סוכות בפושקר

כמה שעות לפני חג-הסוכות מתקדרים השמיים וגשם עז חודר אל הסוכה. לזמן מה נראה שהכל אבוד, אך בדיוק בזמן הנכון - שעה וחצי קודם הסעודה מתפזרים העננים, מאפשרים לעובד שלנו לסדר מחצלות ושולחנות נמוכים ולמאתיים מטיילים לחגוג את ערב החג הראשון.
יהושע
|
תמונה ראשית עבור: סוכות בפושקר

סוכה בבית חב"ד

ב"ה

רק מספר ימים חלפו מאז ימי הדין: ראש-השנה וכיפור והנה סוכות ושמחת-תורה בפתח. בקצב הארועים פה, נראה לי כאילו חלפו חודשים רבים מאז הגענו לפה. סוכת בית-חב"ד פושקר - מורכבת מבדים צבעוניים וקני במבוק כסכך, נצבת איתן על החול המדברי. את הלולב, האתרוג וההדסים הבאנו מהארץ, כעת נותרו רק הערבות, שיעשו את הדרך מבית חב"ד דרמקוט שבצפון אל דלהי ומשם אלינו באמצעות מטיילים.

כמה שעות לפני חג-הסוכות מתקדרים השמיים וגשם עז חודר אל הסוכה. לזמן מה נראה שהכל אבוד, אך בדיוק בזמן הנכון - שעה וחצי קודם הסעודה מתפזרים העננים, מאפשרים לעובד שלנו לסדר מחצלות ושולחנות נמוכים. את הלילה הראשון של החג אנחנו חוגגים עם מאתיים מטיילים, נהנים מסעודת צמחונית (החוק בפושקר אוסר על אכילת מוצרים מהחי) ואוויר פתוח.

למחרת הרב שמשון, לוי ואני יוצאים לסיבוב במעוזי הישראלים בעיירה. אופנוע חולף במהירות על פני ההמון, אך פתאום בולם בחריקה ומסתובב אלינו, קשה לפספס את השפיץ של הלולב גם בתוך שלל הטורבנים והסארי. "חג שמח!" קורא אלינו הבחור על ה`אנפילד` ומצביע על הלולב: "אפשר ?" הוא שואל, אין לנו לב לסרב...

"וואלה! סוכות!" מקדמים את פנינו בגסט האוסים, "יש בפושקר סוכה?" שואלים אותנו אנשים שלא יצאו מהחדר אפוף העשן כבר ימים רבים. גם על שפת האגם המקומי מקבלים את פנינו בשמחה ומנענעים את הלולב על רקע השמש השוקעת. אנחנו מזמינים את כולם לרקודים שיתקיימו בבית חב"ד מידי לילה משבעת לילות החג.

בשבע הימים הבאים בית-חב"ד עמוס מטיילים: "רק רצינו לראות סוכה השנה" הם אומרים ומתפעלים מהקישוטים שמפארים את הסוכה. הקישוטים למרבה הצער, לא שורדים את החג. זה קרה בלילה השלישי, העובד ההודי נעלם מהאופק וליד המטבח נותרו ערימות של כלים עם אוכל ואשפה. בהודו אוכל בחוץ = מתקפת קופים. מכיוון שלא מתחשק לנו לצאת בבוקר אל חצר עם כסאות הפוכים, כלים וזבל מפוזרים בכל פינה, אנו מפזרים אבקת ניקוי על כל פרור אוכל כסגולה נגד קופים.

קולות עמומים שחדררו לחלומותי עם שחר התריעו לי על המתרחש, אבל אני התהפכתי לצד השני והתכרבלתי בשמיכה. היה זה רעיון חכם אם נחשוב על מה שלהקת קופים נרגזת מסוגלת לעשות לבן-אדם וזה בדיוק מה שהסתובב בחצר שלנו בשעות הבוקר המוקדמות. אין לי הסבר למהפכה שקידמה פנינו, מלבד נקמה על שהרסנו להם את האוכל: פחי הזבל הפוכים ותוכנם מפוזר בכל עבר, עציצים ששוקלים יותר משלושים קילו שוכבים על צדיהם, בדי הסוכה קרועים וקני הבמבוק מתגלגלים בחצר. אבל זוטות כאלה לא יפריעו למצוות החג: השמחה.

מדי לילה מערכת הסטריאו מופעלת על פול ווליום ואנחנו פוצחים בריקודים עד לשעות המאוחרות. שוב עולים בי הזכרונות מימי שהותי בביתו של הרבי מלך המשיח - 770 שבניו-יורק. אין ספק שבלילות חג סוכות זהו המקום השמח ביותר בעולם. מאות איש רוקדים בצומת הרחובות "קינגסטון" ו"מונטגומרי" מתחילת הלילה עד שש בבוקר. אלפים מיהודי ניו-יורק והסביבה באים במשך הלילה כדי להשתתף או לצפות בשמחה המדהימה והסוחפת. אני זוכר לילות חסרי שינה, מעגלים אין סופיים ולב שמלא בשמחה ואושר. קרני השמש הראשונות נוגהות על הפנים המאירות והמיוזעות, שוטרי משטרת ניו-יורק מסירים את המחסומים ופותחים את הכביש ופתאום חוזרת התחושה לרגליים... תפקידנו, כשלוחים של הרבי מלך המשיח, להביא את האור הזה לפושקר, שכל אחד פה ירגיש מה זה שמחה...

את שמחת-תורה בחצר בית חב"ד קשה לתאר, רקדנו יחד: חב"דניקים, חובשי כיפות סרוגות ואנשים שמעולם לא החזיקו ספר-תורה בידיים. שרנו "שישו ושמחו בשמחת התורה" הכרזנו "עם ישראל חי" וצעקנו בגרון ניחר "משיח! משיח! משיח! אוי יו יו יו אוי". משפט שאמר לי ישראלי, אולי יעביר את התחושה טוב מכל מלותי: "זה היה היום הכי שמח בחיי!".

לתחילת הכתבה

אחרי החגים

תם לו החג האחרון בסדרה, כעת מתחילה השגרה ה(לא) אפורה. וזהו סדר היום בבית-חב"ד פושקר: 7:30 - קימה, מ�קוה, (כן! הקמנו פה מ�קוה מאולתר) תה ועוגה, 8:00 - לימוד חסידות, 9:00 - הכנות לתפילה, 10:00 - תפילת שחרית, ארוחת בוקר, 12:00 - תלמוד ודיני יהדות, 16:00 - מסתובבים בעיירה מדביקים מודעות ומשוחחים עם מטיילים, לקראת שקיעת השמש יוצאים אל האגם המקומי שם מתאספים רבים מהישראלים ומציעים לאנשים להניח תפילין בדקות האחרונות של היום, 19:00 - שיעור בקבלה ופנימיות התורה, 20:00ארוחת ערב, שיחות אל תוך הלילה...

עם צאת החג, שימי ואני יוצאים לדלהי ב"סליפרים" של אוטובוס. משפחת גולדשטיין על שלושת ילדיה יוצאים עוד מעט בטיסה לדלהי, את חודש החגים הם בילו בארץ. הנסיעה מתגלה לי כחוויה מפוקפקת שמתחילה ברוח שחודרת מבעד לחלון העקום וממשיכה בטיפות גשם טורדניות. למקרה שזה לא מספיק, אני מגלה שהאוטובוס נוסע לאיטו, עמוס במטען על הגג ועוצר מידי פעם, כדי להעמיס או לפרוק סחורה. בסופו של דבר, אני מבין שחברת האוטובוסים היא בעצם חברת הובלות שאוספת אותנו כטרמפיסטים בתשלום... כעבור שתיים-עשרה שעות בהם הספקתי לישון, ללמוד תורה, לשוחח עם הישראלים שנסעו איתנו ולהפליג בהרהורים, הגענו לדלהי.

בליל יום שני, אנחנו נוסעים לשדה התעופה. אני רואה את ההתרגשות והצפייה על פניו של שימי ופתאום קולט את ההקרבה של האיש הזה, שלמען השליחות נפרד ממשפחתו לחודש החגים. המשפחה הגיעה בשלום, זלדה - אשתו של שימי, מענדי - הבן הבכור, בן חמש, חיה - הסנדוויץ` "אני בת שלוש ושלושת`רבעי" וגאולה - בלונדינית מתוקה ומפונקת בת שנה וחצי. הטיסה המתישה, כולל חניית ביניים, ניכרת היטב על האמא והילדים, אנחנו מסכמים עם נהג מונית על מחיר וממהרים להעמיס את המטען על הגג. שלא במפתיע כשהמטען כבר על הגג והילדים ברכב, הנהג מודיע לנו שהוא רוצה עוד כסף, יש לו את כל הזמן שבעולם והוא מנצל את היותנו עם ילדים קטנים. שימי למוד נסיון לא מתווכח ואנחנו יוצאים לדרך. בסוף הנסיעה כשהכדור יהיה בידינו, ניתן לו בדיוק את הסכום שסיכמנו איתו בהתחלה...

אנחנו שוהים בדלהי עוד יומיים, שמאפשרים לנו הצצה חטופה אל חיי המסירות של אורן ורונית עם ילדם הקטן, בתנאים מינימלים. בית חב"ד דלהי, ממוקם בחדר קטן שמשמש כבית-כנסת, בית מדרש ומקום מפגש למטיילים. אי קטן של נורמליות בלב הרעש, הבאלגן והצחנה של ה`מיין באזר`. לאורך כל הזמן נכנסים לבית-חב"ד מטיילים שהיו אתנו בחגים בפושקר, חלקם נוסעים דרומה לגואה וחלקם לארץ, המפגש מעלה זכרונות חמים. בערב יום שלישי מגיעים לדלהי צוות בית-חב"ד רישיקש יחד עם להקת ה`סולמות`. הלהקה הופיעה ברישיקש בפסטיבל שקיים בית-חב"ד לרגל חג הסוכות. באופן טבעי ארוחת הערב הופכת להתוועדות חברים מלווה בשירה וריקודים אל תוך הלילה. ביום רביעי מגיעים אלינו מנהלי בית-חב"ד בקסול: דני והילה וינדרבוים והתינוקת שלהם. דני, אם כבר מדברים, חזר בתשובה לפני ארבעה שנים בדהראמסלה, כשהרב שימי ניהל שם את בית-חב"ד.

ביום רביעי בערב אנחנו יוצאים לפושקר, הפעם באוטובוס נוח וחדש. גם כאן באוטובוס מנסים האנשים לסחוט מאיתנו עוד כסף, הפעם הטענה היא שיש לנו הרבה מטען... וזה לא משנה שיש לנו סינגל ועוד שני סליפרים זוגיים. במהלך המסע, אני מתוודע אל הילדים החמודים: מענדי וחיה שמפגינים בגרות מדהימה למרות תהפוכות וטלטלות הימים האחרונים. אני לומד לדעת ששניהם אוהבים את הודו יותר מהארץ כי זה יותר מעניין, ש"מטוס זה לא כל כך מעניין, כי לא מרגישים שטסים" ועוד פניני חכמה שחולפות ליד אוזניי העייפות. את הדרך, הילדים מגוונים בצעקות של פסוקי תורה ושירים כאשר כל פעם שהאוטובוס מנתר מעל מהמורה הם צועקים "לונה פארק"...

הגענו לפושקר. מדהים איך בחודש הפך המקום להיות לי לבית. לוי ואלעד מקבלים את פנינו בשמחה בלתי מוסתרת, אחרי "בדידות" בת שלושה ימים. כעת אין הרבה זמן לנוח, צריך לפרוק את המטען, לסדר את החדרים ולהתארגן לשבת שהנה באה.

להתראות בכתבה הבאה - פסטיבל גמלים בפושקר
יהושע

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×