אוכל טיולים

ההבנה שאוכל מקומי הוא חלק חשוב בהנאה מהטיול, לא היתה מובנת מאליה. לקח לנו הרבה זמן וטיולים כדי להפנים.
בטיול הראשון שלנו, התבססנו על ארוחת המבורגר צרפתי לארוחת צהריים בפראנקים בודדים והרגשנו כשועי עולם. כנראה שהרוטב החרדלי הטעה אותנו לחשוב שאנחנו נהנים ממעדן צרפתי. כן טעמנו באותו טיול את הנקניקיה הטעימה בעולם, בדוכן בפינת השאנז אליזה. לא תאמינו כמה נקניקיה יכולה להיות טעימה. בייחוד בבאגט טרי ובייחוד כששואלים אותנו בצרפתית רהוטה: Avec la moutarde? ומרק בצל עם הרבה גבינה מעל, והצ'יפסים הכי טעימים שטעמנו עד אז... לא משהו קולינרי במיוחד לספר עליו, נכון? אבל הטעם והריח היו כנראה הבסיס להרבה מטעמים אחרים שהעזנו לטעום מאז.
מאז אותו טיול, שחשבנו כי צריך לחסוך בו כל פרוטה אפשרית על מנת להגיע להכי הרבה אתרים עטורי אמנות, כי זו הסיבה האמיתית עבורה מוציאים סכום השווה לחסכון של שלוש שנים, הבנו שטעימה מחו"ל פירושה הנאה של כל החושים, כולל חוש הטעם.
באותו טיול ראשון הגענו לאחר שמונת הימים הראשונים בפריז לאיטליה, ונחרדנו לגלות שאין ולו המבורגריה אחת, ומיד חישבנו את כספנו המועט, שכנענו את עצמנו שאפשר לא להרגיש רעב שבועיים ולהסתפק אולי רק בסנדביצ'ים, אבל אז פגשנו את מסעדות השירות העצמי – אוכל איטלקי כמוהו לא הכרנו אז בארץ ובשפע, תמורת פרוטות מעטות. פחות ממחיר ההמבורגר בחרדל של פריז. אז למדנו שההנאה מאוכל מקומי מגבירה את ההנאה מהמקום עצמו, ושטות גמורה היא לוותר על הנאה זו.
אין לנו הרבה תיעוד מצולם מאותו טיול, כי ממש לפני סופו, בנאפולי, תלשו מעל צאוורי את תיקי, ויחד עם הדרכונים וכרטיסי הטיסה איבדנו גם את סרטי הצילום שלנו, ואלה שנשארו הפכו עם השנים להיות מונוכרומטיים כמו כל התמונות שצולמו בשנות השמונים. אולי גם בגלל זה, אנחנו יכולים לזכור עד היום, בחלוף שלושים שנה גם את הטעמים וגם את הריחות.
קרם ברולה
קרם ברולה, דינאן, צרפת
מאז, נפתחנו לאט למטעמים לא מוכרים, הבנו שכדאי לדחות נסיעה לתאריך של המעדן המקומי, בין אם זו עוגת כריסטמס המוגשת רק בדצמבר או אויסטרים המגיעים לטעמם המדויק בסתיו, למדנו שאין בין המעדנים האלו כלום במשותף לאלו המגיעים אלינו, לארץ בקופסאות שימורים, או ארוזים לחיי מדף ארוכים.

כאן המקום לציין שמאז, ישראל הקטנה עברה שינוי גדול מאוד. יש הרבה מאוד מסעדות מעולות שחושפות את חיכנו לטעמים מגוונים ומעולים, חלקם משתמשים בחומרי גלם טריים וטובים המגיעים כמעט מדי יום מאירופה, כך אומרת השמועה, הסופרים שלנו מלאים כל טוב מכל מקום אפשרי בעולם, לא כולם מיוצרים במיוחד עבורנו – כלומר לא מותאמים לטעם הישראלי ולא לחוקי הכשרות – ואנחנו – למדנו לאכול ולמדנו ליהנות מאוכל בטיולים בדיוק כמו שאנחנו נהנים מכל דבר אחר בטיול.
מרק גולש טרנסילבני
מרק גולש טרנסילבני, סיגט רומניה
הדילמה
הרבה פעמים בטיול, עומדת בפנינו דילמה מאוד קשה – בחירה בין ארוחת סופר לבין ארוחת מסעדה. ארוחת סופר לא תמיד נקנית בחנות גדולה העונה לשם הזה. טיולים בעולם חושפים אותנו בד"כ לאורח חיים שונה משלנו, שכוללים הרגלי אכילה אחרים לגמרי. בעוד אצלנו עסוקים בקנייה שבועית בסופרי ענק המציעים 1+1 גם כשאנחנו לא ממש צריכים את האחד הנוסף, לפעמים גם לא את האחד הראשון, יש מקומות אקזוטיים באירופה כמו צרפת או בלגיה ועוד בהם נהוג לקיים חנות המבוססת על מוצר אחד כמו "לחם" או עוגות עגולות קטנות עם הרבה פירות עליהם, או רק נקניקים... בטיולינו השונים בצרפת ראינו אנשים הצועדים כל בוקר, או מדוושים מרחקים לא קטנים על מנת לקנות בגט טרי שנאפה זה עתה, לארוחת הבוקר, ואח"כ לארוחת הצהריים, ואח"כ לארוחת הערב. שלוש פעמים ביום... ואם למוכר נשאר לחם בחנותו, הוא מוכר אותו למחרת בחצי מחיר...
אז אם נחזור רגע לדילמה, האפשרות הראשונה – מסע קניות של סנדביץ' יכול להיות מאוד מעניין – קודם בחירה בלחם הנכון לנו לאותו יום בחנות א', לא לשכוח לבקש מהמוכר לפרוס או לפתוח את הלחמניה, ואח"כ בחירה בין נקניק או גבינה בחנויות ב' וג', עם חמאה או עם מיונז בחנות ד', עם ירקות טריים או כבושים בחנויות ה' וו', ולא לשכוח להרים עיניים בהליכה בין החנויות השונות, להסתכל על הרחוב, על האנשים האחרים הקונים, לראות מה נכנס לסל שלהם, ללמוד משהו מזה... ואז לקחת את כל הכבודה למקום פסטורלי וליהנות מכל ביס...
מעדניה
מעדניה, ורנזה, איטליה
האפשרות השניה כמובן היא להכנס למסעדה הכי יפה ומושכת שראינו באותו יום, לפסוח בין המנות השונות בתפריט – בתקווה שהבנו אותו, להתרווח לאחור לחכות למלצר שיגיע בתקווה רבה שמה שהזמנו אכן יהיה אכיל. ברוב המקרים מתענגים על כל ביס, גם אם לא בדיוק יודעים מה הוא מכיל, לפעמים זה לא בדיוק כך.

טוב, נכון. יש שיטות לסימון מסעדות. אפשר ללמוד אותם לפני הנסיעה, ללכת בכיס עם רשימת מסעדות מומלצת, אך אנחנו מעדיפים את הספונטניות. בכל טיול אנחנו מפרגנים לעצמנו לפחות ארוחה אחת במסעדה ממש, אבל ממש. לפעמים זה עולה כמו מחיר לחדר ליום. לפעמים זה ממש שווה. מאחר ואני לא אוהבת לחפש מסעדות ספציפיות כשאני ממש רעבה, רוב המסעדות הטובות, אלה הזכורות לנו אפילו בחלוף שנים רבות, היו מסעדות אקראיות, כאלה שנתקלנו בהן לגמרי במקרה. לפעמים אכלנו ארוחת צהריים ב-11:30 בבוקר, כי כבר היינו שם.

אחת כזו היתה פונדק דרכים בדרך היין באלזס. במקרה ראינו אנשים יושבים בחצר הבית, חשבנו שזו משפחה בחצר ביתה... האטנו את הנסיעה והבנו שזהו פונדק, ואלו אורחי המסעדה. הרוח הביאה את הריחות עד אלינו. ניסינו. הארוחה כללה מנות ייחדויות, כולן מעשה ידי בעלת הבית, שאת שמותם לא אזכור אך טעמם שמור בזכרוני היטב. כשהיא הציעה אותם, היא תיארה בצרפתית מתובלת בגרמנית את אופן ההכנה (צליה, בישול, שימור ארוך במרתף) אולי היא אמרה דברים אחרים בכלל, אבל דמיוני הפליג למחוזות האלה. הישיבה בחצר ליד שולחנות ביתיים מכוסים מפה משובצת המונחים על חצץ מיושר, גפנים בצד אחד ונוף מדהים פתוח לצד השני, היתה גם היא חלק גדול מההנאה.
מסעדת גוגלהוף, ברלין
מנה מפוארת במסעדת גוגלהוף - מזלג אחד במישלין, ברלין
ארנבת בלה-ספציה
ארנבת בקדירה, לה ספציה, איטליה

האפשרות השלישית של הדילמה, היא הכנה עצמית. ואנחנו לא ממש מעדיפים אותה, בעיקר כי היא גוזלת זמן. מצד שני היא מפגישה אותנו עם מוצרים שלא היינו מתנסים בהם בצורה אחרת. הפעמים בהם הכנו לבד את ארוחותנו היו בטיולים בהם הנסיעות היו ארוכות ובמקומות לא ממש מיושבים (בלפלנד ובקנדה). אז, עצרנו על שפת הפיורד או לרגלי הר מושלג ובזמן שהתבשמנו מהנוף התבשלה ארוחתנו על הגזיה, או שהרווחנו חוויה נוספת של בישול במטבח משותף של קמפינגים ובזמן שבחשנו בסיר שלנו, התבשלה לה גם היכרות עם מטיילים אחרים, שכנראה לא היינו פוגשים בדרך אחרת, או כשטיילנו עם הילדים. כיוון שבקטנותם הם לא ממש אכלו כל דבר, בעיקר אם לדבר לא היתה תווית מוכרת להם, אז השתדלנו להפוך את הבישול לחווית טיול משותפת נוספת. כמובן שאפשר לעשות זאת רק אם לנים בדירה שיש בה מטבח מצוייד באמצעי בישול.
ארוחה בטבע
הגזיה הוותיקה שלנו על רקע נהר הטורנה, לפלנד השבדית
ארוחה בקמפינג
מרק מעשה ידנו במטבח של אכסניית נוער בלפלנד הנורבגית (הגזיה רק מקשטת את התמונה)

אבל זה מוביל אותי לקניות אוכל. האפשרויות הן רבות ואנחנו אוהבים לבדוק את כולן. אנחנו אוהבים לטייל בסופרים מקומיים, להתפעל מהדומה, מהשונה ומהחדש. באיטליה למשל ראינו סופרים ענקים, כולם מחוץ לערים, ובכולם נוהגים לקדם מוצרים תוצרת עצמית (מונחים על מדפים נגישים יותר) בניגוד למוצרי קונפקציה (מונח איטלקי לתוצרת מפעלים) – ריבות, גבינות, לחם, נקניקים, עוגות, פאסטות. בנורבגיה ראינו שהתוצרת המקומית עולה פרוטות בעוד מוצרי יבוא גם מהארצות השכנות עולים הון (במונחים שלהם) ובמקררים שלהם מיני מזונות שטרם ראינו כמותם כמו כבדי ליוויתן. בצרפת מוכרים עופות "חצי לבושים" (בד"כ הראש והנוצות שלידו נשארים) אולי לזיהוי העופות השונים ואולי כדי להצביע על טריותם.
חנות נקניקים
חנות נקניקים, שאמוני, האלפים הצרפתיים
שוקולדים שוויצרים
חנות שוקולדים, ג'נבה, שוויץ
טיול בשווקי אוכל מורח לנו חיוך מאוזן לאוזן בלתי נמחק: הם חלק אינטגרלי מהמסלולים שלנו כבר הרבה שנים. למעשה הבנו שאנחנו אוהבים אותם אהבה גדולה ולא בגלל אפשרויות ההצטיידות במזון. הצבעוניות שלהם, הריחות, המגוון העצום של ירקות ופירות, פרחים גבינות ונקניקים, אוכל מוכן ואוכל שמתבשל כרגע בסירים, והחלק האנטרופולוגי שלהם מושכים אותנו כמו אש. בין אם אלה שווקים מקורים עתיקים כמו בבודפשט (שם מוכר נקניקים נתן לי נתח מיוחד כי ביקשתי בהונגרית, הוא אמר לי!), שטוקהולם, סיאטל (שם מוכרי הדגים מקיימים מופע סטנד-אפ יומי קבוע) או ונקובר בעלי יופי ייחודי, או שווקים ספונטניים באמצע הרחוב או ליד שער הבית בהם כל אחד מניח את המחצלת שלו ופורס עליהם את סחורתו - כמו ברומניה, בין אם אלה שווקים מסודרים בככר העיר כמו בערים הגדולות באיטליה או שווקים נודדים בין הכפרים הקטנים שלה.
השוק המקורה בשטוקהולם
השוק המקורה, שטוקהולם
שוק רומני
שוק רומני באמצע הדרך
לא בכל מקום מקובל לאכול ברחוב, ולא פעם הסתכנו במבטי המקומיים כשלא יכלנו להתאפק עד למקום הפיקניק, ובדקנו את הספסל שליד המעדניה או הקונדיטוריה... בקמולי שבאיטליה אפילו שאלו אותנו למה אוכלים שלא בשעת הארוחה... כי הרי ידוע שבאיטליה שעות קבועות לארוחות! ביום הראשון שהגענו לאיטליה עם ילדינו הקטנים והרעבים איחרנו בחמש דקות את שעת הצהריים, גם הסופרים היו סגורים ורק פיצריה אחת היתה פתוחה ומכרה משולשי פיצה...

אנקדוטות
את הטיול ביער השחור אני לא ממש זוכרת לפרטים. אני כן זוכרת היטב את "לחם העץ" (כנראה נקרא ככה כי מסיקים את תנור האפייה בעצים) שאכלנו באחת מקרחות היער כמעדן מדהים – ככה צריך להיות בדיוק טעמו של לחם! ואני זוכרת היטב את ארוחת הצייד שאכלנו על גג מסעדה בטיטיזיי עם נוף קסום לאגם בשעת שקיעה. בשר ציד הוא בעל טעם וניחוח שונים מבשר רגיל. הוא בד"כ קשה במקורו, ומרככים אותו בהשרייה ארוכת שעות. טעמי ההשרייה ניכרים בו והופכים כל ביס לתענוג אדיר.

הטיול באורלנדו ייזכר בין היתר גם בשל הלם תרבות האוכל שקיבלנו שם: ארוחת בוקר בדיינר עלתה לנו דולרים ספורים. כמי שלא מורגלים בארוחת בוקר מסודרת ביקשנו קפה ומאפה והמלצרית אמרה שאם נזמין ארוחת בוקר מלאה זה יהיה הרבה יותר זול – הגיעה ערימת פנקייקים+חביתה מארבע בייצים שוחים בחמאה+ערימת טוסטים+הררי בייקון מטוגן שוחה אף הוא בשמן+נקניקיות מטוגנות+לביבות תפוחי אדמה+קפה שמתמלא כל פעם שמסיימים את הספל – אני לא מכירה מישהו שמסוגל לגמור כזו מנה ולהשאר חי... וביקור בסופר? הלם טוטאלי. מצרכים כמו חמאה וגבינה שמופיעים אצלנו בדוגמיות של 100 עד 200 גרם נמכרים שם בבלוקים של 3 ו5 ק"ג... ושלא לדבר על הגלידות – אלה מופיעים בדליים ענקיים כמו אלה שאנחנו קונים כאן לצביעת דירה שלימה...
זרי ירקות תיבול למרק
זר ירקות תיבול למרק, שוק קולביץ, ברלין
טיול השורשים שלי ברומניה לווה לאורך כל הדרך בארוחות שהחזירו אותי לילדות הרבה יותר מאשר המקומות שפגשתי. בישול מסורתי על אף שמשתמש במתכונים שעברו מפה לאוזן, משתנה קצת בכל פעם – שימוש בשמן זית במקום בשומן אווז, שמרים יבשים במקום חיים, הוספת תבלינים חדשים או החסרת אחרים וכו'. ברומניה הזמן כאילו עמד מלכת, ובמסעדות השונות טעמנו שמנת שהגיעה מהחלבנית השכנה וטעמה לא מזכיר בכלל את זו הנקנית בסופר, בחדווה הכינו לי מנות שגלגלתי את שמותם על הלשון אבל לא טעמתי 40 שנה, ולמרות שניסיתי להכינם לאחר ששבתי הביתה - לא צלח בידי... כנראה שבכל זאת צריך לחבוץ שמנת לבד...
אורז מתוק טרנסילבני
אורז מתוק טרנסילבני, קרפים ממולאים גבינה בציפוי קצפת וגלידה
פעם, נהגנו לחזור מטיולים עם דוגמיות של אוכל, כדי להאריך עוד קצת את טעם הטיול גם אחרי הנחיתה בנתב"ג. היום, למרות שבטיול עצמו אנחנו משאירים את עצותיה של רופאת המשפחה המקסימה שלנו בבית, בעיקר כי אנחנו מחפים על הקלוריות בהליכות, וגם כי אנחנו טוענים שכשנהנים הקלוריות בורחות... אנחנו משתדלים לחסוך בהן עד לטיול הבא...


לאלבום התמונות שלי

אהבת? הנה ההזדמנות שלך לפרגן

רוצה לעקוב אחר הבלוג של רבקה.ק.?

הפוסט הבא ›
יומיים במונטריאול
יומיים במונטריאול
מתוך הבלוג של רבקה.ק.
27-09-2014
קרא מאוחר יותר
‹ הפוסט הקודם
בית הקברות Highgate בלונדון
בית הקברות Highgate בלונדון
מתוך הבלוג של רבקה.ק.
23-05-2014
קרא מאוחר יותר
לכל הפוסטים של רבקה.ק. »

תגובות

רוצה להגיב לזה? יש להתחבר לאתר:

 

לרבקה


היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

טוב שקישרת שוב!

ארנון- ביזי, הדרכת טיולים (גם פרטי) ברכב ממוזג (8 איש), הסעות וייעוץ מסלולים בהולנד. לטייל בהולנד - Bizi-tours
השב  · 

מקסים ומעורר את כל החושים.

אורן מרום
השב  · 

לרבקה

אורה גזית | צלמת // חלומות שמורים
היכנסו לבלוג שלי באתר למטייל
השב  · 

תגובות פייסבוק

סגור
×