פנמה - טיול משפחתי ביעד מפתיע ולא שגרתי, חלק ב'

טיול משפחתי בפנמה הוא בהחלט משהו לא שגרתי. אולם, משפחה יכולה למצוא שפע אטרקציות במדינה - החל בטיולים מרתקים בטבע ועד בילויי בטן-גב על חופים יפים ואף באיים נידחים.
משפחת דקל
|
תמונה ראשית עבור: פנמה - טיול משפחתי ביעד מפתיע ולא שגרתי, חלק ב'

ימים 7-8: טיול במטעי קפה ובילוי על חוף הים

יום 7: קמנו בערך ב- 7:00, התארגנו לצ'ק אאוט, אכלנו ארוחת בוקר טעימה במסעדה, השייכת למלון שלנו בבוקטה. ניסינו בעזרת הטלפון הסלולארי לתאם סיור לאחד ממטעי הקפה, אבל לכל מי שהתקשרנו הסיורים כבר היו מלאים. המקום היחיד שהיה בו מקום, היה ללא מתורגמן. לכן, לפי המלצת מנהלת המלון, הלכנו לטייל בגנים ששמם "My Garden Your Garden". גנים אלו שייכים לאחוזה פרטית, שהבעלים שלה, ישיש בן 90, הוא אדם טוב לב, ששמח לחלוק עם תיירים מכל העולם את הגנים הפרטיים שלו. בגנים אלו יש ערוגות רבות של פרחים מסוגים שונים, יובלי מים קטנים, בריכות עם דגי נוי, מספר פסלים ובעלי כנף. בעוד אנחנו מסיירים בגנים, פגשנו אדם שבירך אותנו לשלום באנגלית, אדוארדו שמו. כשהתחלנו לשוחח איתו, התברר שהוא מורה דרך מקומי, שמכיר היטב את האזור והוא הסכים להדריך אותנו ולקחת אותנו לאחד ממטעי הקפה שבאזור, בעלות סמלית של 15 דולר לאדם, כשהילדים ללא תשלום. הוא עשה רושם של אדם אמין ונחמד ולכן הסכמנו (בבוקר עוד היינו מוכנים לשלם 80 דולר עבור סיור משפחתי באחד ממטעי הקפה באזור). אז הנה - כשיש מזל מי צריך שכל? למרות שכל המקומות שמציעים סיורים למטעי ומפעלי קפה כבר היו מלאים, השגנו מדריך צמוד, דובר אנגלית שוטפת, שהראה לנו את כל מה שרצינו!


תוך כדי הנסיעה למפעל, המדריך סיפר לנו על עצמו ועל משפחתו, על הדרך בו למד באוניברסיטה והפך להיות מורה לאנגלית ומדריך טיולים מוסמך. הוא חילק לנו ברושורים ואמר שישמח אם נמליץ עליו בישראל. כעבור 10 דקות של נסיעה במעלה ההר, בכביש מתפתל, הגענו למפעל הקפה ולמטעים. במפעל הראה לנו אדוארדו המדריך את כל שלבי הפקת הקפה, משלב הקטיף של פולי הקפה בעודם על העצים. ראינו שני סוגי עצי קפה: עצים עם פולים אדומים ועצים עם פולים ירוקים. ערכנו סיור במטעים וקיבלנו הסבר על הקטיף (נעשה כולו על ידי עובדים אינדיאנים מקומיים). לאחר מכן נכנסנו למפעל וראינו את המסלול, אותו עושה הקפה מהרגע בו הוא נקנה מהחקלאי. הקפה נשקל ומוכנס לתאים ענקיים עם מים, לכ–48 שעות. לאחר ייבוש הקפה, הוא מושרה שוב במים, מקולף, מיובש שוב, ממויין לגדלים ואיכויות ונארז בשקים של 30 ק"ג. כל זאת עוד לפני הקלייה! טעמנו קפה, בננו אראל שתה כמה כוסות ואף ביקש עוד. קנינו קפה ועשינו כל מה שמצופה מתיירים בסיור קפה בבוקטה! הורדנו את אדוארדו במרכז העיירה בוקטה והתחלנו בנסיעה הארוכה ללה פינטדה.

יום 8: קמנו בבוקר ושמנו פעמינו לכיוון שוק האינדיאנים באל וולה, שאת שמו הוגים כ "אל בג'ה" (El Valle). העיירה ממוקמת בערך בחצי הדרך לפנמה סיטי. הגענו לאל וולה ונוכחנו לדעת, שהשוק הכל כך מפורסם של ימי ראשון, בו מוכרים דברי אמנות, מזון ופרחים וצמחים הוא בסך הכל די קטן ומאד מתוייר. טיילנו בו כמעט שעה, קנינו כמה מזכרות מעשי ידי אינדיאנים מקומיים והמשכנו לכביש הראשי, בנסיעה לפנמה סיטי. מכונית הניסן שלנו לא ממש סחבה בעליות והתחממה שוב. הוספנו ליטר וחצי של מים, כדי שנוכל להגיע בשלום לפנמה סיטי. בצידי הדרכים ראינו מדי פעם ילדים מנופפים לעברינו, כשהם מחזיקים, קשורים לידם, גוזלים של תוכים מסוג אמזונה כחולת ראש. בדרך, אשתי לירון הציעה פתאום, שאולי כדאי להיכנס לאחד מן החופים, שכן אנו נוסעים כל כך קרוב אליהם. וכך, מבלי לתכנן יותר מדי, פנינו בפניה הראשונה שהתאפשרה ימינה ותיארנו לעצמנו, שמתישהו נגיע לחוף הים. אחרי פחות מ-10 דקות נסיעה, הגענו לשלטים שכיוונו לחוף ים. להפתעתנו, נתקלנו במחסום עם שומר, שציין בספרדית רהוטה, כי מדובר בחוף פרטי. הוא כיוון אותנו לכיוון חוף ציבורי. נסענו עוד כ-2-3 דקות בדרכי עפר ואכן הגענו לחניון מאולתר, שם ניצב שלט שהכריז כי זהו חוף ציבורי (Publico Playa). מבלי לאבד את העשתונות ובלי לחשוב יותר מדי, החלפנו באוטו הממוזג את בגדינו לבגדי ים, התמרחנו בקרם הגנה נגד השמש, לקחנו בקבוק מים ושמנו פעמינו לחוף ימו של האוקיינוס הפסיפי. בדרך נתקלנו בסוס לבן ולירון, שידועה באהבתה הרבה לסוסים בפרט וליונקים רבים בכלל, בחנה אותו באופן מדוקדק. כשווידאה שאין בכוונתו ולו צעד קטן לעברינו, חלפה על פניו והצטרפה אלינו לחוף הים. גילינו שחופו של האוקיינוס הפסיפי שונה מזה שבארץ. החול הוא שחור מנצנץ, גלים גבוהים למדי וזרמים. כל אלה לא איפשרו לנו להתרחץ בהנאה ולשחות בעומק, אז השתכשכנו במים הרדודים של חוף הים, טיילנו לאורכו, אספנו צדפים וראינו גם סרטן נזיר אחד, שרץ לעברינו. חזרנו לג'יפ ונסענו עוד כחצי שעה, לבית בפנמה סיטי.

לתחלית הכתבה

ימים 9-10: סיור בתעלת פנמה ובילוי באזור סאן בלאס

יום 9: קמנו בבוקר, ניקינו וסידרנו את המזוודות, לקראת הטיסה לסאן בלאס ולקוייבה. באחת בדיוק, הופיע אולנדו המדריך עם נהג חדש ומיניבוס. יצאנו לסיור בתעלת פנמה, במרכז המבקרים של סכרי מילוקס. הסיור במרז המבקרים מסודר מאד וכולל שלושה חלקים: ביקור במוזיאון בן ארבע הקומות, תצפית מקורה ולא מקורה על ספינות המטען הענקיות, החוצות מהאוקיאנוס האטלנטי לפסיפי ולהיפך, באמצעות תעלת פנמה, והחלק השלישי הוא סרט תדמית, על חפירת התעלה ועל המשמעות שלה עבור פנמה ועבור שאר העולם. כשעמדנו וצפינו בספינות ובקטרים המושכים אותם, היה מדהים לראות את הפלא ההנדסי הזה, שמנצל את העובדה שכל הימים בעולם נמצאים באותו גובה (אפס) ובאמצעות כריית תעלה שמחברת בין האוקיאנוסים קיצרו משכי הפלגה בימים רבים ואפילו בשבועות. השיטה בה הפנמים השתמשו היתה לנצל את הנהרות שזורמים באזור ולבנות מספר אגמים מלאכותיים, שישמשו כמאגרי מים. בעזרת סדרה של סכרים מלאכותיים, הנפתחים בעזרת דלתות, יצרו מעין מדרגות, בהן האניות עולות או יורדות וכך מגיעות מאוקיינוס אחד לשני. אורכה של התעלה הוא פחות מ- 100 ק"מ ומשך חצייתה הוא כ-10 שעות. בסך הכל, רק 4 אחוזים מאניות המסחר בעולם משתמשות בתעלה הזו, כך שהפוטנציאל השיווקי והכלכלי הטמון בה עדיין לא מנוצל. בימים אלה מתגבשת תוכנית של המדינה להרחיב את התעלה וליצור עוד סדרה של סכרים מתוחכמים, כשהפעם הספינות יועלו באמצעות צינורות תת קרקעיים וסילוני מים שיותזו מהם כלפי מעלה.

חזרנו למכונית ונסענו לגבעת הדגל, בתקווה לצפות על העיר, אבל מתברר שהגבעה נסגרת בשעה 4 ואנחנו איחרנו ב- 5 דקות. זאת למעשה הגבעה שבה נחתם החוזה בין ממשלת פנמה לבין ארה"ב, המעביר את כל זכויות השימוש בתעלה מהאמריקאים לפנמים. כדי שלא נפספס את התצפית, לקח אותנו אולנדו לתצפית ממקדש הינואי, הממוקם בפנמה סיטי. צפינו על העיר מגבוה, אפשר היה לראות את השונות הרבה בין חלקיה כשממש בצפיפות ובשכנות ניתן לראות שכונות יוקרה, גורדי שחקים ושכונות מצוקה גם יחד. הגענו לבית בחמש ורבע, כשהינו צריכים עוד להתארגן לקראת התפילה בבית הכנסת וארוחת הסדר, אליה הוזמנו. הגענו לבית כנסת קונסרבטיבי, הממוקם בקוסטה דל אסטה. כדי להגיע לשם, נסענו בכביש אגרה ובעזרת ניווטה האדיר של לירון, הגענו תוך רבע שעה לבית הכנסת. לאט-לאט הגיעו חברי הקהילה לבית הכנסת הגדול והמפואר. רב הקהילה ניגש אלינו, לחץ את ידינו וברך אותנו בברכת חג שמח. התפילה החלה בהובלת הרב, יחד עם חזנית הקהילה. חלק גדול מהתפילה היתה מוכרת לנו, אך הניגון והסדר של הדברים היה מאד שונה. סעודת ליל הסדר היתה באווירה שמחה וביתית. את האגדה קראנו לסירוגין באנגלית, עברית וספרדית בגלל יתר האורחים שהשתתפו בסעודה, בינהם מספר ישראלים ויהודים פנמים.

יום 10: התעוררנו ב-03:40, הלכתי להעיר את הילדים, התארגנו ותוך פחות מחצי שעה היינו בדרך לשדה התעופה. הגענו די מהר לאזור וב-06:00 כבר המראנו! לפני הטיסה, ניגש אלינו בחור ושאל אותנו לאן אנחנו טסים ולאיזה מלון בסאן בלאס. הוא וידא שמדובר בנו, משפחת דקל. הטיסה הייתה קצרה, המטוס הטלטל די הרבה, הנוף היה יפה. נחתנו בערך ב – 06:40. נציג המלון יאנופ פנה אלינו, שאל לשמותינו והוביל אותנו לסירת מנוע ארוכה (כ–7 מטרים), עשוייה מעץ ומכוסה יריעת שמשונית. הסירה התקדמה בקצב איטי למדי, כשהיא מטלטלת קלות בין הגלים. לאחר שייט של כעשרים דקות בין איים וצמחי מנגרובים, הגענו למלון שהוא בעצם אי קטן ובו כעשרה בתים, מסעדה, המון עצי קוקוס וחופים מדהימים. נכנסנו לבית שלנו – וואו! מה אפשר לבנות מצעים, במבוקים וקש, אי אפשר להאמין! היה זה מבנה גבוה (6 מטרים) ומרווח ובו מיטה זוגית, שתי מיטות יחיד, מקלחת ושירותים. למבנה היתה גם מרפסת היקפית ובה שני ערסלים, הצופים לים,שנמצא מטר אחד בלבד מהבית שלנו. אראל לקח שקית והלך לחפש סרטנים וצדפות ואילו אנחנו התמוטטנו על המיטות ונרדמנו. לאחר מכן יצאנו לסיור הראשון - שייט לאי קרוב ובו שונית יפה ומספר מקומות לשנרקל. זו היתה הפעם הראשונה שאראל וזיו משנרקלים. מה שהתחיל קשה, המשיך בסדר והסתיים נפלא. כולם שנירקלו וכשהיינו צריכים לחזור לסירה, הילדים ביקשו עוד ועוד. הדגים שראינו היו בצבעים שונים, הרבה אצות ושוניות אלמוגים קטנות, פזורות בים הרדוד. זיו ואני ראינו גם קיפוד ים אפור-כסוף (שונה מהשחורים שיש בארץ).

חזרנו ל"מלון" המדהים שלנו, התקלחנו, זרם המים חלש, אין מספיק מים זורמים באי והמשאבה הקטנה, שמייצרת לחץ בצנרת, לא מסוגלת לספק מים לשש בקתות התיירים שחזרו מהשנירקול ומתקלחים בו זמנית... בטעות הורדתי מים בשרותים ואז הזרימה החלושה בטוש הפכה לזרזיף קטנטן, זיו בקושי הצליחה לשטוף את המרכך משערה.... עברנו את שלב המקלחת ומיד יצאנו לארוחת הצהרים במסעדה - היחידה הממוקמת על המים, כשהיא מעוגנת בקלונסאות לקרקעית הים. יש לציין שבני שבט הקונה, המארחים אותנו במלון, הם מאוד דייקנים: הכל מתרחש בדיוק בזמן - הסיורים, הארוחות, ההפלגות. ממש על הדקה! ארוחת הצהריים כללה, בנוסף לדג המטוגן, מיץ פירות לא ברור - מעין תערובת של קוקוס ואיזה שהוא פרי הדר.

אחר הצהריים יצאנו עם עוד שמונה אורחים לבקר בכפר הקרוב של בני הקונה. הכפר מונה כ-3,500 תושבים ויש בו תופעה ייחודית - יש בקרבם ריבוי לבקנים (15 במספר). חוקר אמריקאי גר בקרבם וחקר את התופעה הייחודית מבחינה גנטית. אותו חוקר היה גם מי שבשנת 1925, כשהלטינים המקומיים בפנמה רצו לנשל את בני הקונה מארצם, אוצרותיהם ולהטמיע לחלוטין את תרבותם, יצא לארה"ב וארגן "לובי", שלחם למענם. כך, לאחר מאבק, זכו בני שבט הקונה לאוטונומיה על כ-400 איים, לממשל עצמי, חוקי וכלכלי, הנמשך עד היום. לכל אחת מהמשפחות המקומיות יש שני בתים – אחד לשינה ואחד לבישול. בכפר יש שני מבני ציבור גדולים: אחד הוא בית תפילה והשני למסיבות ואירועים חגיגיים גדולים. לכל משפחה יש בין קאנו אחד לשלושה. ברחובות ניתן לראות נשים בבגדים הצבעוניים המסורתיים, כשלרגליהן וצאוורן שרשראות חרוזים ופניהן מעוטרות בקווי חינה. כלבים, חתולים, איגואנות ותוכים משמשים כחיות מחמד. ילדים רבים בכל מקום, משחקים בקפיצה בחבל, כדורסל, כדורעף ועוד. קנינו לאראל שרשרת בצורת ניב, העשוי מעצם של צבי - הוא התאהב בה והפך אותה לקמע שלו. זיו בחרה צמיד, העשוי מקליפות אגוז קוקוס בצבעים שונים. בני שבט הקונה הם חברה מטריאכלית, זאת אומרת שהאישה בוחרת את בן זוגה ויחד איתה הם עוברים להתגורר בבית משפחתה.

לאחר הסיור חזרנו למלון, סעדנו את ארוחת הערב ולאחר מכן חזרנו לחדר, נכנסנו למיטות והתעטפנו בכילות. ברקע, קולות הציקדות וקרוב קרוב אלינו שאון גלי הים, המתנפצים חצי מטר מהבקתה המדהימה שלנו.

לתחילת הכתבה

ימים 11-14: בילוי בסנטה קטלינה וחוויה נפלאה על אי בודד

יום 11: קמנו ב – 05:30, ב-06:00 היינו במסעדה לקפה ופרוסת לחם קטנה והופ - אנחנו על הסירה, המשיטה אותנו לשדה התעופה הקטנציק פלאיה צ'יקו. בשדה ירד גשם זלעפות, אך המטוס הקטנטן, נחת והמריא בלי כל בעיה. הם כנראה רגילים לכך, אחרי כ-10 דקות טיסה המטוס החל להנמיך. לא בדיוק הבנו מה קורה ועד שהבנו הוא נחת. מתברר, שהיה עלינו לאסוף שני נוסעים נוספים ולהוריד מספר שקי שורשי מאכל ואננס. שוב המראנו ולאחר הרבה כיסי אויר נחתנו בפנמה סיטי. שבנו לבית שלנו בעיר, ארזנו לקראת הרפתקה בקוייבה וב-11:00יצאנו לכיוון סנטה קטלינה, כדי להפליג לאי המבודד. לא ידענו עד כמה הדרך ארוכה (390 ק"מ) ולא ידענו עד כמה מפה יכולה להיות חסרת משמעות, כשאין שלטים המורים על שמות הערים, כיווני הנסיעה והמרחק!

בשלב מסויים עצרנו לאכול במסעדה מקומית, ממש על האוטוסטראדה - פשוט ראיתי גריל ועליו סוג כלשהוא של בשר וציור של אוכל על גבי קיר - הבנתי שזו כנראה מסעדה מקומית. כמובן שאף אחד שם לא דבר אנגלית, לכן השתמשנו בשפת הפנטומימה, בתוספת הצבעה על נתחי בשר ואורז, שהיו במטבח. כשביקשנו קולה, אמרו לנו שאין אבל חיש מיד שלחו את אחת הבנות לקנות לנו קולה במכולת סמוכה. בינתיים, קיבלנו רצועות בשר (כלשהו, כנראה בקר), עם אורז, סלט חסה ופלח עגבניה. הבשר היה יבש למדי, אבל אכיל, חוויה סבירה. מבחינתי, זה היה עדיף על קנטקי פרייד צ'יקן או מק'דונלדס, אולם אני לא חושב שלירון והילדים הסכימו איתי... הארוחה עלתה לכולנו יחד 9 דולר (נראה לי שהם לא כל כך ידעון איך לתמחר את הארוחה ו"תקעו" 9 דולר כי 10 נראה להם יותר מדי).

כל עוד היינו על האוטוסטראדה לכיוון סנטיאגו, הכל היה בסדר, אבל פספסנו את הפניה לכביש שיוביל אותנו לסנטה קטלינה - פשוט כי לא היה שלט! אולם, איכשהו מצאנו את דרכנו, בעיקר בעזרת חוש הכיוון המצוין של לירון, עזרת מקומיים וטרמפיסט שלקחנו מאיזו עיירה בשם סונה, אליה הגענו בטעות. הכבישים טובים למדי, למרות שהם צרים מאוד. נראה כי הם די חדשים. לפעמים, נגמר הכביש ומתחילה דרך עפר - זה לא נורא, בסוף בכל מקרה מגיעים. העיירות, אותן עברנו, היו מנומנמות: אנשים מתפרקדים בערסלים, תחת פרגולות ומאווררים, תרנגולות מחפשות מזון בגינות הבתים, אנשים ממתינים להסעות בשולי הכביש, עצים גדולים צומחים בצידי הדרכים, מענפיהם משתלשלים ברומליות וסחלבים... הטמפרטורה בחוץ היא 34 מעלות והלחות גבוהה, אנחנו ב"חיפושית הזבל האדומה" - כינויו של הג'יפ שלנו, מתקדמים לכיוון סנטה קטלינה.

סנטה קטלינה הינה עיירת דייגים קטנטונת, הממוקמת ממש בסוף העולם. זו בדיוק ההרגשה שמקבלים, כאשר משוטטים בעיירה. בעברה, הייתה העיירה מרכז למבריחי סמים, אשר הוברחו מקולומביה, דרך הים לפנמה ומשם לכל מיני סוחרים. רבים מהקפטנים של הסירות השטות לקוייבה ולאזורי הצלילה, השנורקל, והדייג היו בעבר מבריחי סמים. כיום, הם מתפרנסים בעיירה בעיקר מתיירות, שכן מגיעים אליה חובבי גלישת גלים מכל העולם. בכל מקום ניתן לראות גולשים צעירים ומגניבים ו"ילדים נצחיים" – מבוגרים. במקום יש חנויות לציוד ספורט ימי, גלישה, צלילה ושייט. יש גם מספר אכסניות נוער ודירות להשכרה, נערים המשחקים בייסבול, מכולת קטנה, חנות גלידה ומספר מסעדות מקומיות.

הגענו לעיירה ב-16:45 לערך, שעה מאוחרת מדי ליציאה להפלגה לאי המבודד. על כן, הרווחנו ערב מהנה בדירה ממוזגת, עם כבלים ומקלחת חמה / קרה, בסנטה קטלינה (50 דולר לכולנו) וארוחה במסעדה מקומית. מסעדה זו, אליה הגענו בעקבות המלצה, מציעה אוכל מקומי טעים ופשוט. כשהגענו למסעדה (בה היו שני שולחנות וארבעה ספסלים בלבד), הבעלים אמר שיש מנה אחת: דגי ים מטוגנים, עם אורז, נזיד שעועית ועדשים וסלט. הסכמתי והזמנתי שתי מנות (כדי לדעת אם המנה טעימה ולהזמין עוד). שתיה לא הייתה לו, למרות שמקרר ובו מים קרים היה במקום. הלכתי למכולת המקומית וקניתי שני קולה, קינלי ובירה (בעלות כוללת של 2.75 דולר). האוכל היה כל כך טעים, שמיד ביקשתי עוד שתי מנות, אולם אז כבר לא נשארו לו דגים. על כן, הסתפקנו במנת אורז, נזיד עדשים ושעועית נוספים. ככה זה כשאתה אוכל במסעדה מקומית פשוטה, בעיירה הממוקמת בקצה העולם בפנמה.

ימים 12-14: לאחר ארוחת בוקר קלה, סיימנו לארוז את הציוד שלנו בתוך ארבעה שקים אטומים למים, ציוד שילווה אותנו בשלושת הימים הבאים. החנינו את הג'יפ ותוך 15 דקות, מצאנו את עצמנו שטים בסירת מרוץ, ה"חותכת" את הים הפתוח לכיוון, קויבה. השיט לא קל, מלווה בקפיצות וטלטלות, כתוצאה ממפגשים בין גוף וחרטום הסירה עם גלי הים. בהדרגה, היבשת נעלמה מעינינו, מסביבנו רק ים וים ומדי פעם איים ירוקים וחופים סלעיים, ביניהם חול לבן. הסירה הובילה אותנו לחוף בודד בו, נמקם את המאהל שלנו, נקבע את הבסיס המרכזי שלנו ונבלה את מרבית הימים הבאים. עגנו קרוב לחוף, פרקנו את הציוד, וחזרנו לסירה, שהחזירה אותנו לתחנת הריינג'רס. ביקרנו במרכז המבקרים, נרשמנו בדלפק הרישום והתחלנו, עם המדריך מייקל, לארגן את קייאקי הים וציוד הנלווה.

לאחר הדרכה קצרה עם המדריך, התחלנו בחתירה לכיוון מפרץ מקסים, בו הושאר הציוד שלנו. לאחר כשעה וחצי הגענו והתחלנו לבנות את המאהל ולהתמקם באי. מדובר באי מבודד, ללא התיישבות אנושית, ללא מים זורמים מוסדרים, ללא חשמל וללא כל תשתיות אחרות. שני מארגני הטיול הקימו את המטבח ליד אזור האוהלים שלהם, ואנחנו סילקנו צדפים, עשבים ואגוזי קוקוס משטח המחנה שלנו. מסביבנו נשמעו קולות של קופים שאגנים, המוני סרטני נזיר התרוצצו על החוף, הרגשה כמו בסרט טבע או לפחות כמו ב"הישרדות - איי הפנינה" (אריכפלג, סמוך גם הוא לחופי פנמה). מייקל הראה לנו את גבולות הגזרה של המחנה. האמת היא, שאי אפשר ללכת לאיבוד, כי מעבר לאזור המחנות שהקמנו, כל השאר הינו ים או ג'ונגל בלתי עביר. בחוף שלנו זרם פלג מים מתוקים, ששימש אותנו לרחצה (כל ערב לאחר שיט ו/ או שנירקול בין השוניות והיצורים הימיים הרבים). אראל נהנה במיוחד כשבנה סכרים ולכד ראשנים בבריכות קטנות. קיבלנו תדרוך לגבי שעות הגאות והשפל: לא ניתן לחצות ולהגיע למחנה הראשי, בו אכלנו, בשעות הגאות (רק בשחייה או בצעידה במים עד למותניים). ניתן לעקוב אחר אלפי הסרטנים שרצו לג'ונגל בעת הגאות וחזרו לחוף בשעות השפל.

את הימים הבאים העברנו בשחייה, שנרקול, חתירה בקיאקים לחופים סמוכים, איסוף צדפים, טיולים קצרים וצפייה בבעלי חיים – דולפינים, צבי ים, דגים, רכיכות, סרטנים, עכבישים, ציפורים ,לטאות ועוד. הילדים מאוד נהנו, בעיקר מהשנירקולים והעושר הצבעוני של שוניות האלמוגים, הדגים ושאר היצורים החיים במי הים. הארוחות שמארגני הטיול בישלו עבורנו היו טעימות ומגוונות, כמו גם החטיפים והפירות הטרופיים. נסו לדמיין: משפחה חוזרת משעתיים שנירקול, מתקלחים במימיו הזכים של הנחל (ליד לטאה שרצה על פני המים וכמה ציפורים), מחליפים בגדים ויושבים בצל דקלים וקוקוסים לנשנוש של אננס, אבטיח, פרינגלס, מיץ ענבים ובירה קרה. נו, מה צריך יותר?

ביום האחרון לשהייתנו בקוייבה, פגשנו את הקפטן של סירת המירוץ המהירה, שתחזיר אותנו ליבשת. לירון הייתה מוכנה לשוט מיד ליבשת ולהתקלח כמו שצריך. בשלב הזה, זיו ולירון היו מוכנות "להרוג" בשביל מקלחת עם מים חמים, שמפו ומרכך. למרות זאת לא ויתרתי ולפני שהחזרנו את הקאייקים ושאר הציוד למחסן מייקל המדריך, שטנו לחלק אחר באי, בו נמצאים שרידי בית כלא ידוע לשמצה. המקום היה בשימוש שלטונות פנמה ולאחרונה גם שלטונות ארה"ב, שרצו "להעלים" אסירים מסוכנים במיוחד. בית הכלא ידוע לשמצה, מכיוון שקשה מאוד להגיע אליו וידוע כי המים סביב קוייבה שורצים כרישים וקטלנים וכי אין דרך לברוח מהכלא. דווקא באזור זה של האי, באזור בו צומחים עצי שקד, בחרו לחיות ה"סקרלט מקאוס" - תוכים גדולים, צבעוניים, מאוד אינטליגנטיים וביישנים. עגנו ליד החוף שלהם, חיפשנו אותם בערך שעה, אך למזלנו הרע, לא מצאנו אותם! שטנו חזרה לחוף שלנו, אספנו את הציוד שלנו, והפלגנו חזרה ליבשה.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×