פרידה מדרום אמריקה

לבנת אוהבת את החוף, טל מחפש ביער קוף, בני מעודד במאראקאנה ודור קונה לחברים מתנה. הרים של סוכר, ישו המושיע, ונחש קטן שפתאום הופיע.
livnatbeni
|
תמונה ראשית עבור: פרידה מדרום אמריקה
Thinkstock Imagebank ©

סיור בריו

Rio de Janero, השם מתגלגל על הלשון... Rio de Janero. ככל שנמצאים בה יותר כך מתאהבים בה עוד ועוד. כל שכונה והחוף שלה, כל חוף והאנשים שבו. בחוף פלמנגו תראו אותם משחקים כדורגל, בחוף קופאקאבנה מוצגת אופנת בגדי-ים המבהירה שהמונח `צניעות` אינו קיים בלקסיקון הפורטוגזי. בחוף איפנמה יושבים עם קוקוס קר ומתבוננים בגולשי הגלים, תופסים גל ועוד גל...

העיר בנויה בין גבעות גבוהות ותלולות, מקיפים אותה הרים מיוערים ומאיזה כיוון שמסתכלים רואים תמונת נוף יפה. לאחר שהנחנו את חפצינו במלון Unico שבשכונת פלמנגו (10$ לאדם) יצאנו לטייל באזור העסקים של העיר- Centro. ההתניידות שלנו היא ברכבת התחתית של ריו ובאוטובוסים (0.60$ מחיר נסיעה), עלות מונית יקרה מאוד. לאחר שהרוונו צימאוננו במשקה פרי הגוואראנה (Guarana) באחד מבתי הקפה הרבים שבפלאזה Cinelanndia, ולאחר שהתלבטנו לאיזה מוזיאון מהמוזיאונים הרבים שבסנטרו להיכנס ולא נכנסנו לאף אחד (מרוב התלבטויות...) נסענו להר הסוכר (Pao de Acucar).

מדוע נקרא ההר בשם זה?! שאלנו הרבה אנשים ולא קיבלנו תשובה. אל ההר עולים בשני שלבים- רכבל מעלה את המבקרים אל ההר הראשון, הנמוך יותר, שם עדת קופים קטנים וחמודים אחראית על קבלת הפנים. יש שם אולם מופעים שפועל בחודשי הקיץ, מזנון ומנחת מסוקים לסיורי תיירים. אל ההר הראשון הגענו כשברשותנו מספיק זמן עד לשקיעה המפורסמת, כך שטיילנו בשבילים, הצטלמנו מכל זווית אפשרית ורק אז עלינו ברכבל השני אל ההר הגבוה יותר.

בזריזות לא אופיינית הצליח בני להשיג כסאות פלסטיק, גילי, "התימני הכי חתיך", דאג לבירות ולקולה, התיישבנו וחיכינו לשקיעה- והשקיעה אכן הופיעה במלוא הדרה. ארבעים דקות של כל גווני הצהוב, הכתום והאדום, העננים שבאופק מגבירים את עוצמת המראה ורק תקתוקי המצלמות של מאות המבקרים נשמעים (ומידי פעם ה`שלוק` של טל). כל צילומי השקיעה מהר הסוכר הינם בלעדיים לדור צדוק! השמש נעלמה מעבר להרים אך גווניה נותרו עדיין בשמים וככל שאור היום נמוג נדלקו לאט אורות ריו, המתכוננת לחיי הלילה שלה. אנחנו ממליצים לתכנן את הביקור בהר הסוכר לשעות אחר הצהרים על מנת להנות גם מהיום, גם מהלילה ובעיקר ממה שביניהם (10$ לאדם).

שמענו אזהרות רבות על העיר ריו ובחשש גדול הסתובבנו בה. כעבור זמן קצר מאוד למדנו שהאזורים התיירותיים בטוחים למדי, שלא כל אחד שמציע לצלם אותנו מתכנן לגנוב את המצלמה, שחיוך זו הבעת פנים קבועה, ששמחת חיים זו תכונה אופיינית לתושבי ברזיל, ושהזזת האגן על פי מקצב הסמבה היא תנועה התנהגותית בלתי מותנית.

יום נוסף הוקדש לטיול בפארק הלאומי Tijuca- היער העירוני הגדול ביותר בעולם. היער מרושת בשבילי הליכה, מעוטר במפלי מים, יש בו בריכות טבעיות עם דגים ענקיים ולידם שולחנות פיקניק. עצים גבוהים, שיחים, שרכים, קופים שנשמעים ולא נראים ואפילו נחש קטן וזריז שהפחיד את דור. בשילוב רכבת תחתית ואוטובוס הגענו אל הכניסה ליער (אזור Alto da Boa Vista, פתוח בין השעות 8-18:00, טל: 24922253), הצטיידנו במפה אותה קיבלנו בחנות שליד המפל הראשון ויחד עם עומר ושירה, זוג בירח דבש לפני חתונה, יצאנו לנווט ביער.

המפה הוכיחה את עצמה מהר מאוד כלא יעילה, שבילים שהופיעו בה לא היו בשטח ולהיפך. עינינו צדו איש עם מפת דרכים ביד, נעלי הליכה, לבושו העיד על היותו "מטייל רציני". פנינו אליו וקיבלנו הדרכה לאחד מהמסלולים הרבים שביער. התענגנו על כל פסיעה בשביל, עצרנו כל רגע להתבונן בעלים עם צורות מיוחדות, להקשיב לציפורים, לחפש קופים, דילגנו מעל נחלים ונהנינו מכל רגע! כדאי להקדיש ליער יום שלם, לקחת ציוד ומטעמים לפיקניק באחת הפינות המקסימות המיועדות לכך, לבחור מסלול הליכה וללכת בו הפוגה ירוקה מריו.

פגשנו מטיילים רבים שסיפרו לנו שהם בחרו לעלות או להר הסוכר או ל-Corcovado מפני שמשני המקומות נשקף הנוף של ריו, אז למה לשלם על שניהם?! למי שעומדת בפניו הבחירה- שיבחר בשניהם! Cristo Redentor, הפסל בדמות ישו המושיע הפורש ידיו ומברך את העיר המופלאה הזו, ניצב באמצע יער טיג`וקה בפסגה בגובה 710 מטר. הפסל עצמו נישא לגובה 38 מטר ומשנת 1931 ברכתו פרושה על ריו. ניתן לעלות אל המקום עוצר הנשימה הזה ברכבת או בדרך בה אנו בחרנו- מונית/מיני-ואן. היתרון ברכב הפרטי הוא שעוצרים במחצית הדרך לנקודת תצפית נוספת (5$ לאדם). מנקודת התצפית הראשונה ראינו את הר הסוכר מולנו, את הפאבלות (שכונות העוני) למרגלותינו ואת הפסל משקיף מעלינו.

לתחילת הכתבה

אוכל וכדורגל

המשכנו בכביש התלול אל הפסגה, עלינו במעלית, עלינו עוד קצת במדרגות נעות ואז... הנשימות הפכו לקצרות ומהירות מהיופי, העוצמה, הנוף, הקרירות הנעימה של הגובה... יכולנו להיות שם שעות. במקום שכזה אני מבינה שזכינו בזכות גדולה לחזות בפלאי עולם, לראות תרבויות, לפגוש אנשים. אני לוקחת נשימה מלוא החזה ומלוא הבטן ומרגישה את האושר מחלחל לכל פינה. מצד שמאל נראה איצטדיון המאראקאנה, מצד ימין הפאבלות ומסלול מירוצי הסוסים, הר הסוכר מתגמד ממול, חופי הרחצה פרושים אחד אחרי השני, לגונה אחרי לגונה, יער טיג`וקה סובב אותנו מכל עבר ומעטר את העיר בירוק, והעיר עצמה לא נגמרת, בנויה עד האופק. הפסל של ישו ענקי, מצמרר בעוצמתו, פותח את חיקו אל מאות המבקרים שנמצאים שם עימנו ואל כל שפרוש תחתיו מכל עבר.

החלטנו שלא לחכות לשקיעה, היה קריר מידי והיינו רעבים. ירדנו בכביש אל תחנת האוטובוס ומשם אל מסעדת הבשר Monchique, "אכול כפי יכולתך", אחת מהחוויות הגסטרונומיות של ריו. עם בטן עמוסה בכל מה שאסור לאכול שמנו ראשנו על הכרית, לנוח לקראת המחר.

"Esta bus lamaracana?" שאלנו את הנהג ועלינו על קו מספר 433 מקופאקאבנה לאיצטדיון הכי מפורסם בעולם- Maracana. הגענו למקום, דבר ראשון צילמנו את טל יושב על אחד מהסוסים של המשטרה. נראה כי כל משטרת ריו הגיעה לאבטח את המשחק...! ניגשנו לקופה ובני בירר באיזה יציע יושבים המעודדים של הקבוצה המקומית, אם אין זה מסוכן לשבת שם, ורכשנו כרטיסים (5$ לאדם) ליציע הרועש ביותר. מחיר כרטיס ליציע התיירים 8$, שם המושבים גם עם משענת, אבל מי מתכוון לשבת?! בכניסה לאיצטדיון בדקו שוטרים את הנכנסים ואת חפציהם. כשהשוטרת החביבה ראתה את בקבוק הקולה שלנו היא הורתה לבני בחיוך להשאירו. בני בחיוך גדול יותר שאל "למה?", השוטרת הצביעה על מוכר שתיה עם חיוך מאוזן לאוזן- בברזיל כולם אחים זה לזה.

נכנסנו פנימה למגרש הענק הזה, 150,000 מקומות ישיבה. איזה גודל, יציע אחד מאכלס את כל אוהדי בית"ר ירושלים והפועל תל-אביב יחדיו (חזון אחרית הימים). המשחק הוא של קבוצת פלמנגו המקומית נגד קבוצה מדרום ברזיל, כשקבוצת פלמנגו בקו האדום והמשחק הזה יקבע את מיקומה. האוהדים ערוכים עם דגלים בצבעי שחור אדום, תופים אדומים וגדולים, רעשנים, צופרים ושלל קללות עסיסיות לרגעים בהם צריך להביע דעה. מסתבר שאין קשר בין אהבת ספורט הכדורגל לבין צפייה במשחק במאראקאנה. להיות במאראקאנה זו חוויה תרבותית, מנטלית: עוד לפני שהקבוצה עולה אל המגרש, בהנחיית המתופפים שרים האוהדים שירים ברצף, קוראים קריאות, משמיעים נהמות יחדיו, כאילו כל יום הם מתאמנים על האחידות. הם מעודדים ואני צועקת "בני תצלם, תצלם".

כאן בני מחייב אותי להוסיף שיום קודם בכלל לא רציתי ללכת למשחק בטענה שזו קבוצה במקום האחרון, ואני לא אוהבת כדורגל אז בטח אשתעמם... המשחק היה מדהים, המעודדים עוד יותר, הקבוצה שלנו ניצחה 3:0 ואפילו דור יצא משלוותו.

כל ישראלי שפגשנו המליץ על Buzios- שכרנו עם החבורה העליזה, איתה אנחנו מטיילים כבר שבועיים, מיני-ואן (65$) ונסענו שעתיים וחצי לבוזיוס אל הפוסאדה הכי יפה בה היינו בברזיל- Estrada . הפוסאדה שייכת למשפחה ארגנטינאית שהגיעה לברזיל למטרת עסקים ובמהלך השהות שלנו גילינו כי בבוזיוס ריכוז של ארגנטינאים ופארגוואיים שפתחו במקום עסקי תיירות. הנחנו את התיקים ויצאנו לאכול.

התיחסות מיוחדת לאוכל: בדרום אמריקה לאוכל מוטיב חשוב מאוד. זה מתחיל בשאלה הפשוטה "אז מה אוכלים היום?", כל אחד מביע את דעתו- "היום נאכל דג", "טוב, אבל אולי גם שרימפסים?", "אבל אני מעדיף אוכל תאילנדי", "הרבה זמן לא אכלנו איטלקי" ואז דור אומר "אני רוצה מקדונלד`ס"... כולם משתתקים! הוא מקבל מבט מצמית כזה, משתיק- "בדרום אמריקה ג`אנק פוד? את זה תאכל כשנחזור לארצות הברית!"

לאחר שאכלנו הסתובבנו ברחובות מרכז בוזיוס, בין דוכנים המוכרים תכשיטים, פסלים, בגדים, בין המסעדות הרבות עם העיצובים המיוחדים והמרהיבים. ישבנו בפאב על שפת הים לצפות בהופעה של רקדנית סמבה וזמר מקומי וגילי, "התימני הכי מצחיק", ייצג את ישראל בכבוד בריקודים ובהובלת הקהל ב`רכבת`. למחרת שכרנו באגי (13$ ליום) ויצאנו להכיר את אחד האזורים הכי יפים של ברזיל. מחברת ההשכרה קיבלנו מפה ונסענו בין החופים, עלינו במעלה גבעות תלולות לנקודות תצפית על העיר, השקפנו על האיים שמנקדים את הים הכחול עד האופק ונתקענו בלי דלק.

לתחילת הכתבה

חופים ודולפינים

בבוקר נפלא נוסף הפלגנו בסירה גדולה עם שתיה חופשית, פירות, קאפארניה (משקה אלכוהולי ברזילאי), שנורקלים לכולם, הבטחה לדולפינים וללוויתנים בעלות של 6.5$ לאדם. את ה`דיל` הזמנו עוד אמש באחד מהדוכנים שבמרכז העיר אשר מכר כרטיסים לספינה. אספו אותנו מהפוסאדה ברכב אל הנמל וההתחלה של השיט נראתה מבטיחה. באזור הצלילה הסתבר שיש רק שני שנורקלים ישנים ומעופשים, הפירות הסתיימו לאחר סבב אחד, השתיה לאחר שני סבבים, השיט התחיל באיחור והיה אמור להסתיים מוקדם מהמובטח. כשפנינו לקברניט הספינה נענינו שהוא רק משיט אותה.

הכל נשכח כשראינו לפתע את הדולפינים! להקה ענקית של דולפינים מחייכים, מלאי מרץ, מבצעים אקרובטיקה לפנינו, איזה מראה מדהים ומרגש. ירדנו אל החוף עם סירות משוט להפסקת אוכל של שעתיים וחצי. אנחנו בחרנו, במקום לאכול, לשכור קייאקים ולצפות בדולפינים מקרוב. הם עברו מתחתינו, שחו לידנו, טל כיוון את בני בהתרגשות ודור חתר לכל כיוון. בוזיוס היא יעד מומלץ לכל סוגי המטיילים- זוגות המחפשים רומנטיקה, משפחות עם ילדים, יחידים המחפשים חופים שקטים או הומים, לכולם!

אנחנו שוב במיני-ואן, חוזרים לריו. גילי "החתיך" מוציא דיסק של אייל גולן, מצב הרוח מרומם, מיכל יודעת את כל המילים בעל-פה, טל מציק לכל אחד בתורו ואדי המושבניק מגלה כלפיו סבלנות אין קץ, כי טל מזכיר לו את אחיו הקטן שבבית.

הפעם התאכסנו במקום הכי מפורסם בריו- שינקין. הסיבה היחידה להגיע למקום היא אינפורמציה. דיויד ובחור נוסף שעובדים במקום עוזרים בכל פניה ועונים על כל שאלה, סובלניים, תמיד מחייכים, שני בחורי חמד. החדרים במקום עלובים, מוזנחים, שישה ישנים בחדר אחד במיטות קומותיים וגם בחדרים עם המקלחות הפרטיות אין מים חמים. אנחנו בהחלט לא מצטרפים לכל הממליצים על המקום ולמזלנו קיבלנו המלצה על בחורה בשם דנה המשכירה דירות מרוהטות, נקיות, ליד החוף בקופאקאבאנה (8$ לאדם) במחיר זול יותר ממחיר לינה בשינקין (טלפון נייד 93889788).

מכיוון שדרום אמריקה עומדת להסתיים לנו הקדשנו זמן לקניות בריו. עם מונית הגענו לקניון "Rio Sul" הקטן (4 קומות) שבשכונת בוטאפוגו, ברכבת התחתית נסענו לרחוב Uruguaiana שם ישנו שוק גדול מאוד ואם מסתובבים ברחובות הסמוכים ישנן חנויות המוכרות תחפושות ואביזרים של הקרנבל. אחר הצהריים נסענו במיני-ואן אל הקניון שלא נגמר "Barra" (את האות `r` מבטאים `h`) שנמצא ב- Av.das Americas, שם גם נכנסנו לאחד מ- 28 בתי הקולנוע שבו לראות את וויל סמית` נלחם ברובוטים.
 
פספסנו את המעבורת! יצאנו לגיחה נוספת מהעיר ריו, הפעם אל האי Iliha Grande אליו נוסעים באוטובוס מהטרמינל של ריו מרחק 3 שעות נסיעה דרומה ובמעבורת עד האי. כהרגלנו שכרנו מיני-ואן אבל הפעם `שכרו בהפסדו`- פספסנו. לכל צרה יש פתרון ועם כסף פותרים הכל אז בעלות של פי שניים וחצי מהמעבורת (3.5$ לאדם) יצאנו בסירה פרטית אל האי. האי כולו, מסתבר, עמוס בפוסאדות כך שרק צריך לבחור. העלות הממוצעת היא 8$ לאדם והפוסאדות כולן מטופחות, נקיות, עם ארוחת בוקר והמחיר כולל גם קיאקים לשימוש חופשי של האורחים.

החוף אשר נמצא במרחק הליכה מהכפר אינו מומלץ לרחצה, עוגנות בו סירות נוסעים, סירות דיג והמעבורת. התיירים יוצאים בסירת אוטובוס (5$ הלוך ושוב לאדם) אל חופי רחצה אחרים שהפופולארי מביניהם הוא Pedro Lopez. דרך נוספת להגיע אל החוף המדובר היא בהליכה. יצאנו לדרך כשאני מדריכה את החבורה ברוב ביטחון אל מסלול ההליכה ומציינת בקול רם: "לפנינו חצי שעה של הליכה בשביל מקסים דרך הג`ונגל, קדימה..." הלכנו והלכנו, עברה חצי שעה, עברה גם שעה, השביל הוא עליה קטלנית, זוג חולף על פנינו כשלרגליהם נעלי הליכה סגורות ואני מתחילה קצת לחשוש.

עוד חצי שעה של התנשפויות עוברת וכבר ברור לכולם שמשהו באומדן הזמן או באומדן הדרך שגוי. גבר שצועד בכיוון הנגדי מעדכן אותנו שלהגיע לחוף הראשון זה שלוש שעות וחצי, והלאה, לחוף פדרו לופז, עוד חצי שעה. איך שלישיית הגשש אומרת - טעות, טעינו, טועים. עברנו כבר את מרבית הדרך אז המשכנו. בקצב הליכה של שני בני ארבעים + נער + ילד + ארבעה בני עשרים ושלוש מעשנים הגענו לחוף הראשון כששעת השקיעה כבר קרובה. הצלחנו לעלות על הסירה האחרונה שיצאה למעגן ודחינו את הביקור בחוף ליום המחרת.

חכמים ובעלי ניסיון שטנו בנחת עם הסירה, צעדנו כמחצית השעה והגענו אל חוף יפהפה. בילינו שם בניסיון לשוט עם קייאקים כשהגלים הופכים את הקיאק שוב ושוב. גילי, "התימני הכי מצחיק", שכר גלשן גלים והפגין ביצועים (7$ ללא הגבלת זמן). אכלנו סנדוויץ` טונה שמוכרים מצידנית בחוף וחזרנו עם שקיעה למעגן.

פעם שלישית ואחרונה שאנחנו מגיעים לריו. העיר שימשה לנו כבסיס יציאה לבוזיוס ואחר כך לאיליה גרנדה. היציאה הבאה שלנו ממנה היא לשדה התעופה משם נטוס חזרה לניו-יורק. כל יום, משעות הבוקר עד שעות הערב המאוחרות אנחנו מטיילים בעיר, גומעים ממנה עוד ועוד. לאורך הטיילת, בשוק הלילה שבחוף קופאקאבאנה (פתוח מ-19:00 עד חצות), אוכלים שוב במסעדת Monchique, ביום ראשון משלימים קניות בשוק Hippie Fair שבחוף איפנמה שם מציעים אומנים עבודות אומנות שונות, נפרדים גם מחברים יקרים שאיתם אנו מטיילים כבר מספר שבועות.

בני ואני לא בדיוק מתלהבים מהחזרה לארצות-הברית. דרום אמריקה הרבה יותר מתאימה לאופי שלנו, לסגנון החיים שלנו אבל על כך נפרט בכתבה אחרת. דור לעומתנו נרגש מאוד, הוא מחכה כבר למודרניזציה של אמריקה הצפונית, Six Flags עבורו זה יעד לכיבוש וטלטול אדיר. בשבילו שתי האמריקות הן היינו הך.

שלום לך דרום אמריקה, שלום לפרו, לבוליביה, לארגנטינה, לברזיל. כל אחת מהן היתה עולם בפני עצמו, עם האנשים שמייחדים את אותה מדינה, עם הנופים המאפיינים את אותה ארץ. חוויות רבות צברנו, נהנינו מכל רגע, אהבנו את הפרימיטיביות של פרו ובוליביה, אהבנו את הקידמה של ארגנטינה וברזיל ויותר מכל אהבנו את האנשים שצבעו לנו את הטיול בכל צבעי הקשת!!! להתראות במנהטן.

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
0
×