ניו זילנד - טיול משפחתי של חודשיים בקראוון

ניו זילנד היא יעד מצויין לטיול משפחתי. ואם עושים אותו בקראוון, על אחת כמה וכמה. משפחת איזנברג: הורים ושלושת ילדיהם, יצאו לטיול של חודשיים באחד המקומות היפים ביותר בעולם, וחזרו לדווח לנו על כך.
נעה וניר איזנברג
|
תמונה ראשית עבור: ניו זילנד - טיול משפחתי של חודשיים בקראוון

הכנות לפני הטיסה

משפחת איזנברג יוצאת לשישה וחצי שבועות טיול קרוואנים בניו זילנד. ההורים ניר ונעה, מורן בת 9, תומר בן 6 ורוני בת שנה וחצי. לפני הטיסה – השעות לפני הטיסה היו קשות ומעצבנות במיוחד, לנסות לחשוב על כל הפרטים ולקוות שלא שכחנו כלום. החלטנו לצאת מהבית ארבע שעות לפני מועד ההמראה, על מנת שנבוא ב"איזי" לשדה התעופה. בדרך לשדה התעופה, נהג המונית שלקח אותנו לא הבין מדוע אנו משלמים כל כך הרבה על טיול ומשקיעים 30 שעות באוויר כדי להגיע למקום שבו אנו מבשלים לעצמנו את האוכל, מתקלחים במקלחות ציבוריות, מנקים את הכלים ובקיצור, באים לעבוד במקום לנוח. הוא הציע לנו במחיר הרבה יותר מוזל להגיע אל אשתו שתבשל לנו ותפנק אותנו... היה מאד קשה למנוע מניר לקחת את ההצעה, שלרגע מאד קסמה לו. האמת, זו גם נקודת מבט על הטיול שאנו הולכים לעבור. עברנו את הטיסה עד בנגקוק. הטיסה עברה בקלות, רובה עברה בשינה של הילדים. ניר ואני לא הצלחנו להירדם, ניר כי רוני רצתה לישון רק עליו (ברור!) ואני כי הייתי לחוצה מטלטלות האוויר.

לתחילת הכתבה

נוחתים בניו זילנד ומטיילים בקרייסטצ'ירץ'

אח, אח, אח – אין כמו Thai. הטיסה מבנגקוק לאוקלנד ארכה כ-11 וחצי שעות. נדמה כי הדיילים/ות ב-Thai Airways נהנים לתת שירות לקהל הנוסעים. לאל על יש ללמוד דבר או שניים בנושא הזה. ראשית, קיבלנו מושב עבור רוני (כנראה בשל טעות או עודף מקום), המושבים מאד מרווחים, יש מסך אישי לצפייה של טלויזיה, סרטי וידאו ומשחקים, דיילות מחויכות שבאות והולכות כל 20 דקות עם שתייה, ארוחות ילדים (על אף שלא הזמנו מראש) – פשוט תענוג. באל-על היה נדמה כאילו הימצאותם של הנוסעים על המטוס כבר מהווה מטרד בפני עצמו. ואם הנוסעים גם העזו לבוא לבקש שתייה/ניקוי בקבוקים - התקבלו תגובות לא נעימות במיוחד על ידי הצוות. מאוקלנד תפסנו טיסה לקרייסטצ'רץ. לאחר כ-35 שעות טיסה והמתנות, הגענו ל-B&B שלנו עייפים, רצוצים ועם כאב ראש, שום דבר ששני כדורי אדויל ושעות שינה לא יכולים לסדר.

קרייסטצ'רץ היא עיר די גדולה במונחים ניו זילנדיים – כ-350,000 תושבים. העיר עצמה שטוחה, ללא בניינים גבוהים, כבישים מרווחים, מטופחת ונעימה. שכחנו לפתוח ולאמר שהניו זילנדים מאד נחמדים ומסבירי פנים (חוויה מתקנת לעומת הרומנים, אותם ביקרנו לפני כחודש). ביקרנו במרכז העיר - בקתדרלה ובגנים הבוטניים (הכניסה חופשית). היום היה נעים, אביבי. במרכז הגנים היה מגרש שעשועים ובריכה קטנה. רוני התלהבה ולא ידעה למה ללכת קודם – היא דידתה ממקום למקום, נפלה וקמה עד שכלו כל כוחותיה, כמובן לא לפני שגם היא קצת השתכשכה במים הרדודים יחד עם הגדולים. האמת, לא חשבנו שנטבול במים כי היו רוחות קרות מדי מספר דקות, אך רוח הקרב של הניו זילנדים וקולות ההנאה שהם הפיקו מהמים גרמו גם לנו להישבר ולטבול במים. בדרך חזרה עצרנו בשווקים מקומיים ובפני ג'אגלרים חובבנים. היה נחמד מאד. לאחר כשעתיים הגיעו ממטרי הגשם ואנו הזדרזנו חזרה ל-B&B רטובים כהלכה. ניר פינק אותנו בערב עם פיצה ונאן הודי – טעים!

למחרת, הקדמנו לקום בבוקר כדי לאסוף את הקרוואן. לא ישנו הרבה הלילה בגלל ה-Jet leg, מקווים שנצליח במהלך היום להשלים את פערי השינה. נהג של חברת Shuttle bus הסיע אותנו לחברת הקרוואנים. הוא היה כמובן מאד נחמד ואנו לא הפסקנו להתפעל מהנחמדות של הניו זילנדים – Kiwis (השם דרך אגב ניתן להם על שם הציפור הלאומית Kiwi). הקרוואן שלנו של חברת Apollo, עם מקום לשישה אנשים. פרקנו את כל המזוודות לתוך הארונות הקטנים של הקרוואן ותהינו אם אכן משפחה יכולה לשרוד ב-6*2.5 מטר של בית. את התשובה על כך נדע בסוף הטיול. בחברת Apollo פגשנו משפחה ישראלית שהחזירה את הקרוואן, הם נתנו לנו כל מיני טיפים ולא הפסיקו לאמר שהם מקנאים בנו שאנו בראשיתו ושזו הארץ היפה ביותר שהיו בה. בקיצור, בנו לנו ציפיות גבוהות על הטיול.

מחברת Apollo נסענו למרכז האנטרקטי, שממוקם ליד שדה התעופה. ניו זילנד הינה אחת הארצות השותפות למחקר באנטרקטיקה ו-70% ממשלחות המחקר יוצאות מקרייסטצ'רץ. ניו זילנד קרובה לקוטב הדרומי ועל כן משקיעה רבות במחקר. במרכז עצמו מידע רב על אנטרקטיקה – יבשת מסקרנת מאד ובה כשלושה סוגי חיות יבשה וכל היתר חיות ים. כמובן שהתחממות כדור הארץ מאד מעסיקה אותם ואת השלכותיה על היבשת, בנוסף לגורמים מזיקים אחרים, כמו זיהום הנפט את הים וכו'. במקום עצמו יש חדר כפור, המדמה את תנאי האקלים באנטרקטיקה על מנת להמחיש לאנשים את תנאי העבודה/מחייה שם. הקור היה בלתי נסבל וכשהתחילה רוח, רצנו כולנו לקבל מסתור באיגלו (אין כהמחשה כזו כדי להבין את תפקידו של האיגלו). דרך אגב, במאמר מוסגר, אנחנו נערכנו מראש לחדר הזה והגענו מצוידים עם כובעי שלג וכפפות (מעילים מקבלים שם) ואילו הניו זילנדים הגיעו לשם עם בגדים קצרים ורק לבשו את המעילים. כשהמדריכה שמעה שאנחנו ישראלים היא צחקה ואמרה שלנו יהיה קר כי אנו לא רגילים למזג אוויר הזה. ואכן, הקיץ הניו זילנדי הוא כמו החורף הישראלי, אלא שאנו הולכים עם ארוך והם הולכים עם קצר. לאחר מכן, ניר והילדים עלו על רכב שלג שדהר בגבעות ובמים – אמרו שהיה כיף. במרכז יש גם פינגווינים קטנים כחולים מתוקים, כ-26 שנפגעו בדרך כזו או אחרת מתאונת כביש או מגורם אחר. המרכז מציל אותם ודואג להם, אחרת היו מתים בטבע. באופן כללי, אורך חייו של פינגווין הוא שש שנים ואילו 60% מהפינגווינים שנולדים לא שורדים את תנאי הרעב/ מפגעים אחרים. לא קל להיות פינגווין.

משם נסענו לכיוון אקרואה ועצרנו בקמפינג. הקמפינג עצמו נחמד אך לא מהמאובזרים ביותר. התחברנו לחשמל והתחלנו להתארגן לערב. היות ואין כאן ממש סופר (וגם לא ראינו כל הדרך) אנו נאלצנו לאכול את המנה חמה ואת מרק העגבניות שהבאנו מהבית. היום ננסה למצוא סופר מתאים. בנוסף, יש כאן מקלחות על בסיס מטבעות, כל חצי דולר = ארבע דקות מקלחת. ניר ותומר היו הראשונים להיכנס, וכיאה לישראלים, ניסו לבצע מקלחת משותפת בארבע דקות. היות ולא הכירו את האופן בו זה פועל, הם לא הספיקו וניר נשאר עם שמפו על הראש כך שהיה צריך להשתמש במטבע נוסף. נהניתי מהחוויה, לא השתמשתי במקלחות משותפות מאז הירח דבש לתאילנד ולנפאל, חוויה נחמדה, במיוחד כשהיא מבוצעת עכשיו עם הבת שלי.

לתחילת הכתבה

מבקרים באקרואה, העיירה הצרפתית

מי אמר שקיץ כעת? לא להאמין כמה קר כאן...

נסענו לאקרואה, עיירת נמל צרפתית (היחידה בניו זילנד), כפרית ופסטורלית. אקרואה שוכנת בצד המזרחי באי הדרומי בתוך מפרץ אקרואה, מקום ממנו יוצאות סירות שייט לצפייה בדולפינים ובפינגווינים הכחולים. התלבטנו אם לקחת שיט כזה היות והוא יקר ואת הפינגווינים הכחולים בכל זאת ראינו. הספקנו לטייל לאורך החוף, נהנינו מהנוף הפנורמי של חוף+ים בצורה חצי מעגלית, סירות דיג, שחפים וברווזים ועצרנו לאכול Fish & Chips במסעדה מקומית. בזמן שהותנו במסעדה התחיל לרדת גשם ולאחר חצי שעה של המתנה שהגשם ייפסק החלטנו שאין טעם לקחת את השיט וחזרנו לקרוואן לנסיעה ארוכה לכיוון אגם טקאפו. כל הדרך ירד גשם שדיכא אותנו, תוך מחשבה שאם כמות המשקעים הזו לא תיפסק הטיול שלנו עלול להיחרב (אולי קצת נסחפתי אבל זו ההרגשה בגדול). עצרנו לישון בג'רלדין, ב -  Geraldine Holiday Park.

כמה מילים על הקרוואן: יש בו הכל – מזגן חימום, מיקרו, קומקום חשמלי, מצנם, טלויזיה, מקרר, גז, כיור, שירותים+ מקלחת. בעיקרון, אנו יכולים לא לצאת ממנו בערב כשאנו מתחברים לחשמל. הסיבה היחידה להשתמש בשירותי הקמפינג היא המקלחת הקלסטרופובית (שם מקלחים את רוני), השירותים (בכל זאת לא נעים לעשות בבית הקטן והממונע שלנו את הצרכים) וכמובן שטיפת הכלים – יותר נוח לשטוף אותם כשיש הרבה מקום.

למחרת, קמנו על הבוקר רעננים ומלאי כוחות כי ביום הקודם נרדמנו כולנו בערך ב-19:30 בערב. נסענו ליער Peel ושם ביצענו שני מסלולים. האחד, מסלול של חצי שעה אל עץ טוטארה עצום בגודלו, שהיקפו כתשעה מטרים וגילו כ - 1000 שנים. כל שורש שלו הוא כמו עץ שוכב בפני עצמו. ביער צמחיית גו'ונגל ותומר כל הזמן חיכה שטרזן יקפוץ לו מבין העצים. המסלול השני אורך כשעה (כמובן שלנו קצת יותר גם בגלל רוני וגם כי אנחנו כל הזמן צריכים להפריד בין מורן לתומר שמציקים אחד לשני) אל מפל Acland. טוב, לא צריך לצפות כאן למפלי ניאגרה או ליהודיה, אבל בכל זאת זהו מפל יפה, שהדרך אליו עוברת גם בנחל מים כך שהיינו צריכים לאלתר מסלולים על אבנים גדולות כדי לא להירטב. זה הזמן לציין שנעלי ההליכה שקניתי ב"למטייל" מוכיחות את עצמן. זו הפעם הראשונה בטיול שהשתמשנו במנשא של רוני ולאחר שסיימנו את המסלולים הרגשנו מסופקים שעשינו משהו.

משם התחלנו לנסוע מערבה לאגם טקאפו, בחבל ארץ שנקרא מקנזי קאנטרי (על שם ג'יימס מקנזי שבשנת 1843 נהג לרעות עדרי בהמות גנובים באזור הלא מיושב הזה. כשנתפס, נוכחו לגלות את הפוטנציאל במקום). הדרך לשם כפרית ורואים הרבה עדרים של פרות, כבשים ואיילות (לא ברור מדוע יש כאן כל כך הרבה עדרים של איילים ואיילות. אנחנו צריכים לברר את הסוגייה). בכל אופן, באיזשהו שלב ראינו גם את הפסגות המושלגות לפנינו – מחזה מרהיב. לייק טקאפו – יפהפה, הוא בצבע טורקיז (כמו הצבע של לייק לואיז בהרי הרוקים הקנדיים), שנובע מחלקיקים דקים באדמה, שהתערבבו בתוך מי הקרחון, אך לא נמסו ומקנים למים מראה חלבי, השובר את קרני השמש הפוגעות באגם (הסבר מלונלי פלנט).

ניר הראה לילדים איך מקפיצים אבנים לתוך המים (לא הלך לילדים כל כך) ואני בשלב מסוים פרשתי לקרוואן כי הקור שיתק אותי. לאחר 15 דקות התאחדנו והתמקמנו בקמפינג  Holiday Park (מסחטת כסף הקמפינג הזה, 2$ לכל מקלחת של 10 דקות, 2$ אבקת כביסה, 2$ שימוש במכונת כביסה, 2$ שימוש במייבש – המייבשים לא כל כך תקינים אז היינו צריכים שימוש ב- 3 מכונות ייבוש!). הגשם שוב התחיל בערב. מה יהיה?

לתחילת הכתבה

ממשיכים לאגם טקאפו והר קוק

אח, אגם טקאפו. איזה יופי. לאחר מספר ימים, בהם היה קר ומעט גשום, קיבלנו יום שמשי ואביבי. בבוקר, קרני השמש על האגם, בשילוב ההרים, שיוו מחזה מרהיב. עשינו טיול לכיוון הכנסייה הקטנה בקצה האגם שעשויה אבן ועץ, בעלת צביון הסטורי ובה נערכות הרבה חתונות בשל הנוף המשתקף מהחלון הגדול שלה. משם המשכנו לפסל "כלב הרועים הטוב", הקולי, שנבנה לזכר כלבי הרועים שעזרו במשך השנים לרעות את עדרי הצאן. ירדנו לחוף האגם, הילדים בנו פסלים מאבנים, הצטלמו, השתוללו ואז שמנו פעמינו להר קוק. הר קוק (על שם קפטן ג'יימס קוק, החוקר שגילה הכי הרבה שטחים על פני כדור הארץ) בפארק אאורקי (מנקב העננים במאורית), השייך לשרשרת האלפים, הוא ההר הגבוה ביותר בניו זילנד ובאוקיאנוס השקט.

בדרך עברנו דרך אגם קופאפי, אגם גדול, אך פחות מרהיב ביופיו מאגם טקאפו ומשם לקר קוק. משווקים כאן בצורה מאד חזקה טיסות במסוק לכיוון קרחון טזמן, שליד ההר, אך הנזק הכספי של התענוג הזה כה יקר שהחלטנו לוותר על טיסה. לקחנו את המסלול הנפוץ ביותר, לעמק הוקר, שנמשך על פי הניו זילנדים כשלוש שעות הלוך ושוב ועובר דרך שני גשרים תלויים. לאחר שעה וחצי של הלוך עם רוני על הגב, הספקנו לעבור רק את הגשר השני. הר קוק נגלה אלינו במלוא אונו והיה מרשים מאד.

היות ונאמר לנו על ידי מטיילים חוזרים מהמסלול כי "This is as good as it gets" החלטנו לוותר על ההמשך ופשוט לחזור חזרה. עם הגיענו לנקודת ההתחלה, ניר נזכר ששכח את מצלמת הוידאו הקטנה שלנו ליד הגשר השני. היינו מאד עייפים ולא היה לנו כוח ללכת לקחת את המצלמה, למרות שידענו לבטח שאף אחד לא ייגע בה – כאלה הם הניו זילנדים... היות והיא בת ארבע שנים ושוויה אינו גדול, החלטנו להשאיר אותה שם ולהסתדר עם שתי המצלמות האחרות שיש לנו (אחת מהן הולוותה לנו על ידי רוני צ'יפרוט – רוני תודה רבה!). עייפים, מרוצים מהמראות, אך מבואסים קצת מהמצלמה, נסענו לישון ב-Fairley בקמפינג Top10, עיירה קטנה בדרך ל-Oamaru.

לתחילת הכתבה

מסיימים באומרו, עמק וויטאקי ומאורקי

נסענו ל-Oamaru בבוקר, לאחר שניר רוקן את כל מיכלי המים האפורים והשירותים (נושאים שאני לא מטפלת ולא מתקרבת אליהם) ומילא מים נקיים. נאמר על Oamaru ב- Lonely Planet שהיא קסומה ומוזרה ואכן היא כזאת. הגענו באמצעות ה-GPS למוזיאון מכוניות עתיקות. לא היה כל שלט בכניסה ואילולא ה-GPS לא ברור לי כיצד אנשים יודעים להגיע לשם. מכל מקום, נכנסנו למוזיאון החמוד והקטן והתרשמנו מהמכוניות העתיקות (בעיקר ניר) ואז חצינו הכביש לתחנת רדיו קהילתית, שמחזיקה מקלטי רדיו מאז שנות ה-40. מקסים.

לאחר טיול קצר נוסף ברחובות, נסענו למקום מושבת הפינגווין צהוב העין. בציפייה דרוכה הגענו למקום שנמצא כ-100 מטר מעל הים, כך שקשה לראות את הפינגווינים ואת כלבי הים. הצלחנו לראות בקושי שלושה פינגווינים ושני כלבי ים. הרוח הייתה יחסית חזקה ובתנאים האלה היינו צריכים גם לארח לרוני שלנו חברה. או אז הצטרפו אלינו משפחת טסטסה. יוסי ואסתל טסטסה, הורים להילה, אריאל ואורי, מטיילים מזה חצי שנה במזרח ובאוסטרליה ואתמול הגיעו לניו זילנד. הקשר איתם בוצע דרך החברים רוני ואיתן צ'יפרוט. הם השקיעו בנו וחברו אלינו ישירות לאחר הטיסה, תוך ידיעה שאת השבוע שאנחנו כבר עשינו הם יעשו לאחר שנתפצל. צי'ק צ'ק הילדים התחברו ולאחר כמה תמונות וצילומים של הפינגווינים נסענו ל-Resting Area לבלות שם את הלילה. בישלנו ואכלנו ארוחת ערב משותפת, השלמנו פערי היכרות ובחצות הלכנו לישון. לנו זו פעם ראשונה שאנו ישנים שלא ב-Camping. המשמעות היא שאין חשמל (מיקרו, קומקום חשמלי...). יוסי ואסתל מתורגלים לזה כבר מאוסטרליה.

היום התחיל מעונן וגשום (נו, מה חדש). גשם כבר לא מרתיע אותנו ואנו נחושים לעשות היום מסלול מעניין. בהמלצתה של אסתל, נסענו ל-Waitaki Valley חזרה צפונה כשעה לאתר ציורי קיר מאוריים. מאכזב. מעט ציורים' שנדמה כי קושקשו בעיפרון על הקיר. המאוריים הגיעו לניו זילנד לפני כ-1000 שנה. לא ברור כיצד הכתב הזה, שדומה לכתב האדם הקדמון, עדיין היה קיים לפני 1000 שנה ופחות. משם נסענו למוזיאון קטן ונחמד של מאובנים, שם הילדים קיבלו ריבוע חימר לצורך המחשה והתחילו לשייף אותו כדרך הארכיאולוגים. לאחר מכן המשכנו ל-Elephant Rocks – אתר הצילום של הדו קרב המפורסם בין אדמונד לפיטר בסרט "נרניה – האריה, המכשפה, וארון הבגדים". היות וזהו ספר שהילדים קוראים בימים אלה וגם ראו חלק מהסרט, ההתרגשות רבה מאד. במקום, אבנים ענקיות המזכירות פילים (למי שמאד רוצה לדמיין). הילדים השתוללו, נרטבו כהוגן מהדשא הרטוב והרבצנו הרבה תמונות.

המשכנו ל-Meoraki Boulders – אתר חובה לנוסעים לדנידין. על חוף הים, נוצרו תצורות עגולות לפני מליון שנה סביב גבישי סיד באבן בוץ מסביב (אולי זה בזלת?). מחזה מרהיב. גם כאן, הילדים השתוללו, וגם אנחנו, עלינו על הרבה בולדרים לצילומים ונהנינו כילדים קטנים. את החוויה אני סיימתי בקפה הפוך (לא היו לי שותפים) בבית קפה במעלה הגבעה, כשנוף הים והבולדרים פרוש לפניי. רציתי לנצור את הרגע שלא ייגמר.

המשכנו ל-Meoraki בחיפוש אחר כלבי הים ופינגווינים צהובי העין – הפעם מקרוב. נסענו למצפור ההנצחה ומשם ירדנו בדרך קסומה לכיוון העיירה. את מאוויינו לא מצאנו כאן, אבל נהנינו משביל הליכה מרהיב המשקיף לים. בעיירה, באמצע שום מקום נגלה לעינינו פאב מסעדה. שאלנו את בעלי המקום למקום מושבת הפינגווינים. תושבת המקום הסבירה לנו את הדרך ובנחמדותה גם ענתה לנו על מספר שאלות, שהציקו לנו כמו מדוע הרבה בתים כאן מוצעים למכירה. מסתבר שבכל מקום אותן בעיות. הוריה התישבו כאן וכמו בכל משפחה ממוצעת, הילדים רוצים לעזוב את הקן לטובת העיר. היישוב מזדקן ובסופו של דבר גם ההורים רוצים להתקרב לילדים (מזכיר לי את היישוב שלי עומר בישראל) ולכן הרבה בתים מוצעים למכירה. בעקבות ההסברים שלה הגענו, לאחר עשר דקות נסיעה בדרך עפר, למגדלור, ובהמשכו אכן מושבת הפינגווינים וכלבי הים. בתחילה הגענו מהצד היותר רחוק והקשה לצילום, אך לאחר נחישות לבדוק דרכים אחרות הגענו למקום הנכון – הפינגווינים היו במרחק נגיעה מאיתנו. איזו התרגשות וחוויה מדהימה. הם כל כך מתוקים. תענוג לצפות בהם. גם כאן המצלמות עבדו שעות נוספות. את הערב סיימנו שוב ב-Resting Area, הילדים נרדמו בנסיעה ואנחנו ישבנו לאכול ארוחת ערב (הסתפקנו באורז ואפונה), התקלחנו במקלחת הקלסטרופובית והופ לישון. דרך אגב, השמש שוקעת ב-21:30 בערב ולכן הימים שלנו מאד ארוכים, ב-21:00 בערב נדמה כאילו רק 18:00 אחר הצהריים.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×