאין כזה דבר "להגיע ערוכים" לשנה, יש צורך להתארגן תוך כדי, לדעת להצטייד, לדעת לאתר במהלך הטיול מה חסר ומהיכן ניתן להשלים. נרגעתי. מעילי גשם קלים לילדים וסט אחד של בגדים חמים לכל אחד – וממשיכים. 

אנחנו מתכננים כל יום בבוקרו, ולא חסרות כאן אטרקציות. ראשית – הקרובות. עצם ההסתובבות בעיירה כה קוסמופוליטית היא כבר עניין משובב. רוב המקומיים טיבטים, ותרבותם מכתיבה גם את הלך הרוחות, אך ברחובות הקטנים ניתן לשמוע בליל שפות, והמסעדות מגישות תפריטים מכל הארצות. פרות וקופים הם מוקדי משיכה לילדים וצריך ללמד אותם מהר לא להתקרב לקופים, לא להסתכל בעיניים, לא לחייך (לפחות לא בשיניים חשופות). הילדים מתלהבים מהלאווים המרתקים וממלאים אחריהם בצייתנות. 

באזור מקלוד גאנג` כמות נאה של מנזרים בודהיסטים ומוקדים שונים הקשורים לתרבות הטיבטית. מעניין לבקר במיתחם צוגלאגקהאנג (Tsuglagkhang), הכולל את ביתו של הדלאי למה, מקדש, חנות ספרים ובית קפה. המקדש יפה ומומלץ במיוחד להגיע בשעות אחר הצהריים ולצפות בשיח הנזירים בחצר המקדש. מדי יום הם מתכנסים ומתפלפלים בזוגות בעניינים בודהיסטים רמי מעלה, תוך כדי מחיאות כף ורקיעות רגליים נלהבות. מרתק לצפות ואנחנו בילינו כשעתיים פשוט בהתבוננות. הילדים עברו מזוג לזוג, עקבו אחר התנועות והכניסו את מחיאת הכף ללקסיקון המשפחתי שלנו בכל פעם שהם רוצים להדגיש דבר-מה (ממתק עכ-שיו!). קשישה בצד החצר ביצעה סדרה של כריעות והשתטחויות החוזרות על עצמן בקצב ובדיוק שגם גברברי הודו לא עמדו בו. היא קבלה משימת-מנטרה לבצע את התנועה 100,000 פעמים והצפייה בה נתנה משמעות חדשה למושגים כמו ציות, מילוי מצוות ומשמעת עצמית. המבקשים יכולים לסיים את הביקור ב"קורה", הקפת המיתחם עם כיוון השעון. אנחנו עשינו אחת בלי כוונה, כשביקשנו לחזור לביתו של הדלאי לאמה ולברר מתי הוא מגיע למקלוד גאנג`. מאז המזל איתנו. 

ביום אחר בקרנו במוזיאון הטיבטי המצוי באותו מתחם. המוזיאון מכיל צילומים ופריטים שונים (וסרט וידיאו שלא הוקרן בעת ביקורנו) המספרים את תולדות העם הטיבטי, בעיקר מזמן הכיבוש הסיני. ביקור מעניין ועגום שסחף את נעם למטח שאלות, בירורים והשוואות.
 
מתחת למקלוד גאנג`, בתחתית שביל צר ומדורג המתחיל מתחת לגסט האוס Om ממוקמת גומפת דיפ צה צק לינג (Dip Tse-Chok Ling Gompa). המשמעות המילולית של "גומפה" הוא "מקום התבודדות", וזו שמצאנו הוקמה לאחר הרס של קודמתה בלאסה, טיבט, על ידי הסינים. בקומה העליונה של המבנה, מעל מקדש יפה הכולל גם כלי נגינה, מצאנו במקרה קבוצת נזירים השוקדים על יצירת "מעגל מנדאלה" מחול צבעוני. זהו מעגל מרהיב גדוש פרטים וסמלים בודהיסטים, אותו יוצרים הנזירים לרגל אירועים מיוחדים. המעגל שאל יצירתו התפרצנו נוצר לכבוד אב המנזר במהלך 7 ימי עבודה מאומצת. הנזירים כורעים בצד המעגל ומניחים בעדינות ובדיוק רב חול צבעוני דרך קשיות מתכת מיוחדות עליהן הם נוקשים קלות עם כלי מתכתי. החול עצמו מופק מסלעי המקום וצבעיו מרהיבים. הנזירים טורחים בגב כפוף ובעיניים מאומצות על היצירה, לאחר שנתיים של הכשרה. לאחר סיום היצירה, במהלך 3 ימי חגיגות לכבוד אב המנזר, היצירה הופכת לערמת חול צבעוני בהינף גלימה. העיקר הדרך... 

הנזירים היו אדיבים מאד, ארחו אותנו בחום וענו על שאלותנו. רק קרבתה המוגזמת של מיקה למעגל הפרה את שלוותם (ואולי הסיכוי הקלוש לרעידת אדמה...). לדברי אחד הנזירים, יוצרים מעגל שכזה פעם בשנה, בסביבות החודשים יוני-יולי (להקביל ללוח השנה הטיבטי). שווה לבדוק כשמגיעים לאזור. העלייה חזרה היתה מאומצת והבהירה לפי סופית שעליו למעט בספורט בין סיגריה לסיגריה. בכל מקרה אנחנו מתכננים לרדת שוב לחגיגות המיועדות ליום חמישי הקרוב. 

לתחילת הכתבה

באגסו ודרמקוט

באזור מקלוד גאנג` מבחר של מסלולי הליכה נעימים המתאימים מאד למשפחות. ההליכה לבאגסו (Bhagsu), הכפר השכן, מאד נעימה, ובעיקר – המפל הגדול שהדרך אליו יפהפיה. באגסו עצמו הוא כפר שנכבש על ידי ישראלים. מצד אחד נעים להתרפק על המוכר, להיכנס לחנות ספרים בעברית, לשתות קפה שחור אמיתי ולשחק שש-בש, אך מאידך – הביצה קטנה מדי ואני שמחה שבחרנו להישתקע במקלוד גאנג`. יעד נוסף לביקור הוא דרמקוט (Dharmakot), כפר קטן ורגוע יותר, הטבול בנופים מרהיבים שנגלו ונעלמו במאבקם עם העננים שגלשו לעמק. מדרמקוט אפשר להמשיך בשביל חצי טבעי ולהתחבר לבאגסו עילית, ומשם – על כביש באגסו-מקלוד גאנג`, חזרה הביתה. 

בדרך לדרמקוט נכנסנו ל-TIPA (ראשי תיבות: Tibetan Institute of Performing Arts). המכון מתמודד בדרכו עם הצורך לחבר את הצעירים הטיבטים למורשת אבותיהם ובכך ליצור המשכיות מסוימת. צפייה בשיעור מחול ושירה ובחזרה על קטע ממופע חידדו את תחושת הבלבול בין התרבות הזרה לחזות המערבית של הצעירים. הקולות המושמעים מגרונותיהם שונים, צורמים לעיתים, זרים. לשירה נילווה ריקוד המשלב בין מעין צעדי הורה וצעד תימני עם פיתולי ידיים. הנהלת המכון איפשרה לנו לצפות מהחלונות (למרות שעל שער הכניסה גילינו בדיעבד שלט שאסר על הכניסה...) אך אנחנו ביקשנו אישור מהמורים ונכנסנו לכיתות עצמן.

בינתיים התחילו צרות בארץ. הפגזות מלבנון ומגזרת עזה, תושבים במקלטים בערים שנהגנו לטייל בהן, שגרת יום של חרדה, פצועים והרוגים. כאן חזר הגשם במלוא עוזו, ואני הופכת בדמיוני כל טיפה לקטיושה, כל קול דפיקה על הגג לקול פיצוץ. אני דואגת אבל מרוחקת, מוטרדת ונינוחה בו-זמנית. המרחק עושה את שלו, ההוויה שלנו כל כך רגועה שקשה לומר שאנו חשים במתיחות בארץ. מתעדכנים מהמשפחה ומחברים ומחזיקים אצבעות שהעניינים ירגעו מהר (לא צריכים עוד הצדקות לאסקיפיזם שלנו...).

רק כאן זמננו בידנו לקיום דיונים בסוגיות הרות-גורל כמו: מה נכנס תחת ההגדרה של "תאונת דרכים"? בעקבות מחטף שנעשה מ"שיחת מבוגרים" החליט נעם לבחון את גבולות המושג.
- נגיד, רוכב אפניים שנול מצוק, זה נחשב תאונת דרכים?
- אה, לא בטוח. אולי זו פשוט תאונה.
- אבל רוכב אפניים שמתנגש ברוכב אחר על הכביש, זה כן תאונת דרכים?
- נראה לי שכן. אולי התאונה צריכה להתרחש על כביש.
- מה זה קשור? שתי מכוניות שמתנגשות על שביל?
- טוב.. כן. אז אולי חייב להיות מעורב בזה כלי ממונע.
- אז לא היו תאונות דרכים לפני שהיה מנוע? שתי כרכרות עם סוס שהתנגשו?
- כן. זו בטוח תאונת דרכים.
- אז לא חייב להיות מנוע. אם אפניים כן, אולי... נגיד ילד עם סקייטבורד שנופל לתעלה. זו תאונת דרכים?
- אני חושבת שכל מה שהאדם מגדיר כתאונת דרכים, זו תאונת דרכים.
- ואני חושב שהגיע הזמן לעוד פנקייק.

אני זוכרת שיחה דומה שהתקיימה ביני לבין רפי לפני כ-12 שנים, בעת מסע מחוף לחוף בארצות הברית, בנסיון להבין מדוע שלג מצטבר יותר על דרכים ופחות על גשרים. לא משנה מה היה שם ולאילו תובנות הגענו. משנה שהיה מקום לשיחות החשובות האלה, וששוב הן עולות לראש סדרי העדיפויות שלנו. איזה כיף!  

לתחילת הכתבה

הרהורים על הסתגלות של ילדים

הם צריכים מעט דברים מוכרים סביבם, עוגנים קטנים שיבטיחו להם את התנהלות היום, שיבטיחו שגרה מינימלית. ציפית מוכרת של כרית, משחק מהבית, ספר, אח, הורים. הם זקוקים למעט יחסית – לדעת שיהיו גרביים נקיות בבוקר, שיהיו מים לצחצוח שיניים, שיוכלו לבהות בקיר מספר דקות לפני התנפלות היום, לקבל חיבוק מתי שירצו, מתי שצריך. הם אמיתיים עד כאב. לא מוכנים להתפשר רק בגלל שלהורים התחשקה הרפתקאה, אבל ישתלבו בשמחה בחוויות, באירועים, בהתרחשויות. הם יגיבו להתלהבות שלנו, יסחפו עמנו ברגעי עליצות וצחוק, אך יהיו עמנו שם גם ברגעי התסכול והכעס.

הם, כמובן, לא מקשה אחת. מיקה שדה-משחת סתגלנית ונועזת, נעם יותר נאחז בהרגלים ישנים, דש בלא מוכר לפני שהוא מרשה לעצמו להישאב פנימה. ממרומי שהות של 10 ימים בהודו, אנחנו אופטימיים. אולי העיסוק בשונה ובאחר בחיי היום-יום בנווה שלום מרכך להם את הנחיתה, אולי גילם, אולי שמחת החיים שלהם. אנחנו נרגשים לקראת המסע המרתק והשונה ולקראת החוויות שהוא צופן לנו, נראה שיש לנו שותפים טובים.

לתחילת הכתבה 

רפי מוסיף: הרהורים מסוכנים על אוכל

אני רוצה, ברשותכם, לנפץ פעם אחת ולתמיד את מיתוס המסעדות המומלצות (על ידי לונלי פלנט ואחרים). היינו, למשל, במסעדת taste of India, מסעדה שללא ספק עומדת בסטנדרטים גבוהים, במושגיו של בוקששששטטטטררר, ריחות הבישול מגיעים לאפו של של כל אדם שפוסע לצד המסעדה (גם לאפם התתרן של המעשנים הכבדים), קורסי בישול איכותיים מתקיימים שם על ידי בעלת המקום, הגשת האוכל על ידי בעלה עב הכרס מלווה במשפטים מנומסים באנגלית משובחת, והוא אפילו לא יאפשר לכם להזמין קומבינציה "לא חוקית" של מנות (למשל, אין סיכוי שתזמינו צ`פטי אחד פחות לארוחה המחושבת). אחרי אוסף של מנות קטנות וטעימות, שאלתי את עצמי איך האיש הגדול הזה מצליח לגדול עם מנות כאלה קטנות? בסוף הארוחה, אחרי שנפרדנו מסכום כפול של כסף בהשוואה למסעדות הרגילות, היה חסר לי משהו... עוד קערת אורז גדולה לסתום איתה את חורי הרעב האחרונים שנשארו בי. למחרת בצהריים ירד גשם מבול ולא רציתי להיסחב במעלה הכביש עוד פעם. לכן החלטתי לאכול קערת מרק נודלס עם ירקות, בחור קטן וחשוך ליד ביתנו שנקרא: my café, מתחת ל-akash guest house. את הנודלס אפשר לראות יוצאים אחד אחד במכשיר מיוחד, אנגלית הם לא ממש מבינים, מולך רבים השכנים בטיבטית והעיתון מלא בכתמים של אוכל. אבל מה? איזה טעים, איזה משביע (עד הערב לא יכולתי להכניס משהו נוסף לפי), והמחיר – 20 רופי, כמו סוכריה על מקל בארץ. בקרוב תוכלו לראות את הזוג מ-teste of India, מתארחים בתוכניתו של בוקששטרטר, הקשיבו היטב ודמינו את הריחות והטעמים, אבל אל תשכחו לדמיין בסוף גם את הגרעפסים העסיסיים מהשכנים של akash, יחי הג`יפה. 

לתחילת הכתבה

טיפים

1. לא נעים להמליץ על מסעדות. זו פרנסתם של האנשים, הטעם שלנו לא בהכרח טועם את טעמם של מטיילים אחרים, והמקום (ולונלי פלנט) מוצף בהמלצות שונות על מגוון מסעדות. אנחנו ממליצים לנסות, לא ללכת רק לפי ההמלצות, להיכנס בעיקר למקומיות (כי מסעדות איטלקיות וצרפתיות יש גם בתל אביב), לבדוק שהמרחב מתאים לילדים.
2. לנסוע באוטובוסים המקומיים. לרוב המטיילים שיגיעו לאזור יהיה די כסף בכיסם כדי לנוע במוניות וריקשות ממקום למקום, אך אין דין צפייה מתוך קופסא נעה כדין הידחקות יחד בקופסא גדולה יותר. זה גם זול יותר, גם חוויתי יותר, גם מאפשר מפגש אמיתי בלתי אמצעי עם תושבי המקום, וגם מלמד (הידעתם שבכל אוטובוס קיים ספר תלונות אצל הכרטיסן? הידעתם שהכרטיסן הוא המכוון את הנהג ברוורסים הבלתי נמנעים על ידי תקשורת של שריקות שונות? הידתעם שעל מושב של שניים יכולים לשבת ארבעה לא-נורא-רזים?).

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×