פושקר - גמלים לפנות בוקר

פסטיבל הגמלים של פושקר הוא האירוע המרכזי של העיר מדי שנה, ומגיעים אליו מאות אלפי מבקרים, אבל במתחם הגמלים שמחוץ לעיר קורה הדבר האמיתי. שם מצחצחים את שיניהם, גוזרים את שערם ומציירים ציורים שונים על גופם.
atevel
|
תמונה ראשית עבור: פושקר - גמלים לפנות בוקר

פסטיבל הגמלים

האירוע המרכזי ששם את פושקר על מפת התיירות הוא ללא ספק פסטיבל/יריד הגמלים, המתקיים כל שנה בחודש נובמבר. לעיירה המונה כ-14,000 איש בימי שגרה מגיעים מאות אלפי אנשים לרגל היריד, אליהם נלווים מספר דומה של בעלי חיים (פרות, סוסים ובעיקר גמלים). לרגל היריד הוקמו מתחמי ענק במרחבי הפתוחים שמסביב לעיירה, שאט אט לובשת חג. התכונה מורגשת כבר שבועיים קודם, מחירי המלונות מאמירים לרמות שלא יאמנו, לעתים נדמה כי זוהי מטרתו העיקרית של היריד. הצפיפות הולכת וגואה, במתחמי היריד מוקמים שני גלגלי ענק, הקמתם אורכת שבועות של עבודת נמלים הודית טיפוסית. אגב, הגלגלים הופעלו בסופו של דבר רק ביומיים האחרונים של הפסטיבל.

לקראת הפסטיבל חולקו תכניות מודפסות, המפרטות את תוכן היריד ולוח הזמנים. עושה רושם כי הפקת היריד הופקדה בידיים מקצועיות, מאות דוכנים חדשים נוספו לקיימים, הכל בצבעים עזים וריחות שמשתלטים על החיים. גם אוכלוסיית התיירים שינתה את פניה: פושקר הישראלית הפכה בינלאומית, רוב התרמילאים מפנים את מקומם לטובת תיירות עשירה יותר. חברינו הצעירים, כמו לפי הוראה מלמעלה, יצאו כאחת לתור מקומות אחרים ברחבי ראג`סטאן, כשרובם חוזרים לפושקר בתום היריד. מעיון בתוכניה הבנו כי רוב המופעים והפעילויות עניינן בשואו תיירותי, מאופיין בתמימות ילדותית מדהימה. למשל, הוזמנו לצפות ואף להשתתף במשחק ה"כסאות המוסיקאליים" שהתקיים, לא פחות ולא יותר, במגרש הפולו. המשחק עצמו, כן כן, בדיוק כמו בקבלת שבת בגן הילדים. התיירים הוזמנו להשתתף ולהתחרות מול ההודים: נילי, שזכתה לעידוד מצד קהל התיירים, נשרה כבר בשלב רבע הגמר לאחר שניסתה לקצר את הדרך בין שורת הכיסאות, ובכך המיטה עלינו חרפה משפחתית ומדינית. מגוון המשחקים די בו כדי לגרום לאדם להשתעשע. בכל משחק העמידו ההודים נבחרת אשר מתאמנת במשך כל השנה, מעמידים מולם קבוצת תיירים מזדמנת ומתענגים מאושר כאשר המקומיים זוכים. כך היה בתחרויות הכדורגל, הפירמידה, ניפוץ כדים בגובה ועוד, עד שהגיעו לתחרות העמדת כדור על הראש. מול הבחור ההודי הספורטיבי התייצב "נער" ספרדי בן שישים ושתים, שבסוף היום צריך היה לתלוש לו את הכדור מהראש. הברנש זכה לסיקור נלהב בעיתונות הכתובה והמשודרת. 

לתחילת הכתבה 

כמה מהתחרויות הבולטות

  • הגמל היפה: לשלב הגמר הגיעו שלושה גמלים, פרוותם גזוזה ומעוצבת, מקושטים מכף רגל עד ראש בחרוזים, סרטים ומטבעות, אוכפים מוזהבים, מוצלים באפיריון מהודר. הזוכה המאושר הוא זוכה מקצועי ששומר על התואר כבר מספר שנים.
     
  • תחרות מלכת ראג`סטאן: תיירות נקראו להירשם לתחרות מבעוד מועד, כל אחת מהנרשמות זכתה בליווי של גברת מקומית שהיתה אחראית על התלבושת, האיפור ולימוד מספר גינונים מקומיים. ערב שלם הוקדש לתחרות בה השתתפו כ-20 בנות חינניות כולל ייצוג ישראלי. המנחה, שניסה בכל כוחו להידמות ליגאל רביד, היווה את האטרקציה האמיתית של הערב כאשר הוא מסביר לבנות על הבמה כיצד עליהן לצעוד, באיזה מסלול ומתי ולמי עליהן לקוד.

    תחרות הגמל והסוס המרקד: לא נרחיב בשל צער בעלי חיים. הבהמות נאלצות לבצע כל מיני כוריאוגרפיות משונות תחת איום השוט, הקהל כולו משתאה לנוכח יכולתו של הגמל לרוץ במעגלים, כאשר מאחוריו רץ וחובט בו בעליו, הנכסף לתואר, אנחנו בטוחים שאם היינו רצים אחרי הבעלים עם אותו השוט היה הלה רץ אפילו ב"מרובעים"...
     
  • מר ראג`אסטאן: הכבוד, כך אומרים המקומיים, מגיע עם השפם, ואכן לשלב הגמר התקבצו ובאו מספר גברים בעלי כבוד רב. לאחר שנערכו מדידות מקצועיות ונבחנה מקרוב איכותו, עמידותו ונקיונו של כל שפם, זכה בתואר ברנש עם יותר שפם מאשר שיניים. שפמו ביום שגרה ארוך יותר מגובהו, אתה לא יכול שלא לחשוב איך מסתדרים עם שפם כזה במילוי המטלות היומיות ובפיתוח מערכות יחסים...

לא נלאה אתכם בפרטים נוספים מהפסטיבל הביזארי הזה, אנחנו על כל פנים קלטנו כי בין הפסטיבל הססגוני לבין יריד הגמלים שכל מהותו הוא סחר בבהמות, אין ולא כלום. החלטנו לצאת ולחפש את הדבר האמיתי.

לתחילת הכתבה 

הכנות לקראת הפסטיבל

לפני עלות השחר יצאנו מחדרנו עטופים בשמיכות, הילדים משקשקים מצינת המדבר ולביא עדיין ישן. עלינו על עגלה רתומה לגמל שהמתינה לנו לאחר סיכום מוקדם. לנהג, שלא הבין מה עושה החבורה המוזרה הזו בשעה העוד יותר מוזרה הזו ואיך לעזאזל כל זה קשור אליו, לחשנו באוזן "לגמלים". יצאנו לדרך לחוויה הגדולה ביותר שחיכתה לנו בפסטיבל הגמלים. העיירה עדיין שקועה בתרדמה, ממקומות שונים החלו נקבצים סאדוהים למעין תהלוכה הזויה. יצאנו לעבר היריד האמיתי כשאנו עוקפים את האגם. עם הטלטולים החלו עצמותינו מעירות אותנו והתחלנו פוצחים בשירת בוקר. לאחר כארבעים דקות הגענו למתחם הגמלים. השחר כבר החל מפציע, ברקע נצפו גלגלי הענק דוממים, לרגלינו נפרש שטיח של אלפי גמלים והולכים על שניים כרוכים זה בזה וחולקים יצוע משותף. במקביל לעליית השמש החלו החיים להכנס למסלולם- בעלי הגמלים החלו להתארגן ליום מסחר חדש, חלקם החלו מספרים את הגמלים. השיטה היא פשוטה: מניחים את צווארו של הגמל על האדמה, שלושה נשכבים עליו ואחד אוחז במספריים ומנסה לגזור את שערות האף והאוזניים. הכל טוב ויפה עד שהגמל חוטף קריזה. לידם עמל נער צעיר בצחצוח שיניו של הגמל, פעולה שספק רב אם אותו נער עצמו חווה אי פעם. בהמשך ציירו על הגמל ציורים שונים ולאחר מכן גילחו חלקים מהציור, כך שנוצר מעין תבליט על בטנו של הגמל. במקום אחר ראינו כיצד מוציאים את המיץ והמרץ לגמלים על ידי הרצתם "על הבוקר", בתקווה שאם יוציאו את מרצם כעת, יהיו נינוחים בשעת המסחר.

עצרנו לשתות צ`אי של הבוקר, מספר סאהדוהים שפגשו אותנו התחננו לקצבה יומית. כסף, אמרנו, לא- אבל למשקה חם נזמין אתכם בשמחה. וכך הסבו עמנו הבחורים הצעירים לצ`אי, כאשר כל אחד מהם מעביר כרבע מכמות המשקה לבחור שישב במרכז, כנראה המנהיג, מעין מס או מעשר. המשכנו את הסיור כשאנו מרותקים ונפעמים מעוצמת החוויה. ליד אחד מבארות המים התגודדו סוסים, גמלים והולכים על שניים לשתיית מים משותפת, הזוי וכאילו לקוח מסרט. הילדים זכו לנשיקה אוהבת בלחי מאחד הגמלים. מדי פעם נתקלנו בגמל סורר שהחליט להעניש את בעליו, אם בריצה פראית ואם באי הענות לבקשותיו. מאוחר יותר נתקלנו בשלבי המכירה, הקניה והמיקוח. לאחר בדיקת הלוע, השיניים והלסתות בא תורם של הרגליים. כל גמל נמדד ונבחן בקפידה. במהלך היריד מחליפים עשרות אלפי גמלים ידיים ובעלים. מקום החניה והלינה של הגמלים מופרד ממתחמם של הסוסים והפרות, כך שלמעשה לכל בעל חיים המתחם שלו.

לתחילת הכתבה 

מזמינים מונית לבומביי

כשחזרנו למלון השמש כבר עמדה בשמיים והרגשנו מנצחים. לא אפשרנו למארגנים להסיח את דעתנו על ידי הפסטיבל המצ`וקמק וזכינו להכיר מקרוב את יריד הגמלים האמיתי. כעת, לאחר שבאנו על סיפוקנו, חשבנו שאפשר להיפרד מפושקר שכל כך אהבנו ולהמשיך בדרכנו, מה גם שהצפיפות הפכה קשה יותר ויותר, עד שהפכה בלתי אפשרית, בעיקר מבחינת הילדים. ברכבת, דרך היציאה הפופולרית ביותר לבומביי, יעדנו הבא, לא היה מקום אחד פנוי בשבועיים הבאים. בצר לנו פנינו ל"שמש", סוכנות נסיעות ואינטרנט אהודה במיוחד על הישראלים, והתעניינו לגבי מונית לבומביי. "למתי?" שאל ה"שמש"- "להיום" ענינו. סגרנו מחיר ורצנו למלון לארוז ולעוף. זוהי תופעה שמאפיינת אותנו לאורך כל המסע: כשאנחנו מרגישים כי מיצינו מקום מסוים זה קורה באחת ואנו מרגישים צורך לעוף מהמקום ומיד. בשעה שלוש התייצבנו במסעדתם של חברינו הטובים, ארוזים ומוכנים נפשית לקראת הנסיעה הארוכה מאוד אותה אנו אמורים לעבור. בשעה חמש בערב הרמנו טלפון ראשון לשמש. הוא מצדו סיפר לנו כי אינו מצליח ליצור קשר עם נהג המונית ושאל אם אנחנו מוכנים להסתדר עם רכב מסוג "טאטא אינדיקה", מכונית שמזכירה את הפיג`ו 205. אנחנו, על רכושינו וטפינו, לנסיעה רצופה של 24 שעות?! השתגעת? בשבע בערב התקשרנו לשאול אם יש זמן לארוחת ערב או שכבר יוצאים, זמן הודו. "תיכף תיכף" אמר ה"שמש", "אני עובד על משהו חדש". "שמש" דחילק, אנחנו כבר בחוץ עם הילדים, תהיה רציני... "מבטיח" ענה, "מיד כשיהיו התפתחויות אשוב אליכם".

בעשר בלילה טען "ירח" כי לא חזר אלינו, היות ולא היה לו מה לחדש ו"בכלל נורא מאוחר, מה אתם לא ישנים?" לא "יופיטר", אנחנו לא ישנים, אנחנו עזבנו את המלון וילדנו זרוקים במסעדה על פיסות מזרונים ובכלל, מעולם לא יצא לנו לאכול שלוש ארוחות באותה המסעדה, באותו יום ועוד בלי לצאת ממנה. "צדק" יקירי, אנחנו פונים כעת למלון הקרוב ומגישים לך את החשבון! "תנו לי מספר דקות", ביקש. קח...

בחצות התייצב במסעדה ה"מאור הגדול" בכבודו ובעצמו וללא שהות אמר "הכנתי לכם הפתעה גדולה". אנחנו, שעייפנו היום מהפתעות, לא נותר לנו כוח לעוד ובטח שלא לגדולות, התקשינו להתלהב. בעודנו מביטים בחמלה בילדינו השפוכים על הרצפה נזכרנו בשאגה מהטירונות "עד מתי נובמבר אחד"... ה"לבנה" לא התרשם ממצוקתנו, אולי בגלל שמעולם לא עשה טירונות. על כל פנים הזמין אותנו כלאחר כבוד לרדת למטה ולצפות בהפתעה, וההפתעה רבותיי, גרמה לנו לבלוע את הכובע פעמיים, למחול ל"ליקוי מאורות" באופן מיידי ולקבל באהבה את שעות ההמתנה האינסופיות. הרי עיכובים והמתנה אין סופית הם עניין הודי שגרתי, אך התנהלותו של ה"שמש" היתה שונה בתכלית ולא חשובה הסיבה - חשובה רק התוצאה: בעוד הזמנו ושילמנו עבור מונית מסוג אמבסדור, חיכה לנו בחוץ רכב ואן מתוצרת שברולט, לא פחות, רכב חדש שטרם גמע את 1000 הקילומטרים הראשונים שלו, חדיש ומפואר שטרם נתקלנו בשכמותו. רק מי שנאלץ לנסוע עשרים וארבע שעות רצוף ידע להעריך את המעשה. בדיעבד, נודע לנו כי שמש הוסיף למחיר אותו שילמנו עוד 2000 רופי מכיסו. עוד רגע ציפינו לפגוש את חיים הכט טופח על שכמו של שמש ואומר "יצאת צדיק". פרידה חפוזה מבעלי המסעדה ומחבורת ישראלים נפלאה שפגשנו ובעיקר הרבה תמונות ו... דמעות. לא יאמן, כל פרידה שלנו ממקום ומאנשים מלווה בבכי ובקשיי פרידה קשים, בעיקר מהילדים.

במסגרת היותנו אופטימיסטים מושבעים הנוהגים לראות בדרך קבע את חצי הכוס המלאה, מצאנו עוד סיבות טובות שהיו שוות את העיכוב הממושך. האחת- השהות הנוספת עם בני, ויקי, וטייגר בעלי המסעדה והטבח, שלא חדלו מלדאוג ולפנק אותנו במטעמים תוך שהם דוחקים בנו לקבל סוף סוף את הזמנתם הפתוחה כבר זמן רב, לעבור ולהתגורר בבית הוריהם. השניה- חבורת הצעירים הישראלית בראשותם של אביב, גיא ועינב, חבורה מופלאה ומובחרת, שהיוותה לנו ולילדנו חברה נעימה. הילדים יצרו אתם קשר טוב ולביא שבה את לבו של אביב, ששומר אתו על קשר מתמיד באינטרנט. אותו אביב שמע את אחת משיחותנו הטלפוניות עם שמש, קלט את הבעיה ומיד ללא שאלות ושהיות פנה לחבריו וביחד פינו את אחד משני החדרים בהם לנו ודרשו מאתנו ללון במקום, עד שנפתור את הבעיה. התנהגות אצילית זו גורמת לנו להרהר שוב ושוב, אם דרך התנהגות כזו יכולה להשתרש בארצנו הקטנה והתשובה הבלתי נמנעת היא שכן, כן וכן. בקיצור, אנחנו רוצים להודות לאותה חבורה נפלאה על ימים יפים ועל היותם מודל ודוגמא לילדינו. בחצות ומשהו עלינו על הרכב ושמנו פעמינו אל בומביי, מצפים לפגישה מחודשת עם חברינו הטובים, משפחת סיוון.

לתחילת הכתבה 

רוצים עוד מאריה תבל? בדקו את סדנאות הצחוק שלו.

יעדי הכתבה

סגור
×