עשרה ימים בהודו

"מה לי ולהודו? לא אוכלים שם פואה גרה, לא שותים שם יינות בורדו, ובכלל אני לא תרמילאית. מסיבות הירח המלא בגואה רחוקות ממני כמו פטריות ההזייה גם. אבל כשמציעים לי לטעום (לא פטריות) עולם אחר-אני תמיד מוכנה להקשיב." בכתבה שלפניכם, עשרה ימים בהודו המפתיעה, השובה והמשכרת.
יונית אבני - מנהלת פורום אירופה ומשפחות באתר "למטייל"
|
מפה
תמונה ראשית עבור: עשרה ימים בהודו

נוסעים להודו

ביום שישי בבוקר, היום היחיד בשבוע בו אני משחקת בעקרת בית פולנייה, פנתה אליי ידידתי חווי ואמרה שיש לה הצעה שלא ניתן לסרב לה. כמובן שהסתקרנתי לשמוע (פולנייה או לא) וכמובן שתכננתי להגיד "לא, מה פתאום!" וחווי הציעה באמת הצעה שאי אפשר לסרב לה- לנסוע להודו ל- 10 ימים. מה לי ולהודו? לא אוכלים שם פואה גרה, לא שותים שם יינות בורדו, ובכלל אני לא תרמילאית ומסיבות הירח המלא בגואה רחוקות ממני כמו פטריות ההזיות גם. אבל כשמציעים לי לטעום (לא פטריות) עולם אחר- אני תמיד מוכנה להקשיב. אז מה אני מכירה על הודו? נכון לעכשיו השכלתי ההודית מסתכמת במהטמה גאנדי, פרות קדושות, גנגס, תרמילאים מעורפלי חושים, וסרטים הודיים שראיתי בילדותי בקולנוע אדיסון בירושלים שהלך לעולמו זה מכבר כמו גם סבתי שהתגוררה אז בחלקו האחורי של בניין הקולנוע ואת המוסיקה של הסרטים היינו שומעות בין אם נרצה או שלא דרך הקירות הירושלמים העבים.

כנס פרמקולוגיה יצא לדרך או זמן הודו
זמן הודו הוא זמן גמיש כנראה, המתחיל בהמתנה בירוקרטית לוויזה, וממשיך בהמתנה בנתב"ג לטיסה המבוששת להמריא. אחד מאיתנו ניגש מפעם לפעם לדלפק, אבל כנראה גם הדיילים נדבקו בנירוונה ההודית, הם אינם יודעים מתי ממריאים ואם תהיה טיסת המשך כמצופה. כששתי נשים נפגשות על ספסלי אולם היוצאים, אחרי שגמרו לחסל את מלאי הדיוטי פרי, הן לא משוות למי יש גדול יותר (יהלום כמובן, על מה חשבתם?) אלא בודקות את מלאי התרופות שכל אחת הצטיידה בו למסע להודו. כשאחת חושבת שניצחה עם תרופה מיוחדת נגד שלשולים, השנייה שולפת כדור נגד עצירות, הראשונה ממהרת להוציא בתרועת ניצחון מגבוני ידיים קרים וחברתה לא יוצאת נפסדת ומחפשת מייד את מגבוני ידיים ללא סבון, וככה ממשיכות להוציא מתחתית תיקי מרי פופינס את שלל התרופות האפשרי, האווירה מפשירה (המזגן המקפיא ממשיך להקפיא) וכנס הפרמקולוגיות יוצא לדרך (היו גם גברים,אבל בתחרות הזו לא היה להם סיכוי קלוש מראש).

בטיסה להודו שסוף סוף ממריאה לדרכה, מטוס ריק למדי יוצא מעמאן, כל אחד מאיתנו תופס ספסל לתנומת לילה. הדיילות הנחמדות העירו אותנו בערך 12 פעמים ,כדי להציע אוכל, שתייה, שמיכה, לחגור חגורת בטיחות, אולי רוצים דיוטי פרי? לא רוצה כלום. רוצה לישון. בחלקו האחר של המטוס אני רואה שורות שורות של הודים יושבים יחפים ,כולם במכנסים כהים וחולצות לבנות, התמונה מזכירה לי מראה אחר, של עבדים על ספינות ענק בדרכם לאמריקה. צריך רק מישהו שייתן את הקצב וכל ההודים יחתרו באותו קצב.  הנינוחות שלהם בישיבה הצפופה הזו במטוס, וכולם ישנים ואילו אנחנו כל אחד על שלשה מושבי טיסה, ולא עצמנו עין.

לתחילת הכתבה

ניו דלהי

מתחילים את הביקור בניו דלהי,באוטובוס של הסעת הילדים לצידנו הם יושבים כל אחד בפינתו ,איש לא קם ואף אחד לא מושך למישהי בצמות , והיו הרבה צמות. להסעה נלווה קצין בטחון המלווה את הילדים לאורך הדרך והם לא זזים. אולי כניסה מרוככת יותר להודו. מתקבלים על ידי המארח המקומי עם זרי פרחים והנקודה הזו באמצע המצח. בדרך משדה התעופה לעיר רואים ילדים מסודרים ונקיים לבושים בתלבושת אחידה, השעה עוד לפני 07.00 בבוקר והם כול כך נקיים ומצוחצחים. חושבת על הילדים שלי וכמה קשה לשלוף אותם פרועים ומנומנמים מהמיטה בשעה כזו. 

מהצד השני של הכביש משכנות עוני ,צריפונים, בדונים ,מבני פח ואנשים שמתגוררים פשוט על המדרכה או שפת הכביש. מאוחר יותר נתקלנו באחד הכבישים הכפריים שנסענו ,בכביש רעוע לגמרי, ליד סדק אחד גדול התגוררו כמה משפחות, ככה בצד הדרך ליד הכביש. מקום בו מכוניות יכולות להתהפך עליהם מדי יום. תהינו מדוע הם לא טורחים לתקן את הכביש, לא לתפקד בתור מע"צ, אבל הכביש שלידו הם גרים, אוכלים, ישנים ומגדלים את הילדים. למה הם לא מתקנים את הכביש "שלהם"? צד אחר של השלווה ההודית המקבלת הכול.

שניים סינים עם כינור גדול או שני ישבנים ישראלים וריקשה אחת (קטנה מדי)
עולים על ריקשה לשניים, צפוף לישבנים ישראליים, מתאים אולי להודים כחושים, נוסעים לטייל ברחובות שוק צ`אנדני צ`וק (chandni chowk) השם הוא "כיכר אור הירח" מסביר המדריך כי המים של הבריכה השתקפו והראו את אור הירח לפני שזרמו מכאן אל הארמון. איזה אור ירח ואיזה השתקפות? הרחובות הם עוד פחות מסמטה, צרים מאד, בכוכים יושבים רוכלים, אנשים עוברים לאורך החנויות ויש מסחר ער. חוטי החשמל התלויים על בלימה בערבוביה בלתי נסבלת ובלתי בטיחותית, מפחידים אותי יותר מאשר הילדים המתרוצצים אחרי הריקשות- אופניים בניסיון לקבל מטבע כדי לקנות צ`אפטי (לחם) על פי בקשתם. הנהיגה של מובילי הריקשות מפחידה לא מעט, גם למי שמכיר את שיטות התחבורה במזרח, ההשתלבות הלא ברורה של הריקשות, אופניים יחד עם מכוניות, משאיות והולכי רגל במין דינאמיקה פנימית שזר לא מבין אותה (אין זכות קדימה למשל). על אחורי מכוניות כתוב "אנא צפור" ואכן רוב הנהגים מנומסים ומכבדים את הבקשה לצפור כשעוקפים ,הקקפוניה בהתאם.
 
לאחר הביקור במסגד הגדול של דלהי הישנה שלא עורר בנו התרגשות מרובה, פנינו אל אתרים יותר מרתקים בעיר. דלהי אינה מקשה אחת, היא מורכבת מדלהי (העתיקה) וניו דלהי החדשה שנבנתה על ידי הבריטים. העיר הפכה להיות עיר הבירה של הבריטים בהודו רק בראשית המאה ה-20, כ-100 שנה לאחר שהגיעו להודו. התכנון הבריטי נראה לעין שדרות רחבות, גנים, כיכרות – עיר מערבית. עצוב לראות איך עיר קלאסית כזו בחלקים רבים שלה ממש מתפוררת, לא מתוחזקת, גללי פרות וזיהום אוויר. היחס ההודי אל האימפריה הבריטית הוא אמביוולנטי לגמרי, מחד הם מודעים לצמיחה הכלכלית הגדולה, והבאת התרבות המערבית להודו על ידי הבריטים ונחושים עוסקים ב"איך הייתה הודו נראית" לולא היו הבריטים אוחזים בה.

אבל באותה נשימה יש גם עלבון וגם כעס על הבריטים שניצלו את משאבי המדינה, גזלו ממנה את משאביה, צמר, כותנה, מלח כדי לקדם את המהפכה התעשייתית של  הכתר הבריטי, ופחות את הודו. מבקרים במצבה לזכרו של גאנדי –ראג` גאט, למרות שלהינדים אין מצבות, והשלכת האפר לנהר הגנגס מהווה את הסיכוי של האדם להגיע לגלגול האחרון שלו (מוקשה ,דומה לנירוונה הבודהיסטית) במהירות הרבה ביותר, את גופתו של גאנדי שרפו והשליכו אכן לגנגס לגאולת נפשו אבל במקום בו נשרפה גופתו נמצא אתר זיכרון. השורפים את הגוויות הם מעמד מיוחד, במסגרת חלוקת המעמדות הנוקשה ההודית- יש מעמד נמוך ביותר הנקרא "הטמאים" ואלו הם העוסקים בשריפת הגופות. כל יום שישי מתקיים טקס לזכרו. יום שישי 30 ינואר 1948 הוא המועד בו גאנדי יצא מתפילתו ונרצח על ידי לאומן הינדי שהתנגד לחלוקת היבשת ההודית לשתי מדינות הודו להינדים ופקיסטן למוסלמים. מעורר אצלי לפחות אסוציאציות של מנהיג לאומי אחר, שנרצח לאחר ששר את "שיר לשלום".

גאנדי הוא מושג לדרך חיים סגפנית ואמונה במאבק לאומי נטול אלימות. גאנדי היה מאמין בכת ה"יאן" אחת מ- 350 כתות של ההינדו, המאמינה באי אלימות, צמחונות, הם אפילו לא אוכלים ירקות שורש, כי השורש יכול לצמוח ואכילתו היא בגדר רצח. הם מכסים את פיהם ואפם בכיסוי כאשר משוטטים ברחובות העיר לא בשל זיהום האוויר אלא כדי שהם לא יזיקו חס וחלילה למישהו. גאנדי הפך לסמל אתוס. לא בכדי קרא נהרו, ראש ממשלת הודו לבתו אינדירה גאנדי, לאור כבוד למנהיג הרוחני הנרצח. זה לא עזר לה בעתיד וגם היא נרצחה כמו גם בנה. גם אתרי ההנצחה שלהם מצויים בסמוך, זה "הר הרצל" ההודי. במרכז העיר החדשה-ניו דלהי ניתן לראות את מבני הממשל, ובקצה השדרה הרחבה, שער הנצחה מאבן בגובה 42 מטר ועליו חקוקים שמות 90.000 החללים ההודים ממלחמת העולם הראשונה שנפלו למען האינטרס של הכתר הבריטי. לחשוב על כמות החללים העצומה הזו שנפלה לטובת האימפריה מעורר הרהורים על ערך החיים וערך הלאומנות.

בערב משתתפים בקוקטייל חגיגי, את הכניסה מפארים שטיחים מרהיבים עשויים מגרגירי אורז. מופע פולקלור, ריקודים, ססגוני ומלא חיים. האוכל- נע בין חריף לחריף מאד או חריף מאד מאד. חשוב לציין כי השימוש אינו במילה hot אלא spiesy כלומר מתובל. שכן השאלה "האם האוכל הוא hot ?" מתקבל בתור "חם" וכן הוא חם, וגם חריף. הרבה כוסות מים מינרלים נלגמו שם. מים בהודו , מזוהמים. לא לנסות אפילו בחום הגדול ביותר, רק בקבוקי מים מעוקרים ופקוקים. כמובן שאפשר לשתות תה כי אלו מים רתוחים. מצד שני, שווה לראות איך רחצו את הכוסות (פולנייה,אמרתי כבר?) כבר בדלהי היו לנו שני קורבנות לשימוש במאגר התרופות של הפולניות שלנו. דווקא שני גברים. מי אמר שאלו המין החזק? 

ביקור מעניין נוסף בדלהי הוא בקוטאב מינאר (qutab minar) מגדל הבנוי מאבן חול אדומה בגובה 73 מטר המעוטר בפסוקי קוראן ונחשב אחד המושלמים מהתקופה הפרסית. הוא בנוי מחמש קומות, כאשר שלש הקומות התחתונות אחידות בסגנונן ואילו שתי העליונות הן "תוספות בנייה" וניתן להבחין בכך. למרגלות המבנה יש מסגד קואט אל סאלים הראשון שנבנה בהודו המורכב משאריות של 27 מקדשים הינדים, אבל יש להניח שזה לא בדיוק שאריות אלא הריסותיהם של המקדשים. הגישה המקובלת הייתה עם הכיבוש להשמיד את תרבותו ואוצרות השלטון הקודם. מאד בולטת לעין גם כאן וגם במקומות אחרים, הגישה המוסלמית לא מאפשרת דמויות של בעלי חיים או בני אדם, כמו ביהדות "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" וכל ציור או פסל של בע"ח או אדם, משחיתים חלקים ממנו שלא יהיה בעל דמות מוגדרת, המבנה מעוטר בציורי צמחים, תבניות גיאומטריות ופסוקים בקליגרפיה. המינרט (1193) הוא העתיק ביותר בהודו שנשמר בשלמותו.

בערב, אחרי שחזרנו מכל האירוחים הפורמאליים, כלה צעירה בגיל של הילדה שלי בערך משכה את סקרנותנו ולא יכולנו (שותפתי הסקרנית ואני) להתאפק ושאלנו את הקרואים שאלות. לא עברו דקות ספורות ואח החתן הזמין אותנו ואירח אותנו בחתונה של אחיו. שתי המשפחות משכילות מניו דלהי, שייכות למעמד ה"נכון" ומאידך טקס הנשואים נערך בצורה המסורתית מזה מאות שנים. זכינו וקיבלנו גם הזמנה לחתונה של אחות הכלה בעוד כמה שנים , ילדונת הודית יפיפייה. בכלל הנשים ההודיות יפות בעיניי, הן עצמן ושלל הגוונים של הלבוש.

אחרי שלושה ימים בדלהי, אירוח כיד המלך, כנסים, וסיורים הגיע הזמן לראות את הודו ה"אמיתית" אז משכימים קום, מתארגנים (בקצב הודי כמובן) ונוסעים לג`אייפור. תלאות הדרך, הטלטלות, מהירות הנסיעה ב"אוטוסטראדה" מה שטוב שכולם יודעים איך הם נוסעים ובדרך נס אין תאונות. אל הנהג שלנו מצטרף "ששת" כפי שקראנו לו, או "עוזר נהג" שחשבנו שתפקידו הוא להביא מים מעוקרים לנוסעים, ולסחוב את גושי הקרח כדי לקרר את המים. בהמשך הדרך הבנו עד כמה ששת הוא למעשה הנווט ועוד כמה שימושים בתור כאבל של גז אבל לא מקדימה את המאוחר. ביציאה מדלהי עוברים דרך curguan עיר קוביות הסוכר. לא שהיא מתוקה כל כך אלא שהתפרנסה שנים מגידול קני סוכר מהם היו מפיקים את הסוכר ואוספים אותו לקוביות. במהלך הדרך ראינו איך באמצע הרחוב קוצצים וטוחנים את קני הסוכר לתרכיז-מיץ שגם הזבובים אהבו להתרכז סביבו. ומה שטוב שלאורך הדרך יש שילוט טוב מאד של הקילומטרים עד נקודת היעד- עוד 4.4 ק"מ , עוד 2.3 ק"מ והינה עוד 0 ק"מ ואנחנו כבר בג'איפור. 

לתחילת הכתבה

ג'איפור

חיכיתי לראות את ג`איפור (Jaipur) העיר הורודה כפי שנקראת, עיר שהייתה עיר הבירה של ראג`סטאן, נוסדה על ידי מהראג`ה מקומי. קראתי שהיא עיר מסודרת, נקייה, רחבה- טוב, הכול כנראה במושגים הודיים. הגענו לארמון העיר- דקות לפני סגירתו, משמש כיום כמוזיאון מכיל בתוכו מוזיאונים מקומיים ובחלקו מתגוררת גם משפחת המהראג`ה עד היום, חלק זה דווקא סגור למבקרים. במקום גם מצפה כוכבים מרשים שנבנה במאה ה-18, אבל היה סגור בגלל שעת ההגעה המאוחרת. באחד מחצרות הארמון כד ענק הניצב בתוך פבילון שיש. זהו כד הכסף הגדול ביותר בעולם טוען ספר השיאים של גינס ,איתו לא מתווכחים. הוא שוקל 345 ק"ג וקוטרו 14.10 מטר. הכד יוצר עבור המהארג`ה המקומי כדי לשאת מים מהגנגס כאשר ביקר כאן המלך אדוארד השביעי.

כשיצאנו מהארמון האדום (ניחא, לא בדיוק עיר ורודה,אבל יש בה כמה מבנים ורודים-אדומים ) הגענו את ה"שדרות הרחבות " וה"עיר הנקייה" שרק בסיוע של שוטר מקומי הצלחנו לחצות את הכביש. המוני בני אדם, חיים ברחובות, רוכלים,קוסמי נחשים , קבצנים, עוברי אורח, ממהרים בסיום יום העבודה, או בטלנים –כולם ברחוב. בפארק העירוני פיסת הירק ,מתיישבות משפחות שלמות לארוחת ערב ,כמו גן העצמאות שלנו אבל בגדול! זוהי תרבות בילוי הערב. הבתים חמים ודחוסים יוצאים אל רצועות העשב בשולי הכבישים ההומים.

ארמון נוסף שראינו הוא ארמון הרוחות- לא במובן של  ghostאלא רוחות כי הוא מפולש לארבעה כווני אוויר. אבל כל מה שרואים זו חזית הארמון מהכביש הראשי של העיר. הארמון שימש את הגבירות של בית המהארג`ה כדי להציץ אל העוברים ושבים שכן אסור היה להן להראות את פניהן. בחזית הארמון אלפי רוכלים ומוכרי מזכרות לתיירים וגם נשים המבשלות על המדרכה ,מוכרות את מרכולתן. התופעה של בישול ואכילה ברחוב ולא רק של פלאפל, נראה לנו כמוזר משהו בתנאי ההגיינה המקומיים אבל כנראה שלהודים קיבה חזקה יותר.

בג`יאפור נוספה עוד משתמשת למאגר התרופות של החבורה, אני יכולה לספר על הפינוי הרפואי שצה"ל לא היה מתבייש בו. כאשר היא הרגישה כל כך רע ולא יכלה  להמשיך עם החבורה לפעילות הערב ביקשה לחזור למלון ."אין בעיה, מאדאם" אמר המלווה ההודי "אני קורא לטקסי מייד". טקסי? טוקטוק מצו`קמק שכל בני המעיים  שעדיין לא השתתפו בחגיגה, נטלו בה חלק כעת בנסיעה של 20 ק"מ בטוקטוק אל המלון. הצעתו של המלווה ההודי להיכנס לבית החולים "המערבי" המקומי, נדחתה כלאחר יד כשאפשר היה לראות את בית החולים מהכביש הראשי. עדיף לגסוס בחדר דלוח מאשר להיכנס לבית חולים כזה ולהביא הביתה  את יתרת המחלות שחוגגות כאן.

פילים, חברי הסתדרות ופועלות המתפרה?
אל מצודת אמבר
 ( Amber Fort)הסמוכה לג`יאפור, עולים על גבי פילים. אלו הם פילים עם תו תקן של "הסתדרות הפילים העובדים" מותר להם לשאת משקל מסוים, מספר מוגבל של סיבובים ביום, והם מסיימים את שעות העבודה בשעה 11.00 בבוקר כאשר החום הופך לבלתי נסבל (גם ב09.00 הוא בלתי נסבל לבני אדם מערביים, אבל כנראה לא לפילים הודיים). התהליך של תנאי עבודה לפילים הוא תוצאה של מאבקם של מדריכי טיולים בהודו שהתעקשו לאורך שנים להטיב עם הפילים ולחצם השפיע. מאבק דומה הם מנהלים כיום נגד "מרקידי הקופים" אותם רוכלים העומדים בצידי הדרכים עם קופים מרקדים קשורים בשרשרת שכל ייעודם לשעשע את המטיילים ובמחיר עינוי הקופים.

המצודה עצמה מרשימה, ואותי הרשים במיוחד שיש בה גן ירוק. אחרי כל כך הרבה אדום מדברי, כל פיסת ירק נראתה גן עדן. הלוואי שהיו דואגים לתנאי החיים של הפועלות במתפרה כמו שדואגים לקופים. ביקור במתפרה, כולם יוצאים עם שקיות בדי משי, וסארי- מי ילבש סארי בארץ, אבל הפיתוי הצבעוני כל כך גדול ורובם רוכשים בגדים שלא יהיה בהם כל שימוש מעבר לתת היבשת הזו.

לכפר שתיירים לא מגיעים-וגם אנחנו בקושי.
כשאנחנו כבר לבושים במלוא המחלצות ההודיות, נוסעים (הרבה נוסעים) לבקר בכפר הודי אוטנטי בו מתגוררת משפחתו הרחבה של אחד המלווים שלנו. הדרך הודית במיטבה, כביש רעוע, לעיתים נגמר הכביש, לפעמים זו רק הצעה לכביש ומהמורה אחרת מעידה כי פה היה אמור להיות כביש. השעות נוקפות ואין כפר אוטנטי באופק רק דרכים הודיות ללא סוף. ואז עוצרים באמצע הכלום. האוטובוס שלנו גמגם קצת ועצר. פה גילינו את ייעודו של "ששת" שלנו עוזר הנהג שמייד נכנס לתוך המנוע, מושך את כאבל הגז ובדרך זו התקדמנו עד הכפר הראשון לחפש מכונאי זמין. כל מי שקיטר על הנסיעה המקפצת באוטובוס הממוזג עבר כעת לג`יפים פתוחים למרחק של כ20 ק"מ נסיעה מאובקת בחשיכה מוחלטת. אבל שום דבר לא יעצור אותנו מלהגיע אל המטרה- כפר הודי אמיתי ולא מתוייר.

כל כך לא מתוייר שאין בו חשמל, שאת המים מביאים במיכלית. היינו אמורים לסייר בבית הספר, גם בהודו בשעה 20.00 בערב אין ילדים בבית ספר וחוץ מאשר לראות מבנה בריטי ישן בו ממוקם בית הספר היה קשה לראות דבר מה (אין תאורה סדירה ,אמרתי כבר?). נכנסנו לבית המארחים המקומיים שלקחו אותנו בגאווה לראות את חדרי הבית, אירחו אותנו על גג הבית המהווה את חדר האירוח והאוכל המקומי. לאור ניסיונם של חלק מאיתנו באוכל הודי ותוצאותיו, רובם נמנעו מאכילת המזון שהוגש להם. בתור סקרנית כפייתית ביקרתי במטבח הקטן, נשבעתי שלעולם לא אקטר יותר על תנאי חיי.  

לתחילת הכתבה

פושקר

הגענו לפושקר בשעות הבוקר המוקדמות מותשים למדי מהנסיעה המזוגזגת של אתמול, חלקנו מעכלים תרתי משמע את החוויה ההודית כשצבע הפנים הכללי ירקרק בחלק מהמקרים. אבל פושקר עשתה לנו הודו אחרת. המלווה המקומי ניסה לקבוע שעת התכנסות להמשך הנסיעה, כל מאמציו ההודיים המנומסים עלו בתוהו מול נחישות המטיילים הפעם למצות את העיירה על שפת המים הזו. פושקר היא אחת מחמש הערים הקדושות של ההינדו. המקדש היחידי לאל בראהמה נמצא כאן. המאמינים יגיעו אליה לפחות פעם אחת בחיים , מעין עליה למכה של ההינדים. המשימה של המאמין לטבול במימי האגם הקדוש ,שמוכר בתור מלא סגולות ריפוי. המדרגות אל האגם (נקראות גאטה) לאורך פתחיו השונים, ובהם יורדים המאמינים יחפים, ועם פרחים בידם להניח על המים. הנודניקים המקומיים מזהים את התיירים (לא ממש בעיה ) ומציעים להניח את המנחה לאל במקומנו ולקשור חוט אדום על היד כהוכחה לכך שעברנו את התהליך. מניסיון-עדיף לעשות זאת בתחילת היום ולהראות את הסרט כמו קבלה על תשלום לכל מי שמציע את שירותיו בהמשך.

הסיפור של האל ברהמה ולמה הגיע לכאן מזכיר לי את מגילת אסתר, וככה היה- בארהמה הגיע לכאן כדי להסתגף. באחד הימים הוא החליט לערוך טקס בו יהיו מוזמנים רבים. הוא שלח את בנו לקרוא לאשתו כדי שתבוא ותראה את זיו פניה לכל המוזמנים לטקס. הבן ,שהיה ממזר גדול ורשע עוד יותר גדול הציע לאמו להתאפר יפה ,כל פעם שהראתה את עצמה הציע לה תוספות של סומק ופוך לעיניים, ככה האישה התעכבה עוד ועוד. כאשר ברהמה ראה שאשתו לא מגיעה,תפס קריזה והתחתן עם האישה הראשונה שראה כאן,שכמובן הייתה יפיפייה גדולה. כשאשתו,סווראטי הגיעה בסוף וראתה שהוא נשוי לאישה נוספת היא התרגזה מאד (לא פלא) וקיללה אותו שבשום מקום בתבל לא יסגדו לו (ולכן המקדש היחיד שלו ברחבי העולם הוא רק כאן, לא נבנו מקדשים לכבודו). וגם שאשתו השנייה תהפוך לפרה.

מזל שוושתי לא הפכה את אסתר המלכה לתרנגולת, לפחות. אפרופו פרות ,אלו מתהלכות חופשי לגמרי ברחבי הודו ואולי בפושקר הקדושה עוד יותר. המשטרה המקומית עוצרת אותן ,מובילה אותן למכלאות וזאת משום שהן גורם תאונת הדרכים מספר 1 בהודו ולא הנהיגה חסרת החוקים של ההודים דווקא) אבל המשטרה לא מצליחה להלחם באמונות המקומיות, וברוכלים שמוכרים בפרוטות אוכל לפרות. הסביר לנו מקומי "הפרה היא אימא שלי" ולא מדובר על בעליה של פרה. מי שבחזקתו פרה או שתיים הוא כבר עשיר מופלג שכן יש לו חלב ומוצריו. העיר היא למעשה באזר אחד גדול ,חנויות למכירה של בגדים, תכשיטים,שטיחים, סוגי אוכל שמכינים ברחוב, צבעי מאכל, והכול מכול. בכל חנות יש שלטים בעברית והצעות שונות למטיילים התרמילאים. בכל קרן רחוב רואים צעירים מרחבי תבל יושבים ושותים תה חם,עורכים קניות או סתם נפגשים.

החטטנות הטבועה בי הובילה אותי לאחד מה"גסט האוס" במקום. כולו מלא ישראלים פשוט לא יאומן לראות מקבץ של חדרים סביב בריכה וחצר קטנה . שוחחתי איתם,תרמתי להם נייר טואלט (מצרך מבוקש עובר לסוחר) והתפלאתי מדוע צריך להגיע עד הודו הרחוקה כדי לגור כמו ב"מגורי צעירים" בקיבוץ בערבה. ההסבר שקיבלתי היה ברור לגמרי- זו הדרך היחידה לברוח מהאימא היהודייה הלוחצת. במסגרת הביקור שלנו בגסט האוס, באו לידי ביטוי כל כישורי הרוקחות והרפואה של הצוות. הסתבר כי בכל גסט האוס וכל מפגש עם ישראלים דילל את מלאי התרופות ברשות הפרמקולוגיות, המקפידות עוד בדקו את החום (שיטת אימא וכף היד) ואחרים חלקו עודפי כדורים נגד חום, כאבים, ואפילו טמפונים (עוד מצרך מבוקש מאד אפילו נדיר). אבל בפושקר באנו לספוג את האווירה הרוחנית של הודו (אם כי בוורנסי, ויעדים אחרים האווירה יותר בולטת) העיר מלאה מקדשים, פסלי אלים, ומי שירצה יראה בכך רוחניות.

חוץ מהגברת הראשונה שהפכה את האישה השנייה לפרה, יש עוד אלים, אחד החביבים (עליי) הוא גנישה. לאל שיווה ,האחראי בין השאר על גלגול הנשמות הייתה אישה (לכל אל יש אישה ממש בתפקיד של "עזר כנגדו" חלק בסיסי מההוויה). הוא היה אל חרמן והיה מתעסק עם הנשים של האלים האחרים. התאספו כל האלים ולא הזמינו אותו לישיבת צוות, והחליטו שככה אי אפשר להמשיך, לכן הם יכרתו את איבר מינו וככה הוא יהיה שקט בממלכת האלים. הם באמת עשו זאת וגזרו לו אותו, אבל פרווטי שהייתה בין הנשים מאוהבת בו קשות,קלטה את הנגזר והכילה אותו לתוכה וזאת במטרה כמובן למנוע את הכחדת האנושות. בקיצור מהתהליך הזה נולד הילדון גנישה-הוא ה"חמסה" של ההינדו, האל החכם ,זה שמביא מזל טוב.

איך מזהים אותו? –יש לו ראש של פיל. ולמה ראש של פיל? סיפור של טרגדיה יוונית שיווה (אבא) אחרי שהפרה את פוורטי(אימא) הלך לעשות מדיטציה בהרים ונעלם 30 שנה. יום אחד החליט לחזור הביתה אל אשתו, הוא הגיע וראה בחור גבוה ויפה מחבק אותה ומייד הרג אותו. היא אמרה לו "אבל זה הבן שלך" ושאלו בעצת החכמים מה לעשות? אלו הציעו למצוא את הראשון שישן כשראשו לכוון מזרח ולהרוג אותו. ההורים יצאו למשימה והראשון שמצאו היה פיל פילון. הם כרתו את ראשו ושמו על גופו של גנישה ומאז יש לו ראש של פיל. 

לתחילת הכתבה

שמורת ברדהפור ופטיפור סיקרי

למחרת הגענו לשמורת ציפורים ברדהפור (Bharatpur) פתוח למבקרים 18.30-06.00. מומלץ לבקר בחודשי החורף אוקטובר- מרץ. כדאי לשכור מדריך בכניסה, אפשר טיול בריקשה או באופניים. את הפארק חוצה דרך צרה ורק ריקשות עם רישיון יכולות לנסוע. לא נגיש לרכבים. הציפורים בפארק לא שימשו לנוי, אלא בעיקר לארוחות המהארגה המקומי. השמורה משתרעת על שטח של כ30 קמ"ר של ביצות ,אגמים ועצים. פנינת טבע באמצע המדבר. גם בעונה השחונה ירוק כאן (אם כי ירוק זה מושג יחסי). הטיול מתבצע באמצעות ריקשות נהוגות על ידי מובילים מקומיים המדריכים באנגלית את המבקרים. הציפורים בשמורה שימשו לאורך שנים לא לנוי, אלא בתור ארוחות המהראג`ה המקומי. הגדילו לעשות האנגלים שהשתמשו בשמורה בתור יער הציד שלהם. באחת הפינות יש לוח זיכרון לכל בעלי החיים שקיפדו את חייהם כאן. ליד כל שורה מצוין העיתוי של הציד, כמות הציידים, כמות הניצודים . מעניין היה לראות כי בשנים שאירופה ובריטניה הגדולה בתוכה היו לכודות במלחמת העולם השנייה, היו המושלים המקומיים הבריטים כאן, טרודים יותר במסעות ציד.

למה טוב שנטשו את העיר הנטושה פטיפור סיקרי?
המשכו של היום במבצר הנטוש פטיפור סיקרי (fatehpur sikri) מאפשר לחוש את האווירה , להבין מה קרה כאן כאשר החיים תססו לפני שהמבצר ננטש. פטיפור סיקרי - עיר מדבר עתיקה נטושה, נמצאת 40 ק"מ מערבית לאגרה וטאג` מאהל הרומנטי הידוע, אבל האווירה אחרת. העיר נבנתה על ידי השליט המוגלי אכבאר הגדול ב1571. על אכבר מספרים כי בנה את המבצר מקום מושב לו ולמאות נשותיו, אין טעות במספר. היו לו נשים מכל הצבעים והסוגים. הוא הקפיד ללקט נשים מכל העמים. לכל אחת מהן הקים את הארמון המתאים לה לפי תרבותה ואורח חייה. ארמון האישה הנוצרייה היה מצופה זהב, ארמון האישה הפרסייה נבנה בסגנון הולם.

אבל למרות כל נשותיו הוא לא הצליח להביא ילדים לעולם עד שביקר אותו קדוש אחד וזה בירך אותו בפרי בטן בשיטת אברהם ושרה "בעוד שנה יהיה לך בן זכר" ואכן אחרי שנה נולד לו בנו,בנה של האישה ההינדית. לבן הוא קרא על שם הקדוש –סאלים. אבל הילד היה פרא אדם והאמין בשלשת עיקרי הנהנתנות wine women wealth  ולא הצליח לשמר את הישגי אביו. בחצר הפנימית אפשר לראות ארמון בן 5 קומות פאנץ מאהל – ארמון הנשים ,ושמו מעיד על ייעודו. דוגמה מעניינת נוספת לאורח החיים של הנשים אפשר לראות ב"ארמון הרוחות" האווה מאהאל hawa mahal בגי`אפור. ארמון בעל חזית חלונות מרשימה ביותר הבנוי כמו כוורת , מבנה של חמש קומות וקרוב ל600 חלונות מהם יכלו הנשים להציץ כלפי מטה אל רחוב העיר ההומה.

לתחילת הכתבה

הטאג' מאהל

הארמון" ב"הא" הידיעה ההודי הידוע לאורך ההיסטוריה כולה הוא ארמון טאג` מאהל הנמצא בסמוך לעיר אגרה, הנמצאת כ200 ק"מ דרום מזרחית לדלהי. הטאג` מאהאל נבנה על ידי שה ג`יאהן (נכדו של אכבאר הגדול מפטיפור סיקרי). זהו שיא הארכיטקטורה המוגלית. בנוי כולו משיש לבן ומרשים מאד, לא פלא כי משייכים אותו ל"שבעת פלאי תבל" אם כי הרשימה נסגרה מאות שנים לפני שהמוזילאום נבנה. זה אינו ארמון לחיים אלא מוזיליאום, אחוזת קבר לרעייתו האהובה של המלך. היא הייתה אשתו השנייה של המלך. נישאה לו בהיותו יורש העצר וכשלוש שנים לאחר עלייתו לשלטון היא נפטרה.

המיתוס מספר כי כאשר גססה למוות, לאחר לידת ילדם ה-14, היא ביקשה ממנו כי יקים לזכרה מצבה שכל העולם יזכור את אהבתם. הוא התאבל עליה שנתיים בהן שערו הלבין והוא התבודד מהציבור, ואז החליט לבנות לזכרה את המקדש היפה ביותר בעולם. בבנייתו השתתפו 20.000 פועלים מכל אסיה.יש מיתוס המספר כי לפועלים כרתו את האגודלים לאחר סיום העבודה כדי שלא יוכלו להעתיק את הדוגמאות, אבל אם הייתם פוגשים את חרטי הקישוטים בשיש באגרה או עיירות אחרות, רואים את אופן הפעילות הייתם מבינים איך האגודל נשחק מעצמו מעבודת החריטה. המציאות הייתה אחרת ופחות רומנטית. המלכה הייתה נשואה 17 שנה מהם ילדה 13 ילדים, רק 7 נשארו בחיים כמובן. היא הייתה בהריון מתקדם אבל בעלה קרא לה להגיע אליו אל המחנה הצבאי בו חנה כדי לספק את צרכיו. היא לא היססה כי נשים בהודו במאה ה-17 לא היססו וכאשר האדון קורא, נוסעים.

מי שנוסע בהודו בימינו, בכבישים המשופצים שהאנגלים התקינו, באוטובוסים ממוזגים, עדיין נתקל במהמורות הדרך המשובשת, עדיין נדרש לתיקוני כביש ולסיוע של "עוזר הנהג" להחזיק את כבל הגז במהלך קילומטרים ארוכים ואוטובוס 5 כוכבים שהתקלקל, על אחת כמה וכמה במאה ה-17, עם חמור או פיל, נסיעה וטלטולי דרך של אישה בחודשי הריון מתקדמים ,לא היו דבר של מה בכך. אבל מומנטז נסעה אל שה ג`יאהן בעלה במחנה הצבאי הרחוק, ובדרכה חזרה לאגרה לארמון המגורים היא ילדה את בנה ה-14 ודיממה למוות לאחר מכן. היא ידעה כי סופה קרב,והזעיקה את בעלה כדי להבטיח את עתיד ארבעת בניה יותר מאשר את המוזיליאום לכבודה. סופו העצוב והציני של הספור, בניו, בניה רבו ביניהם על הירושה והממלכה עוד בחייו.

בנו אראנזאב היה החזק מכולם והצליח להרחיק את האב החולה והמבוגר מהשלטון, כלא אותו במבצר האדום בעיר אגרה, והוא היה שוכב במיטתו ומביט מחלונו אל עבר טאג` מאהל. לקראת מותו ביקש שיקברו אותו לצד רעייתו אולי מנימוקים רומנטיים אולי כדי להיזכר לעד בזכות המבנה היפה. אחרי שבעת ימי טיול, החולים כבר החלימו . מי שהזמין אוכל ידע לבקש  not spicy"" וקיבל משהו חריף אבל לא במימדים של שריפת מעיים. המיקוח בחנויות ובשווקים הפך לשגרה של יום יום ורק הפרמקולוגיות שלנו חזרו לארץ עם מזוודה מלאהתרופות לא נחוצות. מילא-ישמרו לטיול הבא להודו.

חלק מהמלונות הנלווים למסלול הטיול:

מלון Le Meridien בדלהי

מלון לקשמי ווילה פלאס- בשמורת ברטהפור

נמרנה בדרך מניו דלהי-לגיאפור

מלון אשקוק Ashok Hotel בדלהי


קישורים לאתרי הטיול השונים:

ניו דלהי * ג`יאפור * פושקר * ברטהפור * טאג מאהל

הודו לא הייתה אותו דבר ללא התמונות המרהיבות שצולמו על ידי חווי בן דור חברת "חופשה בצרפת". תודה על ההסברים והלווי לחברת נגה כרמל.
 

יעדי הכתבה

סגור
×