פסטיבל הגמלים

``ביום שני אני ולוי יוצאים אל הפסטיבל, בידינו תפילין ולצידנו ילדי משפחת גולדשטיין ישובים על עגלת עץ, מובלים בידי נער הודי. אנחנו מפלסים את דרכינו בתוך ההמון, הילדים שקטים (אולי קצת המומים), צופים בשלל המראות. מהר מאוד מתחילות הנגיעות: כל הודי/ת שעוברים לי
יהושע
|
תמונה ראשית עבור: פסטיבל הגמלים

בילוי בבית חב"ד בפושקר

ב"ה

הסתיימו החגים והחגיגות, והנה מתחילה השגרה הלא אפורה בבית חב"ד פושקר. סדר היום שלנו: 7:30- השכמה, מקווה (כן! אם יש חב"דניקים, תהיו בטוחים שיש מקווה), תה ועוגה. 8:00- לימוד חסידות. 9:00- הכנות לתפילה. 10:00- תפילת שחרית, ארוחת בוקר. 12:00- תלמוד ודינים. 4:00- מסתובבים בעיירה, משוחחים עם מטיילים ומדביקים מודעות. לקראת שקיעת השמש יוצאים אל האגם המקומי, שם מתאספים רבים מהישראלים ומציעים לאנשים להניח תפילין בדקות האחרונות של היום. 19:00- שיעור בקבלה ופנימיות התורה. 8:00 ארוחת ערב, שיחות אל תוך הלילה...

תוסיפו לנ"ל: עשרות מטיילים שנכנסים מדי כמה דקות לשאול שאלה, להגיד שלום או להניח תיקים לכמה דקות, תחזוקה שוטפת למגורי המשפחה והצוות, ארוחות ערב לעשרות מטיילים וסעודות שבת למאות. תוסיפו שלל הטרדות נוסח הודו: הפסקת חשמל, העובד לא הגיע, הרמקולים של הטמפל הסמוך שיגעו אותנו כל הלילה, הקופים שברו את הנורות בחצר/חדרו למטבח וכו` וכו`, ותקבלו תעסוקה מגוונת לעשרים וחמש שעות ביממה.

עם הגעתם של ילדי משפחת גולדשטיין נפתחים בפושקר תלמוד-תורה, גן ופעוטון לילדי המשפחה. זלדה, אשתו של שימי, מנהלת את הפעוטון של גאולה (שנה וחצי) והגן של חיה (ארבעה שנים). אני מלמד את מענדי (בן חמש), ילד מקסים וחכם ששואל על כל דבר "למה???". תוך זמן קצר מסתבר לי, שמענדי הוא התלמיד המצטיין בפושקר... הוא מכיר את כל סיפורי התורה בעל פה, יודע לכתוב באותיות דפוס ועגולות ומתפלל כמו גדול.

רוח של התחדשות מתחילה לנשוב ברחובות העיירה. באופק עומד ה"דוואלי" (חג הינדי) ופסטיבל הגמלים. חגיגות הדוואלי מתחילות בליל שבת והסעודה מתקיימת על רקע פיצוצים בלתי פוסקים. עוצמת הפיצוצים גורמת לנו לחוש בשדה קרב, אנשים זורקים יציאות כמו "איפה האפוד?" ו"תפוס מחסה!". ילדי העיירה חוגגים במרץ ועוסקים בפיצוץ נפצים בכל הגדלים והצורות, מחזה שהיה מזעזע כל אמא ישראלית. את ילדי בית-חב"ד למרבה הצער, העסק כלל לא משמח, והתינוקת בוכה בתסכול לאורך הלילה.

בחצות הלילה אני שומע קולות תגרה רמים מחוץ לבית חב"ד. אני יוצא החוצה אל המריבה הפיזית הראשונה שראיתי בהודו. כל הרחוב מתאסף מסביב, כולם צועקים ומנסים להפריד אך בבד בבד צמאים לקצת "אקשן". לבסוף גוררים מספר אנשים את היריב המוכה והאסיפה מתפזרת. בין האנשים אני מזהה את החשמלאי שלנו, שמתקרב לכיווני בקוו מזוגזג. החוק המקומי אוסר על שתיית אלכהול מפני "קדושת" העיירה. כשאני שואל אותו "איך שתית?" הוא מסביר לי שיש חנות אלכוהול במרחק שני קילומטרים מהעיירה, שותים שם וחוזרים לחגוג... בעל-הקיוסק הסמוך, לעומת זאת, מסביר לי: "מותר לשתות בבית, אסור למכור בחוץ"...

לקראת הפסטיבל מתחילים מחירי המלונות לטפס מעלה והישראלים נוסעים לחפש מקומות זולים ושקטים יותר. אני כבר לא פונה אל כל תייר ברחוב ב"בוקר טוב". כעת העיירה מלאה בתיירים זרים ויחד איתם מגיעים קבצנים, נכים ורוכלים. הקבצנים החדשים, שעוד לא מכירים אותנו כתושבי העיירה, מטרידים גם אותנו, אך תוך יומיים-שלושה חדלים מכך. היתרון שלנו הוא שכולנו מזוהים כקבוצה בזכות הכובע והחליפה... מדי יום שובתת מערכת החשמל משתיים עד ארבע (או קצת יותר...), כחלק מהשדרוג לקראת הפסטיבל. הגרוע מכל הוא שדווקא ביום שישי אין חשמל מהבוקר, מה שמעמיד בסכנה את סעודת השבת ומחייב אותנו לשכור גנרטור.

לתחילת הכתבה

חגיגות ה'דוואלי'

באחד הערבים אני חולף בקצה העיירה וקולט משהו חשוד. מבט מקרוב מגלה לי מחסום מאולתר מחבית וקרש, שולחן מתנדנד ועליו ניירות מקושקשים וחבורת הודים מצחקקת. הצחקוק שלהם נעלם כשאני מתקרב והם אומרים ללכת, חוששים שאקלקל את המסיבה. אני רואה תייר מבולבל מעביר כמה שטרות לידי ההודי שליד השולחן ולוקח "קבלה". אני ניגש אליו ומסביר לו שמדובר בתרמית, אבל הוא עייף ומעדיף לשלם וללכת לישון...

הפסטיבל התחיל. ככה לפחות אומרים האנשים. אני עדיין לא "זכיתי" לראות אותו. בניגוד לתחזית, הפעילות בבית-חב"ד לא פוחתת אלא מתגברת. ניתן לאמר שאוכלוסיית הישראלים השתנתה וכעת באים לכאן בעיקר אנשים מבוגרים, שהטיול שלהם מתוכנן בקפדנות ולא מוגבל כל כך בכסף. גם יהודים מחו"ל נראים פה הרבה יותר מביום רגיל. ה`חוצניקים` מתרגשים הרבה יותר מהישראלי הממוצע למראה יהודי דתי בעיירה הנידחת הזאת.

ביום שני אני ולוי יוצאים אל הפסטיבל, בידינו תפילין ולצידנו ילדי משפחת גולדשטיין ישובים על עגלת עץ, מובלים בידי נער הודי. אנחנו מפלסים את דרכינו בתוך ההמון, הילדים שקטים (אולי קצת המומים), צופים בשלל המראות. מהר מאוד מתחילות הנגיעות: כל הודי/ת שעוברים לידינו חשים חובה לגעת בשיער הבלונדיני של גאולה או ללטף למענדי את הלחי. כשהתופעה חורגת למימדים של הטרדה, אני ולוי עומדים על המשמר בקריאת: נו טצ`ין (בתרגום לאנגלית: “Don’t touch”). הילדים כבר מכירים את התופעה ואפילו גאולה מנופפת בידיה באיום וצועקת אל כל מי ששולח אליה יד: "נה! נה! נה!".

רעש והמולה מקדמים את פנינו באזור הפסטיבל. לאורך הרחוב מוכרים הרוכלים מכל הבא ליד: אוכל, בגדים ומזכרות. הרחוב עצמו עמוס בתיירים ובמקומיים, המפלסים דרך בין עגלות מקושטות רתומות לגמלים וג`יפים שמובילים תיירים. ללא ספק אנחנו מהווים את אחת האטרקציות של הפסטיבל, הפלשים מבזיקים שוב ושוב ואנשים מנופפים לילדים לשלום.

מענדי, בחוש מיוחד שקיים רק אצל ילדים, מזהה גלגל-ענק שנמצא במורד הדרך. זה מעניין את הילדים הרבה יותר מעשרים אלף גמלים על הגבעות. אנחנו מגיעים לאזור שנועד לילדים הודים ונראה כמו לונה פארק עתיק. לידנו אני רואה כיצד קבוצת נערים מקימים שני גלגלי ענק נוספים בשיטת "עשה זאת בעצמך". החשש מתגנב לליבי, אולם כרגיל הילדים מנצחים. תמורת ארבעים רופי אני מוצא את עצמי יושב על הספסל המתנדנד. הילדים הוזהרו שלא לזוז (תשכחו מחגורת בטיחות) וגאולה תפוסה היטב בידי.

הגלגל מתחיל לנוע. הילדים לופתים באצבעות מלבינות את הברזלים החלודים שמקיפים אותם ומסתכלים מטה בדאגה. אנחנו מקדימים רפואה למכה ולפני יללת הבכי הראשונה אני צועק בקול גדול: “בוא נראה מי מצליח לצעוק פסוקי תורה עד שהגמל הכי רחוק ישמע, מעדני ראשון!" מעדני מכריז: "שמע!" וכולנו אחריו, "ישראל" הוא ממשיך ואפילו גאולה עונה "איאאל"... חיה אומרת את המשפט הנצחי: "יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד" ואז מגיע תורו של לוי...

הגלגל צובר מהירות מסחררת ולפתע אני שם לב, שעל הקרוניות שלידנו יושבים צעירים יותר מאשר ילדים. מסתבר שבהודו לונה-פארק זה שעשוע לנוער. אני מסתכל על גאולה בדאגה, היא נראית המומה אך לפחות שקטה. למרבה השמחה הילדים עסוקים בצעקת "ואהבת לרעך כמוך", הקרקע מתרחקת מאיתנו במהירות, אני שומע חריקות ברזלים ומתחרט על הרגע שעלינו על הגלגל. אני שוקל אם לבקש מהילדים לצעוק "שמע ישראל" אך הגלגל מתחיל להאט מהירות. כשאנחנו ניצבים על חול יציב אני שואל את הילדים איך היה ומקבל את התשובה "כיף, רוצים עוד פעם"... רק גאולה נראית קצת מסוחררת כמוני. יכול להיות שכבר הזדקנתי?

אנחנו נוטשים את השביל הומה האדם ויוצאים לסיבוב בין האוהלים. מסתבר שיש כאן הרבה יותר בקר מאשר גמלים למרות שקוראים לזה פסטיבל הגמלים. הילדים מנסים להאכיל את העגלים. מציצים אל האוהלים של מגדלי הבקר (כולם מזמינים אותנו להכנס לצ`אי) וצופים בגמלים השותים משוקת גדולה. אנחנו חולפים על פני שיירות גמלים הקשורים ברגליהם זה לזה. עדרים של סוסים צבעוניים ולהקות של ילדים שבוחנים אותנו בסקרנות

הגיע הזמן לשוב הביתה. בשביל שלא יגידו שלא היינו בפסטיבל גמלים, אנחנו עוצרים עגלה רתומה לגמל ומניחים את הילדים מתחת לאפריון המפואר. בדרך החוצה אנחנו פוגשים יהודים מארצות הברית ומאירופה, כולם המומים למראינו ומבטיחים לבוא לבקר בבית-חב"ד. במשך ימי הפסטיבל התקיימו במקום תחרויות ואירועים שונים. לא השתתפתי בהם, אך מדיווחים של ישראלים נראה שזה היה נחמד אבל לא משהו שאסור לפספס. ביום האחרון של הפסטיבל מציף את פושקר זרם עולי רגל, אני יוצא לרחוב ומביט במחזה המדהים של מאות אנשים שצועדים לכיוון האגם וממנו. סוף החגיגה.
נשתמע,
יהושע

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×