פסלי האבן של אי הפסחא

באי קטן ובודד במרכז האוקיינוס השקט ניצבים עשרות פסלי ענק של פני אבן מסתוריים. מי היו האנשים שבנו אותם ומדוע? כיצד העבירו אותם ברחבי האי טרם המצאת הגלגל? וכיצד לא ראו כי ההתמסרות הטוטלית למלאכת הפיסול מביאה על האי כלייה איומה?
יעל רגב
|
תמונה ראשית עבור: פסלי האבן של אי הפסחא
Thinkstock Imagebank ©

תעלומת פסלי הענק

כשראו יורדי הים ההולנדים את האי שלפניהם לא האמינו למראה עיניהם - לאחר חודשים של היטלטלות בים הפתוח בין גלי האוקיינוס הסוער, סוף סוף נעתר האל לתפילותיהם והוביל אותם ליבשה, ביומו הראשון של חג הפסחא הנוצרי, 1722. אך כשהציבו רגלם על האי הקטן והמבודד נעתקה נשימתם ופיותיהם נפערו - לא רחוק מהחוף ניצבה שורת פסלים מוזרים, מטרידים, חלקם גבוהים מבניינים שראו קודם במולדתם אירופה. פני האבן השחורות ניצבו דוממים, גבם לים ופניהם אל האי, ובמבטם מוות שחור, קר ונורא. אולי כי ראו פסלי האבן את המוות והכלייה שגרמה בנייתם לתושבי האי, ואולי כי ידעו כי העתיד לבוא יהיה רע ומר אף יותר...

המדע הצליח לענות על כמה מהשאלות שמעוררים עד היום פסלי הענק של ראשי האבן, המכונים "מואי" Moai, מהמרשימים והמסתוריים שבנה האדם, אך שאלות רבות נותרו ללא מענה: מנין הגיעו מתיישבי האי? מדוע נעלמו? מדוע בנו את פסלי הענק? כיצד העבירו אותם ממקום למקום? ומדוע חבשו לחלקם כובעי אבן ורודים שהורמו ללא כלים ואמצעים לגובה עצום? שמועות, אגדות ותיאוריות רבות נקשרו בשמו של האי - עב"מים, אטלנטיס, תרבויות מתקדמות שנכחדו, כוחות כישוף ועוד. מה באמת קרה באי הפסחא? ומהו הלקח שלנו מסיפורו של שרידי הפסלים הענקיים?

אי הפסחא הינו אי וולקני משולש וקטן (180 קמ"ר), השוכן בבדידות מזהרת רחוק מכל גוף יבשה אחר, בלב האוקיינוס השקט. 3,800 ק"מ מהמדינה תחת חסותה הוא נמצא - צ`ילה, וכ-4000 ק"מ מאיי טהיטי, נטוע על רקע הכחול האינסופי, אין זה מפליא כי בעבר כונה "טה-אנואה" - טבור העולם. רובו שומם, מכוסה שיחים, מערות והרי געש, ביניהם עומדים דומם הפסלים שהקנו לו את פרסומו, ובקצהו האחד העיירה הנגה רואה. כאן גרים שרידי אוכלוסייתו, כאלפיים איש שזיכרונם ומורשתם קבורים בחשכת השכחה, נרדפים על ידי רוחות העבר והמתים המנסים לספר את סיפורם שאבד בזמן.

ההתחלה, כמובן, הייתה אחרת לגמרי. במשך מיליוני שנים עמד האי הנשכח מחוץ להישג ידו של האדם. באותם ימים כיסה את שדותיו השוממים יער מרהיב ושופע של עצי דקל ענקיים. רק ציפורים איישו את היער הנפלא והעשיר, וללא איום טורפים איבדו את כושר התעופה שלהם וגדלו למימדים מרשימים. אך אז הגיע האדם...

מניין הגיעו ה"ראפא נוי" Rapa Nui, אבותיהם של תושבי האי, אל האי? התשובה לשאלה זו עדיין לוטה בערפל. בעבר הניחו כי מוצאם היה אי שם באיי פולינזיה, שם התפתחה תרבות שיט בין האיים. סיפורים שעברו מפה לפה במשך הדורות מספרים על יבשת אגדתית בשם היווה, הגירסה הפסיפית לאגדת אטלנטיס, ששקעה במצולות הים ותושביה שנטשו אותה בחיפוש אחר מקום התיישבות חדש, הגיעו בחיפושיהם לאי. השערה אחרת העלה תור היירדאל הנורבגי, שהצביע על כך שהבנייה המונומנטלית באי היא תופעה חריגה בפולינזיה, אך נפוצה בדרום אמריקה. הוכחה לכך מצא במספר מבנים באי שבהם מונחות אבני ענק זו על גבי זו ללא מלט כשהן מסותתות בהתאמה מפליאה, בדומה למבנים במאצ`ו פיצ`ו שבפרו.

החוקרים זלזלו בהיירדאל, שמעולם לא רכש השכלה באנתרופולוגיה (הוא היה ביולוג וזיאולוג בהכשרתו), וטענו כי לבני דרום אמריקה לא הייתה יכולת לשוט כל כך רחוק ממולדתם. כדי להוכיח את טענתו נסע היירדאל לאגם טיטיקקה בפרו, שם בנה רפסודה זהה לכלי השיט ששמשו את האינדיאנים, וב-1947 יצאה הרפסודה "קון-טיקי" למסע בן 103 יום בסופו הגיעה לאיים הפולינזים. האם אכן היו המתיישבים הראשונים אבות אבותיהם של בני האינקה?

בערך בשנות ה-1400 החל תור הזהב של ההתיישבות באי. התרבות פרחה, הגידולים והצמחים שהובאו לאי שגשגו באדמה הוולקנית העשירה. למעלה מ-10,000 איש התגוררו באי, כשמרכזם התרבותי שכן בחוף אנאקנה Anakena הזהוב. לחוף זה הגיעו על פי האגדה המתיישבים הראשונים ובראשם "אריקי אנואה" (מלך שהיה גם מנהיג דתי) ושמו הוטו מטואה, שבנה כאן את ארמונו-מקדשו בו נאספו לוחות העץ עליהם כתבו תלמידיו את חוקיהם ומורשתם בכתב מיסתורי בשם "רונגורונגו". המלך האגדי היה בעל כוחות מגיים חזקים שנקראו "מאנה" באמצעותם יכל לשלוט בטבע ובאדם, לצמח עצים ולהביא חיות למזון.  בסביבות שנת 1600 החלו בבניית הפסלים המפורסמים.

הסיבה שהניעה את יושבי האי ליצור את הפיסול המונומנטלי האדיר והמיסתורי אינה ידועה עד היום, אך שנים רבות של מחקרים הצליחו לפזר מעט מהערפל שאפף את תהליך הבנייה: הפסלים נחצבו בלוע הגדול של הר הגעש ראנו ראראקו Rano Raraku, באבן הטוף הרכה. בונה הפסל כנראה צייר את דמותו על הסלע ואז החל לחצוב אותה כשהוא משאיר חתיכה קטנה דבוקה בין הפסל להר ממנו נחצב כדי לייצב את הראש הענק. כשסיים את מלאכתו שבר את החתיכה שעגנה את הפסל למקומו, ואז הועבר המואי למקומו על גבי פלטפורמות ה"אהו" Ahu שהוצבו באי.
 
אחת החידות הגדולות היא כיצד הועברו פסלי הראשים העצומים, ששקלו מספר טונות, לרחבי האי השונים, על ידי קדמונים חסרי כלי עבודה שלא הכירו את המצאת הגלגל. במיוחד לאור העודה כי האבן ממנה עשויים הפסלים נטתה להתפורר ופני השטח באי היו קשים, גבשושיים וסלעיים. לתושבי האי כיום הפיתרון ברור מאליו - "המואי", כך הם מספרים, "פשוט קמו והלכו". סיפוריהם מספרים על ה"מאנה", הכוח הטלקינטי העצום בו ניחנו הקדמונים שהזיזו בעזרתו את הפסלים למקומם. תיאוריה פנטסטית עוד יותר הייתה לפון דניקן, מחבר הספר "מרכבות האלים" שטען כי רק חייזרים יכלו לעזור לתושבים הפרימיטיבים בשינוע הפסלים הכבדים. מספר ניסיונות נעשו בעבר על ידי חוקרי האי לשחזר את שיטות העברת הפסלים, כמעט בכולם התפוררו הפסלים בצורה מסיבית. הסברה המקובלת היא שהפסלים הונחו על בולי עץ שנקשרו זה לזה בדרך כלשהי וגולגלו למקום הצבתם.

אך אולי הדבר המדהים ביותר הם הכובעים שנחבשו לראש חלק מהפסלים. הכובעים הורודים, שמטרתם לא ידועה, נוצרו מאבן געשית בצפון האי והגיעו לגובה של עד 2 מטר, קוטר של 2.5 מטר ומשקל טונות אחדות. השאלה כיצד הורמו הכובעים הכבדים לגובה רב והונחו בשיווי משקל מתמיה על ראש הפסל, ממשיכה להפליא את המבקרים באי עד היום.

לתחילת הכתבה

מותה של תרבות

עד מהרה החלה תחרות אדירה בין בוני הפסלים, שראו ב"מואי" סמל סטטוס ומקור לגאווה. הבנייה הפכה לאובססיה, עוד ועוד פסלים נבנו וממדיהם הלכו וגדלו (הגדול בהם הגיע לגובה של כ-23 מטר!). כל קבוצה באי נסתה לשבור שיאי גודל, כמות וגובה של הקבוצות המתחרות. הגודל הגדיל את המשקל שהגביר את הקושי בהעברת הפסלים המפלצתיים, ונדרשו עוד ועוד אנשים למלאכת הבנייה והשינוע. החקלאים והדייגים נטשו את מלאכתם והתגייסו לעזרה, עצי היער השופע, שכיסה את האי, נכרתו למען העברת המואי וכדי לבנות עוד בתים לאוכלוסיה הגודלת במהירות, שהגיעה לשיא פריחתה. כריתת היערות המסיבית שחקה וכירסמה את הקרקע, ושכבת האדמה העליונה הפוריה נסחפה. היבולים החלו לגווע ומקורות המזון הלכו והדלדלו. רק תעשיית המואי המשיכה לפרוח באי ההולך ומתכלה, ולמעלה מאלף פסלי ענק עמדו דוממים ונישאים בנוף העקר.

התושבים, שתלו עיניהם בפסלים שאמורים היו להביא להם שגשוג ופריחה, מצאו עצמם נילחמים אחד נגד השני על מקורות המחייה המדלדלים. מלחמות החלו לפרוץ בין הקבוצות והשבטים השונים, ותופעת הקניבליזם החלה לצוץ עת הפכו המפסידים בקרב על המזון לארוחת הערב של המנצחים. רבים נמלטו מבתיהם והתחבאו במערות הרבות באי מפני הלוחמים. רוחותיהם, כך מאמינים תושבי האי כיום, עדיין רודפות את מערות המחבוא. עצים לבניית כלי שיט איתם יוכלו לברוח, כבר לא נותרו. משנוכחו הבנאים כי הפסלים בהם תלו תקוותיהם לא יבואו לעזרתם, החלו לכלות זעמם במואי, ופסלים רבים הופלו ונשברו. כשהגיעו הספינות ההולנדיות לאי ב-1722, תרבות ה"ראפא נוי" כבר גססה.

בשלב כלשהו נרגעו המלחמות ונראה כי הניצולים לשקם את מה שנותר מתרבותם. אך גם להם לא היה כל סיכוי. האירופאים הביאו עימם מחלות חדשות שהפילו חללים באוכלוסייה המועטה, ושודדי ים פרואנים פשטו על האי ולקחו רבים מתושביו כעבדים לאמריקה. בין השבויים שנלקחו בין 1859 ל-1861 היו גם ה"אריקי אנואה" השליט ותלמידיו החכמים ששלטו ברזי הכתב. רובם של השבויים מתו בפרו ובמסע הארוך בים, המעטים שהצליחו לשוב לאי הביאו עימם את מגיפת האבעבועות השחורות שפשטה באי. כך לא נותר איש שיפענח את לוחות הכתב המוזר ושיאיר על התעלומות האופפות את התרבות שנכחדה.  כשהגיעו המיסיונרים לאי ב-1864, נותרו בו כמאה איש בלבד, תשושים וחסרי אמונה או תקווה, שהיוו כר נוח להפצת הנצרות, שהחליפה את האגדות ההיסטוריות והמיתולוגיה שנשתכחה. רק פסלי המואי נותרו כזכר אחרון לעבר המפואר של האי הבודד ביותר בעולם.

ויש המוצאים בסיפורו של אי הפסחא משל ומוסר השכל גם לעולמנו שלנו. בניסיונם ליצור את המונומנטים האדירים הביאו תושבי האי כלייה על עצמם, למען הפסלים המפוארים הם השמידו את סביבתם, כילו את משאביה וכרתו את עציה, מתוך תקווה שפאר יצירתם, שיא השכלול והטכנולוגיה, יביא עבורם מזון ויצמח את היער מחדש. הם ראו לנגד עיניהם את האי גווע והחקלאות גוססת, אך בחרו לעצום עיניים ולהמשיך בהרס. באי כה קטן יכלו התושבים לראות את השפעת מעשיהם על ביתם, ובכל זאת גדעו את היער עד העץ האחרון.
ואנחנו, הבונים מרכזי קניות וערים על כל מטר פנוי של אדמה, סוללים כביש אספלט רחב על שטחי החקלאות שלנו, מבזבזים את משאבי האדמה עד תום וסומכים על הטכנולוגיה שלנו שתמצא דרך להחליף את שנהרס - האם גם מאיתנו יישארו רק מבנים גבוהים ושוממים לבאים אחרינו, עדות אילמת לציוויליזציה שהייתה ואיננה?

לתחילת הכתבה

מידע למטיילים

אי הפסחא המבודד נמצא דרומית לחוג הגדי, כ-3,800 ק"מ מערבית לצ`ילה. בשל היותו "האי הבודד בעולם", מחיר הטיסה אליו גבוה במיוחד - כ-800$. הטיסות של חברת LanChile עוצרות באי בדרכם מסנטיאגו בצ`ילה ל- Papeete בטהיטי, פעמיים עד ארבע בשבוע.
כדאי להצטייד בכסף צ`יליאני - אומנם בעיר הגדולה (והיחידה) הנגה רואה ניתן להחליף דולרים אמריקאים, אך השער נמוך והעמלות על המחאות נוסעים גבוהות. העונה הטובה לטיול היא בין ספטמבר לאפריל.

מקומות הלינה, הבידור והמסעדות נמצאים בעיר הנגה רואה וסביבה. בעלי בתי המלונות מגיעים לרוב לשדה התעופה ואוספים מטיילים למלונם. המקום היחידי בו מותר לעשות קמפינג הוא בחוף אנאקנה, אם כי יש מקומיים המשכירים חלקות קמפינג בחצרותיהם.

תחבורה באי: אומנם באי כה קטן ניתן לסייר בקלות ברגל, אך סביר שהחום הרב, בשילוב עם מחסור בצל ומקורות מים לשתייה, יגרמו לכם לוותר על הרעיון. אפשר לשכור ג`יפים מהמלונות או מהמקומיים בעלות משעורת של 50-90$ ליום/חצי יום. מי שאינו נרתע מגשמים טרופים יוכל לשכור אופנועים, 30-40$ ליום, ואפילו אופניים או סוס (15-20$ ליום) לאתרים הקרובים להנגה רואה. בכל מקרה, אם אינכם נוסעים בג`יפ, הצטיידו במים, אוכל וקרם הגנה מפני השמש.

חלק גדול מהאי מוכרז כשמורה, מחיר הכניסה 11 דולר. קשה להאמין כי בביקור של שבוע תפספסו אתר כלשהו באי, ולו הקטן ביותר, אבל הרי מספר אתרים שאסור להחמיץ:

ראנו ראראקו Rano Raraku - הר הגעש בו נחצבו פסלי המואי. על מורדות ההר ובלועו מפוזרים פסלים רבים בשלבי ייצור שונים שהבנאים לא הספיקו להעביר אל מקומותיהם המיועדים באי. עם השנים נתכסו כמה מהם באדמה, וכעת הם קבורים עד קצה אפם בדשא. כאן גם ניתן לראות את המואי הגדול מכולם, שגובהו 23 מטר. על המדרון הדרומי-מזרחי נמצא אולי הפסל המוזר באי, של דמות הכורעת על ברכיה בגובה 4 מטר.
חוף אנאקנה Anakena Beach - החלק היחיד של האי שמזכיר נופים מהאיים הפולינזים: חוף נפלא עם חול זהוב-לבן עם דקלי קוקוס. אהו נאונאו Ahu Naunau הסמוך מזכיר לנו כי אנחנו עדיין באי הפסחא. פסלים המצטיינים בפירוט מדהים, מעיצוב נחירי האף ועד האוזניים, וכן בכובעי האבן הורודים לראשיהם. זה היה גם מקום היישוב הראשון באי.
אהו טונגריקי Ahu Tongariki - על החוף הדרומי של האי נמצא האהו (פלטפורמה) הגדול ביותר באי. גל צונמי ב-1960 הרס את האתר המרשים וסחף את הפסלים אל פנים האי, אך הוא שוחזר ב-1992 וכיום עומדים על האהו 15 פסלים מרשימים במיוחד.
אהו אקיווי Ahu Akivi - אחד האתרים האחרונים שנבנו, כנראה ב-1460, עם תחילת התפוררות כת המואי. שבעה פסלים דומים להפליא בגובה של 4-4.5 מטר בפנים האי.
טאהאי Tahai - אהו ייחודי בכך שכל פסל מחמשת הפסלים שעליו נראה שונה מחברו, הן בגודל והן בצורה, כמין ניסיון ליצור פיסול אינדיבידואלי יותר. הפיסול השונה מקנה אופי מיוחד (אולי אף אנושי יותר) לאתר, הנמצא בחוף המערבי.
אהו וינאפו Ahu Vinapu - באתר זה אומנם אין פסלי מואי או נוף מרשים, אך הוא מעניין בשל התאמת האבנים המדויקת שלו, המזכירה את מבני האינקה בדרום אמריקה.
ראנו קאו Rano Kau ואורונגו Orongo - נוף דרמטי נפלא של לוע הר געש, קלדרה מנוקדת באגמים קטנים. כאן נח היישוב האחרון של אנשי האי הקדמונים, אורונגו, שעל אבניו חרוטים פטרוגליפים של אנשי ציפור, סימלה של כת הציפורים שהתקיימה באי במאות ה-18 וה-19.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×